לדלג לתוכן

עיקר תוי"ט על ערכין ב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

(א) (על הברטנורא) וכן לקמן כתב עני בן עשרים שהעריך עצמו כו'. ולאו דוקא, דה"ה העריך לאחר, אלא חדא מתרתי נקט:

(ב) (על המשנה) פחות כו'. לאו דוקא פחות מסלע, אלא אפילו נתן כל הערך חוץ מסלע אחד מגלגלין עליו את הכל. תוס'. עתוי"ט:

(ג) (על המשנה) אין כו'. הא תו למי לי, הא קמ"ל פחות מסלע הוא דליכא, הא יתר על סלע איכא [אע"ג דליכא חמישים סלעים, דאם היו בידו ה' סלעים נותן כולם, דהיינו יתר על סלע ופחות מחמישים]. יתר על חמישים הוא דליכא, הא פחות מחמשים איכא [כדאמרן] וסתמא כרבנן. גמרא:

(ד) (על הברטנורא) [ומסיים] וצריכא ז' נקיים וקרבן, פירוש עולה באה על תנאי, והחטאת אינה נאכלת. וז"ל הר"מ, ואם אמרה ב' ימים ראיתי, נאמר כאן פתחה י"ז, לפי שאנו אומרים אפשר שאלו הב' ימים יום אחד מהן קודם עת נדתה ויום אחד מתחילת עת נדתה ונשארו מן התקופה [שיש בין תחלת נדה לתחלת נדה] י"ז ימים. וכן אם אמרה שלשה ימים ראיתי, אפשר שני ימים קודם כו' ויום אחד מתחילת כו' נשארו מן התקופה י"ז יום, הרי היא ג"כ פתחה י"ז, אלא שהיא ספק זבה, לפי שאפשר ששלשה ימים אלו שראתה על הסדר בלא עת נדתה הם. ואם אמרה ארבעה ימים, ג"כ היא ספק כו', לפי שאפשר שיהיו אלו הארבעה ימים שנים קודם נדתה ושנים מימי נדתה ולא תהא זבה. וכשאנו משערין "הספק הזה, יהא פתחה י"ו, יום לפי שאם נאמר ששני ימים מאלו הד', מתחילת עת נידתה, ישארו עם הי"א ימים שהיא תקופה קטנה חמשה ימים שהם עם הי"א י"ו יום. ואם אמרה חמשה ימים ראיתי נאמר ששלשה מאלו החמשה מתחילת עת נדתה, וישארו מן התקופה ט"ו כו'. וכן אם אמרה י"א, יום היא ג"כ ספק זבה, לפי שנאמר, שני ימים הן מסוף הי"א, ושבעה ימי נדה, ושני ימים שארית הי"א שראתה. ופתחה תשעה, ואם אמרה י"ב ימים ראיתי, פתחה ח', והיא זבה ודאית. לפי שאם תאמר ששני ימים מזמן ראיית הדם קודם עת נדתה, ושבעה של נדה, ושלשה אחר הנדה, הרי היא זבה, לפי שכבר ראתה שלשה ימים רצופין אחר זמן הנדות. ואם נאמר שאפשר שיהא מכללם שלשה ימים קודם עת נדתה, שבעה של נדה, ושנים אחר הנדה, הרי היא ג"כ זבה, לפי שכבר קדמה זיבות לנידות. וכן אם ראתה י"ג יום, פתחה לפי ההיקש הזה בעצמו כו'. וזה שאמרנו פתחה י"ז או פחות, אין הכוונה שתהא כל הזמן הזה אסורה על בעלה אלא הענין שזכרנו שאחר אותו הזמן תקבע לה ווסת לנדתה כו'. ואין הפרש בין י"ג יום ויותר מזה, שאין לה פתח פחות מז', שהיא זבה ודאית:

(ב)

(ה) (על הברטנורא) שכל חלק אחד מתתר"ף לשעה והשתי ידות הם שני שלישית. עתוי"ט:

(ו) (על הברטנורא) לפי שאי אפשר לומר שראש חודש יהיה במקצת היום, עד שיהיה מקצת היום מחרש העבר ומקצתו מהבא, שנאמר עד חודש ימים, מפי השמועה למדו שימים אתה מחשב לחודש, ואין אתה מחשב שעות. הר"מ:

(ז) (על הברטנורא) לפי שלא יתקבצו היתרות שיהיו בשיווי משלימים ב' מלאים, ולפיכך לשנה הבא יחסרו:

(ג)

(ח) (על המשנה) ובי"ב כו'. שבאלו הימים גומרין את ההלל, לפי שחלוקין בקרבנותיהן. משא"כ ימי הפסח. ובשבת לא, משום דלא אקרי מועד. ור"ח דאקרי מועד, לא אקדיש בעשיית מלאכה, דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש לחג טעון שירה. ר"ה ויום הכיפורים דאקרי מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה, אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה. וחנוכה שאני, דאע"ג דלא הכי ולא הכי, אומרין משום ניסא. [אבל אין בו חליל שאין לו קרבן מיוחד. נ"ל]. ופורים, איכא דאמרי מכיון שנכנסו לארץ אין אומרים שירה על נס שבחו"ל. ואיכא דאמרי, מכיון שגלו חזרו להתירן וקרייתה זו היא הלילא:

(ט) (על הברטנורא) ואמאי קרי ליה חליל, דחלי קליה. פירש"י, מתוק קולו לשמוע:

(י) (על הברטנורא) דהא אי אפשר לשמונת ימי החג בלא שבת. ובגמרא ילפינן מקראי דקרבן טעון שירה. ואפילו למ"ד עיקר שירה בפה דוחה משום דאין שבות במקדש. תוספ'. ועתוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) ולשון רש"י חי. לוק היינו סיום, שמחלק בין נעימה לנעימה:

(יב) (על הברטנורא) ורש"י כתב נבלים ג"כ:

(ד)

(יג) (על הברטנורא) ובגמרא, מאן דאמר לוים היו, קסבר מעלין לדוכן בין ליוחטין בין למעשרות:

(יד) (על הברטנורא) פשטיה דקרא בכהן מדבר כדמוכחי קראי וכמ"ש רש"י בחומש. והיינו דפריך בגמרא, ואימא נשיאות כפים. ומשני, מדכתיב לשרתו ולברך בשמו, מכלל דברכת כהנים לאו שירות הוא:

(ה)

(טו) (על המשנה) אין כו'. לא אתפרש טעמא. ואפשר דותקעתם בחצוצרות תרתי במשמע. א"נ דומיא דשל משה דכתיב עשה לך שתי חצוצרות:

(טז) (על הברטנורא) דכיון דאשכחן בקרא שחפשו אחרי מאה ועשרים כהנים לתקוע בחצוצרות ולא יותר, ש"מ דעד ק"כ הוי הידור מצוה וא"צ לחפש יותר אחר כהנים. א"נ, דהא פשיטא דאין מוסיפין עד עולם, שאם יוסיפו יותר, ערבוב קלא. תוס'. ועתוי"ט:

(יז) (על הברטנורא) ואין ר"ל ההקשה ההמוניות שיקישו חתיכה נחושת על חתיכה כמוה בלי לימוד מלאכותי, אבל היא כמו החצוצרות של נחושת שיתקעו בה בפה וגם במשמוש ידש כדרך כלי שיר:

(ו)

(יח) (על הברטנורא) אבל חצוצרות, כהנים היו מחצצרים, כדמוכח קרא דלעיל כו'. ועתוי"ט:

(יט) (על המשנה) אלא כו'. בגמרא יליף ליה מקרא:

(כ) (על הברטנורא) ומהכא מוכרח דהא דפירש הר"ב לעיל י"ב לוים לכנורות [שהם היו אומרים בפה ג"כ, דהא עיקר שירה בפה], ולא פירש כן אלא כלומר כנגד, אלו שהיו מנגנים בכלים ולא בפה, דאל"כ מאי קאמר ראב"י שאין עולים למנין, הא ת"ק כבר אמר כן שהקטנים לא היו אומרים בכלי, וא"כ אינם ממנין אלו האומרים בכלי. והר"מ מפרש, דאותן הי"ב שמנגנים בכלי ולא בפה אין עולין למנין. ועתוי"ט: