עיקר תוי"ט על נגעים ו

משנה נגעים, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) מקום כו'. רוצה לומר המרובע המקיף כעדשה. הר"מ:

(ב)

(ב) (על המשנה) ובה כו'. ובין הכל כגריס. הר"ש:

(ג) (על המשנה) כעדשה. ובתנאי שתהיה מרובעת. הר"מ. ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) הר"ש. ונפקא מינה אם הלכה המחיה. וזה לשון מהר"ם, והוא הדין בלא פסיון, טמא משום מחיה, אלא משום דבעי למימר רבתה מחיה טהור, נקט נמי בבהרת רבתה:

(ה) (על המשנה) טהורה. ואפילו לר' מאיר [דמתניתין דלקמן]. דלא פליג אלא כי איכא כגריס בלא המחיה פחותה מכעדשה. הר"ש:

(ג)

(ו) (על המשנה) נתמעטה. או שהלכה לה. הר"מ:

(ז) (על המשנה) מטהרים. כלומר אין כאן [סימן] טומאה, ויסגיר:

(ח) (על המשנה) שאין כו'. בתורת כהנים יליף ליה. ועתוי"ט:

(ד)

(ט) (על המשנה) מכשיעור. ולא תקרב המחיה לסוף הבהרת בפחות מכדי צמיתת שתי שערות. הר"מ:

(ה)

(י) (על הברטנורא) כלומר, דכיון דפסיון הפנימית לא לעור הבשר אלא למחיה שבתוך בהרת, הוי כמו פושה לתוכו. ועתוי"ט:

(ו)

(יא) (על הברטנורא) כאילו לקח עדשה ושם אותו שם. הר"מ:

(יב) (על הברטנורא) ואהא קאי שכתב ואין הלכה כר"ש. דאילו על מה שכתב ואם פשתה חיצונה לא מצי קאי, דהא היינו כסתמא דריש מתניתין דלעיל הפנימית להסגיר והחיצונה להחליט. ונראה לי דגם הסיפא אינה הלכה. והתימה שלא כתבו, הר"מ והר"ב כן בסוף מתניתין:

(יג) (על הברטנורא) הר"מ. ותימה, דהיכי מצי למימר דבוהק היינו בשר חי, שהרי הכתוב קראו לזה בשר חי ולזה בוהק הוא, ובמשנה ה' ו' דפרק קמא היתה בו מחיה כו' ובא השחין כו' והבוהק, ועוד בכמה משניות, וכן פירש המפרש דבוהק אינו ממראה עור האיש ההוא, אלא בהרות כהות למטה מד' מראות. ועוד, ולמה לא תני היה בו מחיה פחותה מכעדשה, ולמאי נפקא מינה קרי ליה התנא בכאן בוהק. ועוד כו'. לכן נראה כפירוש הר"ש, שסביב הבוהק היתה המחיה, סימן טומאה לפנימית. ואע"ג דבוהק מפסיק בין האום לפסיון, כיון דהוא פחות מכעדשה. וכן פירש מהר"ם:

(ז)

(יד) (על המשנה) מחיה. וקשה, למה לא אמרו שאינן מיטמאין בבהרת ולמה נקט מחיה. וי"ל מפני שהוא חלק למעלה ואינו מקום שער ואינו ראוי לפסיון, שרוב אברים הללו אפילו לגריס אינן ראויים וכל שכן לפשיון. אי נמי, לפי שאברים הללו מעכבים בפריחה ואשמעינן הכא אע"ג דלבסוף מטמאו משום מחיה"מתהלה לא מטטאו, לפי שאינם מקום בהרת כגריס. הר"א:

(ח)

(טו) (על המשנה) הפה. ואודם שפתים כתוך הפה, דכתיב עור בשרו. והכא נמי ממעטים עור כף רגל שאינו נראה תדיר. כ"מ. ועתוי"ט:

(טז) (על הברטנורא) וזה לשון מהר"ם, ולא מתחזי בכל אדם. אבל קמטין דשאר הגוף כגון באדם שמן כיון דלא שייך באדם כחוש לא חשיב קמטין, קמ"ל:

(יז) (על הברטנורא) וכל הני מרבי להו בתורת כהנים כו'. וקשה, דלקמן פרק ט' תני איזהו שחין לקה בעץ, ומכוה נכוה בגחלת כו', וי"ל דהתם לא קתני אלא דאתיא מדרשא. ועתוי"ט:

(יח) (על הברטנורא) דכתיב ונרפא וכתיב שחין, הא כיצד נרפא ולא נרפא, כשהוא אומר צרבת השחין, עד שיקרום כקליפת השום. וכן במכוה כו'. ת"כ. הר"ש:

(יט) (על הברטנורא) והר"ש כתב, דאפילו רוב הגריס בעור ומיעוטא בהו, אין מצטרפים:

(כ) (על הברטנורא) דכיון דהני לאו בני אטמויי נינהו, אין זו מבוצרת לתוך השאת. הר"ש. ולדבריו, מכיון דתני ואין מעכבים את ההופך, קשה, מאי האי דאין מיטמאין משום מחיה, אדרבה טהורי מטהרי משום פרח בכולו. וכי תימא דפרח מן הטהור טמא, אכתי קשה למאי נפקא מינה תני דאין מיטמאין משום מחיה, והא טמא הוא כיון שפרח מן הטהור:

(כא) (על הברטנורא) והר"מ מפרש, כשיהיה צרבת בתוך הבהרת לא נחשבו מחיה. ע"כ. והשתא הוי דומיא דאינו מיטמא משום מחיה דברישא, להאי אי נמי של הר"ב שהוא פירוש הר"מ שם:

(כב) (על הברטנורא) ולשון הר"מ, כאשר יתלו מהן יבלת ומורסה רכה ומראה דמות הבשר בלתי שער כו'. ע"כ. ועתוי"ט: