עיקר תוי"ט על מנחות יא

משנה מנחות, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) שתי הלחם. לשון התוספ', במשנה ובמקרא קרוי לשון זכר ולשון נקבה. ושמעינן דבמשנתינו לא גרסינן גבי לחם הפנים אחד שנים בלשון זכר. ועתוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) אדעלמא קאי. דהא בפעם אחת אין נאפות אלא שתים בלבד:

(ג) (על המשנה) ובטפוס כו'. דת"ר ושמת אותם, בדפוס. וכתבו התוספ', וא"ת והא אפיקתיה לומר שאפייתן שתים שתים. וי"ל דא"כ לכתוב ונתת אותם, אבל ושמת משמע שימה בדפוס:

(ד) (על הברטנורא) והיו מסיקין אותו עם התנור ואופה את הלחם. רש"י:

(ה) (על המשנה) בטפוס. הן הקערות של שלחן, כדאמר קערותיו אלו טפוסין. וכפירש"י בחומש שהיה נותנו בקערות לאחר אפייה. תוספ'. ובגמרא, ולהדרא לדפוס קמא, כיון דאפי לה נפחא. ומזה הוכיחו התוספ' דהלחם חוץ לדפוס, דאל"כ היכא מינפחא כו'. ולפירוש הר"ב צ"ל דמתחלה נעשה בתוך הדפוס והדפוס שבתנור היה צר ונכנס בתוך הלחם והלחם מבחוץ ונדבק בתנור. ועתוי"ט:

(ב)

(ו) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ועל כרחינו צ"ל שגירסא אחרת היתה להם בגמרא. דאנן גרסינן הכי, הא גופיה קשיא, אמרת לישתן ועריכתן בחוץ, אלמא מדת יבש לא נתקדשה, [דאי מקדשה מגנייה מלתא אי אפיק להו אבראי. ולא כפירוש הקונטרס מטעם פסול יוצא, דמשום קידוש כלי לא מיפסל ביוצא. תוספ'] ואפייתן בפנים, אלמא מדת יבש נתקדשה, אמר רבא כו' מאי קושיא דלמא עשרון לא מקדש תנור מקדש. אלא הא קשיא, ואפייתן בפנים, אלמא תנור מקדש, ואין דוחות את השבת אפסלו בלינה. אמר רבא כו'. הא קמן דהך מלתא דלישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים אתברר טעמא משום דמדת יבש לא נתקדשה. אלא ודאי שגירסתם לא היתה כך. ולהכי נמי פסק כת"ק דמשנה ה' פ"ט דמדות יבש נתקדשו. ועתוי"ט:

(ג)

(ז) (על ה) ול"נ דה"ג, לישתן ועריכתן ואפייתן:

(ח) (על הברטנורא) והאי דלא משחו עשרון שלם, מפני שכל אדם מודד בו מנחתו ופעמים שמוציאו לחוץ. אבל זה אינו מסור אלא לכהנים לחצות בו עשרונים. והתוספ' פירשו דחביתין כיון דיש בהן שמן הוצרכו ליעשות בכלי הלח ומדות הלח נתקדשו לכולי עלמא וה"ה לכל המנחות הטעונות שמן:

(ד)

(ט) (על הברטנורא) וזה המאמר מחובר במה שאמר שלחם הפנים מותר ללוש אותן בחוץ ונאפות בפנים. הר"מ. כלומר דאילו שאר מנחות לישתן ועריכתן נמי בפנים כו'. ורש"י פירש לישה ועריכה הכל בכלי שרת בפנים ולא בחוץ. ולפירושו כולה חדא מלתא היא. והתוספ' פירשו דבחוץ אטחינה והרקדה קאי. דלא בעי כלי שרת. ועתוי"ט:

(י) (על המשנה) כלי כו'. בגמרא יליף ליה מקרא. ועתוי"ט:

(יא) (על המשנה) כיצד. הוא שאל על סבת היות לחם הפנים נאפה בדפוסים. ואמר, שסבת זה שיהא בעל שטחים מששה רוחות וכן שתי הלחם. הר"מ. ורצה לומר בששה שטחים, שטח התחת, וב' שטחי הכפילה שמזה ומזה, והם ג' שהם ו', ג' מבחוץ וג' מבפנים. וילפינן ב' הלחם מלחם הפנים אלא דבלחם הפנים שנינו משום פלוגתא דר"י ור"מ. ועתוי"ט:

(יב) (על הברטנורא) כן הוא לשון רש"י. ונ"ל גירסת רש"י במשנה כך היא, שיהא לו פנים שיהא לו פינים. ותרתי ילפינן ממשמעות הפנים. חדא כדכתיב פנים ודרשינן דפנות, והיינו כפילות דלקמן. וחדא דקרינן פינים שפירושו זויות והן הן הקרנות. ולא אתא בן זומא לפלוגי אלא לפרושי דדפנות וזויות מקרא קא ילפינן. ועתוי"ט:

(ה)

(יג) (על הברטנורא) במסכת כלים פרק י"ז משנה י':

(יד) (על הברטנורא) נ"ל שצריך להגיה ובהן הן הקרנות. ועתוי"ט:

(טו) (על הברטנורא) ואע"ג דבמשנה ד' פ"ה דפסחים אמרינן דעל חמץ לאו דוקא בסמוך, הכא שאני, דסברא הוא דהוי בסמוך דהא בשעת הנחת הלחם היו מניחים אותם ובשעת סלוקם נקטרים. תוספ':

(ו)

(טז) (על המשנה) ד' כו'. בגמרא ילפינן לכל הני מקרא:

(יז) (על המשנה) סניפים. שם לדבר העשוי לחבר ולהחזיק דבר אחר:

(יח) (על המשנה) מראשיהן. כלומר באותו חלק שבהן שעולה למעלה על השולחן. לפי שהסניפין הן כמו יתידות זהב עומדות בארץ וגבוהים עד למעלה מן השולחן הרבה. כמ"ש רש"י בפירוש החומש:

(יט) (על המשנה) חלול. כדי שתהא רוח מנשבת ביניהם. הר"מ:

(כ) (על המשנה) דוחה כו'. ואע"ג דמדאורייתא נינהו כדנפקא להו מקרא, הא אר"מ כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה כו', וה"נ אפשר דלא דחי שבת עלייהו, טעמא מאי [משוי להו לקנים] דלא לעפש לחם, בכי האי שיעורא לא מיעפש. גמרא וכתבו התוספ' דאין אסורא אלא משום טלטול בעלמא, ואפ"ה גזרו עליהם במקדש ואע"ג דחזו למצוה, כיון דאין עשוי כלי. תוספ'. ועתוי"ט:

(כא) (על המשנה) לארכו. לאו למימרא שהיו מונחין ממזרח למערב על אורך השולחן, דכה"ג אין מקום פנוי כלל. אלא מצפון לדרום היו מונחין ובמקום הפנוי שבין שתי המערכות, שאותו מקום פנוי הוא מצד ארכו של שולחן שהיא י"ב טפחים. וסתמא כר"מ. ועתוי"ט:

(כב) (על הברטנורא) ושייר נמי מנורה דלרחבו של בית היתה עומדת, וראב"ש היא, וכוותיה פסק הר"מ. והתוספ' כתבו דאפילו כרבי, ואה"נ דלא שייר מידי, ודלא תני ארון, דבלפני ולפנים לא מיירי:

(ז)

(כג) (על הברטנורא) ואכתי תקשה למה של שיש ולא של כסף. הלכך הנכון כמ"ש הר"ב בשקלים דאחר שנאפה הניחוהו על של שיש עד שיסדרוהו והשתא עשו של שיש שלא יתעפש כיון ששהה זמן רב:

(כד) (על הברטנורא) דקדושת צפון חמירא דקדשי קדשים שחיטתן בצפון:

(כה) (על הברטנורא) כלומר שוה בשוה:

(כו) (על המשנה) ע"ש. צ"ע אמאי לא מייתי למשנה זו בגמרא [סוכה דף נ"ד] ולומר דאתיא כאחרים:

(כז) (על המשנה) שעיר כו'. וכשתעיין כל קרבנות יום הכיפורים לא תמצא בהן מה שיאכל זולתי שעיר חטאת הנעשה בחוץ. הר"מ:

(כח) (על המשנה) הבבליים כו'. ה"ק, נאכל לערב, ומי הם האוכלים כו':

(כט) (על הברטנורא) לפי שלא עלו בימי עזרא. גמרא. ומה שמזכירין אותם לגנאי על שאוכלים את השעירים חיים, אע"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר, לפי שהרגילו עצמם כמו כן אף בכל השנים דמחזי כרעבתנותא. תוספ':

(ל) (על המשנה) חי. ואין בו משום דם האברים שהוא בלא תעשה ולוקין עליו, דבכריתות דף כ"ב מוקמינן לה דוקא בדפריש, ולפיכך שרי אף בלא מליחה. ועתוי"ט:

(ח)

(לא) (על המשנה) כיצד יעשה. שלא יבא דבר לפסול, יניחנה עם הבזיכים לשבת הבאה. אי נמי, מה יעשה מן הלחם אחר שהוקטרו הבזיכין. תוספ'. ועתוי"ט:

(ט)

(לב) (על המשנה) על שלשה. כלומר אין פחות מב' ימים שעברו וכן שלשה. ולא קשיא דליתני לשנים ולשלשה. עיין בריש מסכת פרה:

(לג) (על המשנה) צום. חל יוה"כ בערב שבת. אין לחם הפנים נאפה בו. רש"י: