לדלג לתוכן

עיקר תוי"ט על מכות ב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

(א) (על המשנה) ונפלה. ולא תני נפסק החנ:ל. ונראה לי דנפילה פירוש שנשמט מידו. ולכך לא ר"ל ונפסק דא"כ לא אתיא כרבי דאמר לקמן נפסק אינו גולה. תוספ':

(ב) (על המשנה) יורד. לא זו אף זו קתני. לא זו מעגל דודאי יש לחייבו גלות, דלמא לא נזהר, אלא אף משלשל חבית דשפיר מוזהר שלא ישבר חביתו, אם נפל והרג חייב. ועוד דלא זו אלא אף יורד בסולם דטפ. מוזהר כדי שלא יפול, אם הרג חייב. תוספ':

(ג) (על הברטנורא) והר"מ הטעים הטעם יפה, שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק, ודבר קרוב הוא להיות, שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה, והואיל ולא זרז עצמו ותקן מעשיו יפה בשעת ירידה יגלה. אבל דרך עלייה אין זה הדבר הקרוב להיות ברוב העתים, אלא כמו פלא הוא והוא כמו אנוס:

(ד) (על הברטנורא) כגון הרוצה להרים ידו בכח וגרזן בידו ומשפיל תחלה את גופו ושוחה לפניו כדי להרים בכח, ובהשפלתו הרג. דלא תימא הואיל וצורך עלייה היא פטור מגלות דהא כתיב ויפל. רש"י. וכשהרג בעלייתו לאחוריו, פטור. והיינו דתנן שלא בדרך ירידתו אינו גולה:

(ה) (על הברטנורא) עיין בתוי"ט שהאריך בטעם פלוגתתן בקרא ע"פ הדקדוק:

(ו) (על המשנה) מן העץ כו' יצא קיסם וניתז למרחוק והרג. רש"י:

(ז) (על הברטנורא) כלומר ורבי סבר דהאי לאו כח כחו הוא. ועתוי"ט:

(ב)

(ח) (על הברטנורא) כלומר וזרק בה ביום. אבל באשפה שאינה עשויה להפנות בה אף בלילה וזרק בה בלילה ומקרי ויתיב כו', אנוס הוא. דלית ליה לאסוקי אדעתיה דמקרי ויתיב כיון שאינה עשויה ליפנות כלל. תוספ':

(ט) (על המשנה) הלז. נמצא בכתוב מי האיש הלזה. ובירושלמי (וכן בבבלי. הרמ"ז) גרס הלה:

(י) (על המשנה) ולמזיק. איצטריך למתני ולמזיק, דלא תימא שאם יש למזיק גם כן רשות ליכנס דפטור, משום דעל הניזק להרחיק ולשמור את עצמו מן הנזק כשיודע שיש להלה גם כן רשות ליכנס:

(יא) (על המשנה) את בנו. להטותו לדרך אחרת. רש"י:

(יב) (על המשנה) ושליח ב"ד. המלקה ארבעים לחייב מלקות. ולשון הר"א, שליח ב"ד שהוא מלקה יותר ממה שאמדוהו. והר"מ כתב שהכה את הנמנע לבוא לדין והמיתו בשגגה:

(ג)

(יג) (על הברטנורא) דמוסר נמי כתיב יסר בנך ויניחך. ואומנות הא תנן בסוף קדושין לעולם ילמד את בנו כו':

(יד) (על הברטנורא) שנאמר והיו לכם הערים למקלט, לכם למקלט ולא לגרים. גמרא. והא דנהרג, משום דקיי"ל דבן נח א"צ התראה, אלא אזהרתו זו היא מיתתו. ומסיים הר"מ, אבל ישראל שהרגו גולה ע"כ. ומתניתין ה"ק, הכל כו'. כלומר אית בתו תרתי שבין הוא ההורג או הנהרג יש כאן גלות, חוץ מע"י גר תושב שאע"פ שאם ישראל הרגו גולה, מ"מ אם הוא הרג לישראל אינו גולה אלא נהרג. כן נראה לי. וכן משמע בגמרא שההוא על ידי, לאו כגוונא דאינך הוא. ועתוי"ט:

(טו) (על המשנה) אלא כו'. ועל ידו מיהא גולה. דכתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים. גמרא:

(טז) (על הברטנורא) דמשמע כאן לא ראה אבל רואה במקום אחר, פרט לסומא שאינו רואה בשום מקום. רש"י:

(יז) (על הברטנורא) לאו דבלא ראות רבוייא הוא. אלא הכא מפרשינן בגמרא, בלא ראות למעט, בלא דעת למעט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ועתוי"ט:

(יח) (על המשנה) כמועד. כמותרה עליו ועובר על התראה, דודאי לדעת הרגו. רש"י. ובגמרא, והא לא אתרו ביה כו', ומשני ר' יוסי בר יהודה היא דס"ל התראה לא נתנה אלא להבחין בין שוגג למזיד:

(יט) (על המשנה) יכול כו'. כיצד, אמר רבי שמעון יש שונא כו'. נפסק גולה, נשמט אינו גולה. פירש"י נפסק החבל דומיא דנשמט הברזל מקתו הוא, שנשאר האגד בידו. ונשמט, דומיא דמן העץ המתבקע, שלא נשאר בידו כלום:

(ד)

(כ) (על הברטנורא) דכתיב ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר, וכתיב כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמונה עיר, הקישן הכתוב זו לזו לקלוט. הר"מ. ועתוי"ט:

(כא) (על הברטנורא) גמרא. לתרוצי דלא תנן אלא שש. ועתוי"ט:

(כב) (על המשנה) לא היו כו'. ומפני. מה הבדילם משה, אמר מצוה שבאה לידי אקיימנה. גמרא:

(ה)

(כג) (על הברטנורא) בכל מקום שהיו שני דרכים מפוצלים. אחד פונה לעיר מקלט. היה עץ תקוע באותו דרך וכתוב בו מקלט. גמרא. מאי קרא, תכין לך הדרך, עשה הכנה לדרך:

(כד) (על הברטנורא) בגמרא. והיינו דכתב הר"מ, כשמשיבין אותו מוסרים לו כו' כדתנן לקמן. ולא מפרש לה דכשמקדימין כו' כדלקמן שמוסרים לו, משום דאי בתחלת הניסה האיך יוכלו להחליט ולומר בשגגה, דלמא לא היא:

(כה) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ולדבריהם לא גרסינן אף. וכן הוא בברייתא. ותו התם, אמרו לו הרבה שליחות עושה. פירש"י דברים שאינם נעשים ע"י אדם נעשים ומתקבלים ע"י הרבה שלוחים:

(ו)

(כו) (על המשנה) ר' יוסי בר יהודה אומר. הכא נראה לי דשנאו בלשון פלוגתא, שרבינו הקדוש מחבר המשניות רומז בזה שהוא עצמו חולק עליו בזה, וכדאיתא בברייתא, רבי אומר מעצמן הן גולין כסבורין הן אחד מזיד ואחד שוגג קולטות, והן אינן יודעין כו' במזיד אינן קולטות:

(כז) (על המשנה) בתחלה. תחלת משפטן של רוצחים ועיקרו, זהו, אחד שוגג ואחד מזיד כו'. ויליף טעמא מקרא וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת ונס כו', משמע אם הרגו בכוונה ינוס. וכתיב בתריה ושלחו זקני עירו וגו'. רש"י:

(כח) (על המשנה) הרגוהו. פטרוהו. בברייתא מביא קראי עלייהו:

(כט) (על הברטנורא) וכשנתרפא כהן חוזר לעבודתו, ועבר זה ממשיחתו. רש"י:

(ל) (על הברטנורא) אלא חד מהנך הוא. גמרא:

(לא) (על הברטנורא) דאי לאו הכי, מאי איכפת בקללתם, והכתיב כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא. גמרא:

(לב) (על הברטנורא) ותימה מאי סברא היא זו לומר כן לקולא כו. ובגמרא אמרינן בטעמא דאינו גולה, דמיתת כהן מכפרה. ופירשו התוספ', שהרי אילו גלה יום אחד ומת כהן גדול הוא חוזר, ואילו לא מת אפילו שהה כמה שנים אינו חוזר. שמע מינה דמיתת כהן מכפרת מגלות. ע"כ. והוי ק"ו, ומה מי שגלה כבר יצא עכשיו, מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה:

(לג) (על המשנה) של שני. בגמרא יליף ליה מקרא. וטעמא, דהו"ל לבקש רחמים שיגמור דינו לזכות. רש"י. ועתוי"ט:

(ז)

(לד) (על המשנה) וההורג כו'. ובתרווייהו לא היה שם כהן גדול אחר. הר"מ:

(לה) (על המשנה) לעולם. עד מות כהן גדול. ואם יצא התיר עצמו למיתה, כדתנן בסמוך. הר"מ:

(לו) (על המשנה) קולט. יליף לה בגמרא מקרא:

(לז) (על המשנה) מצוה. דכתיב ורצח גואל הדם, ולא כתיב אם רצח. ורע"א רשות כו', מי כתיב ירצח. גמרא:

(לח) (על הברטנורא) מפרש טעמא בגמרא, שלא יהא סופו חמור מתחלתו, מה תחלתו במזיד נהרג בשוגג גולה, אף סופו במזיד נהרג בשוגג גולה:

(לט) (על המשנה) באותה העיר. רוצח שגלה לעיר מקלט וחזר והרג באותה העיר בשוגג. גולה משכונה לשכונה בתוך העיר, כי מן העיר אינו רשאי לצאת מפני רציחה ראשונה. רש"י. ובגמרא ילפינן ליה מקרא:

(מ) (על המשנה) ובן לוי. שהוא מיושבי העיר ולא גלה לשם ורשאי לצאת מן העיר. רש"י:

(ח)

(מא) (על המשנה) ונראה לי דסריך בלישנא דפ"ו דשביעית:

(מב) (על המשנה) דבר. כלומר דבור בעלמא:

(מג) (על המשנה) רמ"א בגמרא פליגי בדרשי דקראי. וכן בפלוגתא דבסמוד:

(מד) (על המשנה) לשררה. אם היה נשיא או ראש בית אב, חוזר לגדולתו כשישוב לעירו במיתת כהן גדול. רש"י:

(מה) (על הברטנורא) דקיימא לן כל שררה שבקרב ישראל הזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו. ועתוי"ט:

(מו) (על הברטנורא) תימה, דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. והר"מ פסק בשניהם כר' מאיר: