ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/לח א
בראש ולא בסוף.
וסימן האותיות המשמשות מסרו המדקדקים הראשונים להקל זכרונם בפי התלמידים. מהם רבי מנחם בן סרוק נתן סימנם: שמלאכת"ו בינ"ה (מחברת מנחם, פתיחה). והחכם רבי שלמה בן גבירול נתן סימנם: אנ"י שלמ"ה כות"ב. והמורה בן ג'אנח, והוא הזכור תמיד בספר הזה רבי יונה, וכן הוא נזכר בפי האנשים בשם רבי מרינוס, גברה ידו במלאכת הדקדוק, ונתן סימן האותיות המשמשות: שלומ"י א"ך תבנ"ה (ספר הרקמה, סוף שער ה). והחכם רבי אברהם אבן עזרא נתן סימנם: כשתי"ל א"ב המו"ן (ספר צחות, שער האותיות), או שי"ת ל"ך א"ב המו"ן. ואחי רבי משה נתן סימנם: מש"ה כת"ב אלינ"ו, והוא סימן נאה לענין ונכון לבנין.[1]
והאותיות המשמשות האלה, מהם ישמשו להוראת הפעולה על הנדבר, כמו אותם המשמשות בעוברים בסוף התיבות, וסימנם מנ"ת הי"ו, ובבינונים בסוף התיבות סימנם תהימ"ו, ובעתידים בראש התיבות סימנם אית"ן. וגם ישמשו בהם בסוף התיבות עם אותם שהם בראש, הו"ו לזכרים והיו"ד לנקבה והנו"ן-ה"א לנקבות, וסימנם וינ"ה [נ"א: יונ"ה], הכל כמו שזכרנו.
ומהם ישמשו בראש התיבות לבאר ענין המלה ולא להורות על הנדבר, ולא ישמשו בעוברים ובעתידים כי אם במקור ושם-הפועל, וסימנם במל"ך. אלו לא ישמשו בעוברים ובעתידים כי אם במקור. ומה שאמר "וְרָבוּ כְּמוֹ רָבוּ" (זכריה י ח) חסר שי"ן-השמוש, רוצה לומר כְּמוֹ שֶׁרָבוּ. והשי"ן תשמש בעוברים ובעתידים, ובבינונים ישמשו יותר אותיות (בכל"ם).
וככה ישמשו אלה על המקור: בִּפְקוֹד, כִּפְקוֹד, לִפְקוֹד, מִפְּקוֹד. ועוד הו"ו תשמש על המקור, שתאמר וּפְקוֹד או וּפָקוֹד. וסימן המשמשות על המקור עם הו"ו, מל"ך ב"ו. ובא דגש אחר המ"ם שלא בא כן אחר שאר האותיות, לחסרון נו"ן מִן, כי המ"ם לא תשמש לבדה כאשר ישמשו בכל"ו לבדם, ולכן הדגישו פ"א-הפֹעל לחסרון נו"ן מִן. ופעמים תבא המ"ם בפתח, כמו "לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם" (דה"א טו יג), "כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי" (דה"ב ל ג), "חָלְקוּ מַחְמָאֹת פִּיו" (תהלים נה כב). ואם פ"א-הפֹעל גרונית, תִנקד מ"ם השרות בקמץ-קטן, לתשלום הנו"ן הנפקדת, כמו "מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ" (במדבר לב ז), "מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם" (ש"א יב כג).
נימוקי רבי אליהו בחור
[עריכה]- ^ והמחבר הנימוקים נתן סימנם ש"ם אליה"ו נכת"ב.