סנהדרין נט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
והרי מילה שנאמרה לבני נח דכתיב (בראשית יז, ט) ואתה את בריתי תשמור ונשנית בסיני (ויקרא יב, ג) וביום השמיני ימול לישראל נאמרה ולא לבני נח ההוא למישרי שבת הוא דאתא ביום ואפילו בשבת והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב (בראשית ט, ז) ואתם פרו ורבו ונשנית בסיני (דברים ה, כו) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם לישראל נאמרה ולא לבני נח ההוא לכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו הוא דאתא אי הכי כל חדא וחדא נמי נימא משום מילתא איתני הכי קאמר אזהרה מיהדר ומיתנא בה למה לי ואין לנו אלא גיד הנשה בלבד ואליבא דר' יהודה הני נמי לא איתני הני איתני לשום מילתא בעלמא הא לא איתני כלל אי בעית אימא מילה אמעיקר' לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם אתה וזרעך אין איניש אחרינא לא אלא מעתה בני ישמעאל לחייבו (בראשית כא, יב) כי בביצחק יקרא לך זרע בני עשו לחייבו ביצחק גולא כל יצחק מתקיף לה רב אושעיא אלא מעתה בני קטורה לא לחייבו האמר ר' יוסי בר אבין ואיתימא ר' יוסי בר חנינא (בראשית יז, יד) את בריתי הפר דלרבות בני קטורה אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב (בראשית א, כט) לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם וכשבאו בני נח התיר להם שנאמר (בראשית ט, ג) כירק עשב נתתי לכם את כל יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו ת"ל (בראשית ט, ד) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו יכול אף לשרצים ת"ל אך ומאי תלמודא א"ר הונא דמו מי שדמו חלוק מבשרו יצאו שרצים שאין דמם חלוק מבשרם מיתיבי (בראשית א, כו) ורדו בדגת הים מאי לאו לאכילה לא למלאכה ודגים בני מלאכה נינהו אין כדרחבה דבעי רחבה הנהיג בעיזא ושיבוטא מאי ת"ש (בראשית א, כו) ובעוף השמים מאי לאו לאכילה לא למלאכה ועופות בני מלאכה נינהו אין כדבעי רבה בר רב הונא דש באווזין ותרנגולין לר' יוסי ברבי יהודה מאי תא שמע (בראשית א, כח) ובכל חיה הרומשת על הארץ ההוא לאתויי נחש הוא דאתא דתניא ר"ש בן מנסיא אומר חבל על שמש גדול שאבד מן העולם שאלמלא (לא) נתקלל נחש כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלבונים טובים ואבנים טובות ומרגליות ולא עוד אלא שמפשילין רצועה תחת זנבו ומוציא בה עפר לגנתו ולחורבתו מיתיבי היה ר' יהודה בן תימא אומר אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו התם בבשר היורד מן השמים מי איכא בשר היורד מן השמים אין כי הא דר"ש בן חלפתא הוה קאזיל באורחא פגעו בו הנך אריותא דהוו קא נהמי לאפיה אמר (תהלים קד, כא) הכפירים שואגים לטרף נחיתו ליה תרתי אטמתא חדא אכלוה וחדא שבקוה אייתיה ואתא לבי מדרשא בעי עלה דבר טמא הוא זה או דבר טהור א"ל אין דבר טמא יורד מן השמים בעי מיניה ר' זירא מר' אבהו ירדה לו דמות חמור מהו א"ל יארוד נאלא הא אמרי ליה אין דבר טמא יורד מן השמים:
ר"ש אומר אף על הכישוף:
מ"ט דר"ש דכתיב
רש"י
[עריכה]והרי מילה - לישראל נאמרה ולא לבני נח דלא חשבה גבי שבע מצות:
לכל דבר שבמנין - לא נשנית בסיני אלא מפני שאסר להם תשמיש שלשה ימים קודם מתן תורה ולאחר שלשה ימים הוצרך להתיר להם ואע"ג דממילא משתמע התירא דהא שלשה ימים הוא דאסר והרי עברו אשמעינן קרא לכל דבר הנאסר במנין ב"ד אע"פ שקבעו זמן לדבר צריך למנות פעם אחרת להתירו כשעבר הזמן:
אי הכי - כל שבע מצות שחזרו ונשנו בסיני נימא נמי כל אחת ואחת הוצרכה לשנות על דבר כגון עבודת כוכבים לפרש מיתה ועבודות האסורין בה וכן גלוי עריות לפרש עונשין ונימא דכולהו לא נשנו ולישראל נאסרו ולא לבני נח:
אזהרה מהדר ומתנא בה למה לי' - למהדר ומיכתב אזהרה דידהו אלא ש"מ להזהירה לבני נח ולישראל אתא:
הני נמי - מילה ופריה ורביה הא לא איתנו דהא אמרת למילתא הוא דאיתנו:
הא - דגיד הנשה לא איתנו כלל ומשום הכי לא חשיב להו בהדיה ומיהו הנך נמי מן האמורות לבני נח ולא נשנו בסיני הם ולישראל נאמרו ולא לבני נח מסיני ולהלן:
ואיבעית אימא מילה - ודאי מסיני נאמרה לעיקר מצותיה ודקשיא לך הא אמר ר' יוסי כל שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה הא דלא חשיב ליה לגבי מצות בני נח משום דמילה לאו לבני נח נאמרה אפי' מקודם סיני אלא לזרע אברהם לחודיה והשתא נמי זרע אברהם דהיינו ישראל הוא דנהיגי בה:
בני ישמעאל ליחייבו - השתא:
בני קטורה - אותן ששה שנולדו לאברהם הן עצמן לא לחייבו ונימא השתא דלא מל אברהם כל בניו שהיו לו בחייו:
לרבות בני קטורה - אותם ששה לבדם ולא זרעם אבל אברהם נצטוה לכל הנולדים לו:
לא הותר בשר באכילה דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' - לכם ולחיות נתתי העשבים והאילנות ואת כל ירק עשב לאכלה אבל לא חית הארץ נתונה לכם:
כירק עשב - שהפקרתי לאדם לאכול נתתי לכם מעכשיו את כל אפי' בהמות וחיות:
יכול אפילו לשרצים - יהא אבר מן החי אסור להם:
ת"ל אך - מיעוט וכל אכין ורקין מעוטין:
מאי תלמודא - היכי משמע דשרצים ממעטי מיניה דילמא בהמה וחיה ממעטינן מיניה ולא שרצים:
אמר רב הונא דמו - האי דמו יתירה הוא דהוה לי' למכתב בשר בנפשו לא תאכלו דהיינו בעוד שהנפש בו אל תאכלו את בשרו האי בנפשו דמו למה לי וכי לא ידענא דנפש זהו הדם אלא לומר לך מי שדמו חלוק מבשרו שהדם קרוי נפש והבשר בשר יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן שאין דמם קרוי דם שכשהוזהרו ישראל על הדם לא הוזהרו על דם שרצים משום דם אלא משום שרצים כבשר והכי אמרינן בכריתות בפ' דם שחיטה (דף כא:) דם שרצים התרו בו משום שרץ לוקה משום דם אינו לוקה:
בדגת הים - לאדם הראשון נאמר:
הנהיג בעיזא ושיבוטא - קשר קרון לדג שבים ולעז ביבשה על שפת הים ושניהם מנהיגין אותו:
מהו - לוקה משום מנהיג בכלאים או לא חורש בשור ובחמור לאו דוקא דכל תרי מיני נמי אסירי בב"ק בשור שנגח את הפרה:
דש באווזין ותרנגולין לרבי יוסי בר' יהודה מהו - בהשוכר את הפועלים תנן היה עושה בידיו אבל לא ברגליו ברגליו אבל לא בידיו הרי זה יאכל כדכתיב כי תבא בכרם רעך וגו' בביאת פועל הכתוב מדבר ר' יוסי בר יהודה אומר אינו אוכל עד שיעשה בידיו וברגליו וקמבעיא ליה לרבה דש באווזין ותרנגולין שאין להם אלא רגלים מהו מי עבר עלייהו משום לא תחסום שור או לא ידיו ורגליו בעינן כשור וליכא או דילמא כל כחו כשור בעינן והא איכא אלמא בני מלאכה נינהו:
ובכל חיה הרומשת - ואי לאו לאכילה חיות בני מלאכה נינהו: ומשני ההוא לאתויי נחש ולמלאכה דנחש בר מלאכה ניהו קודם שנתקלל לילך על גחון:
חבל - הפסד לשון אהה כל חבל לשון צער וקבל הוא כלומר הפסד בא לעולם ויש לקבול על שמש וכו':
סנדלבונין - שם אבן טוב:
צולין לו בשר - אלמא הותר לו לאכול בהמות וחיות:
נהמו לאפיה - לאכלו:
ירדה דמות חמור מהו - מי אמר הא ודאי דבר טמא הוא ואסור:
ירוד נאלא - תנין שוטה עוף ששמו תנין והוא שוטה ובוכה ומספיד תמיד וכל תנין דבמקרא מתרגמינן ירודין:
הא אמרו ליה אין דבר טמא יורד מן השמים - ודבר שאינו הוא ואם ישנו טהור הוא:
תוספות
[עריכה]והא פריה ורביה. תימה מנא לן דלא נאמרה לבני נח ואי משום דלא חשיב ליה בהדי שבע מצות הא אמר לעיל [דף נח:] קום עשה לא קא חשיב וי"ל דשב ואל תעשה נמי הוא דמי שמצווה על פריה ורביה מצווה שלא להשחית זרע:
לכל דבר שבמנין. פ"ה דכל דבר הנאסר במנין אפי' קבעו זמן לדבר צריך מנין אחר להתירו כשיעבור הזמן ושוב (חזר) ופי' אל תגשו אל אשה (שמות יט) לא הוה ביה זמן והא דכתיב (שם) היו נכונים לשלשת ימים היינו לקבל התורה ביום השלישי אבל דבר הקצוב לזמן יעבור הזמן ומותר מאליו וכ"ת אי בדבר שנגזר סתם פשיטא שצריך מנין אחר להתירו אצטריך סד"א כיון דבטל דבר שנאסר עבורו ממילא הותר כגון הכא שנאסרו בתשמיש כדי לקבל התורה וכי ההיא דפ"ק דביצה (דף ה. ושם) דכרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות דאף לאחר חורבן הוצרך מנין אחר להתירו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/סנהדרין/פרק ז (עריכה)
קיג א ב ג מיי' פ"י מהל' מלכים הלכה ז':
קיד ד מיי' פ"י מהל' מלכים הלכה ח':
ראשונים נוספים
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק ז (עריכה)
ובתר דאקשינן אהא דרבי יוסי בר חנינא מטעמא דגופה ומפרקינן הדרינן לאקשויי עלה מעלמא: אמר מר כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה. ומקשינן והרי מילה שנאמר לאברהם שהיה מבני נח דכתיב ואתה את בריתי תשמור ונשנית בסיני ביום השמיני ימול בשר ערלתו ואפ"ה לישראל נאמרה ולא לבני נח דלא אשכחן תנא דחשיב ליה גבי מצות שנצטוו בני נח. ומפרקינן התם לאו לאשמועינן מצות מילה איצטריך אלא למשרי שבת לגבי מילה הוא דאתא מדהוה ליה למכתב ובשמיני ימול בשר ערלתו ואנא ידענא דביום השמיני קאמר דהא בימים קא עסיק לעיל מיניה דכתי' וטמאה שבעת ימים ביום למה לי ביום ואפילו בשבת:
ומקשינן תו והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח ואתם פרו ורבו ונשנית בסיני לך אמור להם שובו לכם לאהליכם כלומר לנשיכם כענין שנאמר (איוב ה כד) כי שלום אהלך לפי שנצטוו לפרוש מנשיהם ג' ימים קודם הדיבור שנא' אל תגשו אל אשה ולבסוף נאמר להם שובו לכם לאהליכם וקס"ד דהאי שובו לכם לאהליכם אזהרה הוא דאתא ואפ"ה קיי"ל דלישראל נאמרה ולא לבני נח. ומפרקינן ההיא כי איתני בסיני לאו לאזהרה הוא אלא להתיר להן את הדבר שאסרן בו מתחילה כמו שפירשנו ואצטריך לאשמועינן דכל דבר שנמנו עליו ב"ד ואסרוהו צריך מנין אחר להתירו שהרי כשם שנאסרו בתשמיש המטה על פי המקום כך לא הותרו בו אלא על פי המקום: ומקשינן אי הכי כל חדא וחדא נמי נימא משום מילתא איתניא כלומר אי אמרת דכל מצוה שנשנית בסיני ונתחדש בה דבר כמו שלא נשנית דמיא ואמרינן לישראל נאמרה ולא לבני נח כולהו שבע מצות נמי דאיתנו בסיני לא סגיא דלא חדיש בהו רחמנא מילתא בכל חדא וחדא ונימא לשום ההיא מילתא איתניא ולאו לעיקר אזהרה והויאן להו כמצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני דקי"ל לישראל נאמרה ולא לבני נח ומאי ראיה דאמרינן לעיל לכל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני מדאיתני ע"ג הא ודאי כי איתני למילתא בעלמא הוא דאיתני כגון לפרושי עונשה או לדבר אחר. ומפרקינן הכי קאמר לעיל אזהרה מיהדר ומיתנא בהו למה לי כלומר מכדי אזהורי אזהר עלה לבני נח מהדר מיתנא לאזהורי בה בסיני למה לי לשמעי' עונש דילה ותו לא אלא להכי הדר אזהר בה לאשמועינן דלזה ולזה נאמרה דאי לא אהדרה הוה אמינא לישראל נאמרה ולא לבני נח: אמר מר ואין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר' יהודה ומקשינן מילה ופריה ורביה נמי האמרן דלא איתנו בסיני לשום אזהרה אלא למילתא בעלמא והוו להו בכלל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני ואמאי לא חשיב לה בהדי גיד הנשה אלא קא פסיק ותני אין לנו אלא גיד הנשה. ומפרקינן אין הכי נמי דהנך נמי בכלל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני נינהו והיינו טעמא דלא חשיב להו בהדיה גיד הנשה משום דהני איתנו מיהת לשום מילתא בעולם ואילו גיד הנשה לא איתני כלל והכי קאמר אין לנו מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני כלל אלא גיד הנשה ואליבא דר' יהודה:
והדרינן לפרוקי קושיין קמא דאקשינן ממילה בפירוקא אחרינא ואמרינן ואי בעי תימא מילה אפילו תימא דאיתני בסיני לשום אזהרה לא יכלת לחיובי בה שאר בני נח לבד מישראל דהא מעיקרא נמי לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא ובסוף נמי לזרע אברהם קא מזהר עלה בסיני. ומקשינן אלא מעתה דטעמא דלא מיפקדי שאר כותיים עילוה משום דלא איתיהיבא מעיקרא אלא לזרע אברהם הוא בני ישמעאל ליחייבו דהא כתיב לזרעך אחריך ובני ישמעאל זרעיה נינהו דכתיב וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא ומפרקינן אפ"ה לא מיקרו זרע אברהם אלא יצחק דאמר קרא כי ביצחק יקרא לך זרע והאי דכתיב בישמעאל כי זרעך הוא לאו למימרא דעיקר זרעו של אברהם לכל מילי דהא כתיב כי ביצחק יקרא לך זרע אלא הכי קאמר לגוי אשימנו בזכות שיצא מחלציך אבל לא יקרא לך זרע אלא ביצחק. ומקשינן תו בני עשו מיהת דאתו מיצחק ליחייבו ומפרקינן כי ביצחק במקצת יצחק ולא כל יצחק. מתקיף לה רב הושעיא אלא מעתה דלא פקדיה רחמנא אלא איצחק בני קטורה הילודים לאברהם לא ליחייבו אינהו גופייהו לממהל נפשייהו דהא פשיט לן דאיתפקד אבוהון לממהלניהו כשאר ילידי ביתו אלא אינהו גופייהו לא לחיוב דהא לא איקרו זרע ולא ידענא מהיכא פשיטא ליה לרב הושעיא דבני קטורה חייבין דקא מקשי ליה אלא מעתה בני קטורה לא ליחייבו דמשמע דפשיטא לן דחייבין ואי משום דמשמע ליה את בריתי הפר לרבות בני קטורה א"כ מאי קושיא דקא מקשי:
אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה אכל בשר קא מיירי ואפילו דגים וחגבים מדמקשי' ליה מדגים ותו מדכתיב בסופיה דהאי קרא ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה הרי כל נפש חיה אמור. ואיכא דמקשו הכא מאחר דלא הותר לו בשר באכילה למה לי למיסר אבר מן החי ואית דדחקי ואמרי דכי אמרינן לא הותר לו בשר באכילה הני מילי להמית ולאכול אבל אם מת מעצמו מותר והאי דאצטריך למיסר אבר מן החי שאם פירש הימנו אבר עצמו בעודו חי אסור הואיל ופירש מבעלי חיים. ולאו מילתא היא דהא בשר סתם קאמרינן ותו אי משום הריגת בעלי חיים הוא דאיתסר אדאשמעינן דלא הותר לו לאכול לשמעינן דלא הותר לו להמית ותו אם כן היכי מותבי' עליה מדרב יהודה בן תימא והא התם לא קא מיירי בבעלי חיים דקטיל להו איהו כלל אלא לאו ש"מ דהאי פירושא ליתיה כלל ואנן עייננא בה ואיגלאי לן פרוקא בס"ד. והדין היא פירוקא דכי קאמרינן דלא הותר לו בשר לאכילה לאו דאצטוי עלויה בפירוש קאמרינן אלא לא הותר לו קאמרי' דמסתמא כל הנבראות שהיו בעולם היו אסורות לו כעבד זה שאין לו רשות ליהנות משל רבו עד שיטול רשות הימנו ומאי דאשתרי ליה אשתרי ובשר דלא אשתרי ניה לא אשתרי מיהו אזהורי מיהת לא אזהריה עילויה אלא לאבר מן החי בלחוד. ונפקא מינה דמאי דאזהריה עילויה מיקטיל עילויה דהא שמעינן לרב יהודה גופיה דאמר לעיל על שבע מצות בן נח נהרג אבל מאי דלא אזדהר עילויה לא מיקטיל עילויה והכא גבי בשר לא כתיב אזהרה כלל והאי דקא דרשינן ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לאו אזהרה היא אלא למימסר ירק עשב לחית הארץ הוא דאתא ולאו לעיקר אזהרה. תדע דהא כל היכא דמיבעי ליה למידי אחרינא לא יליף אזהרה מיניה. וגמרא משמעות דקרא קא מפרש דמדכתיב ולכל חית הארץ משמע שלא התיר להם חית הארץ וכדמעיינת בהאי פירוקא משכחת ליה דדאיק טובא. וכשבאו בני נח התירו להם יכול הואיל והותר להם בשר שהיה אסור הותר לגמרי ולא יהא אבר מן החי נוהג בו ת"ל אך בשר בנפשו דמו בעוד שדמו בנפשו לא תאכלהו יכול אף לשרצים כן יהא אבר מן החי אסור בהן ת"ל בנפשו דמו מדהוה לי' למכתב אך בשר בנפשו לא תאכלו דמשמע בעוד שהנפש בו דמו למה לי אלא לומר לך שלא נאסרו באבר מן החי אלא [במי] שדמו חלוק מבשרו מדכתיב בשר וכתיב דמו אלמא בשרו לאו היינו דמו ואיכא דדייקי לה הכי מי שהבשר קרוי בשר והדם קרוי נפש יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן כדפרי' לעיל. ויש לפרש שאין דמו חלוק מבשרן אלא הדם מעורב בבשר:
מתיבי ורדו בדגת הים מאי לאו לאכילה ודחינן לא למלאכה. ומתמהינן ודגים בני מלאכה נינהו ומפרקינן אין כדבעי רחבה דבעי רחבה לענין המנהיג בכלאים דקי"ל (ב"ק נ"ד:) אחד השור ואחד כל הבהמות לנפילת הבור כו' ולכלאים וכן חיה ועוף כיוצא בהן וקא מיבעיא ליה הנהיג בעיזא ושיבוטא מאי היה קרון בשפת הים וקשר בו עיזא ביבשה על שפת הים ושיבוטא סמוך לו בים והנהיג בשניהם מהו מי מיחייבי משום כלאים או לא ושיבוטא עיזא דימא הוא ואמטול הכי קא מיבעיא ליה אי הוי כלאים בהדי דיבשה או לא ואיכא למימר דהוא הדין נמי דמיבעיא גבי שאר מיני דגים אי אית בהו משום כלאים בהדי בהמה וחיה או לא. והדרינן לאקשויי עליה דרב יהודה דאמר אדה"ר לא הותר לו בשר באכילה. תא שמע ורדו בדגת הים ובעוף השמים תרצת דגת הים עוף השמים תיקשי לך דאימסיר ליה לאדם הראשון למאי לאו לאכילה ודחינן לא למלאכה ומתמהינן ועופות בני מלאכה נינהו ומפרקינן אין כדבאעי רבה רב הונא דש באווזין ותרנגולין וחסמן אליבא דרבי יוסי בר יהודה דאמר בפרק השוכר את הפועלים אינו אוכל עד שיעשה בידיו וברגליו מהו מי מיחייב משום לאו דחסימה או לא ידיו ורגליו בעינן כשור וליכא או דילמא כל כחו בעינן והא איכא אלמא עופות בני מלאכה נינהו: ומתבי' עליה תו ובכל חיה הרומשת על הארץ ומשמע נחשים ועקרבים וכיוצא בהם שאין ראוין למלאכה כלל ומפרקינן ההוא לאתויי נחש קודם שיתקלל הוא דאתא דמתחלה ראוי היה למלאכה קודם שילך על גחון:
ר' שמעון בן חלפתא נחתו ליה תרי אטמאתא חדא אכליה אריותא וחדא אתייה לבי מדרשא אמרו ליה אין דבר טמא יורד מן השמים. בעא מיניה ר' זירא מרבה ירדה לו דמות חמור מהו א"ל יארודנא יש אומרים שוטה בתאנים כדכתיב (מיכה א ח) אעשה מספד כתנים ומתרגימינן (ארודין) [כירודין] עוף שוטה הוא לפיכך מספיד תמיד ויש אומרים חמור של בר נקרא יארוד (ואלא) [לאו] הא אמרי לך אין דבר טמא יורד מן השמים ואיך אתה שואל על דבר שאי אפשר ויש לפרש לאו הא אמרי לך אין דבר טמא יורד מן השמים הילכך אפילו ירד לו דמות חמור נמי ודאי מין טהור הוא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה