סנהדרין מח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
משמשין ממשמשין גמרינן לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה ואביי מ"ט לא גמר מעבודת כוכבים אמר לך מידי דאורחיה ממידי דאורחיה גמרינן לאפוקי עבודת כוכבים דלאו אורחא:
(סימן כפ"ה נפשי"ה דחציב"א נכיס"א דאומנ"א) מיתיבי אכפה שהוא טמא מדרס ונתנתו לספר טהור מן המדרס אבל טמא (מגע מדרס) אימא בנתנתו וכרכתו למה לי נתנתו וכרכתו כדרב חסדא דאמר רב חסדא גהאי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילין וצר ביה תפילין אסור למיצר ביה פשיטי אזמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה פשיטי ולאביי דאמר הזמנה מילתא היא אזמניה אע"ג דלא צר ביה צר ביה אי אזמניה אין אי לא אזמניה לא ת"ש דנפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה הוסיף בו דימוס אחד לשם מת אסור בהנאה הכא במאי עסקינן הדרמא ביה מת אי הכי מאי איריא הוסיף כי לא הוסיף נמי לא צריכא ואע"ג דפנייה אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא זאם היה מכירו חולצו ומותר ת"ש החוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית התם משום כבוד אביו הכי נמי מסתברא דקתני סיפא רבן שמעון בן גמליאל אומר אף החוצב אבנים לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בהן עולמית אי אמרת בשלמא משום כבוד אביו שפיר אלא אי אמרת משום הזמנה טווי לאריגה מי איכא למאן דאמר ת"ש קבר חדש מותר בהנאה הטיל בו נפל אסור בהנאה הטיל אין לא הטיל לא ה"ה דאע"ג דלא הטיל ולאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל דאמר אין לנפלים תפיסת הקבר קמ"ל ת"ש מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו הכא במאי עסקינן שגבו מחיים הא לא תני הכי דתנן חמותר המתים למתים מותר המת ליורשיו ותני עלה כיצד גבו למתים סתם זהו מותר המתים למתים גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו וליטעמיך אימא סיפא ר"מ אומר לא יגע בהן עד שיבא אליהו ר' נתן אומר יעשנו דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו אלא אביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה אביי מתרץ לטעמיה דכ"ע הזמנה מילתא היא ת"ק סבר דחזי ליה תפיס דלא חזי ליה לא תפיס ור"מ מספקא ליה אי תפיס אי לא תפיס הלכך לא יגע בהן עד שיבא אליהו ור' נתן פשיטא ליה דודאי תפיס הלכך יעשה דימוס על קברו ורבא מתרץ לטעמיה לכ"ע הזמנה לאו מילתא היא תנא קמא סבר כי בזו ליה אחולי מחיל זילותיה גבי יורשין ור"מ מספקא ליה אי מחיל אי לא מחיל הלכך לא יגע בהן כו' ורבי נתן פשיטא ליה דלא מחיל הלכך יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו ת"ש טהיו אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על האחרים להצילן
רש"י[עריכה]
משמשין - של מת:
ממשמשין - של עבודת כוכבים:
גמרינן - דלא מיתסרי בהזמנה דהאי קרא אשר עבדו שם במשמשי עבודת כוכבים מוקמינן ליה במס' ע"ג (דף נא:) דתניא אבד תאבדון את כל המקומות בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר דאילו מקומות ממש לא מיתסרי דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם יכול יהו נאסרין מיד משעת הזמנה ת"ל אשר עבדו שם מתשמיש ואילך:
מידי דאורחיה - שדרך היהודים לעשות כן אבל ע"ז אסורה לעבוד אף לבני נח הלכך לא מיתסרא תשמיש דידה בהנאה אף בהזמנה דילמא מהדרי בהו ולא משמשי בהו עבודת כוכבים:
כפה - צעיף:
שהוא טמא מדרס - שאף הוא ראוי למדרס פעמי' שמקפלתו ויושבת עליו או נשענת ראשה עליה:
ונתנתו לספר - תורה:
טהור מן המדרס - בלא שום טבילה דבטיל ליה שם מדרס דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ואינו מטמא עוד אדם וכלים אבל שם כלי עליו שאף מטפחת הספרים מטמאות טומאה במגע וזה הרי נגע בעצמה בעודו מדרס וכשאבד שם מדרס ממנו מ"מ עדיין כלי הוא ונשאר עליו טומאת מגע שהרי הוא ראוי לה מדקתני טהור מן המדרס בהזמנה בעלמא אלמא הזמנה מילתא היא:
ה"ג ל"ל נתנתו וכרכתו כדרב חסדא - כלומר למה לי תרוייהו תיסגי בכרכתו לחודיה דהא איכא מעשה ומשני כדרב חסדא דאמר תרוייהו בעינן דכרכתו אקראי בעלמא הוא דהוה:
אזמניה ולא צר ביה - הזמנה לאו מילתא היא צר ביה ולא אזמניה אקראי בעלמא הוא ואביי פליג עליה דרב חסדא ואית ליה הזמנה מילתא היא הלכך אזמניה אע"ג דלא צר ביה (וברייתא) נתנתו דוקא קאמר ולא בעי כרכתו:
צר ביה אי אזמניה אין לא אזמניה לא - דאקראי בעלמא הוא:
נפש - בנין שעל הקבר שבנאו לשם חי לכשימות יקבר בו:
דימוס - נדבך של אבנים:
אסור - אלמא הזמנה מילתא היא:
לא צריכא - האי הוסיף אלא לאשמועינן דאע"ג דפנייה למת לאחר זמן מתוך הקבר הקבר אסור בהנאה משום הוסיף דה"ל הזמנה ומעשה דאי לא הוסיף שרי אי פנייה דה"ל כצר ביה ולא אזמניה:
אם היה מכירו - לאותו דימוס:
לא יקבר בו - אלמא הזמנה מילתא היא:
משום כבוד אביו - יש לחוש אבל משום איסורי הנאה ליכא כגון אם חצבו לשם מת אחר מתחילה לא:
החוצב אבנים - מן ההר לבנות בהן קבר לאביו ולא בנה הרי זה כו':
טוי לאריג מי איכא למ"ד - אפי' אביי לא קאמר אלא באורג דאריג חזי למת אבל טווה פשתן לארוג בגד למת לא אמר דתיהוי הזמנה:
קבר חדש - השתא קס"ד אפילו זימנו למת:
לא הטיל לא - ואע"ג דהזמין:
ה"ה אע"ג דלא הטיל - וקבר חדש דקאמר כשחצבו לאדם חי או סתם לכשיצטרך והאי דקאמר הטיל משום דבעי לאשמועינן דנפל תופס קברו לאוסרו אף ע"ג שפינהו: ולאפוקי דר"ש כו' במסכת אהלות (פט"ז בתוספתא):
מותר המתים - גבו צדקה למתי מצוה או לעניים מתים והותירו מהן יניחום לצורך מתים אחרים:
מותר המת - גבו לשם מת פלוני:
ליורשיו - ליהנות מהן אלמא הזמנה לאו מילתא היא:
אימא סיפא - אדרמית לה מרישא סייעיה מסיפא:
לא יגע בהן - כדמפרש טעמא לקמן:
דימוס - בנין:
זילוף - יין:
מתרץ לטעמיה - לאוקומי כולי תנאי כוותיה:
דלא חזי ליה - שאינו צריך להוציא בו דהיינו מותר:
מספקא ליה - הלכך בלא דעת יורשין לא יעשה דימוס דילמא לא תפיס ומפסדת להו ליורשין:
לאו מילתא היא - וטעמייהו דר"מ ורבי נתן לאו משום איסורי הנאה הוא אלא לפי שנתבזה המת עליהן כשגבו אותם בשמו:
ת"ק סבר - מחיים אחליה לזילותיה וניחא ליה שיתבזה לאחר מיתתו להנאת יורשין:
מזרקין בו כלים - זורקין בגדיהם עליו יותר מן הצורך מפני חיבתו ומחמת צערן מתכוונין לאסור את כל ממונם עליו:
מצוה על אחרים - הרואין אותם להצילם וליטלן מעליו דאין השבת אבידה גדול מזה אלמא הזמנה לאו מילתא היא דאי מילתא היא ליכא הצלה:
תוספות[עריכה]
משמשין ממשמשין גמרינן. מיהו מת מצוה גופיה ילפינן מעגלה ערופה כדאיתא בפ"ב דמסכת ע"ג (דף כט: ושם) וא"ת ועורו של מת מי גרע מתכריכין דאמרי' בהעור והרוטב (חולין דף קכב.) דבר תורה עור אדם טהור ומפני מה אמרו טמא מפני שלא יעשה אדם מעור אביו ואמו שטיחין לחמור אלמא ליכא איסורא דאורייתא ומפרש ר"ת דאע"ג דאסור מדאורייתא הוצרכו לגזור טומאה משום דחמירא להו לאינשי טומאה מאיסורא כדאשכחן בסוף כיצד צולין (פסחים דף פה.) הפיגול והנותר מטמאין את הידים משום חשדי כהונה ומשום עצלי כהונה אע"ג דבלאו הכי איכא לאו דבל תותיר:
נתנו לספר. תימה תקשה נמי לאביי דנקט האורג דמשמע אבל ייחד לא והמ"ל הכא בדאיתא שינוי מעשה דהא אין כלי עולה מטומאתו אלא בשינוי מעשה וכן ההיא דנפש שבנאו לשם חי והוסיף בו דימוס אחד לשם מת משמע דיחוד בלא הוסיף לא מהני מדפריך מיניה לרבא ולאביי ניחא וכן מדנקט כיס שעשאו להניח תפילין ולא נקט יחדו וכופת שאור שייחדה לישיבה דפ' אלו עוברין (שם דף מה: ושם) וסדין שעשאו וילון דהקומץ רבה (מנחות דף כד: ושם) הנך נמי בדאיתא שינוי מעשה מיהו קשה דא"כ בלא נתנתו לספר נמי טהור מן המדרס אי איכא שינוי מעשה ומההיא דהיו אביו ואמו מזרקין בו כלים משמע דבזריקה בעלמא בלא שום מעשה מהני לאביי וצ"ל דייחוד דדיבור בעלמא לא מהני אלא א"כ נטלו ואמר זה יהיה למת ולספר והא דנקט האורג לאו דוקא אלא משום רבותא דרבא דאפ"ה שרי:
מותר המת ליורשיו. תימה אי בגבו מעות טווי לאריג מי איכא למ"ד ואי בגבו בגדים היאך יעשה דימוס לקברו הא אי אפשר לקנותו דאסור בהנאה כי ההיא איצטלא דמילתא דאפרסוה אמיתנא בפ' אלמנה ביבמות (דף סו:) וי"ל דפרסוהו שאני א"נ מעות עדיפי מטווי לאריגה משום דחזו למיקני בהו כל מילי:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/סנהדרין/פרק ו (עריכה)
נג א ב מיי' פכ"ב מהל' כלים הלכה י':
נד ג מיי' פ"ד מהל' תפילין הלכה ט', סמ"ג עשין כה, טור ושו"ע או"ח סי' מ"ב סעיף ג':
נה ד ה ו ז מיי' פי"ד מהל' אבל הלכה י"ט, סמ"ג עשין מד"ס ב, טור ושו"ע יו"ד סי' שס"ד סעיף א':
נו ח מיי' פ"ט מהל' מתנות עניים הלכה י"ח, סמ"ג עשין קסב, טור ושו"ע יו"ד סי' שנ"ו סעיף א':
נז ט מיי' פי"ד מהל' אבל הלכה כ"ג, סמ"ג עשין ב, טור ושו"ע יו"ד סי' שמ"ט סעיף ג', [וברב אלפס עוד במו"ק פ"ג דף רצו. עוד ביבמות פ"ז דף כה:]:
ראשונים נוספים
יד רמ"ה
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק ו (עריכה)
ואותיבניה לרבא מיהא דתנן במס' כלים פרק כ"ח כפה צעיף שבראש האשה שהוא טמא מדרס כלומר שדרס עליו הזב ונטמא משום משכב ומושב בחמשה דרכים לטמא אדם ולטמא בגדים, עומד יושב שוכב ונתלה ונשען, והן הן מדרס והמשכב מטמא את האדם בז' דרכים לטמא בגדים עומד יושב שוכב ונתלה ונשען במגע ובמשא, כדאיתא בזבים סוף פרק שני. וכפה ראוי למדרס שפעמים שמקפלתו ויושבת עליו או שנשענת בראשה עליו נטמא, ואם נתנתו לספר תורה להיות מטפחת טהור מן המדרס בלא טבילה, ותו לא מטמא אדם וכלים דבטל ליה שום מדרס מיניה, שנאמר אשר ישב עליו, מי שמיוחד לישיבה, פרט לזה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. אבל מיטמא משום מגע מדרס ככלי שנגע במדרס שהרי נגע בעצמו ובגופו, ונהי דבטיל שם מדרס מיניה על כרחיך עדיין שם כלי עליו וראוי ליטמא במגע כשאר מטפחות הספרים שמיטמאות מגע, וכיון שאלו נגע במדרס היה טמא כל שכן כשהיה הוא מתחלה טמא מדרס, שאע"פ שטהר מן המדרס שיטמא משום מגע עצמו. קתני מיהת טהור מן המדרס בהזמנה בעלמא, אלמא הזמנה מילתא היא:
ומפרקינן אימא נתנתו וכרכתו. ומקשינן אי בשכרכתו נתנתו למה לי. ומפרקינן כרב חסדא דאמר תרווייהו בעינן דאלו כרכתו לחודיה אקראי בעלמא הוא ופשוטה היא. ואי קשיא לך מכדי רבא הזמנה לאו מילתא היא מע"ג גמר לה, אי הכי הזמנה למה לי כלל, תיסגי ליה בתשמיש לחודיה דהא ע"ג עבודה גרידתא כתיבא בה, לא תיקשי לך דכי יליף רבא מע"ג לענין תכריכי המת דכתיב ג"ש ותרווייהו איסורי הנאה נינהו אבל לענין שאר משמשין לא. וכי תימא שאר משמשין מנא ליה, ילפי בק"ו מהנך ומה הנך דאיסור הנאה נינהו לא מיתסרי בהזמנה לחודה, דברים שאינן איסור הנאה לא כל שכן אבל למסרינהו בתשמיש לחודיה לא יכלי למילף מינייהו שאין למדין מן החמור לקל להחמיר עליו. וכ"ת הא קבר דתשמישי המת ניהו וקאמרינן דכי לא אזמניה ומצא ביה מת והדר תנייה לא מיתסר. שאני התם דמחובר הוא כדבעינן למימר קמן:
ת"ש קבר שבנאו לשום חי יש אומרים שיקבר בו לכשימות מותר בהנאה, וי"א לשם חי לדירת חי ממש, והכי מסתבר. ורבינו חננאל ז"ל גרס נפש שבנאו לשם חי. הוסיף בו דימוס אחד נדבך של אבנים לשום מת אסור בהנאה הוסיף לשום מת אע"ג דלא קבר בו מת אלמא הזמנה מילתא היא, ומפריק הכא במאי עסקינן דרמא ביה מת. ומקשינן אי הכי מאי איריא הוסיף אפי' לא הוסיף נמי איתסר ליה ואע"ג דתרתי בעינן כדרב חסדא, הני מילי למסריה לגמרי אע"ג דפנייה אבל כל כמה דמשתמש ביה דכ"ע אסיר ומפריק כי אצטריך הוסיף למסריה אע"ג דפנייה אבל היכא דלא הוסיף ורמא בה מת והדר פנייה לא מיתסר ואע"ג דקבר תשמישי מת ניהו ומע"ג ילפי ליה ומשמשי ע"ג לא בעו הזמנה הני מילי בתלוש אבל במחובר בעו הזמנה דכיון דכי בנייה לשם חייא לא מיתסר ע"י תשמיש ותנן נמי (ע"ז מז:) גבי ע"ג כה"ג שלשה בתים הם בית שבנאוה מתחילה לשם ע"ג הרי זה אסור סיידו וכיידו לשם ע"ג וחידש נוטל מה שחידש הכניס לתוכו ע"ג והוציאה הרי זה מותר ותנן נמי (שם) גבי אבנים וגבי אשרות כה"ג. ואיידי דאייתינן לה להאי מתניתא הכא אייתינן מימריה דרפרם דאיתמר עלה אם היה מכירו לאותו דימוס חולצו והרי השאר מותר דכיון דלא איתסר כוליה אלא משום האי דימוס אזל ליה איסורא:
ת"ש החוצב קבר לאביו כו' אלמא הזמנה מילתא ודחינן התם משום כבוד אביו. הכי נמי מסתברא דקתני סיפא רשב"ג אומר אף החוצב אבנים לקברו של אביו וכו' אי אמרת בשלמא משום כבוד אביו שפיר אלא אי אמרת משום הזמנה טווי על מנת לארוג מי איכא למאן דאמר דהויא הזמנה עד כאן לא קאמר אביי אלא באורג בגד למת דאריג חזי למת אבל טווה פשתן לארוג הימנו בגד למת לא קאמר דמהיכא תיתי ליה הא לא דמיא לעגלה ערופה והכא כטווה לארוג דמי שהרי חוצב אבנים לבנות בהן קבר לאביו:
ת"ש קבר חדש מותר בהנאה כמו שפירשנו. הטיל בו נפל אסור בהנאה בשלמא רישא יכלת לאוקומה שחצבו סתם לכשיצטריך דליכא הזמנה אלא סופא דקתני הטיל בו נפל הטיל אין לא הטיל לא היכי דמי אי דלא אזמניה וכי הטיל בו נפל מאי הוי אי לאיתסורי כל זמן שהנפל בתוכו כדברירנא לעיל האי הטיל בו נפל משמע אע"ג דפנייה בתר הכי ואי דלא אזמניה כי הטיל בו מאי הוי והא בין לאביי בין לרבא צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה זוזיה אלמא תרווייהו הזמנה בעו אלא לאו דאזמניה וטעמא דהטיל הא לא הטיל לא שמע מינה דהזמנה לאו מילתא היא ודחינן הוא הדין אע"ג דלא הטיל והאי דקאמר הטיל הא קא משמע לן דנפל תופס את מקומו לאסרו אע"פ שפינהו ולאפוקי מדרשב"ג דאמר אין לנפלים תפיסת קבר:
ת"ש מותר המתים לשאר מתים מותר המת ליורשיו עיקר הא מתני' דלא איפליגו אביי ורבא לענין הזמנה אלא אי מהניא כמעשה דהזמנוה לדיליה ואי לא אבל לענין אפוקיה לההוא מדעם מרשותא דמריה ומיקנייה ההוא דמטו לידיה אדעתא דהכי דכ"ע קאני היכי דמי כגון שגבו למת זה דכ"ע מכי נפקי זוזי מידא דנותן קננהו מיתנא ואף על גב דמת לא בר זכייה הוא דאפילו לרבי מאיר גופיה למי שאינו בעולם לא שמעת ליה (גיטין י"ג:) גבאי גופיה מכי מטי לידיה קני ליה למעבד ביה צרכי המת ואשתכח דאית ליה למת זכותא בגויה כי פליגי לענין מחשבא לההיא הזמנה כמעשה למאן דאמר הזמנה מילתא היא כיון דכולהו להכי אזמנוהו איתסרו להו ועושין לו נפש על גבי קברו או זילוף לפני מטתו ומאן דמספקא ליה סבר לא יגע בהן ומאן דאמר הזמנה לאו מילתא היא הוי ליורשיו ולאו מכח ירושה זכו ביה אלא משום דידע דמת גופיה מחיל זילותיה לגבייהו וניחא ליה דלשקלינהו יורשין דיליה וכיון שגבו למת זה והותירו עבדינן ביה מאי דניחא ליה למת ויש לפרש דכיון דאית ליה למת זכיה בגויהו והותירו אנן חשבינן להו כנכסי המת ויהבינן להו ליורשיו דמאי נעביד בהו וכי תימא נעביד ליה דימוס וזילוף מת גופיה מחיל זילותיה לגבי יורשים והשתא רישא ודאי לרבא לא קשיא דכיון דלמת סתם הוא דגאבו' כלהו מתים אית להו זכותא בגויה דמסתמא כי היכי דאתיהיב להאי הכי אתיהיב להאי וכבר ברירנא דלענין מיקנא דכ"ע כיון דנפיק מרשותא דמריה אדעתא דהכי מיקני אבל לאיתסורי כמאן דאתעביד ביה ההיא מילתא גופה לא מיתסר אלא סיפא דקתני מותר המת ליורשיו קשיא לאביי כדפרישנא.
ומשנינן הכא במאי עסקינן שגבו לו מחיים שכן דרך הגבאין לגבות לחולה מעות כשהוא גוסס לצרכי תכריכיו וקבורתו כדי שלא ישתהה ויבוא לידי ניוול וכיון דמחיים גבו ליה לא מיתסרי. מהכא שמעינן דהזמנה לא הויא אלא ע"י מעשה כגון שעת גבייה אי נמי דשקיל ביה בידיה אדעתא דהכי דהא הכא דאע"ג דגבו מחיים כי מיית מיהת דעתייהו לאזמוניה לשום ההיא מילתא דגאבו ליה ולא הויא הזמנה כדברירנא לעיל:
ומקשינן והיכי מצית לאוקומה בשגאבו מחיים הא לא תאני הכי בברייתא גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו מדקתני גבו למת זה שמע מינה לאחר מיתה גבו. ומתמהינן ולטעמיך אימא סיפא כו' כלומר אדקשיא לך רישא לאביי תיקשי לך סיפא לרבא רבי מאיר אומר לא יגע בהן עד שיבא אליהו איכא למימר דסבירא ליה דהזמנה מילתא היא מיהו מספקא ליה אי עבדינן לה נפש לקבריה דהאי אי נמי למת אחר ואי בעי תימא מספקא ליה אי הזמנה מילתא היא ואי לא כדלקמן רבי נתן אומר מותר המת עושין לו דימוס כעין איצטבא וכיוצא בה על גבי קברו כגון נפש או מזלפין יין לפני מטתו לכבוד כדרך שמדליקין לפניו אבוקות ביום לכבוד כדאיתא בברכות (נ"ג.) דסבר הזמנה מילתא היא כדלקמן. ואסיקנא לא רישא תיקשי לאביי ולא סיפא תיקשי לרבא דאביי מתרץ לה למתני' לטעמיה לאוקומי כולהו תנאי אליביה ורבא מתריץ לה נמי לטעמיה אביי מתריץ לה לטעמיה דכ"ע הזמנה מילתא ות"ק סבר מאי דחזי ליה תפיס מאי דלא חזי ליה כגון מותר לא תפיס הילכך ינתן ליורשיו מהנך טעמי דכתבי' ורבי מאיר מספקא ליה אי תפיס אפי' מאי דלא חזי ליה אי לא תפיס הילכך יהא מונח עד שיבא אליהו ור' נתן פשיטא ליה דתפיס כוליה הילכך עושה לו דימוס כו' ורבא מתריץ לטעמיה דכ"ע הזמנה לאו מילתא היא ולא תפיס מידי למיסר אלא מיהו כיון דקנייה לההוא ממונא למעבד ליה מיניה כל מאי דצריך כיון דעבדו ליה מאי דחזי ליה לתכריכין וקבורה לא צריך למעבד ליה לא דימוס ולא זילוף דכי בזו ליה יורשין אחולי אחיל זילותיה לגבי יורשין כי היכי דלתהנו מיניה ורבי מאיר מספקא ליה אי מחיל אי לא מחיל ולא יגע בהן ורבי נתן פשיטא ליה דלא מחיל לפיכך עושה דימוס על גבי קברו או זילוף לפני מטתו:
איכא דבעו אהא מתני' דגאבו מאי אילימא דגבו מעות אפי' לאביי דאמר הזמנה מילתא היא בטווי לאריג מודי כדאמרינן לעיל ואלא דגבו דברים הראויין למת אמאי יעשה מהן זילוף או דימוס הא קדשי להו קדושת הגוף כדאמרינן גבי אצטלא דמילאתא דפרסוה אמיתאנא. ומוקמי לה לעולם בשגבו דברים הראויים למת וכי קדשי קדושת הגוף הני מילי דפרסוה אמיתאנא דכיון דחזי לההיא מילתא תו לית להו רשות לשנייה אבל כל כמה דלא עבדי ביה ההיא מילתא דחזי ליה אית להו רשותא לשנוייה למידי אחרינא דצריך ליה למת. אי נמי שאני מותר דכיון דלא צריך ליה לא קדיש קדושת הגוף. ולדילן מסתבר לעולם בשגבו מעות וכי אמרינן דטווי לאריג ליכא מאן דאמר משום דלא מטי ליה גבאי כגון הטווה פשתן משלו לארוג בגד למתו וכן החוצב אבנים לקבר מתו אבל מעות דמטו ליד גבאי לשום צרכי המת אע"ג דלא קדשי קדושת הגוף לא גרעי משאר מעות של צדקה ובהא פליגי מאן דאמר הזמנה מילתא היא סבר כיון דזכי בהו גבאי למעבד מינייהו צרכי המת (לא) חיילא עלייהו קדושת דמים לאיתסורי וכד מעיינת בהאי פירוקא סליק לך אליבא דהילכתא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה