נזיר כח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בזמן שהן סתומין ולא בזמן שהן מפורשין ת"ל (ויקרא ד, כג) קרבנו בקרבנו הוא יוצא אואינו יוצא בקרבן אביו יכול לא יצא במעות שהפריש אפי' מן הקלה על הקלה מן החמורה על החמורה אבל יוצא בקרבן שהפריש לעצמו מן הקלה על החמורה מן החמורה על הקלה ת"ל (ויקרא ד, כג) קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשום חטאו יכול לא יצא בבהמה שהפריש לעצמו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה אפי' מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה שכן אם הפריש בהמה על החלב והביא על הדם או על הדם והביא על החלב בשהרי לא מעל ולא כיפר אבל יוצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה לקלה ומן החמורה לחמורה מן החמורה לקלה ומן הקלה לחמורה שכן אם הפריש לעצמו מעות מן החלב והביא על הדם על הדם והביא על החלב גשהרי מעל וכיפר ת"ל על חטאתו דעד שיהא קרבנו לשם חטאו קתני מיהת בהמה מאי לאו אפי' בעלת מום לא תמימה אבל בעלת מום מאי כסתומה דמיא מאי איריא דקתני מעות שהפריש אביו ליתני בעלת מום הכי נמי דלמאי חזיא לדמי דמי היינו מעות:
מתני' נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר ר"ע אומר האפילו נשחטה עליה אחת מכל הבהמות אינו יכול להפר בד"א בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה יפר שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת רבי (מאיר) אומר אף בתגלחת הטהרה יפר שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מגלחת:
גמ' מתני' דלא כר' אליעזר דאי ר"א האמר תגלחת מעכבת וכיון דלא גילחה אסירה בחמרא וכיון דאית לה ניוול מצי מיפר (ובהא פליגי)
רש"י
[עריכה]
בזמן שהן סתומין - כדתנן בשילהי מתני': ת"ל: ואם כבש יביא קרבנו בקרבנו יוצא כו' ואית דדרשי ליה מקרבנו קמא:
מן הקלה על הקלה - משבועת העדות לשבועת הפקדון או לשבועת ביטוי:
מן החמורה על החמורה - מחלב לדם מחייבי מיתות לחייבי כריתות . בשוגג:
שכן אם הפריש בהמה על - החלב. שאכל בשוגג והביאה על הדם שאכל בשוגג:
שהרי לא מעל - לפי שהוא קדושת הגוף ואי אפשר לו להוציאה לחולין לפיכך לא כיפר וכדאמרי' בפרק [בתרא] דכריתות דכיון דלא מצי מעיל כפורי נמי לא מכפר:
שהרי מעל וכפר - דכיון דלקח בהן חטאת אחר שלא הופרש לשמן הוה ליה כמפיק להו לחולין ומעל וכיון דמעל בו אמרי' וכפר דהוא קרבן מעליא:
ת"ל - וכפר עליו הכהן על חטאתו דלעולם לא כפר עד שיהא קרבנו לשום חטאו שאע"פ שמעל לא כיפר שהרי מעל במעות כל דבר שיוצא לחולין אית ביה מעילה והואיל דאית ביה מעילה כיפר:
קתני מיהת בהמה - שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו מאי טעמא לאו משום דכמפורשת דמיא מאי לאו אפי' בעלת מום:
מאי איריא דתני - אבל יוצא במעות שהפריש כו':
מתני' באשה מנוולת - שאינה שותה יין:
גמ' דאי ר"א - כיון דתגלחת מעכבתה שלא לשתות יין כדאמרינן בפרק ג' מינין (לקמן דף מו.) ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולן דברי ר"א הילכך כיון דלא גילחה אסורה ביין והוה לה ניוול כדכתיב (זכריה ט) ותירוש ינובב בתולות הילכך מצי מפר אע"פ שנזרקו עליה כל הדמים:
תוספות
[עריכה]
שהרי לא מעל. בשוגג אם שגג והקריב קרבן על הדם קרבן של חלב דאכתי בקדושתייהו קאי כיון דבהמה קדושה קדושת הגוף ולא נפק לחולין בהכי כיון שלא נהנה ממנה לא כיפר במזיד דלא עשה כלום שאינו יכול להתכפר בקרבן של דם כלל לא מעל אם עשה (בו) בשוגג הואיל ואינו מוציאו מרשות הקדש אלא מהקדש זה להקדש אחר ומתוך שלא מעל לא כיפר והכי מפרש ליה בפרק בתרא דכריתות (דף כז:) ואחרי שאנו רואין בשוגג דלא כיפר דין הוא כשנתכוון לעקר חטאת חלב ולעשות חטאת דם דלא כיפר:
על חטאתו. וכפר הכהן על חטאתו בכבשה דיחיד כתיב אלמא דבמזיד אינו יכול לשנות אפי' במעות וכן תניא בתוספתא דכריתות [פ"ד] הפריש מעות לחטאת חלב והביאום על חטאת דם לחטאת דם והביאום לחטאת חלב בשוגג מעל לפיכך כיפר במזיד לא מעל לפיכך לא כיפר [אלמא] במזיד אף במעות לא כיפר וכ"ש בהמה דלא מצי משנה ולפי' זו התוספתא משמע דנסיבא קרא אחרינא על חטאתו ולא פסוק ראשון שדרש כבר: ה"ג שהרי מעל וכפר שהמעות אין בהם קדושת הגוף ויוצאין מקדושתן בקל וכשמשנה אותו לקרבן אחר נפקי המעות לחולין והרי הן חולין ביד מוכר הבהמה דאי לא נפקא לחולין לא מעל ולכך נמי כפר בשוגג ולכך במזיד נמי נימא דכפר הואיל ושייך בהו שנוי בשוגג אמר ומעל וכיפר ולא במזיד ומיהו אי לא הוה ילפי' [קרא ה"א] מזיד וכפר אע"ג שדרשנו וכפר על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו תרתי שמעינן מיניה כדאמרינן בעלמא (גיטין דף נב.) אתם ולא שותפין אתם ולא אפוטרופסים אתם ולא התורם את שאינו שלו וכולהון דרשינן מחד אתם:
קתני מיהא. לעיל דאינו מגלח על בהמת אביו מאי לאו אפילו בעלת מום אלמא כמפורשין דמיין דאי כסתומין לגלח כמו על מעות סתומין ומדמי הילכתא דה"ה דלענין אותה ההלכה נתקבלה דמעות סתומין יפלו לנדבה נימא דוקא מעות ולא בהמה ואפילו בעלת מום וליכא למידחי דהא דקתני לעיל דאינו מגלח על בהמת אביו היינו במפורשין דאם כן היכי מסיק אבל יוצא במעות אביו שהרי מגלח על מעות אביו והא אין מגלח אלא על מעות סתומין של אביו כדקתני בהדיא במתניתין (לקמן דף ל.):
לא תמימים. עליהם אינו מגלח דהויא כמפורשים:
נזרק עליה אחד מן הדמים. כגון שגמרה נזירות בטהרה והביאה קרבנות נזירות טהרה שהן ג' בהמות כבשה לחטאת וכבש לעולה ואיל לשלמים ונזרק עליה אחד מן הדמים חטאת או עולה או שלמים אינו יכול להפר נדרה לענין שלא תצטרך לגלח ולהביא שאר קרבנות דלפי שאין כאן עוד עינוי נפש דביין מותרת ואי משום שצריכה לגלח. ומטו עליה אשה מתגלחת אפשר לה בפאה נכרית הכי מפרש בגמרא אבל אי לא נזרק הדם עדיין דאסורה [ביין] מיקרי שפיר עינוי נפש אע"ג דלא מיתסרא אלא שעתא פורתא:
רבי עקיבא אומר אפילו נשחט. ולא נזרק הדם אינו יכול להפר בגמרא מפרש משום הפסד קדשים ומסיק בגמרא כשנשחטה החטאת שאם יפר לה נמצאת בהמה זו תצא לבית השריפה שהיא אינה צריכה לחטאת וגם לא יוכל לזרוק דמה לשם שלמים דחטאת שלא לשמה פסולה יש להסתפק אם היפר לה אם מופר או שמא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה:
בד"א. שאינו יכול להפר אחר שנזרק אחד מן הדמים בתגלחת טהרה כדפי' שגמרה נזירות בטהרה אבל בתגלחת טומאה כגון שנטמאת בנזירותה והביאה קרבנותיה בטומאה אע"פ שנזרקו דמים יכול להפר מפני שאפשר לומר לה אי אפשי באשה מנוולת כלומר שהיא צריכה למנות מעתה נזירות טהרה ותאסר ביין ויש כאן עינוי נפש וה"נ בגמרא מצינו לשון ניוול שר"ל עינוי וקשה לישנא (דעינוי) דאי אפשי דהוי ליה למימר משום עינוי וצ"ל דקאי אדר"ע דקאמר שנשחטה אחת מן הבהמות אינו יכול להפר מפני שאפשר [לבוא] להפסד קדשים אע"ג דאסורה ביין עד שישחטו שאר הבהמות ויזרוק דמן ויש כאן ענוי נפש פורתא בשביל ההוא פורתא אינו יכול להפר בשביל הפסד קדשים אבל בתגלחת דטומאה דאיכא עינוי נפש גדול שסותרת ובעי למימני נזירות אחרת [מודה] שיכול לומר לה אי אפשי [בעינוי] גדול א"נ משום דר"מ קאמר האי לישנא אי איפשי קאמר ת"ק נמי אי אפשי:
ה"ג אי אפשי באשה מגלחת. שצריכה לגלח בסוף נזירות טהרה כדכתיב בהדיא ולת"ק אפשר בפאה נכרית הכי מפרש בגמרא:
תגלחת מעכבת. מלשתות ביין וכיון דאי לא גילחה אסורה ואית לה ניוול. פי' צער עינוי נפש שצריכה להיות מעונה מן היין עד שתגלח מצי מיפר בעבור ההיא שעתא פורתא דאסירה ביין:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נזיר/פרק ד (עריכה)
מה א (מיי' פ"ה מהל' פסולי המוקדשין הלכה ח'):
מו ב מיי' פט"ו מהל' פסולי המוקדשין הלכה ז', ומיי' פ"ד מהל' מעילה הלכה ה':
מז ג ד מיי' פ"ד מהל' מעילה הלכה ה' [ע"ש בכסף משנה ]:
מח ה מיי' פ"ד מהל' נזירות הלכה י"ז:
ראשונים נוספים
ת"ל על חטאתו דכתיב קרבנו על חטאתו בפ' שעירה כתיב והביא קרבנו שעירת עזים על חטאתו:
לא מעל ולא כיפר לא מעל בעושה כן בשוגג דאין מעילה אלא במשנה מרשות הקדש לרשות הדיוט בשוגג. והכא מהקדש להקדש קא משני ולא מעל הלכך לא כפר דלא יצא הקרבן מחזקתו. וכיון דבשוגג לא כפר דין הוא נמי במתכוין לעקור חטאת חלב ולעשותו חטאת דם דלא כיפר:
שהרי מעל וכיפר. שהמעות אין בהם קדושת הגוף כשנתנן לקנות בהם בהמה לצורך קרבן אחר יצאו לחולין הילכך כיפר:
תלמוד לומר על חטאתו [בשעירת עזים] לא כתיב אלא חד זימנא על חטאתו. אבל גבי כשבה כתי' יביא קרבנו לחטאת. וכתיב בסוף הפרשה וכפר עליו הכהן על חטאתו:
קתני מיהת בהמה. שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו:
[מתני'] נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר שלאחר זריקת אחד מהדמים היא מותרת ביין וליטמא למתים וליכא תו עינוי נפש הלכך לא מצי מפר. ור"ע סבר שאפי' שנשחט ולא נזרק אינו יכול להפר ומפרש בגמ' משום הפסד קדשים מ"מ אם הפיר מופר. ומי' משמע אינו יכול להפר דר"ע כמו אינו יכול להפר דת"ק. ותימה הוא דאם נטמאת שתביא קרבן טומאה:
בד"א בתגלחת טהרה. דהוי סוף נזירותה אבל תגלחת טומאה יפר. שצריכה לחזור ולמנות נזי' טהרה:
ויכול לומר אי אפשי באשה מנוולת. פי' מעונה ומנועה משתייית יין:
ור"מ אומר דאף בתגלחת הטהרה יפר משום דגלוח לאשה נוול ויפר כדי שלא תצטרך להתנוול בגלוח. ונ"ל דאפי' נזרק [עליה] כל הדמים מיפר כל זמן שלא גלחה:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נזיר/פרק ד (עריכה)
יכול לא יצא בבהמה שהפריש לעצמו אפילו מן הקל על הקל. שכן אם הפריש בהמה על החלב והביא בשוגג על הדם או איפכא. והוא הדין מן החלב על החלב ומן הדם על הדם דין הוא שלא כיפר כשמשנה מקדושה לקדושה שהרי לא מעל ולא כיפר בפרק בתרא דכריתות. דכיון דלא מצי מעל כפורי נמי לא מצי מכפר. שאם הפריש בהמה על החלב ושגג ונתנה לכהן להקריב על הדם דלא מעל דאכתי בקדושתייהו קיימי ולא נפקא לחולין בהכי. אי נמי אפילו מכרה כל היכא דאיתיה ברשותיה דהקדש איתא ולא מעל כיון דלא נהנה ממנה. ומיהו אם נהנה ממנה מעל אף על גב דלא נפקא לחולין. וכיון דלא מעל לא כיפר שהרי הוא עצמו לא נתכוון לצאת בחטאת זו. הלכך אפילו הביא מדעת על הדם קרבן שהפריש על החלב או על הדם שניה ומתכוין לכפר דין הוא שלא כפר כלל. אבל יוצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה כו'. שאם הפריש מעות לעצמו על החלב ושגג שהיה סבור שהן חולין ולקח מהן בהמה לחטאת דם כפר שהרי מעל שמוציאה לחולין. ולכך כפר משום דהרי הן מעות חולין שלקח מהן בהמה על הדם דקיימא לן כל היכא דמעיל נפקי לחולין. ואי נמי דאהני שינוי להתכפר בשגג במזיד נמי ובמתכוין לקח בהמה להקריב על חטאת דם ממעות שהפריש על החלב או מן החלב על החלב יתכפר על השניה בין מעל בין לא מעל. תלמוד לומר וכפר על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו ממש. וכן תניא בתוספתא דכריתות הפריש מעות לחטאת חלב והביאו לחטאת דם או אפכא בשוגג מעל לפיכך כפר. במזיד לא מעל לפיכך לא כיפר. הר' עזריאל ז"ל:
תלמוד לומר על חטאתו. לא כתיב אלא חדא זימנא על חטאתו אבל גבי כשבה כתיב יביא קרבנו לחטאת וכתוב בפרשה וכפר עליו הכהן על חטאתו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
קתני מיהא בהמה. שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזיר. מאי לאו בעלת מום. ואי כסתומה דמיא אמאי אין מגלח הא למעות קיימא. ולא מצית למימר דמיירי שפירש זו לחטאתי וזה לעולתי וזו לשלמי אבל בסתומה הוי כמעות ומגלח. דאם כן אמאי תנא בסיפא אבל מגלח על מעות אביו סתומה אפילו בבהמה בעלת מום נמי סתומה מגלח. וליכא לשנויי כיון דחזיא לדמי היינו מעות דהא תנא ברישא אין מגלח על בהמת אביו דמיירי בבעלת מום ואפילו הכי אין מגלח משום דמיירי שפירש בהדיא. הר' עזריאל ז"ל:
מתני' נזרק עליה אחד מן הדמים. או חטאת או שלמים אינו יכול להפר כדי לפוטרה משאר קרבנות ומגילוח. דכיון דנזרק אחד מן הדמים ראויה היא לגלח מיד. וקודם גילוח נמי מותרת לשתות כיון דתגלחת לא מעכבא ואם כן אין כאן נדרי עינוי נפש. ודברים שבינו לבינה נמי מן הגילוח ליכא דאפשר בפאה נכרית כדמוקי בגמרא. אבל קודם זריקה אף לאחר שחיטה כיון דהשתא אסורה ביין הוי עינוי נפש ויכול להפר. הר' עזריאל ז"ל:
ור' עקיבא סבר דאפילו נשחט ולא נזרק אינו יכול להפר. ומפרש בגמרא משום הפסד קדשים. ואפשר דאף על גב דאמרו חכמים דאין לו להפר משום הפסד קדשים מכל מקום אם הפר מופר. ומיהו משמע אינו יכול להפר דר' עקיבא כמו אינו יכול להפר דתנא קמא. ותימה הוא דאם נטמאת שתביא קרבן טומאה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
ר' עקיבא אומר נשחט עליה אחת מן הבהמות אינו יכול להפר. בגמרא מוקי לה בחטאת שאין לו תקנה ואיכא הפסד קדשים. וכיון דמותרת לשתות ביין לאחר זריקה בהאי פורתא ליכא למיחש לעינוי נפש נגד הפסד קדשים. וגם איפשר בפאה נכרית סבירא ליה כתנא קמא.
במה דברים אמורים בתגלחת טהרה. שאז מותרת ביין מיד לאחר זריקה הלכך לא מצי מיפר. אבל תגלחת טומאה יפר אף לאחר זריקת דמים לפי שיכול לומר אי אפשי באשה מנוולת. דכיון שאסורה לשתות ביין עד זמן ימי נזירות שלם מצטערת ומתכחשת ומתגנה בעיניו וישנאה ולכך מיפר דהוי דברים שבינו לבינה. ולהכי לא נקט לישנא דעינוי נפש להודיע דאף ר' עקיבא דאמר לאחר שחיטה דאיכא עינוי נפש לא מצי מיפר משום הפסד קדשים בתגלחת טומאה מודה דיפר כיון דאיכא ניוול שיש זמן ארוך כל כך. הר' עזריאל ז"ל. ורבי אומר דאף בתגלחת הטהרה יפר משום דגלוח לאשה ניוול ויפר כדי שלא תצטרך להתנוול בגילוח. ונראה לי דאפילו נזרקו כל הדמים מפר כל זמן שלא גלחה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: גמ' מתניתין דלא כרבי אליעזר דאי כר' אליעזר האמר תגלחת מעכבת וכיון דלא גלחה אסורה ביין וכיון דאית לה נוול מצי מפר. ואף על גב דנזרק הדם ויכולה לגלח עצמה ותהא מותרת ביין. מכל מקום כיון דאכתי לא גלחה ואיכא עלה מידי דשייך עינוי נפש מצי מיפר. וניוול דנקט לישנא דמתניתין נקט.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה