נזיר כז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אמר ליה וליטעמיך הא דתנן רשב"ג אומר הביא שלש בהמות ולא פירש הראויה לחטאת תקרב חטאת לעולה תקרב עולה לשלמים תקרב שלמים אמאי הא אמרת בהמה לאו כמפורשת דמיא אמר ליה התם (ויקרא יב, ח) ולקח (ויקרא טו, ל) ועשה אמר רחמנא אי בלקיחת בעלים אי בעשיית כהן הכא נמי
רש"י
[עריכה]
א"ל וליטעמיך הא דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר כו' - לימא נמי התם דכסתומין דמו דהא אמרת בהמה נסכא וסואר של קורות לאו כמפורשין דמו:
אמר ליה - לעולם אימא לך דמעות ולא נסכא מעות ולא סואר והא דאמרת מעות ולא עופות התם לא אפשר דליהוו כמפורשין דהא כתיב בהו ולקח ועשה דגלי לך רחמנא דלא ליהוו מפורשין אלא אי בעשיית כהן אי בלקיחת בעלים והא נמי דמותבינן לך מבהמה התם נמי לא אפשר דכסתומין דמו דמינכרא מילתא דכמפורשין דמו:
תוספות
[עריכה]דחשיב בהמה כמפורש בתערובת אילו נתן דעתו על אחת מהן חטאת וכן גבי עופות נמי ליחוש לכך אם לא פירש בשעת לקיחה שמא נתן דעתו בין לקיחה להקרבה לנדר בלבו חד לחטאת וחד לעולה ולא יוכל הכהן להקריב אותה איזה שירצה לחטאת ואיזה שירצה לעולה:
וכי תימא ה"נ והא"ר חסדא כו'. וא"ת [ומאי] פריך והלא דאמרת מעות ולא בהמה היינו משום דאיכא שהייה משום דבעו מום כדפרישית אבל הני עופות חזו להקרבה ואין צריך שהייה ולכך אין לחוש שמא נתן דעתו לפרש בלבו האי לחטאת והאי לעולה דליהוו כמפורשין וי"ל (דנהי) דכיון דלא פירשו הבעלים בשעת לקיחה שוב אין בידם להפריש' דהא בעו להתפרש בעשיית כהן ועשיית כהן אינו ביד הבעלים הילכך איכא למימר דאחר לקיחה אולי נתן לבו לפרשם בתערובת וא"ת והא אין מועיל פירוש הבעלים אחר הלקיחה וי"ל נהי דאין מועיל פירוש הבעלים אחר לקיחה לברר איזה יקרב חטאת ואיזה יקרב עולה מ"מ מהני פירש בתערובת ואיכא למיחש דשמא נתן בדעתו לפרש אחר הלקיחה האי לחטאת והאי לעולה דהוי בתערובת ומעתה לא יוכל הכהן להקריבם כרצונו איזה שירצה חטאת ואיזה שירצה עולה ולהכי פריך וכי תימא אין ה"נ והא"ר חסדא כו' אלא בעשיית הכהן כלומר הא בעשיית כהן מיפרש היכא דלא פירשו וביררו הבעלים בשעת הלקיחה [ואימא] דעתם לבררם והוו כמו מפורשין בתערובת ואיך תמצא שיתפרשו בשעת עשיית כהן כשהבעלים קיימים אדרבה לא יהיה הכהן רשאי לעשות אחד לחטאת ואחד לעולה לפי דעתו אם לא ישאל פי הבעלים אם נתנו דעתם על הגוזלות מעולם איזה לעולה ואיזה לחטאת דאם אינו שואל את פיהם שמא יעשה איפכא מנתינת דעת הבעלים אלא ודאי מדקאמר רב חסדא דבעשיית הכהן מתפרשות ש"מ דאין לנו לחוש שנתנו הבעלים עיניהם עליהם מעולם או אפי' נתנו עיניהם עליהם אותה נתינה לא מעלה ולא מורדת כיון שלא הוציא הפירוש בפיו להדיא וה"ה לבהמה וסואר של קורות שיהיו כסתומין גמורים למילתייהו שיפלו לנדבה ולא נימא מעות דוקא כי היכי דעופות הוו כסתומין למילתייהו שהכהן עושה איזה שירצה חטאת ואיזה שירצה עולה ע"כ שיטת התוס' והקשה הר"מ כיון דמעשיית הכהן פריך כדפרישית א"כ אדמקשינן מדרב חסדא תיקשי ליה מכמה משניות דמס' קינין דאיירי בקינין סתומין פירוש שלא פירשו הבעלים בשעת לקיחה דמשמע שכהן מברר בעשייתו וע"ק מאי פריך דהיכי ניחוש שהבעלים ביררום איפכא ממה שהכהן עושה והלא הם מביאים אותם לכהן להקריבם בדעתו איזה שירצה לעולה ואיזה שירצה לחטאת וא"כ לא פירשום כלל ולעולם אימא לך דהיכא דלא הביאום לבסוף לכהן דהוו כמפורשים בתערובת כמו נסכא וסואר של קורות [ומאי] פריך וע"ק היאך יועיל [פרישת] הבעלים בתערובת אחר הלקיחה דחיישינן אולי נתן בדעתו לפרש ששוב לא יוכל הכהן לשנותם יותר מאילו אמר בהדיא זה חטאת וזה עולה דאינו מועיל אחר הלקיחה כדאמר או בלקיחת בעלים או בעשיית הכהן לכ"נ להר"ם דפריך אהא דאמר לעיל מעות ולא בהמה פי' משום דאיכא שהייה ושמא נתן בדעתו לפרש בתערובת בימי השהייה דהיינו בימים שבין שעת הפרשה לשעת הקרבה ואפי' בתערובת כשמזכיר בפירוש איזו לחטאת ואיזו לעולה דאהני פירושו לקבוע זה לחטאת וזה לעולה פריך והא"ר חסדא כו' אלמא לא מהני פירוש הבעלים בין הלקיחה דהיינו הפרשה ובין שעת הקרבה גבי קינין ומסתמא ה"ה גבי שאר קרבנות ע"כ פי' הר"ם וקשה דהא דקאמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות משמע דוקא קינין מדלא קאמר אין הקרבנות ועוד אפי' את"ל דיליף שאר קרבנות מקינין מ"מ אין סברא הוא לדמות לקינין אלא קרבן דחזי להקרבה הן עצמן דומיא דקינין אבל נסכא וסואר קורות לא וכן פרים ושעירים לגבי נזיר דלא חזו להקרבה גופייהו ליכא למילף להו מקינין ועוד מה לו להאריך בלשונו כ"כ דקאמר מאי טעמייהו דרבנן דקאמרי מעות ולא בהמה וכו' לעיל לאלתר ה"ל לאקשויי ארב הונא דאמר אבל בהמה הרי היא כמפורשת איני והא"ר חסדא ולאוכוחי דלא מהני [פרישת] הבעלים בינו. ובינו לפי שיטת הר"ם וגם הלשון קשה דמסיק ואמר והא מעות גמירי לפירושו ועוד קשה לאותו טעם שפירשו התוס' דהא דאמר מעות ולא בהמה ולא נסכא דכיון דאיכא שהייה חיישינן שמא נתן לבו לפרשם בתערובת באותו הזמן והשיהוי וזהו דוחק גדול שטעם זה אינו רמוז כלל בספר לכך נראה בסוגיא לפרש הסוגיא כפי' הקונטרס דהא דקאמר מעות ולא בהמה ולא נסכא וכו' מ"ט משום שהייה הוא ומיהו אין הטעם משום חששא [כי פירש] בתערובת בלבו אלא משום דאין לך אלא בלשון ההלכה שנשנית מעות סתומים יפלו לנדבה בלשון המשנה ועל זה קאמר דוקא מעות גמירי ולא בהמה פי' ולא בהמה תמימה דלא חזיא לנזיר להקרבה כגון פרים או שעירים וכן נסכא וסואר קורות והיא היא דרבותא משמיעין אותנו הנך אמוראי שלא תאמר דהלכה נתקבלה בכל מילי דלא חזי להקרבה דומיא דמעות כמו נסכא וסואר קורות ופרים לגבי נזיר זה אין לך לומר דדוקא מעות גמירי (תימא) שנופלין לנדבה הילכך אין לך אלא ההלכה ומיהו בהמה בעלת מום בכלל מעות היא כיון דחזי לדמי לאלתר כמו מעות ואפי' נשנית הלכה בהדיא מעות בהמה בעלת מום בכלל כיון דדמיא למעות לגמרי (דדמי למעות לאלתר) הך לדחזיא לדמי לאלתר וכה"ג אמרי' לעיל תנא בנזיר כל מילי דדמי ליה אבל נסכא וסואר קורות דלא חזי לדמי לאלתר כדפירש. בפרק ראשון אותו ודאי נתמעט מכלל הלכה שנשנית מעות והשתא פריך שפיר דקאמר מאי טעמא דרבנן דאמרי מעות ולא בהמה וכו' אלא מעתה דקאמר מעות דוקא גמירי מעות ולא עופות בתמיה פי' אם אחד מחייבי קינין או נזיר טמא שהפריש תורין ובני יונה סתומין שלא פירש בשעת לקיחה ומת ה"נ דלא יפלו לנדבה ולא נחשיבם כמעות סתומין וכ"ת אין ה"נ והא [אמר] רב חסדא כו' פי' דהיכא דלא פירשום הבעלים בשעת לקיחה דאין מתפרשות אלא בעשיית הכהן כלומר דאין להם שום דין פירוש אלא יש להם דין סתומים לכל מילי בין לענין שכהן יעשה איזה שירצה חטאת ואיזה שירצה עולה ובין לענין שיפלו לנדבה במעות סתומין אם מתו הבעלים קודם הקרבה כך יש לפרש הקושיא דפריך לדרב חסדא לפי' הקונטרס ולא מעשיית הכהן קפריך כמו לפי' ראשון דלא היה מקשה אלא כדפרישית דמשמע ליה דאם לא נתפרשו בלקיחה תו לא חשיב כמפורשין אלא כסתומין לכל מילי ואף לענין זה הוו כסתומין דיפלו לנדבה וא"ת ואכתי ומאי פריך מרב חסדא לפי' זה ודילמא רב חסדא לא איירי אלא לענין זה שלא יוכלו הבעלים לפרש אחר הלקיחה איזה לחטאת ואיזה לעולה [ולא] איירי לענין שיפלו לנדבה כלל וי"ל דמשמע ליה לכל מילי קאמר דהוו כסתומין ועוד דא"כ הוה ליה למימר אין הקינין נקבעות דהוי משמע דדוקא לענין קביעות קאמר איזו לחטאת ואיזו לעולה לענין קביעות הבעלים שאם לא קבעוהו בשעת לקיחה שוב אינו יכול לקבעו שגם בעלמא רגיל להזכיר לשון קביעות לגבי קרבנות מדקאמר מתפרשות משמע על כל מילי. קאמר אין להם דין פירוש אלא דין סתומין בין לענין דחשיבי כסתומין ליפול לנדבה והשתא הוי הלשון שפיר דמסיק והא מעות גמירי אלא על כרחך לאו דוקא מעות דה"ה עופות וה"ה דלאו דוקא מעות אלא אפילו בהמה ונסכא וסואר קורות וא"ת לפי' הקונטרס דמפרש הא דפריך מעות ולא עופות בעי למימר המקשה דעופות סתומים יפלו לנדבה והא אמרי' פ"ק דשבועות (דף יב:) דאין מקיצין המזבח בעולת העוף וי"ל דה"מ במותר נסכים ושאר מותרות פי' שאם נשתיירו מעות שבאותם מעות אינו יכול לקנות עופות לקיץ המזבח אבל אם העופות עצמן נשתיירו כמו שמתו הבעלים קודם הקרבת כהנים עופות מקיצין שפיר לגבי המזבח א"נ המקשה דהכא לא ס"ל ההיא דשבועות ששם היא מימרא דאמורא: וליטעמיך הא דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר הביא שלש בהמות ולא פירש הראוי לחטאת. כגון כבשה תקריב חטאת הראויה לעולה כגון כבש תקרב עולה הראוי לשלמים כגון איל הראוי לשלמים:
ואמאי האמרת [בהמה] לאו כמפורשת דמיא. כלומר לפי מאי דבעי לאוכוחי. מרב חסדא דעופות כסתומין הם וה"נ בהמה [נימא] כסתומין דמיא ולא כמפורשין וא"כ יקשה לך אמאי חשיב להו רשב"ג כמפורשין וא"ת ומי דמי והא בהמה דלעיל דחשיב כסתומים מיירי כגון דהוו ג' פרים והנהו ודאי הוו כסתומים אבל אלו בהמות דמיירי כאן רשב"ג מיירי בבהמה דחזו לנזיר ולכך חשבינן להו כמפורשין וי"ל דהכי פירושו אי אמרת בשלמא כדקאמר רב הונא בבהמות דהיינו ג' פרים חשיבי קצת כמפורשין ולכל הפחות כמפורשין בתערובת הכא דרשב"ג ניחא דחושב ג' בהמות הראויים לנזיר כמפורשין לגמרי כאילו פירש בפיו זו לחטאת וזו לעולה וזו לשלמים אלא אי אמרת הג' פרים כסתומין דמיין לגמרי ה"נ מחמת שהן ראוין לנזיר לא הוה לן למיחשב (בינייהו) לגמרי כמפורשין וא"ת ואכתי מאי [פריך דילמא] רשב"ג איירי כשחזר ופירש הנזיר בפירוש בשעת הקרבה הי לחטאת והי לעולה והי לשלמים וי"ל דחדא לישנא לא משמע הכי דקתני הביא ג' בהמות ולא פירש וכו' ומשמע ליה הראוי לעולה תקרב לעולה ומעכשיו אף קודם הקרבה יש
ראשונים נוספים
ועוד היאך ניחוש שמא ביררן כיון שהוא עצמו מביאן לכהן ולא א"ל זו חטאת וזו עולה. וי"ל דדעת המקשה דאין שום דבר מתפרש אלא בשעת הפרשה או בשעת עשיה ולא בנתיים. והכי פריך אלא מעתה ולא עופות אם הפריש עופות סתומים ומת נמי חיישת שמא אח"כ ביררן וימותו והא אמר רב חסדא וכו' אלמא דאין דבר מתפרש אלא או בשעת הפרשה או בשעת עשיה. וכן בהמה ונסכא וסואר נמי אין מועיל בירור אחר שהקדישו. וכן משמע בפ' טרף בקלפי דלאו דוקא בעופות קא' רב חסדא אלא בכל קרבנות. ובקוצר הוה מצי למיפרך למאי דקאמר דחייש בבהמה ונסכא שמא בירר אח"כ והא אמ' ר"ח וכו' אלא דניחא ליה למיפרך מעופות אעופות:
א"ל רב פפא לשימי ולטעמיך דמותבת לי דבהמה ועופות הוו סתומים כמו מעות הא דתנן הביא ג' בהמות כבשה וכבש ואיל ולא פירש אלא אמר אלו לקרבנות נזירותי:
הראוין לחטאת כבשה. לעולה כבש ואיל לשלמים ואמאי והא אמרי' בהמה לאו כמפורשת דמי' וכיון שלא פירש חטאת ועולה ושלמים היאך קריבין בלא קריאת שם. אלא ודאי כמופרש דמי כאילו פירש חטאת עולה ושלמים ונקבעת כל א' לשם מה שהיא ראויה. ולאידך פי' הכי קא"ל ולטעמיך דאמרת דאין ברירה מועלת אלא בשעת הפרשה או בשעת עשיה. הא תני רשב"ג דאם לקח סתם ולא פירש דהכהן מקריב הראוי לחטאת חטאת. וא"צ לפרש מדקאמר הראוי לחטאת חטאת משמע שבסתם הוא מקריב וא"צ לקרוא לו שם אלא דסמכי' אהא שהבעלים קראו להם שמות אחר ההפרשה. א"ל ולקח ועשה אמר רחמנא. כלומר אותיבית לך מעופות שכל א' מהם ראוי לחטאת או לעולה ואפ"ה אמר רחמנא ולקח ועשה שאם לא בררו הבעלים בשעת לקיחה יכול הכהן לברר בשעת עשיה אלמא הוו כסתומים אבל לא אותבת לי מידי מבהמה דאע"פ שלא פירש ע"כ כל אחד ואחד נקבעת לפי מה שהיה ראויה דמי מצי למימר הך דחטאת תקרב עולה הכא נקבה והכא זכר. ולאידך פי' בשעת הפרשה ודאי הוקבעו כל א' למה שהוא ראוי:
ה"ג בזמן שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים לנזירותו ואמר הבן הריני נזיר ע"מ שאגל' על מעות [אבא] ה"ז מגלח על מעות אביו. אבל אם היה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומים ומת ואמר הבן הריני מגלח על מעות אבא יפלו לנדבה. י"ס דגרסי איפכא. אבל גירסא זו עיקר דמסתברא למימר דנאמר הלכה היכא דתחלת קבלת נזירותו היתה על סמך מעות אביו. אבל אם בחיי אביו היה נזיר כבר הוזקק להביא קרבנות משלו:
היתה לו בהמה מפורשת עליו וכו' מאי לאו אפי' בעלת מום אם הפריש אביו ג' בהמות בעלי מומין כמפורשות דמי. דאי כסתום דמי יפדו ויביא בדמיהם נדבה אלא ודאי כמפורשים דמי ולא חשבי' להו כמפורשי' ונתערב' וימותו כולם. דמסתמא דמי כבשה עומדים לחטאת ודמי כבש לעולה ודמי איל לשלמים:
א"ה מאי איריא מעות כיון דחשבת בהמה בע"מ כסתומים. מאי איריא דתני ברישא מעות ליפלוג וליתני הכל בבהמה וליתני ברישא היתה לו בהמה בע"מ יפלו לנדבה. ומשני כיון דבע"מ קדושה לדמי היינו מעות. מתיב רבא קרבנו בקרבנו וכו' בפ' אשר נשיא יחטא כתיבי ג' קרבנות חד בנשיא וחד בהדיוט. אחד בכבשה ואחד בשעירה וקמא קא דריש בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו שאם הפריש אביו קרבן על חטאתו ומת והבן היה חייב אותו קרבן עצמו אין הבן יוצא באותו קרבן:
מן הקלה חלב ודם ושאר חייבי חטאות שאין חייבין על זדונן סקילה. על החמורה שבת וע"ז וכיוצא בהן שחיובן על זדונן סקילה:
תלמוד לומר קרבנו השני דאפי' מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה אינו יוצא:
שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזי' שאם הפריש בהמות לנזירותו ומת ואמר הבן הריני נזיר ע"מ שאגלח על נזי' אבא אינו מגלח עליהם דלא נאמר הלכה אלא על מעות סתומים שהפריש אביו:
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נזיר (עריכה)
א"ל רב פפא וליטעמיך הא דתנן רשב"ג אומר הביא שלש בהמות ולא פירש כי' פי' לדבריך שאתה עושה העופות סתומין מפני שלא פירש זה לעולה וזה לחטאת גם הבהמות נמי כיון שלא פירש יהיו סתומין ולא אמר רשב"ג שאע"פ שלא פירש כמפורשות דמיין וכמו שהבהמות הן כמפורשת גם הסוור והנסכא יהיו כמפורשות:
א"ל רב שימי התם ולקח יעשה אמר רחמנא או בלקיחת הבעלים או בעשיית כהן הכא מי מצית אמרת הדך דחטאת תיקרב עולה הכא נקבה הכא זכר פ' לעולם מרב חסדא ילפי' דעופות הוו סתומין וא"ה לסוור ולנסכא ומאי דמקשית לי מבהמות תמימות ל"ק דלא דמי בהמות לעופות דעופות אין הפרש בין חטאת לעולה והילכך סתומין הן ואמר רחמנא לקח ועשה שיבררם או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן שאם לאו אינן מבוררין אבל הבהמות מבוררות ועומדות הן שאין הנקבה ראוי' אלא לחטאות ולא לעולה והזכר לעולה והאיל לשלמים והילכך אע"פ שלא פירש מפורשות הן אבל העופות והנסכא והסיור ובהמה בעלת מום לעולם אימא לך כולהו הוו סתומין:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נזיר/פרק ד (עריכה)
אמר ליה. רב פפא לרב שימי וליטעמיך דמותבת לי דבהמה ועופות הוו סתומין כמו מעות הא דתנן הביא שלש בהמות כבשה וכבש ואיל ולא פירש אלא אמר אלו לקרבנות נזירותי. הראויין לחטאת כבשה. לעולה כבש. לשלמים איל. ואמאי והא אמרת בהמה לאו כמפורשת דמיא. וכיון שלא פירש חטאת ועולה ושלמים האיך קריבין בלא קריאת שם. אלא ודאי כמפורשת דמיא כאלו פירש חטאת עולה ושלמים ונקבעת כל אחת לשם מה שהיא דחוייה. ולאידך פירושא הכי קאמר ליה וליטעמיך דאמרת דאין ברירה מועלת אלא בשעת הפרשה או בשעת עשייה ולא בנתים. הא דתני רבן שמעון בן גמליאל דאם לקח סתם ולא פירש דהכהן מקריב הראוי לחטאת חטאת. משמע שבסתם הוא מקריב ואין צריך לקרא לו שם. אלמא דסמכינן אהא שהבעלים קראו להם שמות אחר ההפרשה.
אמר ליה ולקח ועשה אמר רחמנא. כלומר שפיר אותיבית לך מעופות שכל אחד מהם ראוי לחטאת או לעולה ואפילו הכי אמר רחמנא ולקח ועשה שאם לא בררו הבעלים בשעת לקיחה יכול הכהן לברר בשעת עשייה אלמא הוו כסתומין. אבל לא אותבת לי מידי מבהמה דאף על פי שלא פירש על כרחין כל אחת ואחת נקבעת לפי מה שהיא ראויה דמי מצית למימר הך דחטאת תקרב עולה הכא נקבה והכא זכר. ולאידך פירושא בשעת הפרשה ודאי הוקבעו כל אחד למה שהוא ראוי. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
אמר ליה. רב שימי לרב פפא הא דפרכת מבהמה לאו פירכא דודאי שפיר אותביה מעופות דולקח ועשה אמר רחמנא. שיכול הכהן לבררם בעשייתם זה לחטאת וזה לעולה. עכשו אשכחן על כרחך דעופות הוו כסתומין דאם כן בעלמא נמי ניגמר מינה לומר מעות ואפילו עופות ואפילו בהמה ואפילו נסכא שהרי נזיר וקינין חדא מלתא היא. אבל הא דפרכת מבהמה לאו כלום הוא דאף על גב דבהמה הויא כסתומה והוא לא פירש והזכיר כלל חטאת עולה ושלמים. כיון שכל הבהמות ראויות לקרבן נזיר כי הקדישו סתם נקבעת כל אחת למה שהיא ראויה דמי מצית אמרת דהך חטאת תקרב עולה הכא נקבה חטאת והכא זכר עולה. הלכך אין קדושת חטאת נקבע אלא בכבשה וקדושת שלמים באיל וקדושת עולה בכבש. ורב פפא לית ליה הך סברא אלא בהמה כמפורשת דמיא וכן עופות ולא נקבעים בעשייה. והתם דוקא שני משום דגלי קרא ולקח ועשה ומינה לא ילפינן בעלמא:
וכי תימא הכי נמי אלא הא דאמר רב חסדא אין הקנין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים ובעשיית כהן. בשלקח הבעלים פירש זה לחטאת וזה לעולה ואז צריך הכהן לעשות כן. או אם לא פירשו הבעלים כלום ונתנו לכהן נקבעין בעשיית הכהן זה בדין חטאת וזה בדין עולה. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה