נזיר טו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שאני הכא דאמר רחמנא (במדבר ו, ט) וטמא ראש נזרו מי שנזרו תלוי לו בראשו מיתיבי אנזיר שכלו לו ימיו אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים ה"ז סופג את הארבעים תיובתא:
מתני' בהריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים לא הפסיד כלום לאחר שבעים סותר שבעים שאין תגלחת פחות משלשים יום:
גמ' אמר רב יום שבעים עולה לכאן ולכאן תנן נולד לו עד שבעים לא הפסיד כלום ואי סלקא דעתך עולה לכאן ולכאן איתגורי מיתגר אלא בדין הוא דלא ליתני עד שבעים ומשום דקתני סיפא אחר שבעים סותר שבעים קתני רישא שבעים ת"ש מסיפא נולד אחר שבעים סותר שבעים מאי אחר אחר אחר אבל אחר ממש מאי הכי נמי דלא סתר אי הכי מאי איריא דתני נולד עד שבעים לא הפסיד כלום אפי' אחר שבעים נמי הא אמרת לא סתר אלא ש"מ אחר ממש וכן מתני' לרב שמע מינה ורב כמאן אמרה לשמעתיה אילימא כאבא שאול דתנן גהקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה דשמנה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שלשים ומותר לספר ערב הרגל ואם לא סיפר ערב הרגל אסור לספר אחר הרגל
רש"י
[עריכה]
שאני הכא - גבי טומאה טעמא מאי הוא דלוקה דכתיב וטמא ראש נזרו מי שנזרו תלוי לו בראשו דמשמע שתלה הכתוב את הטומאה במי שעדיין לא נתגלח ואפי' לאחר שכלו לו ימיו כל זמן שלא גילח שערו שנזרו על ראשו מי שכבר כלו ימי נזירותו ואין נזרו תלוי אלא בראשו:
אם גילח ושתה יין ונטמא למתים סופג את הארבעים - אלמא דגמרי ימי ימי לרבות ימים שלאחר מלאת ותיובתא לר' יוסי בר' חנינא:
מתני' הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה יום - והתחיל למנות את שלו אם נולד לו בן עד ע' יום צריך להניח את שלו ולמנות את של בנו:
לא הפסיד כלום - דשלשים יום הוא דמייתרי ליה ממאה אלא מניח את שלו ומונה את של בנו ומגלח ומונה שלשים כדי להשלים מאה שלו ומגלח דבשלשים אית בהו כדי גידול שער:
אבל אם נולד לו לאחר ע' - דלא מייתרי להו שלשים דלית בהו גידול שער שאין תגלחת פחות מל' יום הלכך סותר את הכל ומתחיל למנות את של בנו ומגלח ואחר כך מונה מאה שלו וה"מ בנזירות מרובה אבל בנזירות מועטת אינו סותר כלל כדתנן לעיל מניח את שלו ומונה את של בנו ואחר כך משלים את שלו ואינו סותר וטעמא מאי כדאמרן שאין תגלחת בינתים וכחדא נזירות אריכא הוא:
גמ' אמר רב - נולד לו בן ביום ע' עולה לו לכאן ולכאן אותו יום עולה לו למנין ע' ולמנין של בנו דשלשים דלבנו נמי מתחיל למנות בו ביום וכן כשבא להשלים מאה שלו שלאחר נזירות של בנו אין צריך למנות אלא כ"ט:
איתגורי מיתגר - דעולה לו לכאן ולכאן שאינו צריך להשלים אלא למאה בלבד ועוד שנזירות של בנו מתחיל מבו ביום צריכא למימר דלא הפסיד כלום:
אלא בדין הוא דלא ליתני עד שבעים ומשום דקתני סיפא כו' - הך אלא נשתנה מכל אלא שבש"ס והכי משמע אלא משום דקתני סיפא אחר ע' תנא ליה רישא עד ע' ובדין הוא דלא ליתנייה כלל דהא אמרינן דאפילו איתגורי מיתגר. ואית ספרים דכתיב בהו בדין ליתני עד ע' כו' אלא משום דקתני סיפא לישנא דהפסיד דקתני אחר ע' סותר תנא נמי רישא [עד ע'] דאינו סותר:
ת"ש נולד אחר שבעים סותר ע' - ואי איתא כדקאמרת אמאי סותר כיון דמתחיל למנות מבו ביום לבנו ויום שלשים דבנו עולה לו לכאן ולכאן אכתי פשו להו שלשים יום כדי גידול שיער:
מאי אחר - דקתני אאחר אחר דהיינו ע"ב דאפילו אי אמרת דעולה לכאן ולכאן אכתי לא פשו להו אלא כ"ט יום ואין תגלחת פחות משלשים יום:
מאי איריא דקתני - רישא עד ע' לא הפסיד כלום אפילו לאחר ע' ביום ע"א נמי לא הפסיד דהא אמרת דלא סתר. אלא ש"מ אחר ממש ביום ע"א דקתני סותר משום דלא אמרינן שהוא עולה לו לכאן ולכאן:
וכן מתניתין לרב - וכן לענין זה קשיא מתניתין לרב ש"מ:
ורב כמאן אמרה - לשמעתיה. ואי קשיא למה לי מיבעיא הכי הא אשכחן בפ"ק דתני יום שלשים עולה לכאן ולכאן דילמא מתני' דהתם לא מתרצא כרב מתנא אלא כבר פדא דאמר אין סתם נזירות אלא כ"ט:
ג' ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה - שאין צריך להשלים אחר הרגל ז' ימי אבילות דכיון דעיקר האבילות דהיינו ג' ימים ראשונים כדאמרינן במועד קטן הוו קודם לרגל ביטל הרגל את האחרונים:
ואם קברו ח' ימים לפני הרגל - כיון דיום אחד של שלשים היה קודם. הרגל ביטל הרגל ממנו גזירת שלשים:
ומותר לספר ערב הרגל - משום כבוד הרגל:
אסור לספר אחר הרגל - עד שלשים:
תוספות
[עריכה]
אסור לגלח. פי' קודם זריקת דמים שהרי מצותו לגלח על הדמים ואם גילח על אחד משלשתן אמרינן לקמן דיצא:
אמר רב יום שבעים עולה לו לכאן ולכאן. פי' נולד לו בן ביום ע' מקצת היום שקודם הלידה עולה למנין המאה והרי עשה ע' יום מן המאה (שהוא יום ל"א) ומקצת היום שאחר הלידה עולה לתחילת הנזירות ולא ימנה נזירות בנו אלא עד כ"ט יום הרי ביום צ"ט דשלו ל' לבנו ונ"מ השתא שיום ע' עולה לכאן ולכאן שיוכל לגלח ביום המאה שהוא יום ל"א לבנו מתוך שאותו תגלחת עולה לנזירות בנו מן הדין שהוא יום [ל"א] לבנו עולה נמי אותו תגלחת גם לנזירות דנפשיה שהוא מאה יום אע"פ שאם לא נולד לו הבן לא היה יכול לגלח על נזירתו אלא ביום ק"א השתא כשנולד הבן יכול לגלח ביום [ק'] כדפרישית וא"ת ומאי סברא היא כיון דאם לא נולד לו בן לא יכול לגלח עד יום ק"א דהא לא מצי לגלח עד יום ק"א לנזיר נזירות דנפשיה השתא נמי לא יגלח עד יום ק"א ויש לומר דהא [דלא] מצי לגלח ביום ק' לא הוי אלא מדרבנן כדפירשנו בפ"ק (דף ו.) דמדאורייתא מצי לגלח ביום ק' דמקצת היום ככולו אלא דרבנן גזרו דלא מגלח עד יום ק"א אטו היכא דאמר שלימים והכא אוקמיה אדין תורה כשנולד לו בן שיוכל לגלח ביום מאה כיון דלנזירות דבנו קא הוי יום ל"א ויכול לגלח לנזירות דבנו ביום [ק'] הלכך גם לנזירות דנפשיה עולה התגלחת של יום ק':
נולד הבן עד ע'. עד ועד בכלל:
לא הפסיד כלום. ואי ס"ד עולה לו לכאן ולכאן איתגורי מיתגר והוי ליה למיתני במתניתין הרויח בריוח הבן דאי לא נולד לו הבן לא מגלח אלא עד יום ק"א והשתא לפי דברי רב מגלח ביום ק' נמצא שהרויח בלידת הבן ומאי קאמר לא הפסיד:
אלא בדין הוא דלא ליתני עד ע' לא הפסיד כלל. כלומר מן הדין לא היה לו לשנות בזה הלשון לא הפסיד אלא אדרבה ה"ל למיתני הרויח ומשום דקתני סיפא לאחר שבעים סותר פי' כי מפסיד בלידת הבן תני נמי רישא עד שבעים לא הפסיד כלום וה"ה אפי' ברישא הרויח בלידת הבן ובמקצת ספרים אין כתוב אלא רק בדין הוא דלא ליתני עד שבעים ולא הפסיד והוי כמו וכו':
ת"ש מסיפא נולד לו לאחר שבעים סותר. פי' מפסיד וסבירא ליה דאחר שבעים הוי פי' ביום שבעים ואחד ואמאי מפסיד כלום לרב בלידת הבן והא יום הלידה עולה לכאן ולכאן עולה נמי לתחילת הנזירות דבן נמצא כי ל' יום דבן כלים ביום ק' ויכול השתא לגלח ביום ק"א והשתא כי נולד הבן ביום ע"א יגלח ביום ק"א הרי לא הפסיד כלום:
מאי אחר דמתני' דקתני סותר אחר אחר. פירוש שנולד ביום ע"ב דהשתא לא יכול לגלח אלא ביום ק"ב והפסיד בלידה: אבל אחר ממש מאי דהיינו ביום ע"א הכי נמי לא סתר כו' אלא ש"מ אחר ממש:
וכן מתני' לרב ש"מ. פי' ממתני' יש להוכיח דלא כרב דסבירא ליה למתני' דיום הלידה אינו נחשב לנזירות הבן כמו דנחשב לנזירות דידיה למאה יום שהוא נגרר ונחשב אחר ימים שעברו דהיינו לנזירות דידיה ולא דמי למאי דפרשינן במתני' דאי נולד הבן ביום ראשון לנזירות דעולה לשניהם דודאי כיון שהוא תחילת נזירות לזה כמו לזה למה יעלה לאחד טפי מלשני אבל הכא דהוא התחיל לנזירותו כבר זה ימים רבים סברא הוא דיום לידה יהיה נחשב ונגרר אחר ימים שעברו דהיינו לנזירות דנפשיה ונזירות הבן יתחיל מיום שאחר הלידה ואם תאמר והא תנן לקמן ומייתינן לה בפ' קמא (לעיל דף ו.) דיום שלשים עולה מקצתו לראשון ומקצתו לנזירות שני אלמא דיום ל' עולה לכאן ולכאן וי"ל דשאני התם דאותו יום בין שתי נזירות וראוי להחשיבו תחילתו (לו) לנזירות ראשון וסופו לנזירות שני משום דכיון דהביא קרבנותיו א"כ נגמר נזירתו דין הוא שיתחיל נזירות השני מיד מידי דהוה אמקבל נזירות בחצי היום דאותו יום עצמו עולה למנין נזירות אבל הכא דיום לידה דהיינו ע"א עומד באמצע נזירות דידיה ובהתחלת נזירות דבריה ראוי להחשיבו כולו לנזירות דידיה אחר ימים שעברו משום דגם הוא מחשבון ק' יום וכיון שאותו יום ע"א נחשב אחר ק' שוב אין למנותו שיהיה חשוב כיום שלם להיות נחשב נזירות אחד לכך אינו עולה לבנו לתנא דמתני':
ורב כמאן אמרה. כיון דתנא דמתניתין לא סבר לה כוותיה:
אילימא כאבא שאול כו' בטלה הימנו גזרת שבעה. תוך ז' שיהיה אסור בנעילת סנדל ובתשמיש המטה ומיהו לאו הילכתא הכי דבמ"ק (דף כ.) הכי מסקינן אפי' שעה אחת קודם לרגל בטלה הימנו [גזירת] שבעה [שמונה] ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזירת שלשים לענין תספורת הואיל ומתחיל יום אחד מדין שלשים קודם לרגל ומותר לספר ערב הרגל משום כבוד הרגל ואי לא סיפר ערב הרגל אסור לספר אחר הרגל דלא ניתן לדחות אלא מפני כבוד הרגל והואיל ולא חילק כבוד לרגל לא יועיל לו הרגל להפסיק וישלים אחר הרגל:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נזיר/פרק ב (עריכה)
לד א מיי' פ"ד מהל' נזירות הלכה י"ב:
לה ב מיי' פ"ד מהל' נזירות הלכה ד':
לו ג (מיי' פ"י מהל' אבל הלכה ג', סמג עשין דרבנן ב, טור ושו"ע יו"ד סי' שצ"ט סעיף א', וטור ושו"ע או"ח סי' תקמ"ח סעיף ז'):
לז ד (מיי' פ"י מהל' אבל הלכה ה', סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' שצ"ט סעיף ג', וטור ושו"ע או"ח סי' תקמ"ח סעיף ח'):
ראשונים נוספים
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נזיר (עריכה)
הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר מאת יום נולד לו עד שבעים לא הפסיד כלום לאחר שבעים סותר שבעים שאין תגלחת פחותה מל' יום פי' כיון שאמר ונזיר מאה יום מאותה שעה חייב להזירם אבל מפני שקדם נזר נזירות הבן אם יולד הבן קודם שישלימם חייב להפסיקם ולמנות נזירות ל' של בן ומגלח ומביא קרבנותיו ואח"כ חוזר לנזירותו ואם נשארו לו ל' שלא מנה מתחלה אלא שבעים לא הפסידם כיון שנשארו לו ימים כשיעור תגלחת אבל נשארו לו פחות מל' יום סתר הכל וחוזר ומונה כל המאה מתחלה:
תנן נולד עד ע' לא הפסיד כלום ואי ס"ד עולה לו לכאן ולכאן איתגורי מיתגר פירש הוא נשכר יום א' ומה לו לשנות לא הפסיד אדרבה הי' לו לשנות יום שנולד בנו עולה לו לכאן ולכאן ומדלא קתני הכי אלא תני לא הפסיד ש"מ לא הפסיד ולא הרויח ומתרץ משום דקתני סיפא אחר שבעים סותר שבעים תני רישא נמי לא הפסיד פירש דאחר שבעים תני דמפסיד וסותר ומש"ה תני ברישא לא הפסיד ולעולם נשכר הוא ומקשה מ"ש מסיפא נולד לאחר שבעים כו' ומתרץ מאי אחר אחר אחר ומקשה אבל אחר מאי ה"נ דלא סתר כו' אי הכי מאי אריא תני נולד עד ע' לא הפסיד כלום אפי' אחר שבעים נמי אלא לאו ש"מ אחר ממש פי' אע"ג דהוי מצי לדיוקא מרישא הכי אייתי ליה סיפא ברישא דקתני בפי' אחר שבעים סותר דאלו אינו עולה ובתר דדחי ליה מאי אחר אחר אחר הדר לדיוקי מרישא כדכתיב הרבה שיטה זו דחוקה וכך נ"ל ליישבה לפי הדחק:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נזיר/פרק ב (עריכה)
מתני' הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה. קבל עליו נזירות של שלשים יום כשיולד לו בן ועוד קבל עליו נזירות של מאה יום. נולד לו בן עד שבעים יום לא הפסיד. כלומר כיון שנשארו מנזירות מאה יום שלשים יום דשלמי ימי נזירות בנו בהדי נזירותו. והוא הדין קודם שבעים יום. והוא הדין אם אמר איפכא הריני נזיר מאה יום ונזיר כשיהיה לי בן אם נולד לו בן עד שבעים יום לא הפסיד כלום דלעולם כשישלם ימי בנו להיות מובלעין בתוך ימי נזירותו אין צריך למנות מנין אחר בשביל בנו. והא דאמרינן הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן דמונה שתיהן היינו משום דלא שלמי כי הדדי. אבל אם נולד לו בן ביום ראשון למנין נזירותו מנין אחד פוטר את שתיהן. ורבינו תם פירש דדוקא הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה יום הוא דאמרינן לא הפסיד כלום משום דמיד כשנולד לו בן צריך להפסיק נזירותו ולמנות נזירות בנו הלכך אותו מנין עולה גם למנין מאה יום שהתחיל כבר למנות. אבל אם אמר הריני נזיר מאה יום ונזיר כשיהיה לי בן כיון דאינו צריך להפסיק נזירותו כשיולד לו בן לא חיילא עליה נזירות בנו עד שישלים נזירתו. והכי מסתברא דההפסקה שצריך להפסיק גורמת שעולין לכאן ולכאן. דהא אם קבל עליו נזירות של שלשים יום ונזירות של מאה יום צריך למנות שתיהן. ולא אמרינן דמתחלה היה בדעתו רק להיות נזיר שלשים יום ושוב נמלך להיות נזיר מאה יום אבל רוצה הוא שיהיו מובלעין השלשים בתוך המאה. אלמא דוקא ההפסקה גורמת. הכא נמי לאחר שבעים סותר שאין תגלחת פחות מל' יום. ולא גרסינן סותר עד שבעים. והכי פרושיה סותר את המנין העתיד לבוא שאינו עולה לו לתשלום נזירותו אלא מונה של בנו ואחר כך משלים נזירות שאין תגלחת פחות מל' יום וכיון דלא שלמי בהדי הדדי אינן עולין לכאן ולכאן. וקשיא לי האי לישנא שאין תגלחת פחותה מל' יום דלא שייך להזכיר לישנא דתגלחת אלא היכא שהמנין אינו אלא לגידול שער ולא לשם נזירות. והכי הוה ליה למימר שאין נזירות פחותה משלשים יום. ונראה לי לפרש הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים לא הפסיד כלום מן המנין שמנה אלא מפסיק ומונה נזירות בנו ומגלח ומביא קרבן ואחר כך משלים לנזירות ראשונה ומגלח ומביא קרבן. לאחר שבעים סותר עד שבעים. פירוש למפרע סותר עד שבעים כל כמה שמנה משבעים ואילך הפסיד. כיצד אם מנה שמנים מפסיק ומונה נזירות בנו ומגלח ומביא קרבן וחוזר ומונה שלשים שאין תגלחת פחות משלשים יום. ומפסיד עשר למפרע שמשמונים ועד שבעים:
גמרא אמר רב יום שבעים כו'. הפירוש ככתוב בתוספות. ולאידך פירושא יום שבעים מתחיל נזירות בנו ומגלח יום מאה שהוא יום אחד ושלשים לנזירות בנו ומשלים שלשים לנזירותו. נמצא שהרויח יום אחד. ולפירושא קמא תימה הוא שיום אחד באמצע נזירותו עולה לו לשנים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
אמר רב יום שבעים עולה לו לכאן ולכאן. כלומר אם נולד לו בן עד יום שבעים ויום שבעים בכלל יהא יום לידת הבן עולה לכאן ולכאן. כיצד נולד לו בן יום שבעים אותו היום יעלה לו לשנים תחלתו קודם שנולד לו הבן יעלה לו לנזירותו כאלו השלים שבעים וסופו יעלה לו להתחיל נזירות בנו וימנה שלושים יום עד יום זה ודי לו בכ"ט יום. ואל תתמה והלא אינו מקיים כמו שנדר מאה יום. יש לומר דמדאורייתא הוא מותר לגלח יום ק' דמקצת היום ככולו וככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל:
בדין הוא דלא ליתני עד שבעים. קצר התלמוד וכאלו אמר וכו'. כלומר בדין הוא דלא ליתני עד שבעים לא הפסיד אבל היה לו לשנות עד שבעים הרויח. אלא משום דקתני סיפא אחר שבעים סותר שהוא מפסיד קתני רישא נמי לא הפסיד. ולאו דוקא אלא אף מרויח הוא:
תא שמע מסיפא נולד לו אחר שבעים סותר. ולרב אם נולד לו ביום ע"א אמאי סותר הרי מובלע נזירות בנו בתוך המאה. ותימה לרב לא הוו מובלעין ימי נזירות בנו בתוך ימי נזירתו דימי נזירות שלמו ביום תשעים (ואחד) ותשעה כיון דיום שבעים ואחד עולה לשני ימים לנזירותו. וימי נזירות בנו לא שלמו עד יום מאה. וי"ל דמכל מקום נזירות בנו מובלע בתוך מאת יום שהזכיר בנזירותו. ועוד יש לומר הא דאמר רב דעולה לשנים היינו כי שלמי ימי נזירות בנו בתוך ימי נזירותו. אבל ביום שבעים ואחד דאי אמרת דעולה לשנים אז לא יהו מובלעין ימי נזירות בנו בימי נזירותו ועל כרחין אז לא יעלה לשנים הלכך לא אמרינן דאינו עולה לשנים ואז יהו מובלעין. ולאידך פירושא פריך דאם נולד ביום שבעים ואחד אינו מפסיד כלום. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכתירוץ ראשון כתב הר' עזריאל ז"ל לאידך פירושא וז"ל. תא שמע נולד לו לאחר שבעים סותר. פירוש הפסיד ואמאי קאמר תנא ברישא לא הפסיד אטו סיפא אמאי תני סיפא הפסיד הלא לא הפסיד כלום כיון דיום שבעים עולה לכאן ולכאן אם כן הוי יום מאה שלשים ללידה. ואף על גב דאי לרב אי יום הלידה חשיב תרי יומי יכלה מנין המאה ביום צ"ט ונזירות בנו ימשוך יום אחד אחריו עד יום מאה. מכל מקום לא הפסיד כלום שלא יצטרך למנות נזירות בנו לחודיה. דאין דעתו למנותו בפני עצמו אלא אם כן ימשוך אחר המאה שלו. אבל כיון שאינו עובר המאה אף על גב שימשוך אחר נזירות שלו דעתו הוא שיהא מובלע בתוך שלו.
ומשני מאי אחר. אחר שבעים דקתני מתני' היינו אחר אחר. ועל כרחין דהשתא נמשכין שלשים של לידה עד יום מאה ואחד ולכך הפסיד עד כאן.
תא שמע מסיפא נולד לו אחר שבעים סותר. פירוש ומשמע אחר שבעים ביום שבעים ואחד. ואמאי סותר כלומר מפסיד והלא יום שבעים ואחד עצמו חשוב לשנים ונמצא שנזירות הבן ונזירות המאה כלין ביום המאה. רצוני לומר ששלשים יום של בן מובלעין במאה ימים של עצמו. וא"ת בלא רב נמי כשנולד ביום ע"א אמאי סותר הרי משעת לידה עולה לבן ויש עדיין שלושים עד מאה. וי"ל דאי לאו רב הוה אמינא שכוונת הנודר שלא ימנה לבן אלא ממחרת דיום הלידה לא יהיה ממנין הנזירות. שיטה:
ומתניתין ליתא לדרב. כלומר לית לה להא דרב. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ויש גורסין וכן הוא מתניתין לרב שמע מינה. כלומר ודאי מתניתין היא קשיא לרב דלא אמרה רב אליבא דתנא דמתניתין. שיטה. וכן פירשו בתוספי הרא"ש ז"ל וזה לשונן: וכן מתניתין לרב שמע מינה. כלומר וכן הוא ודאי דמתניתין מוכחא דלא כרב ולא אמרה רב לשמעתיה אליבא דתנא דמתניתין. ורב כמאן אמרה לשמעתיה. הואיל ולא איירי אליבא דתנא דמתניתין כמאן אמרה לשמעתיה. עד כאן. וכתב הר' עזריאל ז"ל וזה לשונו: הכי גרסינן בכל הספרים וכן מתניתין לרב. כלומר וכן הוא ודאי דמתניתין קשיא לרב דמוכחא איפכא מדרב. ולשון נזיר משונה הוא. ור"נ מפרש וכן מתניתין לרב דקאי אדבתריה ואלא רב כמאן כו'. כלומר וכן ודאי מתניתין משתמעא לרב כמו שפירשנו (לרב) אחר ממש דעל כרחך יצטרך לפרש כן משום דקשיא מאי איריא מתניתין דלא כוותיה ואם כן רב כמאן אמרה לשמעתיה דאמר תרי מקצת היום ככולו ביום אחד ועולה לכאן ולכאן. עד כאן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה