נדרים פא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
גוף כולו לא כל שכן אמרי אין כביסה אלימא לר' יוסי דאמר שמואל האי ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא ערבוביתא דגופא מתיא לידי שיחני וכיבי שלחו מתם הזהרו בערבוביתא הזהרו בחבורה הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה שנאמר (במדבר כד, ז) יזל מים מדליו שמהן תצא תורה ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן אמר רב יוסף שלא יאמרו תורה ירושה היא להם רב ששת בריה דרב אידי אומר כדי שלא יתגדרו על הצבור מר זוטרא אומר מפני שהן מתגברין על הצבור רב אשי אומר משום דקרו לאינשי חמרי רבינא אומר שאין מברכין בתורה תחלה דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא) מי האיש החכם ויבן את זאת דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב (ירמיהו ט, יב) ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה איסי בר יהודה לא אתא למתיבתא דר' יוסי תלתא יומי אשכחיה ורדימוס בר' יוסי א"ל מאי טעמא לא אתי מר לבי מדרשא דאבא הא תלתא יומין א"ל כי טעמיה דאבוך לא ידענא היכא איתאי א"ל לימא מר מאי קא"ל דלמא ידענא טעמיה א"ל הא דתניא ר' יוסי אומר כביסתן קודמין לחיי אחרים קרא מנלן א"ל דכתיב (במדבר לה, ג) ומגרשיהם יהיו לבהמתם וגו' מאי חייתם אילימא חיה והלא חיה בכלל בהמה היא אלא מאי חייתם חיותא ממש פשיטא אלא לאו כביסה דהא איכא צערא דערבוביתא:
א"ר יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש:
איבעיא להו לר' יוסי מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה ת"ש א"ר יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אבל דברים שבינו לבינה הויין דלמא לדידהו קאמר להו לדידי אפי' דברים שבינו לבינה לא הויין לדידכו דאמריתו הויין נדרי עינוי נפש אודו לי דאין אלו נדרי עינוי נפש מאי רב אדא בר אהבה אומר מפר רב הונא אומר אין מפר
רש"י (ריב"ן)
[עריכה]כביסת בגדיים אלימא ליה לר' יוסי - דאית ביה יותר מרחיצה:
דיאמר שמואל האי ערבוביתא דרישא - עפרורית שמתכנס לאדם בראשו שאינו רוחץ:
מתיא ליה לידי עוירא - מסמא את עיניו:
ערבוביתא דמאני - שנושא בגדים שאינו רוחצן עד ששחורין הרבה:
לידי שעמומיתא - שגעון וזו שעמומיתא קשה מכולן:
ערבוביתא דגופא - זוהמא הבאה על בשרו של אדם מחמת זיעה שאינו רוחץ:
הזהרו בערבוביתא - בהנהו דפרשי':
ושלא תלמדו תורה אלא בחבורה - שאין אדם מתפלפל אלא מתוך לימוד חבירו:
והזהרו בבני עניים - שלא יהו קלים בעיניכם ללמדם תורה:
ומפני מה תלמידי חכמים אין מצויין בו' - שאין הדבר מצוי: שלא יהו אומרים בני אדם תורה ירישה היא להם ואין אנו נזקקין ללמוד תורה:
שלא יתגדרו - שלא יתגדלו שלא ינהגו שררה כשיראו שהן ואבותם ובניהם תלמידי חכמים יתגדרו כמו הניחו לו אבותיו להתגדר בו (חולין דף ז.): מפני שהן מתגברין דודאי כל מי שהוא ת"ח ובנו ת"ח ודאי מתגבר:
דקרו לאינשי חמרי - שאין נוהגין להן כבוד ומבזין אותן מפני תורה שבהם: נצתה כמדבר מבלי יושב ישיבה של ת"ח:
נשאל לחכמים - דכתיב מי האיש החכם לנביאים ומלאכי השרת דכתיב ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה:
שאין מברכין - כשמשכימין לתלמוד תורה ותלמידי חכמים בני תלמידי חכמים מתוך שהן זהירין לעסוק בתורה ורגילין בה אינן זהירין לברך כשפותחין לא מקיימא ברכתא [כדאמרינן בברכת התורה.] נהיה אנחנו וצאצאינו מלומדי תורה:
ורדימוס בר' יוסי - היינו ר' מנחם בר' יוסי דמיתקרי בנן של קדושים (פסחים קד.):
טעמא לא ידענא - דאמר למילתיה שאיני יכול לעמוד על סוף דעתו:
אמר ליה דכתיב - גבי לוים ולכל חייתם:
אילימא חיה ממש - שמתפרנסת משם:
והלא חיה בכלל בהמה - כדכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה (ויקרא יא) והואיל דכתיב לבהמתם למה לי חייתם: [אלא לאו כביסה הוי] חיותם ממש דכביסת בגדיהן היינו חיותם דאי לא מכבסי בגדיהן איכא צערא דחיותם היינו נמי ערבוביתא דאמר לעיל:
איבעיא להו לרבי יוסי - דאמר שלא ארחץ שלא אתקשט אינם נדרי עינוי נפש ומשום נדרי עינוי נפש אינו מיפר:
מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה - שיהו מופרין לעצמו כדאמרן לעיל אבל אין בהן עינוי נפש מפר לעצמו משום דדברים שבינו לבינה היינו קישוט כל הגוף בין קישוט תכשיטין בין קישוט דהעברת שער באותו מקום דקישוט כל הגוף משמע:
לדידכו דיאמריתו - דרחיצה הוי עינוי נפש כו' אלא דברים שבינו לבינה דהא לא נדרה אלא מאותו מקום:
מאי - כלומר אכתי מיבעי לן אי מפר אי לא:
ר"ן
[עריכה]גוף כולו לית בה צער. רחיצה דהויא בכוליה גופא לית בה צער אלא לאו ודאי רחיצה לר' יוסי הויא ניוול:
כביסה אלימא לר' יוסי. מרחיצה:
ערבוביתא דרישא. כשאינו מסרק ראשו תמיד ומתוך כך איכא ערבוביתא ברישא:
מתיא לידי עוירא. מביאו לידי סמוי עינים שזוהמת הראש מכהה מאור עיניו:
דמאני מתיא לידי שעמומיתא. כשיש בבגדיו ערבובית של זוהמא שאינו מכבסן תמיד ולובשן כשהן מזוהמין מביאו לידי שעמום ותמהון לב:
ערבוביתא דגופא. כשגופו מזוהם שאינו רוחץ תמיד מביאו לידי שיחנא וכיבי אבעבועות המכאיבות ולאלו יש רפואות אבל שעמום קשה מהן אלמא כביסה אלימא מרחיצה:
הזהרו בערבוביתא. כלומר הזהרו בתכבוסת וברחיצה:
הזהרו בחבורה. ללמד תורה בחבורה שהתלמידים מחדדים זה את זה ואת הרב:
הזהרו בבני עניים. להשתדל ללמדם תורה שמהן תצא תורה שאין להם עסק אחר ועוד שדעתם שפלה עליהם:
לצאת מבניהם ת"ח. שעל הרוב אינם בני תורה:
ירושה היא להם. לא ילמדו תורה מאחר שהם סומכים שירושה היא להם:
כדי שלא יתגדרו על הצבור. שאם לא היתה תורה פוסקת מהם יגיס דעתם:
שאין מברכים בתורה תחלה. תחילת עסקם בכל יום דהיינו לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר:
דבר זה נשאל לחכמים וכו' ולא פרשוהו. מדכתי' ויאמר ה' על עזבם את תורתי מכלל דליכא דידע להדורי טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ עד שפרשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה והיינו לא הלכו בה כלומר בכונתה ולשמה אלו דברי הרב החסיד ז"ל והם נאים ראויין למי שאמרם:
טעמא דאבוך לא ידענא. דאמר כביסתן קודמת לחיי אחרים והא מסברא ליתא. ולהכי בעי קרא מנלן:
אלא לאו כביסה. וקרי ליה חייתם. ולענין הלכה קי"ל כרבנן דרחיצה וקישוט נדרי עינוי נפש הם ומפר בין לעצמו בין לאחרים דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דמילתא דשמואל משמיה דלוי דלקמן כוותיהו שייכא כדנפרש עלה בס"ד ואע"ג דאמר רב הונא כוליה פירקין ר' יוסי היא לא קי"ל כוותיה אבל הרמב"ם ז"ל פסק מדרב הונא כרבי יוסי דאין מפר אלא משום נדרים שבינו לבינה:
איבעיא להו לרבי יוסי מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה. ברחיצה וקישוט דפליג עלייהו דרבנן מי אמר דדוקא משום עינוי נפש הוא דפליג עלייהו דלא מפר אבל משום דברים שבינו לבינה מודה ר' יוסי דמפר ונ"מ דלרבנן דאמרי עינוי נפש הוי מפר בין לעצמו בין לאחרים ולר' יוסי דוקא לעצמו מפר לאחרים אינו מפר דהא הוא דאיכא בין עינוי נפש ודברים שבינו לבינה כדאמר בריש פרקין:
ת"ש דא"ר יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש. ואם איתא דלר' יוסי אפי' משום דברים שבינו לבינה אינו מפר ה"ל למימר לא יפר מדקאמר אין אלו נדרי עינוי נפש משמע אבל דברים שבינו לבינה הויין:
רב אדא בר אהבה אמר מפר. דאיכא קפידא לבעל בהכי:
תוספות
[עריכה]ערבוביתא דרישא. שאינו מסרק ראשו תמיד מייתי לידי עוירא פירוש לידי סימוי עינים:
דמאני. שאינו מכבס בגדיו תמיד מביאו לידי שעמום:
דגופא. שאינו רוחץ תדיר:
מתיא לידי שיחנא וכיבי. כלומר כיבי ושעמום קשה מכאב שחין דשחין יש לו רפואה ושעמום אין לו רפואה ומשום הכי אמר רבי יוסי דכביסה קודמת לחייהם אבל רחיצה אין בה צער כולי האי:
הזהרו בערבוביתא. פירוש הזהרו בכביסה:
הזהרו בחבורה. שתלמדו תורה בחבורה:
ירושה היא להם. לתלמידי חכמים ואין אנו זקוקין ללומדה: כדי שלא יתגדרו על הצבור:
שאין מברכין בתורה תחלה. כשהם משכימים ללמוד תורה שאין מברכין לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר:
טעמא דאבוך לא ידעינן. כלומר מה טעם הוא דכביסה היא קודמת לחיי אחרים:
אלא מאי לכל חייתם חיותם ממש. והאיכא צער דחפיפותא שמי שאינו רוחץ חופף ומצטער:
קונם פירות העולם עלי יפר. דהוי עינוי:
פירות מדינה זה. לא הוי עינוי שיכול להביא ממדינה אחרת: פירות חנוני זה אינו יכול להפריש יכולה להסתפק מחנוני אחר:
ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו. כלומר שאותו חנוני מקיף לה ורגיל אצלו מיפר דהוי עינוי נפש:
לרבי יוסי מהו שיפר. ברחיצה וקישוט משום דברים שבינו לבינה ונפקא מיניה בהא דלא הוי עינוי נפש כדאמר לעיל דדברים שבינו לבינה לעצמו מיפר לאחרים אינו מיפר:
אין אלו נדרי עינוי נפש. ומדלא קאמר סתם רבי יוסי אומר לא יפר שמע מינה משום עינוי נפש הוא דלא יפר אבל מיפר משום בינו לבינה:
ראשונים נוספים
דאמר שמואל ערבוביתא דרישא. מי שאינו מסרק ראשו ומנקהו מכנים ולכלוך מביא לידי עורון שמאור העינים יונק משער הראש כדאמרינן בפ"ק דבבא בתרא (ד' טז.) שאלמלא שתים מניקות מגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם:
דמאני. מי שאינו מכבס בגדיו תמיד מייתי לידי שעמומית מתוך חכוך תדיר נעשה משועמם:
דגופאי וכיבי. ושעמום יותר רע משיחני וכיבי:
הזהרו בערבוביתא. כלומר הזהרו בכבוס בגדים ובחפיפת הראש וברחיצה למנוע ערבוביתא:
הזהרו בחבורה. ללמוד תורה ברבים כי מתפקחין זה מזה אבל מתיא לידי שיח הלומד יחיד חרב על הבדים ונואלו:
שלא יאמרו ירושה היא להם. שלא יאמרו אחרים ירושה היא להם לבני אלו ולא מצליחים אנו אם באנו ללמוד אי נמי שלא יאמרו בניהם אין אנו צריכין לעסוק בתורה ירושה היא לנו:
שלא יתגדרו על הציבור. מתוך שהם ואבותיהם לומדי תורה ירצו להשתרר על הצבור:
לפי שאין מברכים בתורה תחלה. לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר בנו כשבאים ללמוד:
נשאל לחכמים. דכתיב מי האיש החכם:
לנביאים. דכתיב ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה גו' את תורתי אשר נתתי לפניהם כלומר ברכה שצויתי לברך לפניהם:
קרא מנא ליה. דמילתא דתמיהה להם ואי לאו דאית ליה קרא לא שמעינן:
דכתיב ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם. כלומר מים שבתוכן להשקות בהמתן וגם לכביסתן דליכא למימר לכל חייתם לשתיית אדם מדחשיב להו בהדי בהמתן דמים הראויין לשתיית בהמה אלא ודאי לכביסה קאמר וקרי ליה חייתם משום צערא דערבוביא והוי בכלל דוחי אחיך עמך וי"מ דנפקא ליה מייתורא דלכל חייתם:
איבעיא להו לר' יוסי מהו שיפר. רחיצה וקישוט משום דברים שבינו לבינה ויפר לעצמו ולא לאחרים:
ת"ש דא"ר יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש. ודייק מדה"ל למימר ר' יוסי אומר לא יפר אלא ודאי ה"ק ענוי נפש לא הוי אלא דברים שבינו לבינה הוי:
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
איבעיא להו לר' יוסי מהו שפיר משום דברים שבינו לבינה נ"ל דר' יוסי נמי אית לי' דרש דקא דבין איש לאשתו מיכן שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה כגון אותה שכתבתי שהבעל קופד בדבר ובאים לחילוק הלב אבל הקישוט מספקא לן אם קופד עליו הבעל ויכול להפר אותו משום דברים שבינו לבינה ואם לאו ופליגי בה רב אדא בר אהבה ורב הונא דרב אדא בר אהבה סבר אע"פ שאינו מיפר משום נדרי עינוי נפש מיפר משום דברים שבינו לבינה ויש ביניהם חילוק כדאמרי' לעיל בהילכתא ורב הונא אמר אינו מיפר שאין הבעל קופד על הקישוט שלה שאפילו בהעברת שער של בית הערוה אינו קופד כל שכן על השאר ותנאי כוותי' דרב אדא דתני שלא אכחול ושלא אפרכס ושאל אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה והך מתני' היא ר' יסוי דאי רבנן עינוי נפש קרו להו ובפ' המדיר אמרי' וסבר ר' יסוי בעניות שאל נתן קצבה אלמא בעל מצי מיפר ורמינהו אלו נדרים שהוא מיפר דברים שיש בהן עינוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט אם לא אתקשט ר' יוסי אומר אין אלו נדרי עינוי נפש כו' הכא במאי עסקי' בדברים שבינו לבינה הניחא למ"ד דברים שבינו לבינה הבעל מיפר אלא למ"ד אין הבעל מיפר מאי איכא למימר דאיתמר כו' ופירש המורה התם הכא במאי עסקי' קישוט דמתני' דהכא בדברים שבינו לבינה סתם המשיר את השער יקרא דברים שבינו לבינה ואל דבר אחר ואע"פ שלשון אוה השאהל משמע בפירושו אין הדבר כן שהרי בברייתא שנה שאל אכחול ושאל אפרכס יפר משום דברים שבינו לבינה אלא הכין הויא פירושא אע"ג דלא הוי עינוי נפש הקישוט לר' יוסי הוא מיפר משום דברים שבינה לבינה שהבעל קופד אם לא תתקשט ובאים לידי חילוק לב לונ"מ כדאמרן בריש פירקא מאי איכא בין נדרי עינוי נפש לדברים שבינו לבינה והאי דאמר הב"ע בדברים שבינו לבינה כאלו אמר הכא במאי עסקי' דמיפר משום דברים שבינו לבינה והניחא נמי הכי מתפרש הניחא למ"ד מיפר משום דברים שבינו לבינה ואתמר נמי הכי מיתפרש דאיתמר רב אדא בר אהבה אמר מיפר משום דברים שבינו לבינה והעל מיתפרש על הקישוט אם הוא חשוב מדברים שבינו לבינה וכך מצאתי שגם ר"ת זצוק"ל בספר הישר שיבש הגירסא שם ליישבה הכל כדברי:
האי ערבוביתא דרישא שמניח שער ראשו להתערבב ואינו רוחצו ואינו סורקו ומתקבצין בו כנים וביצי כנים ומכחיש מאור עיניו ומביאו לידי עורון. ויש מי שגורס חרפופיתא והיא היא. ושני הגרסאות הביא בעל הערוך בשורש חרף. ויש מי שגורס ערפופיתא עי"ן במקום חי"ת. הרי"ץ ז"ל.
שלחו מתם כמו מהתם ומארץ ישראל הוא. הזהרו בערבוביתא כולל כל מה שאמרנו למעלה. הזהרו בחבורה להרבות תלמידים שאין התורה נקנית אלא בחבורה כדאמרינן בהרואה הסכת ושמע ישראל עשו כתות ועסקו בתורה. ויש מפרשים שלא ישב אדם בחבורת עמי הארץ שמא ימשך אחריהם. הרי"ץ ז"ל.
הזהרו בבני עניים עניי ממון סובלין דקדוקי עניות. שמהן תצא תורה זוכין לתורה. דכתיב יזל מים מדליו מדלי ממון שמהן תצא תורה. הרא"ם ז"ל. והפירוש כתב הזהרו בבני עניים בין עניים מתורה ובין עניים מממון והזהרו שלא תזלזלו בהם. עד כאן.
כדי שלא יתגדרו על הצבור ינהגו שררה על הצבור וכדי שלא יבאו לידי כך גזר השם להיות כך. ומר זוטרא חלק על זה ואמר שאין הדבר כן אלא עונש הוא (שעושין) שנענשין התלמידי חכמים על כך מפני שנהגו שררה על הצבור שלא לשם שמים. ורב אשי אמר טעם העונש מפני שהן רגילין לבזות בני אדם לקרותן חמורים ועל כן אינם זוכין שיהיו בניהם תלמידי חכמים.
שאין מברכין בתורה תחלה. ולא תקנו ברכה לאחריה אלא בתורה שנקראת ברבים בלבד כגון שבת ושני וחמשי שהיא תקנת משה ובית דינו כדאמרינן בפרק מרובה. ואף על פי שכבר ברך ברכת התורה בשחר צריך לברך על אותה קריאה של ספר תורה כי מפני חשיבותה קובע ברכה לעצמה כדאמרינן גבי יין פרק כיצד מברכין. ואם אינו מתוקן כתיקון חכמים נמצא ברכה לבטלה לפי שכבר ברך בבקר על כל קריאת היום שלש ברכות שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה שהן. לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר בנו. ותקנו לקרות אחריהם ברכת כהנים ופרשת קרבנות התמדיות ואחריהם משנה דהיינו פרק איזהו מקומן ואחר כך רבי ישמעאל אומר שהוא תלמוד. וזה היה לשתי תועלות: האחד שיסמוך קריאת התורה על הברכות כדי לפטור קריאת כל היום מברכה כדאמרינן בירושלמי. מהשמטה בברכות והוא ששנה על אתר כלומר מיד. והאחר כדי לצאת כל יום ויום ידי חיוב למוד תורה ומשנה ותלמוד כדאמרינן בפרק קמא דקדושין דלעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד והקשה מי יודע כמה חיי ותרץ לא צריכא ליומי לומר כי בכל יום ויום צריך לעשות כן. ובסמיכות ברכת כהנים על הקרבן באו לרמוז כי בזכות הקרבנות העולם מתברך ומתקיים כי הברכה רבוי הטובה וקיומה. ומצינו ביום שמיני למלואים ששמש אהרן ועל הקרבת הקרבנות ברך את העם ברכת כהנים כדכתיב וישב אהרן את ידיו ויברכם ואמרו רבותינו שברכן ברכת כהנים בנשיאת כפים. הרי"ץ ז"ל.
שאין מברכין בתורה תחלה קודם שמתחילין ללמוד ונראה שאינם לומדים לשם שמים. לחכמים ולנביאים ומלאכי השרת. דכלהו כתיבי בקרא האיש החכם כמשמעו ויבן את זאת אלו נביאים שמבינים העתידות ואשר דבר פי ה' אליו אלו מלאכי השרת. על עזבם וכו' לומר לא ברכו דאלו עזיבה ממש שעברו עבירות דבר זה אינו נעלם מן הנביאים ומן החכמים שהרי עושי העבירות אמורים ומפורשים. הרא"ם ז"ל.
רב אדא בר אהבה אמר מפה דהוי דברים שבינו לבינה ובכתוב בהמדיר גריס כי הכא רב אדא בר אהבה אמר מפר ולא גריס דברים שבינו לבינה רב אדא אמר מפר רב הונא אמר אינו מפר. ולא היא דהא תניא בהדיא בין איש לאשתו מלמד שהבעל מפר דברים שבינו לבינה אלא כדמוכח הכא הילכך הכי גרסינן כדפי'. תניא כוותיה דרב אדא וכו' אבל תיובתא לרב הונא לא מותיב דכל בריתא דלא מתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא לא מותבינן מינה בבי מדרשא והיינו נמי טעמא דלא אייתה בריש פרקין לסייעתא על פירוקין דפרקינן הלין והלין מיפר וכו' דלא חשיבא ליה כיון שלא מתנייא בדבי רבי חייא דלקיים סוגיא דתלמודא לא מייתינן סייעתא אלא מברייתא דהויא עיקר אף על גב דמייתינן סייעתא לאמורא. שטה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה