נדרים כב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לא עברינן ירדנא אמר רבה בר רב הונא כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו שנאמר רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזמותיו רבי ירמיה מדיפתי אמר משכח תלמודו ומוסיף טיפשות שנאמר כי כעס בחיק כסילים ינוח וכתיב וכסיל יפרוש אולת רב נחמן בר יצחק אמר בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו שנאמר ובעל חימה רב פשע אמר רב אדא ברבי חנינא אלמלא (לא) חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא מאי טעמא כי ברוב חכמה רב כעס אמר רב אסי אין נזקקין לאלהי ישראל חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתו ההיא דאתאי לקמיה דרב אסי אמר לה במאי נדרת באלהי ישראל אמר לה אי נדרת במוהי שהיא כינוי בעלמא מזדקיקנא לך השתא דלא נדרת במוהי אלא באלהי ישראל לא מזדקיקנא לך רב כהנא איקלע לבי רב יוסף אמר ליה לטעום מר מידי אמר ליה לא מרי כולא לא טעימנא ליה אמר ליה לא מרי כולא לא טעימת ליה הניחא לרב כהנא דאמר לא מרי כולא אלא לרב יוסף אמאי אמר לא מרי כולא הכי הוא דקאמר ליה לא מרי כולא הוא דקאמרת הלכך לא טעימת ליה אמר רבא אמר רב נחמן הלכתא פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל משתבח ליה רבא לרב נחמן ברב סחורה דאדם גדול הוא אמר לו כשיבא לידך הביאהו לידי הוה ליה נדרא למישרא אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה נדרת אדעתא דהכי אמר ליה אין אדעתא דהכי אין כמה זימנין איקפד רב נחמן אמר ליה זיל לקילעך נפק רב סחורה ופתח פיתחא לנפשיה רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם והשתא דאיקפד רב נחמן אדעתא דהכי לא נדרי ושרא לנפשיה רבי שמעון ברבי הוה ליה נדרא למישרא אתא לקמייהו דרבנן אמרי ליה נדרת אדעתא דהכי אמר אין אדעתא דהכי אין כמה זימנין
רש"י (ריב"ן)
[עריכה]
לא עברינן ירדנא. עדיין לא עברנו את הירדן כשאירע אותו מעשה ולא הוינן בתחום א"י:
כגובה אפו. שיש לו חרון:
אין אלהים כל מזמותיו. במחשבותיו אין שכינה חשובה כנגדו:
יפרוש אולת. שמשתטה:
רב פשע. שפשעיו מרובים:
מפני שערכה של ארץ ישראל הוא. שכתוב בו ערך חלק של כל שבט ושבט ולא סגיא בלאו הכי ולפי שבעטו וחטאו נוסף להם רוב חכמה שאר הספרים להטריחן יותר:
אין נזקקין. להתיר לו נדרו לפי שנדר חמור הוא:
חוץ מקונם אשתי נהנית לי. שאפילו נדר באלהי ישראל שאין אשתי נהנית לי נזקקין להתיר לו לפי שאמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים בידים לעשות שלום בין איש לאשתו לא כ"ש האי נדר אי נדר באלהי ישראל שהוא לשון נדר:
לא מרי בולא. שהוא נשבע באדון העולם לא אוכל א"ל רב יוסף לא מרי כולא לא טעימת ליה הכי קאמר רב יוסף לא מרי כולא קאמרת בודאי לא טעימת ליה שאסור להתיר לך דהיינו כמי שנשבע באלהי ישראל: חסר הגה והעתקתיו מפירוש [חסר הנה והעתקתיו מפירוש רבינו גרשום] הניחא לרב כהנא. לפי שהיה מסרב בו רב יוסף נדר הכי אלא רב יוסף אמאי קאמר נמי לא מרי כולא:
[ה"ק לא מרי כולא קאמרת]. בתמיה קא"ל רב יוסף כדאמרן:
איקפד רב נחמן. שלא היה יכול לומר לו דבר שהוא פתח לחרטה:
אמר ליה זיל לקילעך. לביתך הואיל ואיני יודע לפתוח לך:
כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. שיהא דבר מקובל נמי בעיני הבריות הוי תפארת לעושיה והואיל דאיקפד רב נחמן שאין מתקבל עליו שנדרו חמור כ"כ שאינו יכול למצוא לו פתח אדעתא דהכי והכי לא נדרי:
ר"ן
[עריכה]בגובה אפו - בתגבורת כעסו:
אין אלהים כל מזמותיו - ששכינה אינה חשובה כנגדו:
שנאמר כי כעס בחיק כסילים ינוח - אלמא דכועס הוי כסיל:
וכסיל יפרוש אולת - אלמא מוסיף טפשות:
לא נתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע - שעיקרן של שאר נביאים לא היה אלא להוכיח ישראל על עבירות שבידם ואלמלא (לא) חטאו לא הוצרכו לתוכחה:
מפני שערכה של ארץ ישראל היא - שבספר יהושע מפורשות עיירות שבארץ ישראל והנחלות אשר נחלו ולפיכך אפילו לא חטאו היו צריכין ספר יהושע:
שנאמר כי ברוב חכמה רב כעס - ברוב דברי חכמות הנביאים יש סימן לרוב כעס שהכעיסו ישראל להקדוש ברוך הוא:
אמר ר' אסי אין נזקקין לאלהי ישראל - הייתי סבור לומר דאע"ג דאסיקנא לקמן (דף כח.) דב"ש וב"ה פליגי אם יש שאלה בשבועה או לא וקיימא לן כב"ה דאמרי יש שאלה ר' אסי ה"ק נהי דיש שאלה מיהו לכתחלה אין נזקקין אלא בקונם אשתי נהנית משום שלום ביתו ואינו נוח לי דב"ש ודאי מדרבנן בעלמא קאמרי דהא לא יחל דברו דמיניה דרשינן אבל אחרים מוחלין לו (לאו) אהשבע שבועה נמי קאי וב"ה אמרי דאפי' מדרבנן וא"כ קם ליה ר' אסי כבית שמאי אלא ר' אסי לית ליה ההיא אוקימתא דלקמן דביש שאלה פליגי א"נ ס"ל דלב"ש אין שאלה מדרבנן דאפילו התירוהו אינו מותר ולב"ה יש שאלה ואם התירוהו מותר מיהו לכתחלה אין נזקקין. זה נ"ל:
חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתו ונודע שלא גנבה - כך היא הגרסא ברוב הנסחאות ואיכא מאן דאמר דטעותא היא דאי נודע שלא הכתו ושלא גנבה היכי קאמר חוץ מקונם אשתי והא נדרי שגגות הוא ואסיקנא לעיל דאינו צריך שאלה לחכם ואמרינן לקמן כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות אבל הרשב"א ז"ל כתב דאפשר דגרסי' ליה וכי תנן במתני' דכי האי גוונא אינו צריך שאלה ה"מ באומר שאם לא מפני כן לא היה מדירה אבל במעמיד דבריו ואמר אעפ"כ בדעתו היה שלא תהנה ממנו צריך שאלה והכא במעמיד מיירי ולפי פירושו נ"ל דכי קאמר חוץ מקונם אשתי משום דאיכא תרתי קאמר שלום ביתו ועוד דהוו כעין נדרי שגגות אבל הוא ז"ל אומר אפי' נמצא שגנבה נשאל ומתירים לו משום שלום ביתו וכי נקט נמצא שלא גנבה לישנא דמתני' (לקמן כה:) נקט ולאו דוקא ואינו נוח לי:
אי נדרת במוהי לא מזדקיקנא לך - דמוהי כנוי לשבועה כדאיתא בפרקין קמא וס"ל לר' אסי דלכתחלה אין נזקקין לשבועה:
באלהי ישראל מזדקיקנא לך - בתמיה ואיכא דגרסי אי נדרת במוהי מזדקיקנא לך כלומר דס"ל דלשבועה גרידא נזקקין אבל כיון שהזכיר השם חמיר טפי ואין נזקקין:
רב יוסף [אמאי] אמר מרי כולא - דהוה ס"ד דרב יוסף אשבע עליה דרב כהנא דלא ליכול:
ה"ק [לא] מרי כולא קאמרת - בתמיה:
לא טעימת - דאין נזקקין:
אמר רבא אמר רב נחמן הלכתא פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל - פירוש פותחין בחרטה בין בנדר בין בשבועה ונזקקין נמי לכתחלה לאלהי ישראל ולא שנא נקט חפצא בידיה או לא נקיט חפצא ואפילו כי נקיט חפצא נזקקין דלא חמיר נקט חפצא אלא לענין שבועת הדיינין לאיומי עליה אבל עיקר שבועה בשם או בכנוי הוא ואע"ג דאמר גאון מאן דאשתבע בספר תורה או בעשרת הדברות אין לו הפרה עולמית ליתא למילתא כלל הדין הוא דינא דגמרא דאפילו לשבועות נזקקים ופותחים בחרטה ואין צריך לומר לנדרים אבל רבינו האי גאון ז"ל החמיר בנדרים שלא לפתוח בחרטה ואמר דאנן השתא אי עבדינן קרוב לדרב אסי עבדינן דאמר אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים כלומר בפתח אבל בחרטה לא והחמיר עוד בשבועות ואמר דלא מזדקקינן בהו כלל אלא כד מתרמיא מילתא דאית בה תקנתא או מצוה כגון עשיית שלום בין איש לאשתו וכגון שלמא דצבורא דכנישתא וכדומין לאלו מזדקקינן במילי דמוכחן וברירן קרוב לדרב אסי אבל פתח כי ההוא דאתא לקמיה דרב וכדר"ש ב"ר וכר' ישמעאל בר' יוסי וכדביתהו דאביי וכי ההוא דאתא לקמיה דר"א וכיוצא בה לא עבדינן אבל הרב הנשיא אל ברגלוני ז"ל כתב בשם מר יהודאי גאון ז"ל שהחמיר עוד בנדרים והשוה אותן לשבועות שלא להתיר אותם אפי' בפתח אלא לדבר מצוה שמתירין אותם בפתח ולא בחרטה וכתב עוד דדוקא בהתרת חכם החמירו אבל בהפרת בעל לא החמירו דבעל מיפר ביום שמעו בין בנדר בין בשבועה עד כאן דברי הרב הנשיא ז"ל:
נדרת אדעתא דהכי - האי דלא פתח ליה בחרטה אע"פ דרב נחמן גופיה פסיק הלכתא דפותחים בחרטה לפי שרב נחמן היה מכיר בדרב ספרא דלא אתא לקמיה אלא כדי שימצא לו פתח שהיה מחמיר על עצמו שלא להיות ניתר בחרטה וי"מ שאותו נדר היה כעין דבר מצוה כגון שנדר להתענות זמן ידוע והתענה מקצת אותו זמן ואילו היה מתחרט על עיקר הנדר יאבד שכר תעניותיו שהתענה אם היה תוהא על הראשונות לפיכך לא היה מתחרט:
זיל לקילעך - לכניסת ביתך וכדאמרינן אקילעא דבי ריש גלותא:
פתח פיתחא לנפשיה - לא שיתיר רב סחורה לעצמו דהא קי"ל לא יחל דברו הוא אינו מיחל אלא שמצא פתח שהיה יכול להיות ניתר בו:
כל שהיא תפארת לעושיה - שהיא מצד עצמה משובחת עד שהיא תפארת לאדם העושה אותה ותפארת לו מן האדם שהכל מקלסין אותו בה והא רתח רב נחמן כלומר לא נדרתי על דעת שיכעוס רב נחמן שלא תהא דרך ישרה שאכעיס אותו וכי האי גוונא לא מיקרי נולד דשכיח דלירתח גברא רבה כרב נחמן על מי שנדר נדר חזק כל כך אדעתא דכל הני מילי:
תוספות
[עריכה]
לעושיה. להקב"ה ותפארת לו מן האדם שבני אדם מקלסים אותו:
והשתא דאיקפד רב נחמן אדעתא דהכי וכו'. פי' משום דליכא תפארת מן האדם אבל תפארת לעושיה שמא הוה כגון שנדר לקיים דבר מצוה:
ושריא לנפשיה. פי' שע"י פתח זה נתחרט והפר לו נדרו וא"ת אמאי לא התיר לו רב נחמן מעיקרא ע"י חרטה דהא רב נחמן גופיה אמר לעיל הלכה פותחין בחרטה וי"ל דהיינו דוקא כשמתחרט מן הנדר מעיקרא אבל כשאינו מתחרט אלא מכאן ולהבא לא ולכך לא רצה להתירו עד שאמר אדעתא דהכי נדרת:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ג (עריכה)
יא א מיי' פ"ו מהל' שבועות הלכה ח י, סמג לאוין רמא, טוש"ע סימן רכח סעיף א וסימן רל סעיף א:
ראשונים נוספים
אין אלהים כל מזמותיו. הוא מחשב שאין אלוה בעולם:
כעס בחיק כסילים ינוח. לא נשאר בחיקו כי אם הכעס:
וכסיל יפרוש אולת. היינו מוסיף טפשות:
לא נתן להם אלא חמשה חומשי תורה כו'. והיו מקבלין על הגיונם שכר וזוכין לחיי העולם הבא כמו עתה בכל התורה שלומדין:
מפני שערכה של א"י היא. סדורה וחלוקה לגבולותיה:
אין נזקקין לאלהי ישראל. כיון שהחציף פניו להזכיר השם:
חוץ מקונם אשתי נהנית לי. כדי להטיל שלום בין איש לאשתו נזקקין ולא גרסינן שגנבה כיסי והכתה בני ונודע שלא גנבה ולא הכתה דההוא לאו נדר הוי ולא בעי התרה כדתנן במתני':
אי נדרת במוהי. האי נדרת לאו דוקא ומוהי הוא כנוי לשבועה וקרי לשבועה נדר כדתנן נמי לעיל נדר במוהי:
אמר ליה לא מרא כולא לא טעימנא לך [ס"א לי]. כלומר לא אוכל עמך וכן אני נשבע במרי כולא דלא טעימנא לך:
רב יוסף אמאי אמר לא מרי כולא. למה הוצרך לישבע שלא יאכל עמו:
אמר ליה לאו מרי כולא קאמרת לא טעימתא לי. אפילו תרצה להתיר נדרך דאין נזקקין לך:
זיל לקילעך. זיל לאושפיזך כמו איקלע לההוא אתרא וכן הישן בקילעא שאיש ואשתו ישנים שם בפרק הדר (עירובין סג:):
תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. שהיא ישרה בעיניו ובעיני רואיו שגם אחרים מפארים ומשבחים אותו אבל אם היא ישרה רק בעיניו גם דרך אויל ישר בעיניו והא רתח רב נחמן ואדעתא דהכי לא נדרתי וחזר לפני רב נחמן או לפני אחרים ואמר להם פתח זה והתירו לו ולאו נולד הוי שכן דרך הרב להקפיד על תלמידו כשמטריח עליו:
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
א"ל אי נדרת במו אי לא מיזדקיקנא לך כלומר אם בשבועה נדרת שיש בה הזכרת השם שלא תקירי שבועה אא"כ יש בה הזכרת השם לא איזקק להתיר לך וכל זה מפני חומר קדושת השם לא היו רוצים להיזקק אליו ולהתיר לו שלא יהא פרוץ אדם להישבע בשם ושמא יבא לידי שבועת שקר:
א"ל נדרת אדעתא דהכי א"ל הן כו' פי' אע"ג דר"נ פסק הלכתא דפותחין בחרטה יש לומר דפתח לי' לרב סחורה בחרטה וא"ל נתחרטתי שאילו נתחרט הוא מאליו ה'י א"ל נתחרטתי ולפיכך בא לפניו כדי שיעשה דבר וימצא לו פתח שיחריטנו ובל מה שהי' מוצא לו פתח הי' אומר אדעתא דהכי נדרי מפני שלצורך שעה נדר ולא הי' מתחרט כדפרישית במהדורא קמא:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ג (עריכה)
ובעל חמה רב פשע. ומי שהוא בעל חמה בידוע הוא שיש לו רוב פשעים ונקרא רשע על כן אין מספיקין בידו לעשות תשובה שימנעו ממנו החמה שגורם לו לחטוא. אילו לא חטאו ישראל בעגל ובעצת מרגלים לא נתן להם (מספרי נביאים) אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע אף על פי שהוא מספרי נביאים מפני שבאותו ספר יש בו סדר וערך ארץ ישראל איך נחלקה לשבטים. ושאר ספרי נביאים לא נתנו להם אלא כדי להטריחם ולהכעיסן על ידי חכמתן שנאמר כי ברוב חכמה רוב כעס. בהרבות החכמה באדם מתחמם על ידה ועל ידי חום הטבעי שבו מתרבה הכעס. הרי"ץ ז"ל. והפירוש כתב כי ברוב חכמה רוב כעס. בשביל שהרבו עון כעס ניתן להם רוב חכמה עד שעלו לעשרים וארבעה ספרים. עד כאן. ובשיטה כתוב: ושאר ספרי נביאים שניתנו להם כדי להטריחן ולהכעיסן על ידי רוב חכמתו. עד כאן.
חוץ מן האומר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה. דלעשות שלום בין איש לאשתו מותר לפי שאמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים אבל לדבר אחר לא. ואית דמפרשי דהכא הוא דנזקקין משום שנודע שלא גנבתו ושלא הכתו וכמאן דלא נדר דמי שהרי לא נדר אלא אם כן הכתה וגנבה והואיל ונמצא שאין כן נזקקין להתיר. ושניהם מן השם. פירוש.
וכן כתב הרנב"י ז"ל וזה לשונו: אמר ר' אסי אין נזקקין לאלהי ישראל. כלומר אין נזקקין בית דין להתיר שום שבועה שהזכיר בו הנשבע הזכרת השם לא בחרטה ולא בפתח דהואיל והזכיר בו את השם אין נזקקין לו מפני חומר השבועה. חוץ מ קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתו ושלא גנבה פירוש דהיינו נדרי שגגות. וכי תימא והא הנהו לא צריכי שאלה כדקתני מתניתין ארבעה נדרים התירו חכמים. איכא למימר דר' אסי כדרב אסי סבירא ליה דאמר (דאמ') לעיל ארבעה נדרים הללו צריכין שאלה לחכם. וקאמר דאפילו בנדרי שגגות אין נזקקין לשאלת הנשבע היכא שהזכיר בה את השם אלא אם כן הדיר בהם את אשתו דמשום שלום ביתו התירו לזקק להן הואיל ואית בה תרתי דהוה ליה נדרי שגגות ושלום ביתו. הא ודאי בנדרים בעלמא אף על גב דהוה נדרי שגגות אין נזקקין לו בהזכרת השם. ומוכח בגמרא דר' אסי לאו דוקא דאמר הזכרת השם אלא כלומר כל שבועה אין נזקקין אלא אם כן בנדרי אשתו ואף על גב דלא אידכר בה את השם. דאמרינן בגמרא ההוא דאתא לקמיה דר' יוסי אמר ליה במאי נדרת אמר ליה באלהי ישראל. אמר ליה אי נדרת במואי לא מזדקיקנא לך באלהי ישראל מזדקיקנא לך פירוש בתמיה. עד כאן.
אבל הרא"ם ז"ל כתב וז"ל: אין נזקקין להתיר אדם שנשבע והחציף עצמו לישבע חוץ מקונם אשתי נהנית לי משום שלום אשתו דמשום שטותו אין להפסידה. ולא אקונם אשתו דמתניתין קאי דהא התירו (לא) תנן ואפילו שאלה לא בעיא. והכא מיירי דאמר הכי קונם ככר זו עלי כקרבן אלהי ישראל. ולא גרסינן ונודע שלא גנבת ושלא הכתה דאם כן (הכתה) אמר המגיה אולי צריך לגרוס התרה למה לי. ואפילו ללישנא קמא דרב אסי אין להחמיר כל כך שלא להתיר אפילו באלהי ישראל כיון דאינן צריכין שאלה אלא מדרבנן. עד כאן.
אבל הרשב"א ז"ל יישבה ובפנים אחרים וזה לשונו: כך גירסת הספרים. אין נזקקין לאלהי ישראל חוץ מאשתי שגנבה את כיסי והכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתו. וכן מצאתיה גם בתשובת רבינו האיי גאון ז"ל. אבל בתוספות רבותינו הצרפתים אמרו דלא גרסינן לה אלא הכי חוץ מאשתי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ותו לא מפני שהוקשה בעיניהם ראילו בנמצא שלא גנבה ושלא הכתו בכי הא אין צריך שאלה כלל דהיינו נדרי שגגות וכדתנן במתניתין. ולכאורה נראה ודאי כדבריהם אלא שנמצא כן בכל הספרים. ומתוך כך יש לי לומר דארבעה נדרים שהתירו חכמים היינו בשהלך לו ולא נודע אם נדר בדוקא או לא אי נמי בנשאל באי זה צד נדר ואמר שכחתי. דבענין זה אנו אומרים דמסתמא לא נדר בדוקא אלא לזרז או בשגגה וכן כל שאר הנדרים שהתירו לפי שירדו חכמים לסוף דעת הבריות שאין נודרין בכענין זה בדוקא. אבל אילו בא לפני חכם ואמר שנדר בדוקא בכי הא ודאי נדר גמור וצריך שאלה לחכם וכדגרסינן בירושלמי גבי נדרי זירוזין אמר ר' אלעזר הדא דתימר בשאין מעמידין אבל אם היו מעמידין צריכין היתר חכם. פירוש שהיו מעמידין דבריהם שאין זה רוצה להוסיף ולא זה לפחות דאלמא בדוקא נדרו ולא לזרוז בעלמא. וזה אפילו שבלבו למוכרה כמו שרוצה הלוקח או הלוקח לקנותה כמו שרוצה המוכר אלמא דברים שבלב הן. פירוש דוקא שבאותו מעמד הסכימו לאותו סך שנעשה בסוף ביניהם אבל במעמידים דבריהם הרבה ולא עשו כלום באותו מעמד ובמעמד אחר הסכימו לסך אחד לפחות מסלע ולהוסיף על השקל נאסר למוכר דמי החפץ וללוקח נאסר החפץ. וא"ת אפילו שבאותו מעמד נתנוהו באותו סך למה לא חל הנדר והא הוו להו דברים שבלב וקיימא לן דדברים שבלב אינן דברים. וי"ל דירדו חכמים לסוף דעתן של נודרים על מקח וממכר שאין מוציאין לשון נדר או לשון שבועה מפיהם על דעת שיהו נאסרין באותו דבר אם לא יעשה הדבר כמו שהן אומרים אלא לזרו את חברו אם יוכל לפחות מן הסך או להוסיף עליו הם נודרים. ועכשו כשנתן לו סך אחר והמוכר קבלו ממנו הרי הוא כאילו התקבל ממנו כמה ששאל. וכן נמי במדיר את אשתו מחמת שחשב שגנבה את כיסו ונמצא שלא גנבה. מאחר שלא המתין לידע אם גנבה או לאו ומיהר להדירה אף על פי שאמר שהכתה את בני ושגנבה את כיסי אם יודע בעצמו שכל עצמו לא נדר אלא מחמת זה בלבד ואילו לא גנבה לא היה מדירה הרי זה מותר ואין צריך לישאל. אבל אם בא לפני חכם אין אומרין לו מיד מותר אתה אלא נזקקין לו ושואלין אותו כיון שבא לישאל שמא לנדר גמור נתכוונת בין גנבה בין לא גנבה. ואילו בנדר בעלמא אילו אמר נדרתי באלהי ישראל אין נזקקין לו כלל אבל אם אמר הדרתי את אשתי באלהי ישראל נזקקין לו. עד כאן.
אמר ליה אי נדרת במוהי. נדרת לאו דוקא במוהי לשון שבועה. והכי קאמר ליה אפילו אם נשבעת דחמירא שבועה מנדר הייתי מתיר. עתה שהזכרת אלהי ישראל אפילו בנדר דקיל לא מזדקיקנא לך. הרי"ץ ז"ל.
במוהי לאו דוקא דהוא הדין באחד מן הכנויין. פירוש הג"ה.
אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה כו'. משום דפליגי תנאי לעיל ר' יהודה ורבי ישמעאל בר' יוסי הוצרך רב נחמן לפסוק הלכתא דפותחין. שיטה. והרנב"י ז"ל כתב וזה לשונו: אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל. פירוש רב נחמן אתא לאפוקי מדרב אסי ומדר' אסי ואמר הלכה פותחין בחרטה לאפוקי מדרב אסי דקסבר לעיל אין פותחין בחרטה וקא משמע לן דפותחין בחרטה הואיל והוא מתחרט מעיקרו על נדרו אף על פי שאין פתח לנדרו. ואתא לאפוקי מדר' אסי דאמר אין נזקקין לאלהי ישראל קא משמע לן דנזקקין להתיר אפילו בשבועות שהזכיר בדין את השם בין בפתח בין בחרטה. הוה ליה פיסקא דארבעה נדרים דאינון נדרי זירוזין ונדרי הבאי ושל אונסין ונדרי שגגות אין צריכין שאלה כלל אפילו בעם הארץ דקיימא לן כשמואל דאמר לעיל תנא תני התירו ואת אמרת צריכין שאלה. ושאר נדרים ושבועות יש להן היתר ואפילו בחרטה וכל שכן בפתח כגון דאמר אדעתא דהכי לא נדרי. ואפילו הזכיר את השם בשבועותיו נזקקין להתירו בין בפתח בין בחרטה כרב נחמן דאמר פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל כלומר ונזקקין בה לאלהי ישראל. עד כאן. כתוב בתוספות הלכה פותחין בחרטה. דלבך עלך ואזל רב נחמן לטעמיה דאמר לקמן בפרק נערה הלכה נשאלין לנדרים עומד יחידי ובלילה ובשבת ובקרובים ומשמע בפרק הדר דהא בהא תליא. הילכך חכם הבא להתיר נדר אין צריך למצוא פתח כי אם כדו תהית וסגי אם תהי בו. הריטב"א ז"ל.
הלכה פותחין בחרטה. כגון שיאמר מצטער אני ומתחרט על מה שנדרתי מעולם אפילו אינו נותן טעם על מה מתחרט. וכי אמר כי האי גוונא ודאי פותחין דעקירת נדר מעיקרא ודאי הוא. אבל אם אמר מעתה אני מתחרט אבל עד עתה היה טוב הנדר בעיני אינה חרטה הואיל ואינו מתחרט על תחלת הנדר. ותדע דכן הוא שמאחר שבא רב סחורה לפני רב נחמן להתיר אם כן היה מתחרט עתה ולא רצה להתירו בעבור שהיה אומר דאדעתא דהכי נדר כלומר שטוב היה בעיניו עד עתה הנדר. ולכן יזהר כל הבא להתיר שלא יאמר לחכם מתחרט אני מעיקרא ואין פיו ולבו שוין. ועוד למה ישאל לו החכם מתחרט אתה פשיטא דמתחרט הוא עכשו כיון שבא לחכם להתירו. ואית דגרסי הלכה אין פותחין בחרטה. והיינו כרבן גמליאל שירד מן החמור לבקש לההוא גברא פתח. דלמצוא פתח צריך ישוב הדעת וחכמה ולכן ירד מן החמור. וזה הגירסא קשה בעיני לפי השיטה אנו רואין שרב נחמן גופיה רצה להתיר לרב סחורה אם היה אומר לא נדרתי אדעתא דהכי דהוי (חרטה) פתח לחרטה ואיך יפסוק הוא עצמו דאין פותחין. לכך הגירסא ראשונה נראית עיקר. רא"ם. וכן בשיטה וז"ל: וכן משמע נמי בסמוך שהיה דוחק רב נחמן למצוא פתח להתיר לרב סחורא ואי חרטה מכאן ולהבא מה לו לטרוח והלא רב סחורא היה מתחרט. אלא שמע מינה דחרטה מעיקרא בעינא ורב סחורא לא נתחרט מעיקרו כדפירש בהג"ה בפנים ולכך דוחק רב נחמן כו'. ואין לומר שלפי דבריו של רב סחורא דקסבר אין פותחין בחרטה היה רב נחמן מתירו דלא אשכחן רב סחורא דפליג עליה דרב נחמן בהא. עד כאן.
הלכה פותחין בחרטה בר מהני תלת דאמרינן לעיל ואפילו הן בעיקר הנדר. והכי נקטינן הלכה למעשה כרב נחמן וכן פסק הרמב"ם ז"ל תחלת פרק ו' מהלכות שבועות. ומיהו לכתחלה יש לנו לחזר למצוא פתח בעיקר הנדר בכל יכלתנו ואם לא נמצא שואלין אז לו אם מתחרט ואם אמר הן מתירין אותו. ואף על גב שרב נחמן לא רצה להתיר את רב סחורא בחרטה אולי הכיר מתוך דבריו של רב סחורא דסבירא ליה אין פותחין בחרטה ולהכי לא פתח ליה בחרטה. והני דרבנן דלקמן היו מחזרים בכל יכולתם למצוא פתח בעיקר הנדר ואילו לא היו מוצאין שום פתח ודאי היו מתירין על ידי חרטה. או אולי לא היו מתחרטים הנודרים והחכמים היו רוצים להתירן על כל פנים כי צורך גדול היה. כן נראה לי וכן נראה דעת הר"מ לפי מה שכתב פרק ו' מהלכות שבועות. הרי"ץ ז"ל.
אמר רב נחמן הילכתא פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל וכן הילכתא. ודוקא בחרטה דמעיקרא כגון לב זה עליך כלומר שמתוך הכעס נדר או כדברים אלו אבל עכשיו שנתיישבה דעתו תוהא בנדרו לגמרי ואינו רוצה בנדר כלל. אבל אם נתחרט עכשו מחמת ענין שנודע או שנתחדש לאחר שנדר וחפץ הוא בנדרו עד עכשו זו אינה חרטה מעלייתא ואין פותחין בה כלל לפי שכל הבא לישאל על נדרו בודאי מתחרט הוא עכשו אלא שיש שאין מתחרט אלא מחמת נולד או דבר שנתחדש. ולפיכך בחרטה כזו אין פותחין אלא פותחין לו באותו מקרה או באותו דבר שהוא מתחרט מחמתו ואומרים לו אילו היית יודע כך הייתה נודר וכדאמרינן אדעתא דהכי מי נדרת. ואם היה אותו דבר נולד שנתחדש לאחר נדרו ואינו מצוי להיות הוה ליה נולד ואין פותחין בו. ואם הוא מצוי פותחין בו כדאמרינן בסמוך. והיינו עובדא דרב סחורא דאתי לקמיה דרב נחמן ואמר ליה אדעתא דהכי מי נדרת ואף על גב דרב נחמן גופיה הוא דפסק בהדיא פותחין בחרטה וטעמא דמילתא כדאמרן דכיון דאתא רב סחורא קמיה סבר רב נחמן כיון דרב סחורא גברא רבה הוא ואתא לאשכוחי פיתחא לנידריה שמע מינה שאינו מתחרט בנדרו מעיקרו ולפום הכי הוה אמר ליה אדעתא דהכי מי נדרת ואדעתא דהכי מי נדרת.
וכתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה וז"ל: אף על פי שאין הלכה כרב אסי אלא כרב הונא דאמר רבא אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל עכשו הנהיג מר יהודה גאון ז"ל את כל החכמים שעושין כרב אסי כמנהג להחמיר ולא כהלכה. ואין אנו ולא אבותינו נזקקין למי שנשבע לאלהי ישראל אלא כעין קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני בדבר שמוכיח. אבל פתח בחרטה אין אדם שיש בו כח לפתוח פתח לשבועה. עד כאן הרשב"א ז"ל.
ירושלמי שלשה שהן יודעין לפתוח מתירין כזקן. פירוש אף על פי שאינן חכמים בכל הואיל ויודעים היתר הנדרים מהו הפתח ומהו החרטה ומהו הנולד שאין פותחין בו הרי היתרן היתר כהיתר הזקן דהיינו חכם מומחה דמאי זקן זה שקנה חכמה.
תני בית שמאי אומרים אין שאלה בשבועה. כלומר שלא יועיל היתר חכם או שלשה לשבועה וזהו מפני חומר השבועה שהוא בשם. שלא הוזכר היתר אלא לגבי נדרים דלא יחל דברו דדרשינן מינה אבל אחרים מוחלין לו גבי נדרים הוא דכתיב. ובית הלל אומרים יש שאלה בשבועה. פירוש דלא יחל דברו אנדר ואשבועה קאי דהכי כתיב קרא כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לא יחל דברו ואתרוייהו דרשינן אבל אחרים מוחלין לו. וגרסינן בשבועות: אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה: אי בשוגג מחוסר קרבן. אי במזיד מחוסר מלקות. פירוש לאפוקי מדרבא דאמר התם בשבועות דאם נשבע שלא יאכל את הככר ושייר ממנה כזית נשאל עליה דמגו דמהניא שאלה לכזית בתרא מהני שאלה לכזית קמא כלומר להצילו מחיוב שבועה על מה שאכל ממנה. אכלה כולה אינו נשאל עליה. ואמימר פליג עליה ואמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה מטעמא דמפרש דאי בשוגג אכלה עדין מחוסר קרבן אי במזיד אכלה עדיין מחוסר מלקות. הילכך בחרטה פתחינן בשבועות כנדרים. ומאי שבועה אפילו אמר בשם דקיימא לן נזקקין לאלהי ישראל ומלקות נמי אזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר אלמא בשם נמי אית לה היתר. כלומר דמדנקט אמימר טעמא משום דמחוסר מלקות מכלל דבשבועה שיש בה שם מיירי דהא ליכא מלקות אלא בשבועה שיש בה שם דאזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר וקאמר דנשאל עליה. ואשכחן נמי בצדקיהו דאשבעיה נבוכדנצר בשם דכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים. פירוש דאשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דהוה אכיל ארנבת חיה ואשבעיה דלא ליגלייה כדאיתא בהגדה ושרו ליה סנהדרין כדאיתא לקמן פרק ר' אליעזר. הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ו"ל.
וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל: וזקן או שלשה הדיוטות מתירין בין נדרים בין שבועות וכדתניא לקמן בית שמאי אומרים אין שאלה בשבועות ובית הלל אומרים יש שאלה בשבועות. ואמרינן נמי בשבועות אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה אי במזיד מחוסר מלקות ואי בשוגג מחוסר קרבן. ונבוכדנצר נמי דאשבעיה לצדקיהו ואתו סנהדרי ושרו ליה. ובירושלמי נמי איתפלגון בה ר' יוחנן וריש לקיש בפרק בתרא דמכילתין דגרסינן התם ר' יעקב בר אחא אמר איתפלגון ר' יוחנן וריש לקיש ר' יוחנן אמר בין לנדרים בין לשבועות הבעל מפר. אמר ר' יוסי בר בון אף בנדרי הזקן פליגין ר' יוחנן אמר בין לנדרים בין לשבועות הזקן מתיר ריש לקיש אמר לנדרים הזקן מתיר לשבועות אין הזקן מתיר. ואתיא ריש לקיש כהדה דאיסי חר בר נש תא מישרי נדרא קומי ר' יסא. מן דעטף ויתיב ליה אמר ליה מאי אשבעתא אמר ליה אפופי ישראל לא עללה לביתי. אמר ליה אפופי ישראל לא עללה לביתך. עד כאן. ואתאין הא דריש לקיש ודר' יוסי דירושלמי כההיא דבית שמאי. ואיפשר דלא שמיע להו פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דאי לא לא שבקי בית הלל ואמרי כבית שמאי. עד כאן.
משתכח ליה רבא לרב נחמן. היה משתבח עצמו קמיה דרב נחמן ברב סחורה דאדם גדול היה והוה בעירו. פירוש.
לקילעך. למקום שנתארחת שם כגון עולא איקלע לבבל דיתיב (אקילעך דבי ריש גלותך) אקילעא דבי ריש גלותא. כ"ש. ונראה לקילעך לאהלך כדאמר התם כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרוין בה. ואין לתמוה הא הוי נולד הא דאיקפד רב נחמן ותנא אין פותחין בנולד. וי"ל דהכי פירושו השתא דרב נחמן איקפד מתחרט אני מעיקרא שנדרתי מתחלה כיון דעל ידי גילגול נדרי איקפד רב נחמן. אמר ליה ר' שמעון ברבי לר' בטנית לא עד שמתוך שאירע (יגער) צער לחכמים על ידי נדרו נתחרט לו מעקרו. וסבר פותחין בחרטה דאי לאו הכי הוה מקשי ליה תלמודא הא נולד הוא כדמקשה בסמוך על ר' ישמעאל בר' יוסי. שטה:
נפק רב סחורא פתח פיתחא לנפשיה ר' אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם וכו'. פירוש מצא פתח היתר ולא שהתיר לנפשיה על ידי פתח זה אלא לאחר שמצא פתח הוחזר לו אצל רב נחמן והתיר לו או אצל חכם אחר משום דקיימא לן לא יחל דברו שהוא אינו מוחל אבל אחרים צריכים למחול לו. והא דלא אמרינן הדר לקמיה דרב נחמן דילמא משום דאיכסיף דרתח עליה רב נחמן על שנדר נדר חמור כל כך שלא היה מוצא פתח. ואי נמי שכל עצמו לא בא לפניו להתיר אלא למצוא לו פתח ואחר שמצא הוא לעצמו הלך לו אצל חכם אחר והתיר לו כ נראה לי. ובפירושים ראיתי לעיל בריש שמעתין ענין וז"ל: והילכתא אפילו תלמיד חכם נמי לא מצי למפתח בחרטה. ומיהו אי אשכח מילתא דלאו ארעתא דהכי נדר מצי למשרי נדר נפשיה אגב ההוא מילתא הואיל ולא היה נדר מעולם וכדאמרינן לקמן עד כאן. נראה שהם מפרשים דפתח פתחא לנפשיה ושרא לנפשיה וכי כתיב לא יחל דברו שהוא אינו מוחל דוקא בחרטה. ואינו מחוור כלל. הרשב"א ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה