נדרים ז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מעמך זה לקט שכחה ופאה יש יד לצדקה או אין יד לצדקה היכי דמי אילימא דאמר הדין זוזא לצדקה והדין נמי ההוא צדקה עצמה היא אלא כגון דאמר הדין ולא אמר נמי מאי הדין נמי צדקה קאמר או דלמא [מאי] והדין (נמי) לנפקותא בעלמא קאמר ודבורא הוא דלא אסקיה מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב בפיך זו צדקה מה קרבנות יש להן יד אף צדקה יש לה יד או דלמא לבל תאחר הוא דאיתקש יש יד להפקר או דלמא אין יד להפקר היינו צדקה אם תמצא לומר קאמר אם תמצא לומר יש יד לצדקה דאין היקש למחצה הפקר מי אמרינן היינו צדקה או דלמא שאני צדקה דצדקה לא חזיא אלא לעניים אבל הפקר בין לעניים בין לעשירים בעי רבינא יש יד לבית הכסא או לא היכי דמי אילימא דאמר הדין ביתא ליהוי בית הכסא והדין נמי ההוא בית הכסא נמי הוה אלא כגון דאמר והדין ולא אמר נמי מאי הדין דאמר והדין נמי בית הכסא או דלמא מאי והדין לתשמישא בעלמא קאמר מכלל דפשיטא ליה לרבינא דיש זימון לבית הכסא והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו לבית הכסא מהו הזמינו לבית המרחץ מהו זימון מועיל או אין זימון מועיל רבינא חדא מגו חדא קמיבעיא ליה זימון מועיל או אין זימון מועיל אם תמצא לומר יש זימון יש יד או אין יד תיבעי ליה:
מנודה אני לך וכו':
אמר אביי מודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה דאם כן ניתני רבי עקיבא מחמיר אמר רב פפא בנדינא מינך דכולי עלמא לא פליגי דאסור משמתנא מינך לכולי עלמא שרי במאי פליגי
רש"י (ריב"ן)
[עריכה]
מעמך. כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך:
לנפקותא בעלמא. כלומר והדין זוז אחר ליהוי לי להוצאה ודבורא הוא דלא אסקיה דלא גמר דיבורו דאמר עלי לנפקותא:
דכתיב בפיך. כאשר דברת בפיך יצא מפי צדקה (ישעיה מה):
או דלמא שאני צדקה. להכי אית לה יד דלא חזיא אלא לעניים אבל הפקר דהא נמי אפי' לעשירים חזי מי אמרת דיש להן יד:
יש יד לבית הכסא. היכא דלא אמר בפירוש דלהוי בית הכסא, מי הוי הזמנה ואסור להתפלל בו:
חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה. מגו דקא מיבעיא ליה אי זימון מועיל בעי נמי אי אית ליה יד או לא:
מנודה אני לך. כלומר כמנודה שאסור לההנותו כך אהא אסור ליהנות ממך:
ר' עקיבא היה. חוכך בזה להחמיר. כאדם שמתחכך אילך ואילך כך איהו לא בריר ליה שיהא ודאי אסור:
לענין מלקות. שאם עבר אינו לוקה כל כך ודאי לא היה מחמיר:
בנדינא ממך. דמשמע בפירוש אהא מנודה לך דהיינו ודאי לכולי עלמא אסור: שמתא אינו כל כך כנידוי:
ר"ן
[עריכה]יש יד לצדקה או אין יד לצדקה - פי' אם תמצא לומר דיש יד לפאה כיון דחמירה דבעל כרחיה חייביה רחמנא בעיקר פאה לצדקה מאי כך פירשו רבותי ולא נראה לי דהא בעיקר צדקה נמי בע"כ מחייב וכי תימא לא מחייב בכולה פאה נמי לא מחייב אלא בשעורא ולא שדה כולה לכך נראה דהני תרתי בעיי לאו בהדדי איתמר ולא שייכי באם ת"ל:
או דלמא מאי והדין לנפקותא בעלמא קאמר - דאע"ג דיד מוכיח הוי וכי קאמר והדין לצדקה קאמר (או) דלמא אין יד כלל ואפי' מוכיח:
או דלמא כי איתקש לבל תאחר הוא דאיתקש - ולא אמרינן אין היקש למחצה דצדקה נמי לא כתיבא בהדיא ומדרשא אתיא:
את"ל יש יד לצדקה - משום דכיון דאתקש אע"ג דלא כתיבא בהדיא אין היקש למחצה:
הפקר מאי מי אמרינן היינו צדקה או לא - והאי דלא מספקא לן אי יש יד לשבועה או לא משום דבהדיא איתקוש כי ידור נדר או השבע שבועה והיינו דתנן (לקמן ט.) כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה אלמא יש יד לשבועה:
יש יד לבית הכסא - שיהא אסור לקרות בו ק"ש:
חדא מגו חדא קמיבעיא ליה - כלומר את"ל יש זמון יש יד או אין יד:
ולענין הלכה בקדושין נקיטינן לחומרא דיש יד דכיון דבעיין לא אפשיטא הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ובפאה וצדקה כתב הרשב"א ז"ל נמי דאזלינן לחומרא כיון דסלקו בתיקו וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהלכותיו דבעיין דצדקה לא אפשיטא בהדיא וסוגיין דיש יד לצדקה וקיימא לן נמי דכל תיקו דאיסורא לחומרא. ומאי דאמר ז"ל דסוגיין דיש יד לצדקה היינו משום דקאמרינן אם תמצא לומר יש יד לצדקה וזה אפשר הוא על דרך הרמב"ם ז"ל שפוסק בכל מקום כאם תמצא לומר. אבל במאי דקאמר דקיימא לן נמי דכל תיקו דאיסורא לחומרא ונראה שהסכים גם כן לזה הרשב"א ז"ל ותמהני עליהן שהרי סוגיא מפורשת היא בסוף פרק הזרוע והלחיים (חולין דף קלד.) שספק ממון עניים הרי הוא ספק ממון דאזלינן ביה לקולא לנתבע מדמקשינן התם אמתני' דגר שנתגייר והיה לו פרה נשחטת וכו' תנן ספק ממון פטור אלמא ספיקא לקולא ורמינהו חורי נמלים שבתוך הקמה וכו'. ואיצטריך לשנויי הכא פרה בחזקת פטורא קיימא קמה בחזקת חיוב קיימא אלמא טעמא דבחזקת חיוב קיימא הא לאו הכי ספק פטור ואם איתא דספק ממון עניים הוה ליה ספיקא דאיסורא למה לי לשנויי הכי. ועוד דהתם נמי אקשי ליה אביי והרי עיסה דבחזקת פטורא ותנן גר שנתגייר וכו' ספק חייב ואמר ליה ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא ואם איתא דספק עניים מקרי ספק איסורא בההוא פירוקא גופה הוה מצי לשנויי ליה הא דאקשי מחורי נמלים אמתני'. ועוד דאמרינן התם בפ"ק דיומא (דף ח:) תנן התם הנחתומין לא חייבו אותם להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה ואקשינן בשלמא תרומה גדולה דתניא וכו' מעשר ראשון ומעשר עני המוציא מחבירו עליו הראיה כלומר דליכא ספיקא דאיסורא אלא דממונא וממונא המוציא מחבירו עליו הראיה אלא מעשר שני נפרשוה ונסקוה וניכלוה בירושלים ואם איתא דספק עניים ספיקא דאיסורא הוא כי היכי דקשיא ליה מעשר שני תקשי ליה נמי מעשר עני אלא ודאי ספיקא דממון עניים לא מקרי ספיקא דאיסורא אלא ספיקא דממונא ולקולא ולפיכך איני מתחוור בדבריהם ז"ל בזה. וגבי הפקר אין ספק דהוה ליה ספיקא [דממון] ולקולא ואין יד. וכן נמי גבי בית הכסא דאפי' אם תמצא לומר זימון מועיל לא מהני אלא מדרבנן והוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא:
מנודה אני לך ר' עקיבא חוכך בזה להחמיר - חוכך כאדם שהוא מסופק בדבר ומתחכך בעצמו מפני שאינו יכול לבררו. אי נמי מלשון חיך כלומר שהיה מטעים לחכו להחמיר:
מודה היה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה - דהא מספיקא הוא שהיה מחמיר ולא שהיה הדבר ברור לו ומיהו שמעינן דידות נמי למלקות איתרבו דאי לא מאי מודה ר"ע פשיטא:
נדינא מינך דכ"ע אסור - כלומר אסור ולוקה. ומיהו דוקא בדאמר שאני אוכל לך כדאמר שמואל לעיל (דף ד:) גבי מופרשני מרוחקני בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך וכו' ובנדינא נמי דכותייהו שהוא לשון הרחקה:
משמיתנא מינך דכ"ע שרי - דאפילו אמר שאני אוכל לך איסורא נמי ליכא שאין זה לשון נדר אלא לשון שמתא והיינו נמי דבעובדא דההוא גברא דאמר משמיתנא מנכסי אמרינן ופליגא דרב חסדא אע"ג דמנכסי הוי מוכיח [כאילו אמר] שאני אוכל לך:
במאי פליגי במנודה [אני לך] - כלומר ואמר נמי שאני אוכל לך - דהאי לישנא דמנודה משמע הכי ומשמע הכי ר"ע סבר לישנא דנדויא הוא. כלומר שאף הוא לשון ריחוק והבדל כמופרשני מרוחקני כדמתרגמינן והדוה בנדתה וסאובתה ברחוקה הלכך אסור. ורבנן סברי לישנא דמשמתא הוא שלשון בני אדם לאמרו על נדוי בלבד:
תוספות
[עריכה]
הפקר היינו צדקה. דסתם מפקיר בשביל שיזכו בה עניים ומסיק מ"מ הפקר הוי לעניים ולעשירים:
ואם תמצא לומר דאין היקש למחצה. וא"ת שפיר קאמר דאין היקש למחצה ומאי מיבעיא ליה גבי צדקה י"ל דשאני הכא דסברא הוא שלא לעשות ההיקש אלא לענין בל תאחר הכתוב שם שהרי כמה דברים הכתובים באותו פסוק שחלוקים זה מזה בכמה ענינים ולא נכתב שם אלא לענין בל תאחר:
יש יד לבית הכסא. ה"נ לא מספקא ליה דאורייתא אלא חומרא בעלמא מדרבנן מספקא ליה אם החמירו לענין לאסור כך לדבר ק"ש כיון דביה"כ [שאמרו] שאין בו צואה (אי נמי) כיון דיש זימון כדמסיק אם כן תאסור ע"י דבור בעלמא כמו אינך הפקר וצדקה דמ"מ מדרבנן מיבעי ליה דהא לא איתקש:
מכלל דיש זימון. כאן משמע דאפי בדיבור בעלמא בעיא ליה דשמא יש זימון ובשבח מוכח דגם בעשיה מבעיא [דשמא] אין זימון ומוקי התם בחדתי שבנאו לכך וכן האמת והבעיא הויא בין בדבור בין במעשה:
הזמינו לבית הכסא הזמינו לבית המרחץ מהו. בשבת (פ"א דף י) פ"ה ול"ג למרחץ דקמייתי התם בעיא דרבינא הזמינו לבית הכסא וקאמר התם מאי לאו ה"ה למרחץ מיהו יש לישבו דגריס ליה הכא אע"ג דרבינא לא הזכיר בבעיא רק בית הכסא כדמוכח בשבת מ"מ התלמוד הזכיר כאן המרחץ לפי מה דס"ד התם ה"ה למרחץ:
תיבעי לך. פי' כמו תיקו ולשון נדרים משונה:
מנודה אני לך. פי' ריצב"א דלשמואל דאמר גבי מודרני מופרשני דבעי שיאמר עמו שאני אוכל ה"ה הכא גבי מנודה אני לך דבעי שיאמר עמו שאיני אוכל לך דאל"כ אמרי' דלמא דלא קיימא בד' אמות דילך קאמר ליה כמו כי מרוחקני ממך דטפי משנינן לישנא דמנודה מלישנא דמרוחקני ול"נ דא"כ שמואל היה לו להמתין לומר דבריו עד כאן. והוה קאי אכולה מילתא דמתני' לכ"נ לר"י דהכא ודאי מודה שמואל דלא בעינן שאני אוכל לך דאין לספקו בהרחקת ד"א דאמר ליה בלשון נידוי לפי שאין אדם רגיל להזכיר לשון נידוי על עצמו כשא"ל לחבירו לא אעמוד בד"א שלך לפי שגנאי הוא לו להזכיר לשון נידוי לעצמו אלא אומר בפירוש להרחיק ד"א ממנו והלכך כיון דאין לספק מנודה אני לך בהרחקת ד"א א"כ ודאי לשון נדר הוא ר"ל לשון נע ונד ומרוחק מהנאתו כדמסיק בגמרא שאינו לוקה: מודה ר"ע וכו' דא"כ ליתני ר"ע מחמיר תימא תלמודא דדייק מאריכות הלשון דמילתיה דר"ע דקתני חוכך בזה להחמיר וע"ז הוא אומר שהיה די לומר ר"ע מחמיר ולישתוק מחוכך והיא גופה אין להקשות אמאי אין התלמוד מדקדק משינוי הל' לאסור להחמיר איכא למימר אין זה דיוק משינוי ל' כמו מאריכות הל':
נדינא מנך כ"ע ל"פ דאסור. פי' משום דל' נע ונד הוא א"כ מועיל שפיר בלא שאני אוכל לך ושפיר הוי ידים מוכיחות טפי ממודרני ממך דאין לספקו בהרחקת ד"א משום דלשון נדינא לא משמע כלל ל' הרחקה אלא משמע שאני נע ונד מליהנות ממך:
משמתנא כ"ע לא פליגי דשרי. דלשון קללה הוא כמו מקוללני ממך. ואפילו את"ל שמנדה עצמו מלעמוד בד' אמותיו מכ"מ איסור הנאה לא משמע:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק א (עריכה)
כה א מיי' פ"ח מהל' מתנות עניים הל' ב, טוש"ע י"ד סימן רנח סעי' ב:
כו ב מיי' פ"ב מהלכות נדרים הל' טז, טוש"ע ח"מ סי' רעג סעי' ח:
כז ג ד מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה ג, טוש"ע א"ח סי' פג סעי' ג:
ראשונים נוספים
מעמך זו לקט שכחה ופאה. דבכולהו כתיב את העני עמך:
מאי והדין לנפקותא בעלמא. ושמא לית ליה זוזי אחריני:
בפיך זו צדקה. ובפ"ק דר"ה (דף ו.) דרשינן מהכא בצדקה בל תאחר:
יש יד לבית הכסא. מדרבנן קא בעי ומקרא דוהיה מחניך קדוש לא ידעינן אלא בית הכסא עצמו ומיבעיא ליה אי עבוד רבנן הרחקה לאסור גם יד בית הכסא:
מתני' חוכך בזה להחמיר. כמו אדם ששואלין לו דבר ואינו פשוט לו להתירו גם טעם פשוט לאסור אינו יודע והוא חוכך בשפתיו ושותק ומתוך כך מבינין שהוא מחמיר בדבר ועושין לחומרא:
גמ' ליתני ר"ע מחמיר. דמשמע ראה טעם להחמיר ביה ולעשותו יד גמור אבל חוכך להחמיר משמע דמספקא ליה:
בנדינא ממך לכ"ע אסור. דמשמע מתנודד אני ומובדל ממך והוי טפי ממרוחקני ממך אליבא דשמואל והא דתנא לא מני להו בהדי ידות דמתני' איכא למימר תנא ושייר ועוד ידות טובא איכא דלא תנא:
משמתנא לכולי עלמא שרי. דלשון שמתא הוא ולא יד לנדר אבל נדינא משמע נודר ולא לשון נדוי אי נמי בלשון המון עם בבבל היו קורין לנדוי דוקא שמתא ולא נדוי:
אמר רב פפא דנדינא ממך דכולי עלמא לא פליגי דאסור: יש מי שפירש דנדינא בלחוד אסור, ואע"ג דלא אמר דלא אכילנא בהדך, ואפילו לשמואל דאמר במרוחקני ממך דאינו אסור עד שיאמר שאני אוכל לך הכא מודה, משום דהתם הוא דמורחקני לא משמע אלא דלא יתיב בד' אמות דידיה, אבל נדינא מינך משמע שיהא (יטול) [נטול לפי הש"מ] ממנו לגמרי וידים מוכיחות הוי, וכן כתוב בתוס'. ולפי פירוש זה נראה שאפילו במנודה אני לך אי אמר שאני אוכל לך אסור, דבשלא אמר שאני אוכל לך הוא דפליגי דדילמא לישנא דמשמתינא הוא, אבל אמר שאני אוכל לך י"ל דלישנא דנדויא הוא ואסור. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' הפלאה ה"ד) שכתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול. ואף מדברי הראב"ד ז"ל נראה כן.
ויש מפרשים דבכלהו אי לא אמר שאני אוכל לך לאו כלום הוא, דלא עדיף נדינא ממך ממרוחקני ממך, ועד שיאמר שאני אוכל לך ידים שאין מוכיחות הוי, ובין לר' עקיבא בין לרבנן מותר, ועובדא נמי דאתא לקמיה דרב חסדא בידים מוכיחות הוה דקאמר משמתינא מנכסיה דרב יהודה, והלכך נדינא ממך בלחוד לכולי עלמא שרי. אבל נדינא מינך שאני אוכל לך אסור וכדרב פפא דאמר דלכולי עלמא אסור, ומשמתינא ממך אי נמי מנודה אני לך ואפילו שאמר שאני אוכל לך אינו אסור, משום דלית הלכתא כר' עקיבא מחבריו, ועוד דאמר ר' חסדא בהדיא לית דחש לה לדר' עקיבא, וכל שכן אם לא אמר שאני אוכל לך, דבהא אפילו לר' עקיבא מותר דליכא ידים מוכיחות, וכן דעת הרמב"ן נר"ו.
ירושלמי (כאן פ"א ה"א): ר' עקיבא היה חוכך בזה להחרים את כל נכסיו, כמה דתימא יחרם כל רכושו והוא יבדל וגו', מה עבדין ליה רבנין חומר הוא בנדוי בית דין. וכתב הרב ר' ברוך בר שמואל בפירושיו, מהא שמעינן בהדיא שמנודה שנידהו בית דין אסור ליהנות מכנסיו כלל, ואיתסרו אכולי עלמא כל שכן מוחרם עכ"ל.
ושמא לא אמרו אלא בבית דין וכל (של לפי הש"מ) ישראל כי התם, שאפילו העובר על גזירתם ורחמם חייב מיתה כחרמו של עכן. אלא שאני תמה על דברי הירושלמי בעצמן, מפני ששם החרימו נכסיהם בפירוש ואסרום, כדכתיב יחרם כל רכושו, אבל נכסי מנודה ומוחרם שהם בסתמא, ולא החרימו בפירוש אינו אסור ליהנות מנכסיו. וי"ל דכיון שהחרימו רכושם שמע מינא שמן הדין יש להם לעשות כן, וכיון שכן סתמן כפירושן.
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק א (עריכה)
אין יד לצדקה. אם תמצי לומר יש יד לפיאה משום דבעל כרחו אבל צדקה דמדעתיה לא: וקשיא לי גבי צדקה אם בדעתו היה לצדקה למה לא נחייבנו משום נדיב לב דאמר בשבועות גמר בלבו אף על פי שלא הוציא בשפתיו. ושמא גמר בלבו פירושו שנתישב בלבו לעשות הצדקה ולא יתחרט אבל כאן לא נתישב עליו לבו כל כך. הרא"ם ז"ל. ובשיטה כתוב: ועוד איפשר דרב פפא כולהו בחד זימנא בעינהו ותלמודא קבעם כל חד באפי נפשה לפרשם. וכתב שם שלא הוצרך להזכיר רב פפא כי אם בפיאה לפי שכולם ענין אחד הם. עד כאן.
בפיך זו צדקה: ובההוא קרא איתקש לקרבנות דדרשינן בראש השנה פרק קמא שדורש כל הקרא דמוצא שפתיך לה' אלהיך אלו חטאות ואשמות וכו' לבל תאחר דכתיב בההוא קרא תשמור דהוא לאו לבל תאחר. הרא"ם ז"ל. וכן בשיטה וזה לשונו: לבל תאחר הוא דאיתקש דכתיב בההוא קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית ואמרינן התם תשמור זו מצות לא תעשה וכדר' אבין והיינו בל תאחר. עד כאן.
יש יד לבית הכסא: קא סלקא דעתין הזמנה מילתא היא והיכא דהזמינו לבית הכסא הוי כבית הכסא ממש ואסור לקרות שם קריאת שמע כדכתיב והיה מחניך קדוש. ומשום הכי בעי היכא דאמר והדין מי הויא הזמנה ואסור לקרות שם קריאת שמע או לא הויא הזמנה ומותר לקרות שם. וקדייק תלמודא מדקמבעיא ליה לרבינא אידות מכלל דהיכא דאמר בהדיא פשיטא דיש הזמנה ואסור לקרות שם קריאת שמע. ומשני חדא מגו חדא קמיבעיא ליה, בעיא אחר בעיא מיבעיא ליה. ואף על גב דהכא לא איפשיט מידי מבית המרחץ שמעינן דאיפשיט ליה לרבינא גופיה פרק קמא דשבת דאין זימון דקא מתפלל אדם במרחץ חדש. ולא דמי לבית הכסא משום דנפיש זוהמיה. מתוך ששאל אם מועיל אם אינו מועיל הוצרך לשאול אם יש לו יד אם לאו ואם תמצי לומר קאמר.
תיבעי: במקום תיקו השנוי בתלמודא גרסינן הכא ובמסכת הוריות תיבעי כלומר עדיין עומדת היא בשאלה שלא נפשטה בבית המדרש. והאי תיבעי אכל הני בעיא דבעינן לעיל קאי. שיטה.
הזמינו לבית הכסא ולבית המרחץ: והא דאמר בפרק קמא דשבת וכו' ככתוב בתוספת. עוד יש לומר דודאי ממרחץ נמי בעי ואלא אי פשיט ליה מקשי ובהא תירץ דממרחץ איפשיטא דאין זימון. שיטה. ועיין תוס' שבת דף י' ע"א.
פיסקא ר' עקיבא היה חוכך: כלומר מתחכך ומחזר בדבר להחמיר דמשמע כל אדם המחפש בדבר עומק מנענעו כל גופו כאדם המתחכך. בעל ערוך פירש מקוה כמו חוכה ופירוש להחמיר ולאסור וללקות לא. ויש אומרים חוכך מדבר בחכו ובפיו. ודרכו של תנא בנדרים לשנות לישני קלילי. הרא"ם ז"ל. ובפירוש הארוך פירש בפירושו וז"ל: ר' עקיבא היה חוכך בה להחמיר. מחכה בזה להחמיר ומשמע מאם יתמהמה חכה לו. עד כאן.
גמרא נדינא ממך: אית דגרסי נדינא ממך. א"ה נראה דחסר כאן. ואולי צריך לומר ואית דגרסי נדירנא וכן הוא בהרא"ש. ובספר אגודה כתוב נדרנא. ולפי דברי הרב המאירי אפשר דחילוק הגירסאות הוא רק בקריאת מלת נדינא שיש קורין ברפיון הדל"ת ויש קורין בדגשת הדל"ת ולזה נוטה הלשון המגומגם בהכתב יד. וז"ל הפרשה ודכולי עלמא לא פליגי דאסור דהיינו ידות נדרים ממש דכמאן דאמר ליה מופרשני הימך דמי. פירוש.
נדינא ממך דכולי עלמא דאסיר דטפי משמע הרחקה ממרוחקני דמשמע מתנודד כמו נע ונד בארץ: והאי דלא חשיב ליה בהדי ידות במתניתין דתנא ושייר דטובא ידות הוו לבר מהני. משמיתנא ממך כולי עלמא לא פליגי דשרי. דהוי כלשון הדיוטות כמו מקוללני ממך. אף על גב דבלשון חכמים הוי יותר מנדוי הני מילי לחכמים שתקנו לקלל בזה הלשון דהוי שם מיתה וגם צריך הרחקה ארבע אמות כדאיתא במועד קטן. אבל הדיוטות אינם מכירין שהוא דיבור של הרחקה אלא דיבור של קללה ובנדרים אחר לשון הדיוטות אזלינן. כי פליגי במנודה אני לך. דר' עקיבא סבר לישנא דנדויא הוא כמו נע ונד. ורבנן סברי לישנא דמשמתנא הוא אף זה כלשון הדיוטות.
וכן בשיטה וז"ל: אמר רב פפא היכא דאמר ליה איניש לחבריה נדינא מינך כולי עלמא לא פליגי דאסור לאיתהנויי מיניה דלשון הדרת הנאה הוא דמשמע מתנודד אני ממך ומרוחק מכל דבר. דלא דמי למרוחקני ממך דהתם כיון דאמר לשון הרחקה איכא למיתלי ולמימר דהכי קאמר מרוחקני ממך דלא יתיבנא בארבע אמות. אבל הכא כיון דאמר נדינא ידים מוכיחות הן דהכי קאמר הריני נטול מעליך לכל דבר שלא אהנה משלך ואי לא יתיבנא קאמר לשון הרחקה איבעי ליה למימר. והיכא דאמר משמיתנא מינך כולי עלמא לא פליגי דשרי לאיתהנויי מיניה דאין זה לשון הדרת הנאה אלא לשון שמתא ואף על פי שהוא לשון מעין מנודה אני לך. אבל נדינא לא הוי לשון נדוי ולשון בני אדם לא קרי לנדוי אלא בלשון שמתא ונדוי. כי פליגי ר' עקיבא ורבנן במתניתין דר' עקיבא מחמיר ורבנן מקילי במנודה וכו' לישנא דנידויא הוא מה התם אסור ליהנות ממנו אף כאן אסור ליהנות ממנו. לישנא דמשמתינא הוא שהוא מותר שכן רגילין בני אדם לומר מנודה אני לך היכא דבעי למימר משמיתנא ממך משום דעל ידי השמתא הוא צריך לנוד ולהתרחק ממנו ארבע אמות אבל בנדינא ממך לא רגילי אינשי למימר משמתינא ממך. עד כאן.
וז"ל הרי"ץ ז"ל: נדינא מינך כולי עלמא לא פליגי דאסור לאתהנויי מיניה דלשון הדרת הנאה. שאם אין בדעתו לומר אלא ריחוק בעלמא הוה ליה למימר מרוחקני. אבל השתא דאמר נדינא מוכיח הוא כי לענין איסור הנאה נאמר ומשמעותו כן הוא הריני נודד וסר מעליך לכל דבר שלא אהנה משלך. ומשמיתנא מינך כולי עלמא לא פליגי דשרי דאין זה לשון הדרת הנאה אלא לשון שמתא כלומר שאתרחק ממך ארבע אמות. ובלשון מנודה אני לך פליגי דר' עקיבא סבר לישנא דנדינא הוא ואסור ליהנות ממנו ורבנן סברי לישנא דמשמיתנא הוא וריחוק דארבע אמות קאמר.@
ויש מפרשים דנדינא דכתיב יחרם הוא וכל רכושו והוא יבדל משום הכי מודו כולן לאיסור דלשון נדוי הוא שמשים את חברו בנידוי עליו וכיון שכן אסורין לו כל נכסים דכתיב יחרם הוא וכל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. ומשמיתנא הוא לשון שמתא שהוא לשון מיתה כדאמרינן במסכת מועד קטן מאי שמתא שם מיתה ונכסיו מותרים. ובמנודה אני לך פליגי דמאן דשרי סבר כי לשון מנודה לשון מיתה. וזה הפירוש אינו נכון בעיני כלל כי המנודה ודאי נכסיו אינן אסורין אם לא יחרימו נכסיו בפירוש. ועוד איך נאמר כי הנדוי שם מיתה והלא לא נאמר שם כי אם על השמתא ולא על הנדוי כלל. ויתכן לפרש כי נדינא מינך שלא אוכל לך משמע בין בתוך ארבע אמות בין חוץ לארבע אמות ובכל ענין אסור ליהנות ממנו. ובמשמתנא מינך שלא אוכל לך לא משמע אלא בתורת מנודה ולא אסר הנאתו עליו אלא תוך ארבע אמות אבל חוץ לארבע אמות מותר. ובלשון מנודה פליגי אי משמעותו כמו נדינא ואפילו חוץ לארבע אמות משמע או כמו משמתינא ודוקא בתוך ארבע אמות אבל חוץ מותר. וכן נראה שפירש הראב"ד ז"ל.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כר' עקיבא דמחמיר. ומיהו ללקות אינו לוקה משום דמספקא ליה. ואף על גב דאמר רב חסדא דאין לחוש לדברי ר' עקיבא הני מילי לפי סברתו שהיה סבור דבמשמיתנא פליגי. אבל לפי האמת דקיימא לן כרבינא דבמשמיתנא לא פליגי נקטינן לחומרא כר' עקיבא דקיימא לן הלכה כר' עקיבא מחבירו ואפילו מחביריו ואלו הני רבנן חבירו היו. והר"ם נמי כן פסק פרק קמא מהלכות נדרים. אלא שתמהתי עליו למה לא הביא דין משמתינא מינך שלא אוכל לך דשרי אליבא דכולהו. עד כאן. ועיין בהר"ן ז"ל. הרא"ם.
אמר רב פפא נדינא מינך דכולי עלמא לא פליגי דאסור: יש מי שפירש דנדינא בלחוד אסור ואף על גב דלא אמר דלא אכילנא בהדך. ואפילו לשמואל דאמר במרוחקני ממך דאינו אסור עד שיאמר שאני אוכל לך הכא מודה משום דהתם הוא דמרוחקני לא משמע אלא דלא יתיב בארבע אמות דיריה אבל נדינא ממך משמע שהוא נטול ממנו לגמרי וידים מוכיחות הוו. וכן כתוב בתוס'.
ולפי פירוש זה נראה שאפילו במנודה אני לך אי אמר שאני אוכל לך אסור דבשלא אמר שאני אוכל לך הוא דפליגי דילמא לישנא דמשמתנא הוא אבל אמר שאני אוכל לך יש לומר דלישנא דנידויא הוא ואסור. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב אמר מנודה אני לך שאוכל שלא אוכל לך אסור לאכול ואף מדברי הראב"ד ז"ל נראה כן.
ויש מפרשים דבכולהו אי לא אמר שאני אוכל לך כלום הוא דלא עדיף נדינא מינך ממרוחקני ממך ועד שיאמר שאני אוכל לך ידים שאין מוכיחות הויין ובין דר' עקיבא ובין לרבנן מותר ועובדא נמי דאתא לקמיה דרב חסדא בידים מוכיחות הוו דקאמר משמתנא מנכסיה דרב יהודה. והילכך נדינא מינך בלחוד לכולי עלמא שרי אבל נדינא ממך שאני אוכל לך אסור וכדרב פפא דאמר לכולי עלמא אסור. ומשמתנא מינך אי נמי מנודה אני לך ואפילו שאמר שאני אוכל לך אינו אסור משום דלית הילכתא כר' עקיבא מחבירו ועוד דאמר רב חסדא בהדיא לית דחש להא דר' עקיבא. וכל שכן אם לא אמר שאני אוכל לך דבהא אפילו לר"ע מותר דליכא ידים מוכיחות. וכן דעת הרמב"ן ז"ל.
ירושלמי רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר לוסר את כל נכסיו כמה דתימר יחרם כל רכושו והוא יבדל וגו' מה עבדין ליה רבנין חומר הוא כנדוי בית דין. וכתב הרב ר' ברוך בר' שמואל בפירושיו מיהא שמעינן בהדיא דמנודה שנדוהו בית דין אסור להנות מנכסיו כלל ואיתסרו אכולי עלמא כל שכן מוחרם עד כאן לשונו. ושמא לא אמרו אלא בבית דין וכל ישראל כי התם שאפילו העובר על גזרתם וחרמם חייב מיתה כחרמו של עכן. אלא שאני תמה על דברי הירושלמי בעצמן מפני ששם החרימו נכסיהם בפירוש ואסרום כדכתיב יחרם כל רכושו אבל נכסי מנודה ומוחרם שהם בסתמא ולא החרימו בפירוש אינו אסור ליהנות מנכסיו. וי"ל דכיון שהחרימו רכושם שמע מינה שמן הדין יש להם לעשות כן וכיון שכן סתמן כפירושן. הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה