משתמש:Roxette5/משנה ברורה/11

קטע זמני

סימן תרנב

סעיף א

(א) ביום ולא בלילה - דכתיב ולקחתם לכם ביום ולא בלילה. [גמרא]:

(ב) וכל היום כשר וכו' - ואם לא נטלו עד ביה"ש ביום ראשון מחוייב אז ליטלו דספיקא דאורייתא הוא ובלי ברכה (דהברכות הם דרבנן) והאחרונים הסכימו דבשאר הימים אף שהוא דרבנן ג"כ נכון ליטלו דאין בו טרחה ורק יזהר שלא יברך אז על הנטילה:

(ג) משתנץ החמה - ואם נטלו מעמוד השחר יצא דמעמוד השחר יממא הוא אלא מפני שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה ועיין לעיל בסימן פ"ט בביאור הלכה דלפי דעת כמה אחרונים אינו נקרא עמוד השחר עד שהאיר פני המזרח:

(ד) בשעת ההלל - כדי לנענע בהודו והושיעה נא. וקצת מן המהדרים נוהגים לברך על הלולב בהנץ החמה בתוך הסוכה ולנענע ואח"כ בשעת ההלל מנענעים עוד:

(ה) נוטלו משעלה עה"ש - אע"פ שאח"כ יקרא הלל בלא לולב. וצריך לנענע בשעה שנוטלו:

(ו) גם בשעת התפלה - ואע"פ שאסור להחזיק שום דבר בשעת התפלה הכא כיון דלקיחתו מצוה לא מיטריד ביה. והנה אף דבגמרא איתא שכן היו עושין אנשי ירושלים היה אדם יוצא מביתו ולולבו בידו קורא ק"ש ומתפלל ולולבו בידו וכו' מ"מ כתבו אחרונים דכהיום מחזי כיוהרא אם לא מי שמפורסם למדקדק במעשיו מיהו זה נוהגין גם היום שמוליכין הלולב בבקר בעצמו לביהכ"נ וכן מחזיר לביתו בעצמו:

סעיף ב

(ז) אסור לאכול וכו' - וטעימא בעלמא מדינא שרי מ"מ אין להקל בזה אם לא לצורך גדול ומי שבא בדרך בחוה"מ ומצפה שיבוא למקום הלולב או הדרים על הישובים ומשלחים להם לולב ימתינו עד חצות היום ולא יותר אפילו ביום א' שהוא מן התורה דאסור להתענות ויש אומרים דאם מצפה שיביאו לו לולב אין לו להמתין כלל דהרי יש לו מי שיזכירנו לנטלו היינו אותו שיביא לו הלולב ומי שחלש לבו בודאי יוכל לסמוך ע"ז:

(ח) ביום ראשון שהוא מן התורה יפסיק - באמצע סעודתו כדין כל דבר שהוא מן התורה שאם התחיל באיסור צריך להפסיק וכדלעיל בסימן רל"ה ס"ב ויו"ט שני לדידן שעושין משום ספיקא דיומא דינו כמו ביום ראשון:

(ט) יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן חיובו - ר"ל יותר מחצי שעה קודם עמוד השחר ומקרי זה התחיל בהיתר ועיין בט"ז שהקשה הא בסימן פ"ט פסק בדעה ראשונה דהיכי שהתחיל לאכול קודם עה"ש אפ"ה צריך להפסיק לתפלה א"כ בלא"ה צריך להפסיק משום תפלה וכ"ש ביו"ט שצריך קידוש ולכן חולק דודאי צריך להפסיק ממילא משום לולב ובכורי יעקב תירץ דאיירי שהתחיל לאכול קודם עה"ש והתפלל קודם שבירך בהמ"ז וגם עשה קידוש ואח"כ התחיל להשלים סעודתו ושכח ליטול לולב דבזה א"צ להפסיק ומותר לגמור אפי' ביום ראשון כיון דהתחיל בהיתר ולא ברירא תירוצו לדינא כמו שכתבתי בבה"ל:

סימן תרנג

סעיף א

(א) אסור להריח וכו' - לפי שעיקרו אינו אלא להריח בו ומזה הוקצה כל שבעה כמו בעצי סוכה אבל אתרוג עיקרו עומד לאכילה ומזה לבד הוקצה ולא מלהריח אלא שנחלקו בברכה של הנותן ריח טוב בפירות די"א דכיון דלא עבידא לריחא מפני שהוא של מצוה אין לברך עליו ועיין בב"י בשם הרשב"א לענין תנאי אם מהני בהדס ועיין בסימן תרס"ד ס"ט:

(ב) בו - ואפילו בשבת הגם דאין נוטלין בשבת מ"מ הרי הוקצה לכל שבעה אבל אתרוג מותר להריח בו בשבת דהא עכ"פ עתה לאו למצוה עביד [מ"א וש"א]:

(ג) מלהריח בו - בעת נטילתו למצוה אבל קודם או אח"כ להריח בו לכו"ע יכול לברך וי"א דיש למנוע כל שבעת הימים ועיין לעיל בסימן רי"ו שם ביארנו כל פרטי הדין:

סעיף ב

(ד) שריא בהנאה - דהזמנה לאו מילתא היא:

(ה) בהנאה - וה"ה לולב של אשתקד לא נאסר עד שיטול בשנה זו דאחר החג בטל הקדושה וכמו שכתבנו כעין זה לענין סוכה של אשתקד בסימן תרל"ח סקי"א במשנה ברורה ולדעת האחרונים דמפקפקין שם לענין סוכה ה"ה לענין לולב:

סימן תרנד

סעיף א

(א) מקבלת אשה וכו' - דאע"ג דאינה חייבת בלולב מ"מ רשאה לטלטלו דגם היא רשאה לברך עליו:

(ב) ותוסיף עליו מים - ולא גזרינן משום השקת זרעים:

(ג) אבל לא תחליף - דטרח הוא לתקוני מנא ואם מותר להעמידן לכתחלה במים עיין לעיל סימן של"ו סי"א ובמשנה ברורה שם והנה בשבת אסור להוציאו ממים דמוקצה הוא כדלקמן בסימן תרנ"ח ואם שגג והוציאו אסור להחזירו למים [ב"י בשם או"ח]:

(ד) לח והדר - ומנהג כשר וטוב ליתן לולב וערבה במים שלא ייבשו [ב"י בשם המרדכי]:

(ה) ולקשרה בלולב - כתב בכורי יעקב דהיינו שיקשור אותה מבחוץ עם הלולב ולא כאותן שתוחבין אותה באגד דכבר קרא תגר על מנהג זה הא"ר דעי"ז שהוא מכניס ומוציא תמיד לפעמים נושרין רוב העלין וגם בלא"ה י"ל דלא מקרי אגד כהלכתו שאין זה קשר ממש כיון שמכניס ומוציא לכן יתיר הקשר לגמרי ויחזור ויקשור וזה דוקא בחוה"מ אבל ביו"ט אסור לעשות כן דאסור לקשור:

סימן תרנה

סעיף א

(א) מותר ליטלו וכו' - ומ"מ אסור לטלטלו חוץ לד"א אם העיר אין בה עירוב וצריך לילך למקום שהניח שם העכו"ם וליטלו שם ובית אפילו גדול נחשב כד"א ובשביל זקן או חולה שאינן יכולין לילך יאמר לעכו"ם להוליך אצלם אבל אם יש שם עירוב יכול לטלטלו בכל העיר רק חוץ למקום העירוב אינו רשאי לטלטלו [אחרונים]:

(ב) בשבילו - בין ביו"ט א' ובין ביו"ט ב' ואפילו בא בציוויו [שע"ת]:

(ג) ועיין לעיל סימן תקפ"ו סעיף כ"א וסימן ש"ז וכו' - היינו דבסימן ש"ז מביא המחבר גם דעת האוסר שבות דשבות במקום מצוה אכן בסימן תקפ"ו סכ"א סתם להקל בזה ולא הביא כלל דעת האוסר ולפ"ז מותר אף לכתחלה לומר לנכרי ביו"ט להביא לולב מחוץ לתחום ומה שכתב מתחלה נכרי שהביא וכו' היינו דבזה מותר אפילו הביא מחוץ לתחום של י"ב מיל דלכמה פוסקים הוא איסור דאורייתא לישראל וא"כ אסור לכתחלה לומר לעכו"ם להביא אפילו במקום מצוה מ"מ כיון שכבר הביא מותר ליטלו ולצאת בו והיינו אפילו למי שהובא בשבילו והטעם דכיון דבטלטול מותר לכל ממילא מותר גם לצאת בו דלא אסור אלא ליהנות ממנו ומצוה לא מקרי הנאה. ומ"מ בשעת הדחק שאין מצוי בעיר לולב אחר לצאת בו הסכימו אחרונים דיש להקל לומר לעכו"ם להביא אפילו חוץ לי"ב מיל כדי לקיים המ"ע דלולב והנה כ"ז דוקא אם יוכל לחזור בו ביום ויקיים מצוה תיכף אבל לשלחו ביום ראשון שיבוא ביו"ט ב' אסור לשלחו חוץ לי"ב מיל. ודע עוד דדוקא במחוץ לתחום שאין עליו איסור טלטול וכנ"ל אבל ערבה שנתלשה ביו"ט אפילו שלא בשביל ישראל בין ביו"ט ראשון ובין ביו"ט שני אסור לטלטלה אפילו אין לו אחרת לצאת בה דמוקצה היא דשבות אפילו במקום מצוה אסרו אכן אם נתלשה ביו"ט ראשון מותרת בשני אם לא כשחל יו"ט ראשון בשבת דאז אסור לצאת בה גם ביום א' כדקי"ל בסימן תקי"ג לענין ביצה דשבת ויו"ט הסמוכין נולדה בזה אסורה בזה [שע"ת] ואם אין לחבירו לולב והוא חוץ לתחום אם אין לו מעות לקנות לעצמו מותר לזה לשלחו אבל אם יש ביכולתו לקנות ופשע ולא קנה אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך:

סימן תרנו

סעיף א

(א) אם קנה וכו' - כדי להסביר היטב טעם השני דיעות אקדים מה דאיתא בגמרא הידור מצוה עד שליש במצוה ופירשו בשם ר"ת [והוא הדעה הראשונה שנזכר בשו"ע] שאינו ר"ל שיש לפניו שני אתרוגים או שני ס"ת ואחד הדר יותר מחבירו שיצטרך מחמת מצות הידור להוסיף עד שליש במקח דא"כ הרי לעולם ימצא נאה ונאה ואין סוף לדבר אלא מיירי שאתרוג אחד היה בו רק כשיעור מצומצם שהוא כביצה והאחר גדול ממנו ע"ז אמרו דמצוה להדר אחר זה ולהוסיף עד שליש דחיישינן שמא יתמעט השיעור ובאופן זה אפילו כבר קנה האתרוג הקטן מצוה להחליפו באחר ולהוסיף עד שליש בדמיו ויש מפרשים עוד דהגמרא מיירי באתרוג וכן כל המצות שמזדמן לפניו אחד הדר יותר מחבירו מצוה להדר אחר ההדר ולהוסיף עד שליש בדמיו וזהו הדעה השניה שמוזכרת פה:

(ב) אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום - עיין במ"א שמצדד דלאו דוקא אתרוג דה"ה ס"ת או שופר וכדומה שקנהו והיה בו רק כשיעור מצומצם ואח"כ נזדמן לו אחר שהוא גדול בשיעורו מצוה להחליפו ולהוסיף עליו עד שליש:

(ג) מלגיו - פי' אם הקטן נמכר בשש יוסיף שני דינרין דהיינו שליש תוך הדמים ושליש מלבר נקרא כשחולק הדמים לשנים ומוסיף חלק שלישי דהיינו שמוסיף ג' דינרין ויש מחמירין שצריך להוסיף שליש מלבר:

(ד) כדי להחליפו - אבל אם חבירו אינו רוצה להחליפו רק למכרו אינו חייב לקנותו ולהחזיק שתים אם לא שיש לו קונים שרוצים לקנות את הקטן שיש לו [אחרונים]:

(ה) שאם מוצא שני אתרוגים וכו' - ר"ל אפילו כל אחד גדול בשיעורו יותר מכביצה כיון שהשני נראה הדר ביופי יותר מחבירו צריך להוסיף. ואם כבר קנה אחד והוא בשיעורו גדול יותר מכביצה א"צ להוסיף להחליף בהדר לכו"ע [דלדיעה ראשונה כיון שגם הראשון לא היה בו שיעור מצומצם ולדיעה שניה לא החמירו ליקח ההדר כלל בשכבר קנה האחד] כ"כ המ"א בשם פוסקים אכן הגר"א הביא ירושלמי מפורש ומשמע דנקט לדינא כן דאפילו לקח כבר אתרוג ולולב [וה"ה לכל המצות] והיה בהם יותר מכשיעור ואח"כ מצא אחר נאה הימנו צריך להחליף ולהוסיף עד שליש:

(ו) אם אין מייקרים אותו יותר משליש - דהדור מצוה הוא רק עד שליש ואפילו מי שאין חייו נדחקים א"צ לבזבז יותר משליש. אמרינן בגמרא עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה ופירש"י עד שליש משלו דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו כדאמרינן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם אבל מה שיוסיף יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו עכ"ל והיינו אף דאינו מצווה ע"ז מ"מ אם יוסיף יפרע לו הקב"ה בעוה"ז וי"א דבאיש אמיד שנתן לו הקב"ה הון צריך להוסיף בשביל הידור אפילו יותר משליש:

(ז) הון רב - הנה שליש מנכסיו מוכח בגמרא בהדיא דאין צריך ליתן עבור מצוה אחת והפוסקים הסכימו דאפילו פחות משליש ג"כ אין צריך ליתן וסמכו דינו כמו לענין צדקה שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יעני ויצטרך לבריות וה"ה בזה:

(ח) יותר מחומש אפילו מצוה עוברת - ומ"מ חייב להוציא עכ"פ עישור נכסיו לזה דגם בצדקה שיעור בינוני הוא מעשר ועיין במ"א וא"ר דכמו שם לענין צדקה שנה ראשונה מן הקרן מכאן ואילך מן הריוח ה"נ בענינינו ועיין בבה"ל שביררנו דר"ל דמשיעור זה בודאי אסור לפחות אבל אפשר דבענינינו דהוא מצוה עוברת גרע טפי וחייב להוציא עד חומש מנכסיו:

(ט) אבל לא תעשה וכו' - דבטול עשה הוא במניעה מלקיים ואינו עושה שום מעשה נגד רצון הש"י משא"כ בלא תעשה אם יעבור. כתב המ"א משמע קצת בגיטין דף נ"ו במעשה דבר קמצא שהיה מותר לעבור על ל"ת מפני אימת המלכות דעכו"ם והאחרונים מפקפקים ע"ז דהתם פיקוח נפש היה:

(י) יתן כל ממונו קודם שיעבור - ואף דיצטרך עי"ז אח"כ לחזור על הפתחים לא נוכל להתיר עי"ז איסורי תורה. וזה אפילו בל"ת גרידא וכ"ש אם נוגע הדבר לחייבי כריתות ח"ו כגון שאינו יכול להשיג איזה משמרת להרויח אם לא שמתרצה לחלל השבת ולעשות בו מלאכה כשאר פועלים אסור לו לשמוע להם ואף דנוגע זה למזונותיו ולמזונות אנשי ביתו אין לו להכרית נפשו עבורם:

סימן תרנז

סעיף א

(א) קטן היודע וכו' - הא אם אינו יודע אף שהוא כבר שית אינו חייב לחנכו דחינוך אינו שוה בכל המצות [פמ"ג במשב"ז ובא"א צידד להיפוך ובבכורי יעקב הסכים להקל]:

(ב) לנענע לולב כדינו - היינו מוליך ומביא מעלה ומוריד:

(ג) אביו חייב וכו' - ומצות חינוך הוא אפילו בשאר הימים שהם מדרבנן:

(ד) לקנות לו לולב וכו' - המהרש"ל כתב שא"צ לקנות לו לולב בפ"ע כי לאחר שיצא בו אביו יתננו לבנו לנענע בו ולברך עליו וכ"כ התוספות בערכין (דף ב') דיוצא בשל אביו וכ"מ בעיטור וי"א דאם ידו משגת טוב יותר שיקנה לו לולב כדי שיעשה הנענועים כדינו בשעת הלל עם הצבור שזה טוב יותר ממה שיברך אח"כ:

דילוג

סימן תרסה

סעיף א

(א) אתרוג בשביעי - אפילו לאחר שנעשית בו מצותיה:

(ב) אסור - באכילה ועיין לעיל בסימן תרנ"ג:

(ג) לכל שבעה - ואם הפרישו ליום אחד אינו אסור אלא ליום א' בלבד עד הלילה:

(ד) אף בשמיני - דהוא ספק שביעי. והנה הט"ז העלה דאם נפסל יש להקל בשמיני אבל בקרבן נתנאל חולק עליו וכ"כ בחידושי הריטב"א להחמיר:

(ה) ואפילו חל להיות וכו' - ולא אסרינן ליה מטעם הכנה כיון שכבר היה בעולם ולא נעשה בו מעשה:

(ו) ויש אוסרים - ס"ל דגם בזה שייך הכנה כיון שהיה אסור ביומו ועיין בא"ר שכתב דלעת הצורך יש להקל שרוב פוסקים התירו:

סעיף ב

(ז) למחר - לאו דוקא וה"ה בלילה מותר ובשיטת ריב"ב מסתפק איך דינו לענין ביה"ש:

סימן תרסו

סעיף א

(א) לא יסתור סוכתו - דהא כל היום חובתו לישן ולשנן שם ואי איקלע ליה סעודתא צריך לאכול בגוה:

(ב) מן המנחה - קטנה [חי' ריטב"א]:

(ג) ואם אין לו לפנות וכו' - ר"ל שאין לו מקום אחר לאכול וצריך לאכול ביו"ט האחרון בסוכה עכ"פ צריך לפחות בה ונראה דהיינו קודם שקיעת החמה דפן יזדמן לו עוד לאכול בגוה:

(ד) ארבעה על ארבעה - דאע"ג דאויר פוסל בשלשה טפחים מ"מ אין ההיכר כ"כ אם לא כשפוחת בסכך ד' על ד' שהוא שיעור מקום חשוב:

(ה) כמוסיף - אבל מוסיף ממש לא נקרא לעבור עליו משום בל תוסיף כיון דאינו מתכוין לשם מצוה דשלא בזמנו בעי כונה להוסיף לכו"ע כמו שכתבנו לעיל בסימן תרנ"א סי"ד:

(ו) רק ביום שמיני - מפני שהוא סמוך לחג:

(ז) בשאר היום - אפילו בין השמשות:

(ח) גמר מלאכול ביום השמיני - היינו שאין דעתו עוד לאכול כלל היום [דאל"ה אם איקלע בשבת צריך לעשות סעודה ג' בסוכה דכל היום יש חיוב סוכה משום ספיקא דיומא]:

(ט) מוריד כליו וכו' - היינו מן המנחה קטנה ולמעלה [דשמיני לבני חו"ל הוא כמו יום שביעי בא"י] וקודם לזה אין נראה שעושה כן לכבוד יו"ט ועיין בסוף סימן תרס"ז ובמש"כ שם:

(י) שאסור להניח בה הנר - כדלעיל בסימן תרל"ט ס"א עי"ש במשנה ברורה:

(יא) יניחנו בה - עיין בפמ"ג שמסתפק אם יניח בה בשמיני או אולי דוקא בתשיעי דשמיני ספק שביעי הוא לדידן וכן מצדד בספר מאמר מרדכי שלא יכניס בה נר וקערה בשמיני דאולי יוצרך לאכול בה וא"א לו לפוסלה אמנם בפסקי הרא"ש מצאתי בהדיא בשמיני ואולי כונתו ג"כ בסוף שמיני:

(יב) להכיר שהיא פסולה - המחבר נקט לשון הרי"ף בסוף סוכה ועיין שם בר"ן וברמב"ן דאין הכונה שנפסלת בכך אלא ר"ל שעושה היכר לפוסלה שאינו יושב בה בתורת סוכת החג ועיין לעיל בסימן תרל"ט במשנה ברורה סק"ו ובשער הציון שם:

סימן תרסז

סעיף א

(א) ונויה - היינו כשעיטרה במיני פירות שתלה בה לנוי ואם עיטרה בסדינין המצויירין נוהגין להורידן לבית מפני חשש גנבים או גשמים ועיין לעיל בסימן תרל"ח סוף ס"ב:

(ב) גם בשמיני - דאלו מתרמי סעודה בבין השמשות בעי למיכל בגוה ומגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא וה"ה בחו"ל אסור בתשיעי מה"ט:

(ג) עד מוצאי שבת - דכיון דביו"ט אסור אם יסתפק בשבת מקרי הכנה ואפשר דלא בא להודיע אלא שנהגו כך ולא מדינא שגם בתוספות תמהו על המנהג וגם לעיל בסי' תרס"ה סתם בדעה הראשונה להקל כהיש מתירין דכאן:

(ד) ויש מתירין - דמאיזה טעם נאסור אי משום דשבת ויו"ט הם כחדא הא קי"ל דשתי קדושות הן ואי משום הכנה מה הכנה יש כאן:

(ה) לצורך ליל יו"ט - של שמחת תורה דספק חול הוא ונמצא יו"ט מכין לחול ופרטי דין זה עיין לעיל בסימן תק"ג. ואסור להביא יין מיו"ט לחבירו ובשעת הדחק שלא ימצא בלילה בקל מותר להביא יין וכן מים מיו"ט לחבירו רק שצריך להביאו בעוד יום גדול (דלא מוכח מילתא דאפשר דצריך עדיין לצורך היום) וגם לא יביא כדרך שנושא בחול רק ישנה ומ"מ לצורך חול אין לנו ראיה להתיר די"ל דוקא לצורך מצוה מותר ולכן אין מציעין המטות משבת לחול [ח"א] ולכן אסור לחפש הס"ת משבת ליו"ט (דהיינו להעמיד הס"ת בפרשה שיקראו בה ביו"ט אסור בשבת עיו"ט) וכן מיו"ט לחבירו:

(ו) וכן אסור להעמיד וכו' - והסכימו האחרונים דדוקא לסדרן (דהיינו להניח הטבלא על הרגלים) אסור אבל להביאן מהסוכה לבית מותר ואם צריך אותם לצורך היום וכן אם צריך לסדר אותם שלא יהא נראה הבית כחורבה מותר לסדר אותם:

סימן תרסח

סעיף א

(א) ליל וכו' - אין לקבוע סעודה מן מנחה קטנה ולמעלה וכדלעיל בסימן תקכ"ט ס"א בהג"ה כדי שיאכל בלילה לתיאבון ולא כאותן שאוכלין ושותין ומשתכרין עד שאין יכולין לקדש בלילה:

(ב) אומר בתפלה וכו' - ואם שכח ואמר את יום חג הסוכות הזה ועקר רגליו אם צריך לחזור יש דיעות בין האחרונים עיין בשע"ת ובח"א כלל כ"ח דין ט"ו ולכו"ע אם לא סיים הברכה צריך לחזור לותתן לנו ולומר כהוגן:

(ג) שמיני חג העצרת הזה - עיין בפמ"ג שיש לומר עצרת בלא ה'. והנה רש"ל וט"ז כתבו שיש לומר ש"ע שמיני עצרת חג הזה אבל הלבוש כתב כמ"ש בשו"ע וכן הסכים בא"ר בשם כמה ראשונים וביאור הגר"א:

(ד) דלא מצינו בשום מקום שנקרא חג - כמה אחרונים השיגו ע"ז והרבו בראיות דשמיני עצרת מקרי חג ע"כ אין לנטות ממה שכתב המחבר:

(ה) בלילה וביום - אבל לאחר שאכלו סעודתן ביום מנהג העולם שנפטרין מן הסוכה ויושבין בבתיהם [מ"א] אבל אי איתרמי ליה לאכול אפילו בין השמשות צריך לאכול בסוכה:

(ו) מפני שהוא ספק שביעי - ומטעם זה הרבה אחרונים מצדדין דצריך ג"כ לישן בסוכה וכן הוא ג"כ דעת הגר"א ויש אחרונים שסוברין שאין כדאי לישן בסוכה בשמ"ע לא ביום ולא בלילה דעושה אותו כחול דבשלמא גבי אכילה לא מנכר שכן דרך ב"א לפעמים לישב בצל סוכה אפילו שלא לשם מצוה משא"כ בשינה. ומנהג העולם להקל בשינה. ודע דלדעת הפוסקים שסוברין דאין ישנים בסוכה בשמ"ע י"א דה"ה דאין אוכלין אז פירות וה"ה פת פחות מכביצה בסוכה. כללו של דבר כל דבר שא"צ לברך עליו ברכת לישב בסוכה בשאר ימי סוכה אין אוכלין בסוכה בשמ"ע ויש מקילין בזה וכן מסתברא דבאכילת פירות וכה"ג דברים שאין חייבים מצד הדין יכול לעשות בשמ"ע כמה שירצה בבית או בסוכה:

(ז) ואין מברכין וכו' - דכיון דיום שמ"ע הוא א"א לברוכי בסוכה דקשיין אהדדי אם יום סוכה הוא לאו שמ"ע הוא ואם שמ"ע הוא לאו יום סוכה הוא ומשו"ה עבדינן לחומרא. והסכימו האחרונים דאין לאכול בערב עד שחשיכה אכן בדיעבד אם נטל ידיו ובירך המוציא לא יברך לישב בסוכה דכבר קיבל שמ"ע בתפלתו ובקידוש:

(ח) ואומרים זמן - דשמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא:

סעיף ב

(ט) וקורין בא' וכו' - הכא לא קאמר קורין ה' כדלקמיה דבא"י שאין עושין רק יום אחד יו"ט הלא אותו היום הוא שמחת תורה דלהכי קורין בו וזאת הברכה ובשמחת תורה המנהג להוסיף על הקרואים וכדלעיל בסימן רפ"ב:

(י) ובשני בראשית וכו' - ולהכי רגילין להתחיל מיד בראשית שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד [טור]:

(יא) לעשות - ומניחין ס"ת השלישית אצלה ואומרים ח"ק:

(יב) מכל הבכור - ואנו מתחילין עשר תעשר אפילו חל בחול מפני שהוא זמן מעשרות ומתנות עניים אמנם בדיעבד אם כבר בירך אדעתא לקרות כל הבכור א"צ לחזור [דה"ח בהלכות קה"ת]:

(יג) ז' - ואם סיים הפרשה בחמשה לא יאמר קדיש ויחזור ויקרא ב' עולים או עכ"פ עולה אחד לבד המפטיר ואם אמר קדיש כל שלא סילק הספר יחזור ויקרא ויאמר קדיש פעם ב' ואם סילק הספר האחד יקרא עולה אחד לספר השני וישלים עמו פ' עשר תעשר ואח"כ יקרא למפטיר בחובת היום [שערי אפרים]:

(יד) תעשר - ומניחין ס"ת השניה אצלה ואומרים ח"ק:

(טו) עצרת - ומזכירין נשמות ואומרים אב הרחמים. לבוש:

(טז) ומכריז משיב הרוח וכו' - מבואר לעיל בסימן קי"ד ע"ש. מה שנוהגין באיזה מקומות שאחר מנחה של יו"ט ראשון קובעין עצמן לשתות עד מערב ולפעמים נמשך ד"ז עד שעה ויותר בלילה שלא כדין הוא מפני כמה טעמים א) דקי"ל בסימן צ"ט דאם שתה יין כדי רביעית אל יתפלל אף שיכול לדבר עדיין בפני המלך וה"ה אם שתה שאר משקין המשכרין עי"ש בסק"א ואפילו אם שותה שאר משקין שאין משכרין כיון שהגיע ספק חשיכה חל עליו חובת קידוש ואסור לטעום עד שיקדש ואפילו לאחר קידוש הלא מעוכב לאכול מחמת ק"ש של ערבית ואינו מותר רק טעימה בעלמא דהוא מיני פירות או פת כביצה ולא יותר אכן יש לחפש עליהם זכות דרבים מדכרי אהדדי ולא יבואו לשכוח תפלת ערבית אבל עכ"פ יש ליזהר שלא לשתות אז משקה המשכר ומבואר הכל לעיל בסצ"ט ס"ק א' וב':

סימן תרסט

סעיף א

(א) עד סוף - ומי שקורא פרשה זו נקרא חתן תורה ונהגו למכור פרשה זו ופרשה בראשית וקונים בדמים מרובים וראוי להדר אם באפשר שיהיו הקונים מוכתרים בתורה או עכ"פ מגדולי הקהל:

(ב) ובשני בראשית - מי שקורא פרשה זו נקרא חתן בראשית ואף מי שעלה כבר בפרשה וזאת הברכה יכול לעלות לחתן תורה או לחתן בראשית אבל חתן תורה לא יקרא פרשת חתן בראשית והטעם כיון דליכא הפסק ביניהם שייך פגם לס"ת הראשונה שיאמרו פסולה היתה ולכן קורא מיד בשניה וכ"ז באותה בהכ"נ אבל מי שקרא חתן תורה בבהכ"נ זו ודאי שמותר לקרות חתן בראשית בבהכ"נ אחרת. וכתב במהרי"ל שכהן או לוי יכול להיות חתן תורה או חתן בראשית:

(ג) לעשות - ומניחין ס"ת השלישית אצלה ואומרים ח"ק:

(ד) שמחת תורה - כתב הא"ר שבש"ת לילה ויום יש להרבות בנרות בבהכ"נ לכבוד התורה שמוציאין. כתבו הפוסקים שבליל שמחת תורה יקרא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום שעתה הוא זמנה:

(ה) ששמחין - ולכבוד התורה מותר לרקד ביו"ט אבל לגמר מוגמר [דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים] אסור וכ"ש דאסור להבעיר פילווע"ר להשמיע קול לשמחה ומ"מ מותר לקבוע פילווע"ר בנר בעיו"ט קודם הדלקת הנר אע"פ שגורם לבסוף שהנר נכבה עי"ז:

(ו) לגמרה של תורה - כדאיתא במדרש שה"ש וה"ה לגמר מצוה. כתב הא"ר מבואר מהפוסקים דיש לשמוח לרבים בכל מה דאפשר בשמחה של מצוה ודלא כיש שמכין ודוחין אלו לאלו עד שהשמחה נהפך לתוגה ח"ו גם מתוך כך מונעין משמחה של מצוה ולכן יש לגעור בהן עכ"ל גם מהרי"ק בשורש ט' האריך מאוד שלא לבטל שום מנהג שנהגו לכבוד שמחת התורה ע"ש ולכן רעה עושין בהרבה מקומות במה שביטלו מקרוב שלא לעשות משתה ושמחה בשמחת תורה אף גם ששמחין בשארי ימים וכל ימיהם כחגים ובעו"ה ביזוי כבוד התורה גרם זה שהתורה מונחת בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש ומי יתן ישיב וירחם שבר ב"י ב"ב [בכורי יעקב]:

(ז) ונוהגין וכו' נודרים נדבות - ובימינו המנהג שכל העולים נודרים נדבות צרכי בהמ"ד ולהחזיק לומדי תורה:

(ח) וקוראים לאחרים וכו' - וגם אבל בתוך י"ב חודש יכול לאכול על סעודת משתה זו:

(ט) כל ס"ת שבהיכל - אם יש בבהכ"נ זה רק ס"ת מועטים אין להביא ס"ת מבהכ"נ אחרת ויש מי שמתיר כי אף שבכל השנה אין להביא ס"ת דרך ארעי רק לקביעות אבל בש"ת אפילו דרך ארעי שרי [לדוד אמת]:

(י) נהגו להקיף - יש מקיפין ג"פ ויש ז' פעמים כמו בהו"ר וכל מקום לפי מנהגו [אחרונים]:

(יא) משום שמחה - כתב מהרי"ק בשם ר"ה רב האי גאון בשורש ט' יום זה רגילים אצלנו לרקד בו אפילו כמה זקנים בשעה שאומרים קילוסים לתורה וכו' ולכן יש להתאמץ בזה לרקד ולזמר לכבוד התורה כמו שכתוב גבי דהע"ה מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ד' וכ"כ משם האר"י ז"ל והעידו על האר"י ז"ל שאמר שהמעלה העליונה שהשיג באה לו ע"י שהיה משמח בכל עוז בשמחה של מצוה וגם על הגר"א ז"ל כתבו שהיה מרקד לפני הס"ת בכל כחו:

(יב) להרבות הקרואים - משום כבוד התורה ועוד כדי שיזכו כולם בשמחת התורה. ונוהגין לקרות שנים בפ"א או כהן עם כל הכהנים ולוי עם כל הלוים ויש מפקפקין ע"ז וא"ר מיישב המנהג ומ"מ נכון הדבר לכתחלה שאחד יברך והשאר יכונו לצאת בברכתו או שאחד יברך לפניה ויוציא חבירו ואחד יברך לאחריה ויוציא חבירו וה"ה כשקורין גדול עם כל הנערים הגדול יברך והנערים ישמעו ויצאו בברכתו כתב הח"א נכון הדבר שיבחרו עשרה אנשים שישמעו בברכת התורה ויענו אמן כי נוהגים קלות גדול שאין עשרה ששומעים בקריאת התורה:

(יג) הרבה פעמים - עד מעונה אלקי קדם אבל משם והלאה אין כופלין ששם מתחילין לקרות לחתן תורה [לבוש] והמנהג שקודם שקורין חתן תורה קורין לכל הנערים כדי לחנכם במצות קה"ת מולדן אמר עד מעונה וכ"כ מהרי"ל:

(יד) וקורין להם פרשת המלאך הגואל - בלבוש כתב שמברכין אותם ע"פ פסוק המלאך הגואל וכתב בא"ר דמברכים אותם קודם ברכה אחרונה שלהם וכן המנהג:

(טו) הנדרים שבתורה - הם הפרשיות שרגילין למוכרן בכל השנה בפני עצמן ונודרין עליהן כגון פרשת ויתן לך פרשת המלאך פרשת ויכולו פרשת יברכך פרשת מה טובו שאלו נקראו נדרים וכ"מ במ"א סי' רפ"ב ובימינו המנהג לקרות ג' גברי בפ' וזאת הברכה וצריכין לומר קדיש אחר הקריאה ואין סומכין על הקדיש שאחר עלינו משום דהוי הפסק [דה"ח]:

(טז) אף על קטן - אף דכתבנו לעיל בסק"א דראוי שיהיה המסיים מוכתר בתורה או עכ"פ אחד מחשובי הקהל אבל מעיקר הדין גם קטן יכול לסיים. ועיין לעיל בסימן רפ"ב ס"ג ובברכי יוסף שם:

(יז) שתים - ואין נוהגין לעלות לדוכן מפני דשכיחי שכרות [לבוש] ובא"ר כתב שבפראג נוהגין לעלות במוסף ויש עולין בשחרית וכל מקום לפי מנהגו ויזהרו שלא ישתו:

סימן תרע

סעיף א

(א) מתחילין שמונת ימי חנוכה - כי בבית שני כשמלכו מלכי רשעה גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ומצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאוד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעו מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעם ישראל מידם וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום בכ"ה בכסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כ"ג ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד ונעשה נס והדליקו ממנו נרות המערכה ח' ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו הימים האלו שתחלתן כ"ה בכסליו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. והוא מצוה מד"ס כקריאת המגילה וימים אלו הן הנקראים חנוכה ר"ל חנו כ"ה שביום כ"ה חנו מאויביהם. ומפני שהן ימי שמחה והלל לכך אסור בהן ההספד והתענית נוהגין העניים לסבב בחנוכה על הפתחים ויש טעם לזה:

(ב) ואסורים בהספד ותענית - עיין לקמן סימן תרפ"ו ס"א במשנה ברורה:

(ג) הנשים - דוקא נשים לפי שנעשה נס על ידיהם כדלקמיה בס"ב בהג"ה ויש מקומות שגם האנשים מחמירים בזה:

(ד) בעוד שהנרות דולקות - בביתו כדי להכיר שאסור להשתמש לאורה והוא כחצי שעה:

(ה) שאין להקל להם - דהוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאין להתיר בפניהם. וכתב בשלטי גבורים וכן הסכים בתשובת חכם צבי שבמקום שנהגו איסור מלעשות מלאכה כל היום יש למחות בידם כי הבטלה עברה היא ומביאה לידי שעמום:

סעיף ב

(ו) שלא קבעום למשתה ושמחה - אלא להלל ולהודות. ונראה הטעם דלא קבעו כאן לשמחה כמו בפורים כי בפורים היה הגזירה להשמיד ולהרוג את הגופות שהוא בטול משתה ושמחה ולא את הנפשות שאפילו המירו דתם ח"ו לא היה מקבל אותם לכך כשהצילם הקב"ה ממנו קבעו להללו ולשבחו ית' ג"כ ע"י משתה ושמחה משא"כ במעשה דאנטיוכוס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם [כמו שאנו אומרים להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חוקי רצונך] ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרין לאמונתם ח"ו לא היו מבקשים יותר אלא שהגביר הקב"ה יד ישראל ונצחום לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות לבד כלומר כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדתו ח"ו ובעזרתו ית' לא הפיקו זממם וגברה ידינו לכך אנו מודים ומשבחים לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו [לבוש]:

(ז) דבאותן הימים וכו' - ר"ל בכ"ה בכסליו כדאיתא במדרש דמלאכת המשכן נגמר בכ"ה בכסליו אלא שהמתין הקב"ה בהקמה עד ניסן שנולד בו יצחק ואמר הקב"ה עלי לשלם לכסליו ושילם לו חנוכת בית חשמונאי. וגם שם בימי אנטיוכוס טמאו ההיכל ועשו חנוכת הבית בשמנה ימים אלו בבית:

(ח) זמירות - וה"ה בנישואי בת ת"ח לע"ה אם אומרים שירות הוי סעודת מצוה [מ"א בשם מרדכי]:

(ט) ואז הוי סעודת מצוה - ר"ל בצרוף זה וכ"פ הרש"ל והב"ח כהיש אומרים וכתב הרש"ל שכל שעושה כדי ליתן שבח למקום או לפרסם הנס או המצוה הכל סעודת מצוה:

(י) שהאכילה יהודית - היא היתה בתו של יוחנן כ"ג והיתה גזירה שכל ארוסה תבעל לטפסר תחלה והאכילה לראש הצוררים גבינה לשכרותו וחתכה את ראשו וברחו כולם:

סעיף ג

(יא) ואין מתענין - כנ"ל ס"א. ואם עבר והתענה יום שמת בו אביו ואמו או ת"ח צריך למיתב תענית לתעניתיה אחר חנוכה ועיין בדה"ח מה שכתב בזה:

(יב) ע"ל בהלכות ר"ח וכו' - ששם כתב שא"א ביום שא"א בו תחנון וכן לקמן בסימן תרפ"ג ע"ש. אבל לפניהם ולאחריהם נראה דאין להחמיר לענין צדוק הדין עיין לקמן סימן תרפ"ו דלענין הספד גופא הרבה מקילין ואף אם נרצה להחמיר כאיזה פוסקים דמחמירין בהספד לפניהם וממילא גם צדוק הדין אין לומר עכ"פ לאחריהם בודאי אין להחמיר ויוכל לומר צדוק הדין וכ"כ הפמ"ג. אבלות לכו"ע נוהג בחנוכה. אונן פטור מנר חנוכה. וכתב בא"ר דאשתו תדליק. ואם הוא מותר לענות אמן יש דיעות בפוסקים עיין ביו"ד סימן שמ"א. ונראה דאם אין אשתו עמו והוא יחידי בבית ידליק הנרות לפרסומי ניסא ובלא ברכה [פמ"ג] חרש שאינו שומע והוא מדבר חייב בנר חנוכה דהוא כפקח לכל דבריו [שם]:

סימן תרעא

סעיף א

(א) צריך ליזהר וכו' - ואמרינן בגמרא הרגיל בנר הויין לו בנים ת"ח שנאמר כי נר מצוה ותורה אור ופירש"י ע"ז נר מצוה דשבת וחנוכה:

(ב) ואפילו עני וכו' - משום פרסומי ניסא:

(ג) שואל - על הפתחים או מוכר כסותו או משכיר עצמו אבל אינו מחוייב בכל זה רק בשביל נר אחד בכל לילה:

סעיף ב

(ד) מכאן ואילך וכו' - ואם אין ידו משגת רק לנר אחד בכל לילה לו ולביתו יצא בזה מדינא ושיעורא דשו"ע הוא רק למי שידו משגת להיות מהדר מן המהדרין כדאיתא בגמרא:

(ה) אחד בכל לילה - ואם יש לו ט' נרות ידליק בליל שני שתי נרות ואם יש לו י' נרות אעפ"כ לא ידליק רק בליל ב' ב' ובליל ג' לא ידליק שתים רק אחת [ח"א]:

(ו) עד שבליל אחרון וכו' - ומי שאין לו שמן הרבה יתן באחד שמן כשיעור והמותר יחלק לכולם שאם יעשה לכולם בשוה לא ידליק אפילו אחד כשיעור. ואם יש לו שמן בצמצום על כל השמנה ימים ולחבירו אין לו כלום מוטב שידליק בכל לילה אחד ויתן גם לחבירו דהא מדינא א"צ אלא אחד כנ"ל ודוקא כשחבירו אינו מב"ב או שאינו סמוך על שולחנו אבל אם הוא מב"ב מוטב שיהיה הוא מהמהדרין:

(ז) יהיו שמנה - ואם השמן הוא ביוקר מוטב להדליק בנרות שעוה ולהיות מוסיף והולך כמו שכתוב בפנים ממה שידליק בשמן זית נר א' בכל לילה לבד:

(ח) לא ידליקו יותר - בין בלילה ראשונה ובין בשארי לילות דהכל נגררים אצל בעה"ב אפילו בניו הגדולים ומשרתיו כיון שהם סמוכים על שולחנו בקביעות הם בכלל בני ביתו:

(ט) וי"א דכל אחד וכו' - לבד מאשתו דהיא כגופו:

(י) ידליק - היינו כמו שכתוב לעיל בס"ב דיוסיף והולך נר א' בכל לילה ואם אין ידם משגת כ"כ ידליקו נר אחד בכל לילה:

סעיף ג

(יא) שתי פיות - היינו שהפתילות מבפנים מונחים בנר זה אצל זה רק ראשי הפתילות כשבולטין לחוץ נחלקין לשתי מקומות וקמ"ל דאע"פ שמבפנים אינן מובדלין הפתילות כלל זה מזה מ"מ כיון שבמקום הנחתן בפה מינכר שהם שתים נחשבות כשתים:

(יב) עולה לו בשביל שנים - משמע מלשון זה דאפילו למהדרין העושין נר לכל אחד ג"כ יועיל זה לשני בני אדם ועיין במ"א שדעתו דלפי מאי דאיתא לעיל בהג"ה דלדידן דמוסיפין בכל לילה נר אחד לכל אחד מן הבית צריך כ"א להדליק נרותיו במקום מיוחד לא ידליקו שני אנשים בנר אחד ואפילו בלילה הראשונה יש ליזהר בזה. ואפשר דוקא נר אחד שיש לו רק שני פיות אבל במנורת שלנו שיש להן ח' פיות מותר להדליק שני בני אדם זה בקצה זה וזה בקצה זה שהרי רואין שהדליקו שנים דאל"כ היה מדליק כסדר אחד אצל חבירו [ח"א] וכן נוהגין העולם:

סעיף ד

(יג) אם כפה וכו' - שעי"ז אין מתחברים כל הפתילות יחד ודוקא כשכפה ואח"כ הדליק אבל אם הדליק ואח"כ כפה צריך לכבות ולכסות בכלי ולחזור ולהדליק:

(יד) לפי שהוא כמדורה - שמתחברות כל הלהב יחד:

(טו) בשורה בשוה - היינו שלעשות אחד נכנס ואחד יוצא ג"כ אינו כדאי שלא יבוא לעשות בעיגול:

(טז) דהוי כמדורה - ואם יש הפסק מחיצה בין נר לנר וכרחב אצבע ביניהן מותר ואפילו לא כפה עליה כלי וכן נוהגין דדוקא בקערה שאין שום הפסק בין נר לנר [ח"א]:

(יז) בפמוטות - של נחושת העשויין קנים קנים יוצאין סביבות בעיגול שהקנים חלולין ומחיצת כל קנה מפסיק בינו לבין חבירו:

(יח) מאחר שכל נר מובדל הרבה וכו' - משמע מלשון זה דתרתי בעינן דהיינו שיהיו ג"כ מובדלים הקנים אחד מחבירו לבד מה שיש לכל קנה מחיצה בפני עצמה ועיין בא"ר שכתב דדי ברחב אצבע. וה"ה כשמדבקין נרות שעוה בכותל יראה שיהיו מרווח אחד מחבירו עכ"פ כשיעור אצבע:

(יט) שאין לדבקן ביחד ולהדליקן - אפילו להדביק שנים ביחד אסור וכ"ש ד' או ה' דודאי נראה כמדורה:

(כ) אפילו בנרות של שבת ויו"ט וכו' - עיין בבה"ל:

סעיף ה

(כא) מבחוץ - משום פרסומי ניסא וקמפרש ואזיל כיצד אם הבית וכו':

(כב) ואם יש חצר לפני הבית וכו' - וחצרותיהן היו פתוחות לר"ה:

(כג) שאין לו פתח פתוח לר"ה - וגם אין לו פתח פתוח לחצר אלא פתוחה היא לבית:

(כד) וצריך נר אחר - לעשות היכר לדבר:

(כה) ואם יש מדורה - ויכול להשתמש לפניה ויש הכירה שהנר של מצוה היא:

סעיף ו

(כו) למעלה מג"ט - דכל למטה מג' כאלו הניח בקרקע ואין ניכר שבעה"ב הניחו שם ומ"מ בדיעבד יצא [פר"ח]:

(כז) למטה מי"ט - דאיכא פרסום הנס טפי כשהוא למטה דדבר העשוי לאור אין דרך להניחה כ"כ למטה ועיין בא"ר שכתב דהא דאין העולם נזהרין בזה משום דסומכין על המרדכי שכתב דעכשיו שהורגלו להניח בפנים אין קפידא בזה אכן הטור סתם בזה ומשמע דס"ל דאין לחלק בזה וכן נוהגין כל המדקדקים כמ"ש בב"י. ואם דר בעליה מניחה בחלון שהוא לצד ר"ה אפילו אם החלון גבוה יותר מי"ט מקרקעית העליה. ואם יש לו שתי חלונות אחד למעלה מי"ט ואחד למטה מי"ט ודאי יניחנה בחלון שהיא למטה מי"ט. ובנרות בהכ"נ המנהג שהמנורה במקום גבוה:

(כח) למעלה מכ' אמה וכו' - דלא שלטא ביה עינא ואין נ"מ בין אם מדליק מבחוץ ובין אם מדליק בבית:

(כט) לא יצא - וצריך לחזור ולברך כ"כ הפר"ח ועיין בפמ"ג מש"כ בזה:

(ל) והניחה למטה מכ"ף וכו' - אבל אם הדליקה למטה מכ' ונטלה משם והניחה במקום אחר תוך כ' יוצא דהא הוי הדלקה במקומה דשני המקומות כשרים:

סעיף ז

(לא) בטפח הסמוך וכו' - שאם ירחיקנה להלן מן הפתח אינו ניכר שבעה"ב הניחו שם:

(לב) לפתח - בין אם ההנחה הוא על פתח הבית או על פתח החצר:

(לג) כדי שתהא וכו' - ויהיה מסובב במצות מיהו בדיעבד אם הניח נר חנוכה מימין יצא:

(לד) ואם אין וכו' מימין - דכל מידי דמצוה ימין עדיף ועוד דאיכא פרסומי ניסא טפי שהכל פונין לצד ימין:

(לה) ואם הניחו בדלת עצמו וכו' - קאי אריש הסעיף:

(לו) מחציו של כניסה וכו' - היינו מקום הדלת שנכנס משם לתוך הבית יחלקנו לשנים ובחצי הנוטה לצד שמאל [שהוא נגד המזוזה שהמזוזה בימין] שם יניחנו [מ"א] ומשמע מזה דיכול להניח בכל שטח אותו החצי ועיין בט"ז שדעתו דלמעשה ראוי להחמיר להניח הנרות בצד השמאל בקצה האחרון סמוך לכותל:

(לז) ומ"מ המנהג וכו' - כדי שיכנס בין שתי מצות:

(לח) ואין לשנות - ומ"מ אם יש לו חלון הסמוך לר"ה נכון יותר שיניחנו שם כדי שיהיה היכר לבני ר"ה ויתפרסם הנס אם לא במקום דשכיחא הזיקא עי"ז:

(לט) ובבית הכנסת - או בבית המדרש:

(מ) בכותל דרום - או על השולחן שעומד אצל כותל דרום והטעם בכ"ז זכר למנורה שמקומה במקדש בדרום:

(מא) כנרות המנורה - או בדרום המנורה: ט"ס וצ"ל כנרות המנורה:

(מב) ומסדרן ממזרח וכו' - זהו ג"כ כעין מנורה דהנרות היו מסודרין במקדש בין מזרח למערב כן יסדר ג"כ נרות חנוכה. ודע דיש מהראשונים דס"ל דאף דהמנורה היתה עומדת בדרום מ"מ נרותיה היו מסודרין מצפון לדרום וממילא לדידהו גם נרות חנוכה יש לסדר באופן הזה ויש מקומות שנהגו כן ואין למחות בם דיש להם על מה לסמוך:

(מג) למערב - והמדליק עומד אחוריו לדרום ופניו לצפון ומתחיל מימינו שהוא הנר הסמוך לארון הקודש ושוב מוסיף והולך ומתחיל מהשמאלי ופונה לימינו [תשו' ח"ס סי' קפ"ו] ועיין לקמן בס"ס תרע"ו מה שנכתוב בזה:

(מד) ומדליקין ומברכין - אף דבבהכ"נ הוא רק מנהגא מ"מ מברכין עליו כמו שמברכין על הלל דר"ח שאינו אלא מנהג. אם אבל מתפלל בערב חנוכה מדליק אדם אחר הנרות משום שהחיינו דמברכין אז ומינכר דעת שמחה היא לצבור ואין כדאי שאבל ידליקם [אבל בביתו יכול לברך שהחיינו] אבל שאר ערבית דחנוכה דאין מברכין שהחיינו יכול האבל להדליק נר חנוכה. ומתפלל האבל בחנוכה מנחה ומעריב. ובט"ו באב ושבט ול"ג בעומר דלית הלל האבל מתפלל שחרית ג"כ. ובחוה"מ דהוי כיו"ט מנעתי לפעמים להניח האבל להתפלל מנחה ומעריב [פמ"ג]:

(מה) וצריך לחזור ולהדליק - ואפילו הש"ץ שבירך בביהכ"נ צריך לחזור ולהדליק בביתו דיש חיוב על כל אחד להדליק בביתו ומ"מ לא יחזיר לומר בביתו ברכת שהחיינו אם לא שמדליק להוציא אשתו וב"ב:

(מו) להדליק בבית הכנסת בין מנחה למעריב - ר"ל אפילו הנוהגים להדליק בכל יום בצה"כ בבהכ"נ נוהגים אחר מנחה בשעה שהעולם מקובצים וגם דלאחר מעריב אין נכון לעכב העולם לזה דצריך כ"א למהר לילך לביתו ולהדליק נ"ח:

(מז) קודם מנחה - וכ"כ רש"ל אבל בד"מ כתב שאין אנו נוהגין כן אלא אף בערב שבת מדליקין בבהכ"נ בין מנחה למעריב בשעה שהעולם מתחילין להתקבץ ואיכא פרסומי ניסא אכן אם העולם מתאחרין לבוא וטרם שיבוא מנין לביהכ"נ יתקדש היום לא ימתין כלל אלא יברך וידליק מיד אפילו קודם מנחה דמ"מ איכא פרסומי ניסא כשבאים אח"כ לביהכ"נ ורואים הנרות ולענין יחיד עיין לקמן בסוף סימן תרע"ט במשנה ברורה:

(מח) אם רוצה למהר וכו' - ודוקא באופן זה אבל בלא"ה טוב יותר שיגמור בעצמו המצוה שהתחיל בה:

(מט) יוכל השמש וכו' - דהברכה חל על האחד שהדליק דהיא העיקר והשאר אינן אלא הידור מצוה בעלמא וה"ה בביתו כשמזדמן לו איזה דבר נחוץ לאחר שהדליק אחד מהן יוכל אחר להשלים בשבילו את שארי הנרות:

סעיף ח

(נ) חצר שיש לו שני פתחים - וה"ה בית:

(נא) מפני החשד - שיאמרו בני עירו מדלא אדליק בהא באחרת נמי לא אדליק וע"כ אפילו כל הבתים שבחצר שייך לאדם אחד או שאין לו שם בחצר רק בית אחד צריך להדליק בשתי הפתחים:

(נב) ברוח אחד וכו' - הטעם דהא חזי ליה שהדליק באחד ומה שלא הדליק בשני ידעו אנשי עירו שמבפנים הוא בית אחד ושני הפתחים שייכים לאדם אחד ודי להדליק במקום אחד:

(נג) והם בבית אחד - אבל אם הם בשני בתים או שבית אחד חלוק מתוכו אע"פ שהם של אדם אחד צריך להדליק בשתיהן משום חשד שיחשדו ששני בני אדם דרין שם ויש מקילין בששתיהן שייכין לאדם אחד:

(נד) בפנים ממש - היינו שבזמן הטור היו מדליקין אצל פתח הבית מבפנים והיו עושין עכ"פ היכר לעוברים ע"כ יש חשד כל שאין היכר כראוי לעוברים משא"כ עכשיו שמדליקין ממש בפנים ולא איכפת לן כלל לעשות היכר לבני ר"ה ע"כ לא איכפת לן בחשדא דידהו:

סימן תרעב

סעיף א

(א) עם סוף שקיעתה - היינו צאת הכוכבים שאז העם עוברין ושבין ורואין בביתו ואיכא פרסומי ניסא. אכן בע"ש מקדימין וכדלקמן בסי' תרע"ט והנה המחבר סתם כדעת הטור וסייעתו דס"ל דמה שאמר הגמרא דזמן הדלקת נר חנוכה הוא משתשקע החמה היינו סוף שקיעה אבל באמת יש הרבה ראשונים דס"ל דכונת הגמרא הוא על תחלת שקיעה שניה והוא בערך רבע שעה מקודם ועיין בביאור הלכה שביארנו דלאותן האנשים הנוהגין להתפלל מעריב בזמנו דהיינו אחר צאת הכוכבים נכון לנהוג כן לכתחלה להדליק קודם מעריב וכ"כ במור וקציעה וכן נהג הגר"א [אכן יטיל בה כ"כ שמן שידלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים] ואם לא הדליק מקודם והגיע זמן צה"כ יקדים להתפלל מעריב דהוא תדיר וגם יש בה מצות ק"ש שהיא דאורייתא [שע"ת] ודע דאפילו הנוהגין תמיד להדליק אחר תפלת ערבית מן הנכון שיכינו עכ"פ השמן בתוך הנרות קודם תפילת ערבית כדי שיהיה מוכן תיכף אחר תפלת ערבית להדליק דאם יעשה הכל אחר תפלת ערבית בודאי יש לחוש שיעבור עיקר זמן הדלקתו והוא חצי שעה מדינא דגמרא:

(ב) שאם הוא טרוד וכו' - ר"ל שלא יהיה לו פנאי אח"כ:

(ג) מפלג המנחה - הוא שעה ורביע קודם צה"כ וחשבינן השעה לפי קוצר היום דהיינו שעות זמניות. ויכול לברך ג"כ:

(ד) שיתן בה שמן עד וכו' - דאם לא ידלוק בלילה ליכא פרסומי ניסא. ואם לא נתן בה שמן רק כשיעור חצי שעה כנהוג בכל יום יחזור ויתן בה שמן וידליק ומ"מ לא יחזור ויברך:

סעיף ב

(ה) הלכך צריך ליתן וכו' כזה וכו' - משמע דאם הדליק זמן מה אחר שקיעת החמה א"צ ליתן שמן כ"כ רק עד שתכלה רגל מן השוק אכן כ"ז הוא לדין התלמוד שהיה ההיכר לעוברים ושבים אבל האידנא דההיכר הוא רק לב"ב לעולם בעי שיעור הידוע [פר"ח] ואף מדליק אחר שכלה הרגל משוק בעי זה השיעור [פמ"ג]:

(ו) השיעור - ואף בזמנינו צריך לשיעור הזה אבל אם נותן בה שמן הרבה שידליק יותר אין בו שום מצוה אבל בנרות של שעוה יש הידור מצוה כשהן ארוכות ומ"מ אין לעשותם גדולות יותר מדאי. כתב הב"י בשם א"ח מי שבירך והדליק נר אחת בלילה שניה ידליק אח"כ עוד נר אחת ולא יברך ועיין בפמ"ג שמצדד דאפילו לא היה דעתו מתחלה רק על נר אחת ואח"כ נזדמן לו עוד נר ג"כ לא יברך עוד כי מדינא אין חיוב רק נר א' והשאר משום הידור כנ"ל:

(ז) יכול לכבותה וכו' - שאינו מקצה השמן רק מה שצריך לשיעור חצי שעה למצותו וע"כ מותר לכבותו ולהנות ממנו ומ"מ הסכימו כמה אחרונים דלכתחלה טוב להתנות שאינו מקצה השמן אלא לשיעור הדלקה משום דיש מן הפוסקים שסוברים דאם נתן בסתם הקצה למצותה הכל:

(ח) להשתמש לאורה וכו' - ויש מחמירין שבעוד שהנרות דולקין אין להשתמש לאורן משום הרואה שלא ידע לחלק בין תוך זמן שיעורו לאחר זה הזמן:

(ט) שבזמן הזה שמדליקין בפנים - ר"ל וא"כ ההיכר הוא רק לב"ב:

(י) אינו צריך - וידליק כשבני הבית מקובצים יחד. ואפילו ללמוד אסור משהגיע זמנה וכ"ש אכילה וש"ד ואפילו התחיל פוסק:

(יא) כל הלילה - עד עמוד השחר ובברכה והיינו דוקא אם בני הבית נעורים אבל אם ישנים אין לברך עליהם אלא ידליק בלא ברכה דכמו דלדידהו לא היה מברך אלא בזמן פרסום הנס ה"נ לדידן. ואם בא לביתו קודם עה"ש ומצא ב"ב ישנים מן הנכון שיקיצם כדי שיוכל להדליק בברכה:

(יב) כמו שאר בני אדם - ר"ל בלילה שניה שתי נרות ובלילה שלישית שלש ולא נימא דלדידיה הלילה שניה היא ראשונה וידליק רק אחת [ד"מ]:

סימן תרעג

סעיף א

(א) כל השמנים והפתילות וכו' - היינו כי יש שמנים גרועים שאין נמשכין אחר הפתילה וכן יש פתילות גרועים שאין האור נתלה יפה בהן וכדלעיל בסימן רס"ד ובשבת אסור להדליקן וס"ד דבחנוכה אסור ג"כ להדליקן שמא יבואו לידי כיבוי קמ"ל דאין לחוש לזה דקי"ל כבתה אין זקוק לה דכיון שהדליק נעשה זכר לנס ונגמרה המצוה:

(ב) כשרים לנר חנוכה - ומ"מ מצוה מן המובחר ליקח לפתילה צמר גפן או חוטי פשתן [ח"א]. שומן או חלב הנאסר מבב"ח אסור להדליק ממנו נר חנוכה וג"כ אסור לבטולי בששים להדליק ממנו [פמ"ג]. הנוהגין להדליק ביום ראשון א' ומכאן ואילך מוסיף והולך צריך שיהיה הנוסף דומה לנר העיקר אבל אותם שעושים נר לכל אחד מבני הבית יכול האחד להדליק נר של שמן והשני של שעוה. שמן הגזול צ"ע אי כשר לנר חנוכה [תשו' שואל ומשיב ח"א מהדורא תליתאה סי' שמ"ט]:

(ג) לנר חנוכה - אבל לא להשמש [מ"א] ור"ל דבשבת חנוכה אסור לעשות השמש מהשמנים ופתילות שאין מדליקין בהם בשבת דכיון דמותר לעשות איזה תשמיש נגד השמש א"כ חיישינן שמא יטה. אם נמצא עכבר בשמן מאוס הוא ואסור לנר חנוכה:

(ד) שעוה - ומ"מ מצוה בשל שמן טפי מנרות של שעוה דע"י השמן נעשה הנס:

(ה) ואפילו בליל שבת שבתוך וכו' - ר"ל דס"ד דניחוש בזה כמו בעלמא בנר של שבת שמא לא תדלק יפה ויטה הנר להביא השמן לפי הפתילה קמ"ל דכאן אין לחוש לזה דהא אסור להשתמש לאורה א"כ לא איכפת ליה במה שלא תדלק יפה:

(ו) אם אינו נותן וכו' מצותו - דאם יתן יותר יש חשש שמא יטה אותו נר חנוכה להשתמש בו אחר השיעור של הדלקה שאז מותר ליהנות ממנו כדלעיל בסימן תרע"ב ס"ב:

(ז) לפי שאסור להשתמש וכו' - היינו אפילו אותן שמוסיפין המהדרין בכל לילה ג"כ אסור להשתמש לאורן:

(ח) בנר חנוכה - כדי שיהא ניכר שהוא נר מצוה לפרסם הנס ועוד כיון שע"י נס שנעשה במנורה. תקנוה עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל:

(ט) בין בשבת - היינו דאפילו לאכול אצלן דהוא סעודת מצוה ג"כ אסור:

(י) ואפילו לבדוק וכו' - שהוא תשמיש עראי ג"כ אסור ועיין במ"א וט"ז שהסכימו דאפילו למנותן מרחוק שאין ידיו סמוכות לנר ג"כ אסור:

(יא) אסור - כדי שלא יהא מצות בזויות עליו ודוקא בזה שהוא עכ"פ תשמיש עראי אבל כל שאינו משמש כלום רשאי לישב בביתו בשעה שנר חנוכה דולקת:

(יב) אפילו תשמיש של קדושה וכו' - מדברי הט"ז מוכח דלדעה ראשונה אסור אפילו בלימוד דרך עראי דאלו בדרך קבע אפילו לדעה שניה אסור ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:

(יג) אסור - וכן בנרות בהכ"נ אין משתמשין לאורן אף תשמישי קדושה כמו בבית דהיינו אם ירצה להתפלל מעריב אצלם כ"ז שלא דלקו חצי שעה אסור:

(יד) ונוהגין להדליק נר נוסף - פי' מלבד הנר שמניחין על השולחן דחוששין כיון שמדליקין בפנים אולי ישתמשו בנרות של חנוכה ולאו אדעתייהו אבל מעיקר הדין כיון שיש לו נר על שולחנו א"צ להדליק נר נוסף:

(טו) שאם ישתמש וכו' - ועיין מ"א שלכתחלה אין להשתמש אצל כולן יחד כ"א לאור הנוסף [או להשמש] בלבד כשהוא אחד בפני עצמו דהרואה יאמר לצרכו הדליק כולן דלפעמים אדם מדליק כמה נרות ועיין בה"ל:

(טז) ויניחנו מרחוק וכו' - כדי שיהיה היכר כמה נרות מדליקין באותו יום ולא יחשבוהו עמהם:

(יז) מניח אצלן וכו' - וטוב שלבד זה יניח נר על השלחן:

(יח) השמש שבו וכו' - ואפילו רבים המדליקין כיון שכל אחד מניח נרותיו במקום מיוחד כנ"ל בסימן תרע"א ס"ב בהג"ה צריך להניח שמש אצל כל אחד ואחד אפילו יש נר על השולחן דשמא ישתמש אצל הנרות:

(יט) עדיף טפי - דבזה מוכח בהדיא לבני הבית שאינו ממנין הנרות:

(כ) יותר ארוך וכו' שאם בא להשתמש וכו' - ר"ל דכיון שהוא גדול עיקר תשמישו ממנו וה"ה אם מעמידו גבוה קצת משאר הנרות שפיר דמי:

(כא) אם נתערב וכו' - ר"ל לאחר שהודלק שנעשה בו מעשה נתערב [דמקודם לכן לא נאסר דהזמנה לנר חנוכה לאו מילתא היא] ואח"כ כבה בתוך זמן שיעורו ופסק בתה"ד דלא בטל אפילו באלף דהיינו ליטול אחת מתוכן להדליקו ולהשתמש בו וה"ה בעודן דולקין לא יטול אחד מתוכן להשתמש בו לאורו והכל מטעם דהוא דבר של מנין ור"ל דאפילו במקום שרגילין למכור הנרות במשקל מ"מ נרות של מצוה הכל מונין אותן בכל לילה ודבר שבמנין חשוב הוא ולא בטיל:

(כב) דהוי דבר של מנין - ורש"ל חולק ופוסק דחד בתרי בטל. ועיין בט"ז שכתב דאפילו להרמ"א דוקא כשנתערב בתוך ימי חנוכה דחשובין הן דהן ראויין למצוה ביום המחרת אבל אם נתערב ביום השמיני וכ"ש לאחר מכן כבר בטל חשיבותו ודינו לכו"ע כיבש ביבש ובטל ברוב:

(כג) כל כך שבודאי וכו' - פי' אם נתערב נר חנוכה א' מדליק ב' ואם נתערב ב' או ג' ידליק אחד יותר כדי שימצא בו נר של היתר ג"כ:

(כד) מותר להשתמש אצלן - דהא הדלקת השמש הוא כדי שישתמש לאורן ש"מ דאם הם ביחד מותר לשמש אצלן ויש מן הפוסקים דס"ל דדוקא שמש שעומד למעלה מכל הנרות שרי דאז עיקר תשמישו לאור השמש משא"כ בזה שמשתמש לאור כולן הרי מתהנה ג"כ מנר חנוכה והנה במ"א ופר"ח הסכימו דהדין עם הרמ"א אמנם הגר"א לעיל בסימן רס"ד האריך בזה ומשמע דלדבריו אין הדין הזה מוכרע וכן במור וקציעה משמע דלמעשה יש להחמיר בדין זה:

סעיף ב

(כה) הדלקה עושה מצוה וכו' - ר"ל כיון שהדליק תיכף קיים המצוה לפיכך אם כבתה אין זקוק לה ואם הדליקה במקום הרוח וכבתה זקוק לה לחזור ולהדליקה במקום שאין הרוח מצוי דזה הוי כאלו לא נתן בה שמן כשיעור ומ"מ לא יברך עליה [אחרונים] ופשוט דאם הוא רואה שהאור אין נאחז בהפתילה ובודאי יכבה במהרה שאינו יוצא בהדלקה זו וצריך מדינא לחזור ולהדליקה לאחר הכביה:

(כו) שעדיין הוא מבעוד יום - הטעם כיון שבע"ש מחוייב להדליק קודם שקיעה וגם כבר בירך עליה להדליק נר של חנוכה כבר הותחלה המצוה בהכשר ועיין בט"ז שחולק ע"ז ודעתו דקודם קבלת שבת שיש עדיין היתר להדליק מחוייב לחזור ולהדליק ובלי ברכה:

(כז) ואם רוצה להחמיר וכו' - והאחרונים כתבו דראוי להחמיר לחזור ולהדליקה בכל ענין ובפרט אם נכבה בע"ש קודם קבלת שבת. ואם הוא קיבל בעצמו שבת ואח"כ כבה ויש עדיין זמן היתר מותר לומר לחבירו שידליקם [פמ"ג]. ומצוה מן המובחר לקנות שעוה לנר חנוכה מן מה שנוטף מן הנרות בביהכ"נ מאחר דאיתעביד בהו חדא מצוה ליתעביד בהו מצוה אחריתא:

סעיף ג

(כח) חרס - כתבו הספרים שטוב כל אחד שיטריח לעשות לו מנורה יפה לפי כחו וכן הנרות יעשה יפה:

(כט) אחרת - שהוא מאוס וביזוי מצוה:

(ל) מכוסה - היינו מצופה באבר:

סעיף ד

(לא) עד שתכלה - שאין בהם בזיון מצוה דאדרבה הם נוחין להדליק יותר כשהם מודלקין כבר:

סימן תרעד

סעיף א

(א) נר חנוכה מנר חנוכה - מיירי מליל ראשון ואילך שיש יותר מנר אחד ומדליק זה מזה א"נ בליל ראשון ויש שני אנשים בבית אחד שכל אחד מדליק בפני עצמו מותרין להדליק זה מזה דשתיהן נרות של מצוה הן ואף דמבואר לקמן בסימן תרע"ה שצריך להניחה תחלה על מקומה ואח"כ להדליקה כבר כתב הט"ז לקמן דעל זמן מועט אין להקפיד ע"ז ולדעת שארי אחרונים דסוברין דעל זמן מועט ג"כ יש להקפיד הכא מיירי שהיו שניהן קבועין במקומן אכן היה להן פתילות ארוכות והפתילה מגיע לנר שלפניה וא"צ להסירה ממקומה:

(ב) בלא אמצעי - דאין בזה ביזוי מצוה כיון דשתיהן של מצוה הן ואם כבה אחד מהנרות אין להדליקה מן האחרים אפילו בלא אמצעי ואפילו כבתה בתוך שיעור הזמן דאין בהדלקה זו מצוה מעיקר הדין דקי"ל כבתה אין זקוק לה:

(ג) ע"י נר של חול אסור - מפני שנראה כמבזה נר של מצוה שמדליק ממנו נר של חול אע"פ שהוא עושה לצורך מצוה ונר של שמש הוא בכלל נר של חול לזה ועיין לקמיה בסק"ז:

(ד) גם בזה - ס"ל דכיון דעושה כדי להדליק תיכף ממנו נר של מצוה לאו בכלל ביזוי הוא:

(ה) בנרות חנוכה וכו' - ודוקא בנרות חנוכה ומטעם שמבאר לקמיה אבל בנרות אחרים של מצוה כגון של שבת ושל בית הכנסת וכדומה מדליקין מנר לנר [ד"מ] וכן הסכים בספר חמד משה דכן הוא עמא דבר וכ"כ בחיי אדם וכן משמע לעיל בסימן קנ"ד סי"ד דדוקא נר של הדיוט אין מדליקין מנר של ביהכ"נ אבל נר מנר שרי ולא הגיה הרמ"א שם כלום להחמיר משמע דפשיטא ליה דבזה לית כאן מנהג להחמיר ועיין בפמ"ג דע"י נר של חול אין כדאי אפילו בשאר נרות של מצוה ועיין לקמיה מה שנכתוב בזה:

(ו) דעיקר מצותו וכו' - היינו דמדינא הלא סגי בנר אחד לכל בני הבית היכי דסמוכין כולן על שולחן אחד [מ"א] ולפ"ז היכא דשני בע"ב דרין בבית אחד דמדינא צריך הדלקת נר חנוכה לכל אחד מדליקין זה מזה [פמ"ג] ועיין מה שכתבנו לעיל בסוף סק"א:

(ז) אינו למצוה כ"כ - כבר כתבנו שאם נכבה אחד מן הנרות אין להדליק מדינא מן נרות אחרות וכ"ש שאם נכבה השמש שאין להדליקו מן נר חנוכה. וכתב רש"ל שבבהכ"נ אין חילוק בין השמש לשאר נרות שכל הנרות שבתוכה קרויים נר מצוה ומשו"ה יש לגעור באותן שמדליקין נרותיהן ע"י השפחות מנר ביהכ"נ אפילו מן השמש חוץ ממוצאי שבת כדי לילך לביתו להאיר במבואות האפילות:

(ח) כ"ש שמותר להדליק מהן - ולפי מה שכתבנו לעיל בסימן תרע"ב דיש פוסקים שסוברין דכל זמן שדולקין אסור להשתמש לאורן ה"ה דאין להדליק מהן. ומ"מ נראה דאין להחמיר בזה רק לענין להדליק ממנו נרות של חול אבל נר של מצוה דמדינא מותר אפילו בתוך השיעור עכ"פ אין לנו להחמיר אחר שעבר השיעור:

סעיף ב

(ט) ומותר להדליק זה מזה - עיין בביאור הגר"א שכתב דלדיעה ראשונה לעיל בסימן תרע"ג ס"א דאפילו תשמיש קדושה אסור להשתמש לנר חנוכה וכתבו הטעם שאינו דומה להא דקי"ל דמדליקין מנר לנר דהתם כולהו נרות חדא מצוה היא משא"כ ללמוד הוא מצוה אחרת ונראות כמבטלות זו את זו גם בענינינו אסור ועיין בספר חמד משה דדעתו ג"כ דאין להדליק שאר נרות מנר חנוכה ע"ש:

סימן תרעה

סעיף א

(א) הדלקה עושה מצוה - מדמברכינן אקב"ו להדליק נר וכו'. ולפ"ז גם בשבת ויו"ט נמי דינא הכי וכמו שכתבנו לעיל בסי' רס"ג סי"א בהג"ה:

(ב) לפיכך וכו' - ר"ל שאם היינו סוברין שהנחה עושה מצוה היה צריך לכבותה ולהגביה ולהניחה לשם מצוה ולהדליקה אבל כיון שהדלקה עושה מצוה מדליקה כמות שהיא מונחת:

(ג) מכבה ומדליקה לשם מצוה - ואינו מועיל מה שהדליקה אתמול לשם מצוה דכל יומא ויומא מילתא באנפי נפשה היא:

(ד) ומ"מ צריך וכו' - ר"ל דלא תימא דלא איכפת לן בהנחה כלל ובאיזה ענין שידליק יצא קמ"ל:

(ה) שידליקנה במקום הנחתה שאם וכו' - הנה בזמן הגמרא שהיה צריך להניח הנ"ח על פתח ביתו מבחוץ הוא כפשטיה דצריך להדליק ג"כ במקום ההנחה דהיינו מבחוץ ששם הוא מקום החיוב של פרסומי ניסא ואפילו כהיום שאנו מקילין ומדליקין בפנים בבית מ"מ אינו יוצא באופן זה דצריך שיהיה הדלקת הנרות במקום שיניחם לבסוף משום דהרואה יאמר לצורכו הוא מדליקה ולפ"ז פשוט דה"ה אם הדליקה בחוץ והניחה בפנים ג"כ אינו יוצא מטעם זה:

(ו) והוציאה לחוץ וכו' - וכתבו הפוסקים שאפילו היה ההדלקה והנחה במקום אחד בפנים או בחוץ ג"כ יש ליזהר שלא לטלטל הנ"ח ממקומן עד שיושלם השיעור של הדלקה דהיינו חצי שעה ויש מאחרונים שמקילין בזה וכתב הפמ"ג דלכתחלה בודאי יש ליזהר בזה. ואפילו בנרות חנוכה שמדליקין בביהכ"נ ג"כ נכון ליזהר לכתחלה שלא לטלטלן ממקומן עד שיעור חצי שעה:

(ז) ואוחזה בידו וכו' - דעת הט"ז דדוקא שאוחזה כל זמן מצותו אבל אם אוחזה בידו קצת זמן ואח"כ מניחה כשהיא דולקת יצא אבל כמה אחרונים מפקפקין בזה ודעתם דאין לדלוק עד שיהיו מונחין תחלה במקומן:

סעיף ב

(ח) לא יצא ידי חובתו - וצריך לכבותה וליתן בה שמן כשיעור ולחזור ולהדליק בלא ברכה:

סעיף ג

(ט) אשה מדלקת - פי' בעד כל בני ביתה. ואפילו איש יכול לעשות אותה שליח להוציאו אם עומדין בשעה שמדלקת ושומעין הברכה ובדיעבד אם לא ענו אמן על הברכה ג"כ יצאו וכן איש מברך לאשה ויוצאת ידי חובתה אם עומדת שם ושומעת הברכה לא בע"א ועיין בתשובת עולת שמואל סימן ק"ה דלדידן שמדליקין כ"א בפ"ע מ"מ אשה אינה צריכה להדליק דהויין רק טפילות לאנשים ואם רוצים להדליק מברכות דהוי כשאר מ"ע שהזמן גרמא דיכולות לברך וכשאין האיש בבית תדליק האשה דהוי בת חיובא ובברכה ולא ידליק קטן וכדלקמיה. כתב רש"ל בתשובה סימן ע"ז סומא אם הוא בבית שאחרים דולקין ויכול להשתתף בפריטי עמהם ויברכו עליו זה עדיף וכן אם יש לו אשה אשתו מדלקת עליו ואם הוא בבית מיוחד ואין לו אשה ידליק בעצמו ע"י סיוע של אחר ועיין בשע"ת דלא יברך וכ"ש שאינו יכול להוציא אחרים:

(י) שאף היא חייבת בה - שהנס היה גם להן שהגזירה היתה על כל בתולה הנישאת שתבעל להגמון תחלה וגם התשועה נעשה ע"י אשה שבת יוחנן כ"ג חתכה ראשו של ראש הצוררים:

(יא) כלום - אפילו אחרים עומדין ע"ג דאין עליהן חיוב מצוה:

(יב) ואע"פ שהניחה גדול - דהדלקה עושה מצוה ולא הנחה:

(יג) ויש מי שאומר וכו' - הנה לפי מה שסתם המחבר בסימן תרפ"ט ס"ב משמע דלמעשה אין לסמוך שיהיה הקטן יכול להוציא בהדלקתו לגדולים [אחרונים]:

(יד) ולדידן וכו' - ר"ל דאף אם נימא להלכה דלא כהי"א הנ"ל ואינו יכול להוציא אחרים בהדלקתו מ"מ הוא בעצמו כיון שהגיע לחינוך צריך להדליק ועיין בבה"ל ונ"ל דלקטן א"צ להחמיר כולי האי ודי שידליק בכל לילה רק נר אחד לכו"ע. כתבו האחרונים דגר ג"כ יכול לומר שעשה נסים לאבותינו:

סימן תרעו

סעיף א

(א) להדליק נר חנוכה - בגמרא וכל הפוסקים איתא נר של חנוכה וכ"כ המהרש"ל אך שכתב שיאמר שלחנוכה במילה אחת ולא של חנוכה שתי מילות. והעולם אין נוהגין להקפיד בזה [פמ"ג]. בזמן הזה ולא ובזמן. והגיענו לזמן הזה הלמ"ד בחיר"ק ולא בפת"ח:

(ב) או כשיזכור - ר"ל כשיזכור בשאר הלילות בשעת ההדלקה [לבוש] ואם נזכר אחר ההדלקה אינו מברך בלילה זו עוד:

סעיף ב

(ג) שתים להדליק ושעשה נסים - דנס כל יומא איתא שהרי כל שמנה ימים הדליקו מן הפך אבל זמן משהגיענו להתחלת הזמן הגיענו:

(ד) קודם שיתחיל להדליק - דבעינן שיהיו הברכות עובר לעשייתן. הדליק נר חנוכה ושכח לברך על הדלקתה ורק קודם שהדליק כולן נזכר דעדיין לא בירך יש לו לברך כל הברכות [ת' רע"א מ"ת סי"ג] עוד כתב שאם נזכר לאחר שהדליק כולם אין לו לברך ברכת להדליק רק ברכת שעשה נסים וכן ברכת שהחיינו יש לו לברך:

סעיף ג

(ה) ואינו עתיד להדליק באותו הלילה - אבל אם ידליק אח"כ לא יברך אראיה כיון דיוכל לברך אח"כ על ההדלקה:

(ו) וגם אין מדליקין וכו' - ויש פוסקים דסברי דאפילו יודע שמדליקין עליו בביתו כיון דהוא בעצמו אינו מדליק וגם אינו משתתף עם אחרים בפריטי צריך לברך על הראיה להודות על הנס וגם לברך אז שהחיינו ומ"מ אינו כדאי לעשות כן למעשה דספק ברכות להקל:

(ז) אינו חוזר וכו' - משום דהלא בירך מאתמול כשראה הנרות. ואם באתמול לא בירך כלל משום דסמך על אשתו שמדלקת בביתו וכפי מה דמוכח מדברי המחבר דאם אשתו מדלקת עליו בתוך ביתו חשוב כמו שהדליק בעצמו ע"כ אם בא בליל שני לביתו ומדליק אינו צריך לברך ברכת שהחיינו:

סעיף ד

(ח) אחר שהדליק וכו' - אחר שהדליק נר הראשון שהוא העיקר אומר הנרות הללו ויגמור ההדלקות בעוד שאומר הנרות וכו' ובנוסח הנרות יש ל"ו תיבות נגד הנרות של חנוכה מלבד אלו שני תיבות הנרות הללו כלומר הנרות הללו הם ל"ו עכ"ל רש"ל [ובשני תיבות הנרת הללו יש ח' אותיות רמז לח' ימי חנוכה] ומ"מ מי שנוהג לומר הנרות הללו לאחר שהדליק הכל נמי שפיר דמי [פמ"ג]:

סעיף ה

(ט) בנר היותר ימיני וכו' - יתחיל ויברך על הנוסף וכו'. ואין חילוק בין שמניח מימין הפתח ובין שמניח משמאל הפתח תמיד יתחיל הברכה בנר הנוסף [ב"י] וי"א דאם מונח בימין הפתח אזי צריך להתחיל תמיד בנר הימיני שהוא סמוך לפתח והולך מימין לשמאל ואם מניח הנרות בשמאל הפתח צריך להדליק ג"כ תמיד תחילה הנר הסמוך להפתח והולך ומדליק משמאל לימין ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ומה טוב ונכון אם יכול לסדר כולם בתוך חלל הפתח שיהיו כולם שוין בטפח הסמוך לפתח אכן יזהר שלא יפתח הפתח במשך חצי שעה שהנרות דולקין שלא יכבם הרוח ועיין במה שכתבנו בבה"ל דעת הט"ז בענין זה:

(י) כדי להפנות לימין - כמו שאחז"ל כל פינות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין:

(יא) וכן בכל לילה וכו' מברך על הנוסף וכו' - וה"ה כשמדליק בחלון או בחלל הפתח או בבהכ"נ בליל ראשון ידליק בתחלה בנר היותר ימיני ובליל שני ביותר שמאלי וכן בליל ג' וד' עד יום שמיני הכל ידליק בנר הנוסף ואח"כ פונה והולך לצד ימין ובכל זה ירחיק א"ע לצד שמאל בעת ההדלקה כדי שיפגע בו תחלה ולא יצטרך להעביר על המצות. ולדעת הי"א הנ"ל גם בזה יברך תמיד על הנר הראשון שהוא עיקר המצוה. ונראה דבזה יעמיד הנר הראשון לצד שמאל ואח"כ בכל יום מוסיף והולך לצד ימין וההדלקה יהיה תמיד בנר שעומד בצד שמאל כמו שכתבנו ופונה והולך לצד ימין:

סימן תרעז

סעיף א

(א) אכסנאי וכו' - וה"ה הבחורים שלומדים שלא בביתם צריכין להשתתף עכ"פ ודוקא בבחור שאוכל בפ"ע אבל אם סמוך על שולחן בעה"ב הוא בכלל ב"ב וה"ה משרתיו כיון שהם סמוכין על שולחנו בקביעות מדינא א"צ להדליק אא"כ רוצה להיות מן המהדרין:

(ב) שאין מדליקין עליו בביתו - כי מדינא כשאשתו מדלקת נר חנוכה בביתו הוא יוצא י"ח בהדלקתה אף שהוא במקום רחוק מביתו וא"צ שוב להשתתף אפילו בפריטי ועיין בט"ז בשם רש"ל דדוקא כשהוא יודע בבירור שאשתו מדלקת עליו אבל אם אינו יודע יש לו להדליק וגם לברך. ומטעם זה מי שלא ידע שהדליקו עליו ובא באותו לילה לביתו ומצא שהדליקו עליו צריך להדליק דכיון שלא ידע מתחלה מסתמא היה דעתו להדליק בעצמו ולא לצאת בשל אשתו וממילא חל עליו תקנת חכמים ועיין במ"א שדעתו בזה דידליק בלא ברכה:

(ג) לתת פרוטה - היינו שא"צ האכסנאי ליתן כל חצי הוצאות הנרות רק בפרוטה סגי דעי"ז מקנה לו חלק בשמן [ויש מאחרונים שכתבו דצריך הבעה"ב להוסיף מעט שמן בשבילו חוץ השיעור שצריך ליתן לצורך חצי שעה בשביל עצמו] וה"ה אם בעה"ב מקנה לו חלק בשמן במתנה שרי דהוי כמשתתף בפרוטה ומ"מ אם יש לאכסנאי נר נכון יותר להדליק בעצמו:

(ד) להשתתף עמו - היינו אפילו אם אוכל על שולחן בעה"ב לא אמרינן דכבני ביתו דמי ומדינא די בנר אחד לכולם כיון דאורח הוא ואינו סמוך על שולחנו בקביעות צריך להשתתף עמו. וצריך האכסנאי לשמוע הברכות מבעה"ב [אחרונים]:

(ה) ואם יש לו וכו' - הטעם משום חשדא שיחשדו אותו שלא הדליק נר חנוכה ואפילו אם הוא יודע שמדליקין עליו בביתו לא מהני:

(ו) פתח פתוח וכו' - אפילו הוא פתוח לרוח שפתח בעל הבית פתוחה והבעה"ב הלא הדליק נר חנוכה מ"מ חיישינן שכשידעו שפה התאכסן אורח אחד יאמרו שלא הדליק נר חנוכה:

(ז) לעצמו - משמע מזה דכשאין פתח פתוח אפילו הוא מתאכסן בחדר בפני עצמו יכול להשתתף בפריטי עם בעה"ב או אם הוא נשוי יכול לסמוך על ביתו ויש פוסקים שסוברין דכ"ז בזמן הגמרא שהיו מדליקין בפתחי הבתים ובחצרות אבל האידנא שמדליקין בפנים בבית כל אורחים היינו אפילו נשוי שבביתו מדליקין עליו בודאי ג"כ צריך להדליק בעצמו בכל גווני דמי יודע באכסניא אם יש לו אשה בבית שמדלקת עליו ואתו למיחשדיה וגם להשתתף בפריטי אינו מועיל משום דכיון שהמנהג כהיום שכל אחד מדליק בבית בפ"ע אתו בני הבית לחשדו ומסיק המ"א שאין להחמיר כדבריהם כ"א כשיש לו עכ"פ חדר בפ"ע אבל אם אין לו חדר בפ"ע יכול לסמוך אאנשי ביתו שהדליקו עליו בביתו או אפריטי ועיין לעיל בסוף סק"ג שכתבנו דכשיש לו נר נכון יותר להדליק בעצמו ועיין לעיל בסימן תרע"ו שהבאנו כמה פוסקים שסוברין דכשהוא סומך על אנשי ביתו אף שיוצא בזה ידי נר חנוכה מ"מ כשרואה אח"כ נר חנוכה יש אומרים שצריך לברך שעשה נסים וע"כ נכון יותר להדליק בעצמו אפילו נר אחד ולא לסמוך על קולא זו ועיין לקמיה בס"ג מה שנכתוב בזה:

(ח) צריך להדליק וכו' - וכיון דבזה ההדלקה אינו אלא משום חשדא י"א דלא יברך אם יודע שמדליקין עליו בביתו אבל אם אין מדליקין עליו בביתו צריך לברך דכיון שהוא מדליק בעצמו בודאי אינו משתתף עמהם בפריטי וחל עליו מדינא חובת הדלקה:

(ט) אף על פי שאותו בית וכו' - טעמו שכיון שיש לו בית מיוחד לשינה והעולם רואין אותו נכנס ויוצא בו איכא חשדא אם אינו מדליק שאין העולם יודעין שאוכל במקום אחר [טור]:

(י) האוכל אצל אביו - ואפילו אוכל אצלו בקביעות כיון דהטעם משום חשד:

(יא) וי"א דבזה"ז וכו' - ועיין באחרונים שכתבו דגם הדעה ראשונה מודה בזה"ז דכיון שמדליקין בפנים ליכא חשדא מעוברים ושבים אלא מבני הבית והם יודעים שמדליק במקום שאוכל או משתתף עם בעה"ב שם:

(יב) במקום שאוכל - דמקום אכילתו עיקר. ודוקא לענין אכסנאי הנ"ל שאין ביתו אצלו או לענין בן הסמוך על שולחן אביו אבל מי שסועד אצל חבירו באקראי ויש לו שם בית באותו העיר צריך לילך לביתו להדליק שם נר חנוכה ואם אינו רוצה לזוז ממקום שסועד יצוה לאשתו שתדליק עליו בביתו ומ"מ מצוה בו יותר מבשלוחו ועיין בבה"ל:

סעיף ב

(יג) קטן שהגיע לחינוך וכו' - לפי מה שפסק המחבר בסי' תרע"א ס"ב דאפילו המהדרין מן המהדרין אין מדליקין רק נר אחד לכל אנשי הבית ורק שמוסיפין והולכין בכל יום נר אחד יותר ע"כ מיירי כאן שהקטן הזה יש לו בית בפ"ע וע"כ צריך להדליק ולברך אבל לדידן דנהגינן שכל אחד צריך להדר ולהדליק בפ"ע א"כ גם הקטן הזה צריך בכל גווני להדליק בפ"ע והכי פסק הרמ"א לעיל בסוף סימן תרע"ה אבל דעת הש"ג והמאירי דאפילו לדידן א"צ לחנך הקטן להדליק בפ"ע אם לא שיש לו בית בפ"ע:

סעיף ג

(יד) כי חייב לראות - זה סותר לסימן תרע"ו ס"ג דסובר שם דכשמדליקין בביתו א"צ לברך על הראיה ודין דכאן הוא מן המרדכי ושם סתם המחבר כשארי פוסקים שחולקין עליו ולכן לדינא אין לנהוג כן להדליק בברכה אא"כ שיאמר שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו וכמ"ש רמ"א אח"ז ועיין לקמיה:

(טו) אם רוצה להחמיר וכו' - ר"ל אף דמדינא פטור להדליק אם מדליקין עליו בביתו מ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בעצמו רשאי ובלבד שיכוין במחשבתו קודם שעת ההדלקה שאינו רוצה לצאת בשל אשתו וממילא לית כאן משום ברכה לבטלה דכיון שאינו רוצה לצאת בהדלקתה חל חיוב הדלקה עליה:

(טז) וכן נוהגין - וכן סתמו הרבה אחרונים. ויש מן הפוסקים שסוברין אחרי דחז"ל פטרוהו ע"י הדלקת אשתו לא כל כמיניה לומר איני רוצה לצאת בשל אשתי וידליק בלא ברכה. והנה אף דודאי אין למחות ביד הנוהגין לברך אחרי דהרבה אחרונים הסכימו לברך מ"מ טוב יותר להדר לשמוע הברכות מפי אחר ויענה אמן [ויכוין לצאת בהן] וידליק נרותיו או יראה לשער להדליק נרותיו ולברך עליהן זמן מה קודם שמדלקת אשתו בביתו דהיינו שהיא מדלקת אחר מערב כמנהג העולם והוא ידליק קודם מערב:

סעיף ד

(יז) הנותר ביום השמיני וכו' - דבלילות הקודמין אם נותר יכול להשתמש בהן למצות הדלקה בלילות שאחריהן ואם נתערב בשמן אחר דינו כדלקמיה:

(יח) מן השמן הצריך וכו' - היינו שלא נתן תחלה רק כשיעור הדלקה ונכבה באמצע ונותר ולכן אסור דהוקצה למצותו ואסור להנות הימנו אבל אם נתן הרבה בנר ונותר מותר להשתמש בו לכתחלה וכמו שכתב לעיל בסימן תרע"ב ס"ב. ודע דיש פוסקים שסוברין דאם נתן השמן בסתם הוקצה כל השמן אם לא דהתנה לכתחלה שלא יאסור אלא כשיעור ועיין לעיל בסימן תרע"ב במשנה ברורה סק"ז:

(יט) ושורפו בפ"ע - דלהניחו לשנה הבאה לנ"ח אסור דחיישינן לתקלה ואפילו להניחו בכלי מאוס דודאי לא יבוא לאכלו ג"כ אסור דחיישינן שמא יבוא לדלוק ולהנות הימנו:

(כ) שאין להוסיף עליו וכו' - ועיין ביו"ד סימן צ"ט ס"ו דיש מתירין בכל איסור דרבנן להוסיף עליו אם נתערב ולכן כתב כאן יש מי שאומר:

סימן תרעח

סעיף א

(א) לקנות נר חנוכה וכו' - ואם יש לו נר אחד לביתו סגי אע"ג דטוב וראוי שיהיה ב' נרות לשבת כדלעיל בסימן רס"ג מ"מ במקום הדחק די שיהיה נר אחד על השולחן שאוכל והשאר לנר חנוכה ולהוי מן המהדרין [אחרונים]:

(ב) מפני שלום ביתו - י"א דבזה"ז שמדליקין בפנים יקנה לנר חנוכה שהרי לא ישב בחושך ואע"פ שאסור להשתמש לאורה הוי כשעת הסכנה דאיתא לעיל בסימן תרע"א ס"ה דמניחה על שולחנו אבל רוב האחרונים הסכימו דאין לחלק בזה בין זמן הגמרא לזמנינו:

(ג) וע"ל סימן רס"ג ס"ג - דמבואר שם דאם אין ידו משגת לנר שבת וקידוש היום ג"כ נר שבת קודם:

(ד) ואין לו לנר חנוכה וליין וכו' - ומיירי דיש לו פת דאי אין לו פת קניית הפת דוחה אפילו לנר של שבת וכ"ש נר חנוכה וקידוש היום ועיין לעיל בסימן רס"ג סק"ט במשנה ברורה ובה"ל שם:

(ה) יקנה לנר חנוכה - היינו נר אחד והמותר ליין קידוש:

(ו) משום פרסומי ניסא - וקידוש היום הלא יכול לקדש בפת ובלא"ה קידוש על היין הוא רק מדרבנן דמן התורה יוצא בזכירת דברים בעלמא:

(ז) קודם ליין הבדלה - משום האי טעמא:

(ח) ועיין לעיל וכו' - אין נזכר שם יותר מכאן ונראה דצ"ל כדלעיל בסימן וכו':

סימן תרעט

סעיף א

(א) נר חנוכה תחלה - כדי לצאת דעת הי"א דס"ל דאי ידליק של שבת תחלה קבליה לשבת ואיתסר עליה מלאכה אבל רוב פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דלא תליא קבלת שבת בהדלקת הנר וע"כ אם הדליק של שבת ולא קיבל שבת במחשבתו יכול להדליק אח"כ וכ"ז באיש המדליק אבל אשה המדלקת כיון שהמנהג שמסתמא מקבלת שבת בהדלקתה א"כ לא תדליק שוב של חנוכה אלא תאמר לאחר להדליק והוא יברך אקב"ו להדליק בשבילה אבל ברכת שעשה נסים וכן שהחיינו ביום א' יכולה בעצמה לברך:

(ב) בעוד היום גדול - ודוקא אחר פלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם הלילה כמ"ש בריש סי' תרע"ב. וכבר כתבנו בשם האחרונים דצריך ליתן בה שמן עד שידלק חצי שעה אחר צאת הכוכבים וכן במדליק נרות ואם אין לו כ"כ שמן ונרות גדולות יראה עכ"פ אחת מהן שיהיה דולקת השיעור הזה וכתבו האחרונים דנכון לכתחלה שיתפלל מנחה תחלה ואח"כ ידליק:

סימן תרפ

סעיף א

(א) בליל שבת וכו' - וה"ה בחול צריך ליזהר בזה שלא להעמיד הנרות נגד המקום ששולט שם הרוח אלא דבשבת צריך שמירה יתירה בזה:

(ב) שום דבר לחוץ וכו' - היינו במקום שמדליקין הנרות נגד פתח הבית מבפנים [וגם במקום שמדליקין בכותל אחורי הדלת יש ליזהר בזה וכדלעיל בסימן רע"ז ס"א] אבל במקום שמדליקין בבית החורף ויש בית לפני בית החורף אין לחוש לכבוי דאפילו יכבה בפתיחתו אין זה פסיק רישא אם לא שיפתח בית החורף מכוון כנגד פתח הבית הפתוח לחצר או לר"ה דאז יזהר לנעול פתח הבית קודם שיפתח פתח בית החורף [ב"ח]:

(ג) בין הנרות לפתח וכו' - ואם לא נתן אסור לפתוח הדלת ועיין לעיל בסימן רע"א בבה"ל ד"ה כדרכו:

סעיף ב

(ד) בדלת עצמה וכו' - שפתיחתו ונעילתו מקרב השמן לנר או מרחיקו ממנה ויש בזה משום מכבה או מבעיר ואע"ג דאינו מכוין לזה הוא פסיק רישא:

(ה) ועיין לעיל וכו' - ר"ל דשם סתם לאיסור וכן הלכה:

סימן תרפא

סעיף א

(א) אין מבדילין - ר"ל שאם בירך תחלה על הדלקת נר חנוכה אין להבדיל עליהם אח"כ מטעם הכתוב בשו"ע אבל יכול לברך תחלה על הנר חנוכה להבדלה ולכבותה ולחזור ולהדליקה למצות נר חנוכה ועדיף טפי למיעבד הכי דכיון דעביד ביה מצוה חדא ליעבד ביה מצוה אחריתא אלא דכיון דקי"ל דלאחר האפוקי יומא עדיף טפי כדלקמיה בס"ב נוהגין להדליק נר חנוכה תחלה ושוב א"א להבדיל עליו:

סעיף ב

(ב) קודם ההבדלה - דאף דמצות הבדלה תדירה מ"מ כל מה דנוכל לאחר לצאת מן השבת עדיף טפי וגם בהדלקה יש פרסומי ניסא ואם שכח אתה חוננתנו יאמר המבדיל בין קודש לחול ואח"כ ידליק ואח"כ אומרים ויתן לך ואח"כ מבדילין:

(ג) וכ"ש בביתו וכו' שהרי כבר הבדיל - ר"ל וכבר שמע הבדלה ודבריו מגומגם דהא לא נתכוין לצאת בהבדלה של ש"ץ ששמע בבהכ"נ. ודע דט"ז ועוד כמה אחרונים שעומדים בשיטתו פליגי על עיקר דינו של המחבר ורמ"א וס"ל דמצות הבדלה קודמת לנר חנוכה משום דהיא תדירה. ועיין בבה"ל שהבאנו דיש בזה דיעות בין הראשונים וע"כ בבהכ"נ אין לשנות המנהג שנהגו בישראל להדליק מקודם ואח"כ להבדיל ובבית דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד:

סימן תרפב

סעיף א

(א) אומר על הנסים - כתוב בספרים שבנוסח על הניסים יאמר ועל הנסים בוי"ו הן בתפלה הן בבהמ"ז. כשעמדה עליהם יש לדלג תיבת עליהם דהא אח"כ אומר על עמך ישראל אא"כ אומר ועל עמך ישראל [פר"ח]:

(ב) בברכת המזון בברכת הארץ ובתפלה בברכת מודים - הטעם דכולה מילתא דחנוכה עיקרה הודאה היא. ובברכה מעין שלש בחנוכה ופורים אין מזכירין של חנוכה ופורים:

(ג) אין מחזירין אותו - דלאו דאורייתא נינהו וקאי אתפלה ואברכת המזון ואין חילוק בבהמ"ז בין בחול ובין בשבת חנוכה אף דמוכרח לאכול מצד שהוא שבת מ"מ אינו חוזר בשביל על הניסים דחנוכה [פמ"ג] ועיין בסימן קפ"ח במשנה ברורה סוף סקל"ג:

(ד) כשמגיע להרחמן וכו' - וה"ה שיאמר כן בתפלה אחר גמר התפלה דרך בקשה קודם יהיו לרצון [א"ר]:

(ה) יאמר הרחמן - וכן בפורים [לבוש] ובר"ח שבחנוכה יאמר זה אחר הרחמן הוא יחדש וכו' משום דתדיר קודם:

סעיף ב

(ו) צריך להזכיר - דיום הוא שנתחייב בארבעה תפלות. ואם לא אמרו אין מחזירין אותו:

סעיף ג

(ז) אין אומרים כשם שעשית - י"א משום דלא ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות ואחרונות וטעות הוא דבשביל הצבור שרי אלא עיקר הטעם דכל דבר דהוי להבא תקנו בלהבא ובדבר דהודאה הוי לשעבר ועיקר על הניסים הוי כלשעבר [ב"י]:

(ח) וי"א שאומרים אותו - כתב ב"י ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. בעל הניסים י"ל להשכיחם תורתיך ולא יאמר מתורתיך במ"ם. צ"ל שמונת ימי חנוכה אלו להודות [מ"א]:

סימן תרפג

סעיף א

(א) גומרין את ההלל - לפי שבכל יום נוסף נס חדש ועוד יש טעמים עיין בב"י. ואחר ההלל אומרים חצי קדיש. מי שהוא אבל בשחרית אין מתפלל לפני העמוד דיש הלל הא ערבית מתפלל דמתפלל בר"ח ג"כ ערבית. אין אומרים אל ארך אפים בב' וה' בחנוכה ויה"ר אחר ס"ת. ולענין הלל אם מותר לומר בבית האבל עיין בשע"ת אבל האבל בעצמו בודאי לא יאמר:

סימן תרפד

סעיף א

(א) הנשיאים - משום שנגמר מלאכת המשכן בכ"ה בכסליו:

(ב) כהנים - לפי שנעשה הנס ע"י כהנים:

(ג) עם כהן ולוי - כהן יקרא עד לפני המשכן או עד לחנוכת המזבח והשאר יקראו לוי וישראל אבל אותם שנהגו לקרות לכהן עד ואני אברכם הוא מנהג בטעות וצריך לבטלו שהשלשה צריכין שיקראו בסדר היום וסדר היום הוא פרשת נשיאים. ואחר הקריאה אומרים ח"ק. אם טעו וקראו ביום שני של חנוכה פרשת נשיא ג' וכיוצא עלתה להם דאין קפידא בימים:

(ד) השמיני - כהן ולוי קורא בקרבנו של גמליאל וישראל גומר וכו':

סעיף ב

(ה) השבוע - שבעה קרואים לפחות ואומר ח"ק:

(ו) בשל חנוכה - ואם הוא יום א' של חנוכה מתחיל מויהי ביום כלות [לבוש] המפטיר יקרא רק נשיא אחד דיום ההוא לבד וכן בר"ח שבחנוכה קורים להרביעי רק נשיא אחד לבד של אותו היום דהיינו יום הששי ואם ר"ח טבת שני ימים קורא ביום ב' דר"ח שהוא ז' דחנוכה נשיא הז' לבד:

(ז) ומפטיר רני ושמחי - על שם ראיתי והנה מנורת זהב כולה:

(ח) מפטירין בשל חנוכה - ר"ל אף דבעלמא המנהג בשבת שיש חתן לדחות הפטרת השבוע ולקרות הפטרת שוש אשיש שהוא מענינא דחתן כמבואר לעיל בסוף סי' תכ"ח מ"מ בשבת חנוכה בין בשבת ראשון בין בשבת שני אין לדחות של חנוכה דפרסומי ניסא עדיף והנה המ"א הביא די"א דה"מ בשבת ראשונה אבל אם איקלע חתן בשבת שניה מפטירין שוש אשיש ואין מפטירין בשל חנוכה הואיל וכבר הפטירו בשל חנוכה בשבת ראשון אבל בא"ר כתב דמרמ"א משמע דבין בשבת ראשון ובין בשני קורין רק של חנוכה לחוד וכן נוהגין:

סעיף ג

(ט) בפרשת השבוע - וה"ה אם רוצים לקרות בה ז' או יותר מן ז' ג"כ שרי והעיקר דבין כולם לא יפחות משבעה. כשגומר פרשת השביעי מניחין הס"ת הב' ואין אומרין קדיש רק מגביהין הראשונה וגוללין אותה ופושטין השניה וקורא בה וכשאומרין קדיש על השניה מניחין השלישית אצלה:

(י) בשל ר"ח - דתדיר קודם:

(יא) ומפטיר רני ושמחי - דהא דתדיר קודם היינו להקדים אבל לענין לדחות פרסומי ניסא עדיף ועוד דכיון דקורא בשל חנוכה באחרונה יש להפטיר במאי דסליק מניה:

(יב) ואם חל ר"ח בחול - סדר קריאת התורה בר"ח בחול. מתחיל פ' התמיד כהן עד רביעית ההין. לוי עד ונסכה. ישראל עד ונסכו. והרביעי קורא בחנוכה [פמ"ג]:

(יג) וקרא רביעי בשל ר"ח - וה"ה טעה ונזדמן בשבת חנוכה:

(יד) א"צ לקרות יותר - דאין משגיחין בחנוכה דר"ח עיקר ואפילו אם נזכרו בתחילת קריאת הרביעי אין לומר שרביעי עצמו יקרא בס"ת זו בשל חנוכה קודם שיחתום בפרשת ר"ח דה"ל מדלג ואין מדלגין בתורה בשני ענינין כדלעיל בסימן קמ"ד אלא מאחר שהרביעי התחיל לקרות בשל ר"ח יחתום ויברך ויבוא חמישי אחריו ויקרא בס"ת השניה אם הוציאוה בשל חנוכה:

(טו) משום פגמו - דמוטב לבטל הא דאמרינן דבר"ח אין מוסיפין על ארבעה מלפגום הס"ת [ב"י]:

(טז) לקרות חמישי וכו' - ויאמר קדיש אחריו ואם אמר קדיש אחר הרביעי לא יאמרנו אחר החמישי:

(יז) צריך להפסיק - עיין בט"ז שכתב דהאי פסקא לאו דסמכא הוא ואין צריך להפסיק אלא קורא כהן בשל חנוכה ואח"כ יקרא לאחרים בשל ר"ח ועיין בבה"ל שביררנו כל הפרטים שיש בזה:

(יח) ואם צריך לברך וכו' - עיין בבה"ל:

סימן תרפה

סעיף א

(א) ר"ח אדר וכו' - אבאר בקיצור ענין ד' פרשיות. והוא. חז"ל תקנו לקרות ד' פרשיות בשנה מר"ח אדר עד ר"ח ניסן לזכרון ד' דברים והם אלו. הראשונה היא פרשת שקלים לזכרון מצות מחצית השקל שיתבאר בסמוך שהיו מחוייבים ליתן ללשכה לקרבן התמיד בכל שנה. השניה היא פרשת זכור לזכור מעשה עמלק וקורין אותה בשבת שלפני פורים לסמכה למעשה שהיה מזרע עמלק וכדי להקדים זכירת מחיית עמלק לעשייתה וכדכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים. השלישית היא פרשת פרה אדומה והיא בשבת שקודם פרשת החודש שכן היה שריפתה במדבר סמוך לניסן כדי להזות בה את ישראל באפר החטאת מיד אחר הקמת המשכן כדי שיהיו טהורים ויוכלו לעשות הפסח בזמנו לכך קורין פרשה זו להתפלל לפניו ית' שגם עלינו יזרוק מים טהורים במהרה. הרביעית פרשת החודש בשבת הסמוך לר"ח ניסן כדי לקדש חודש ניסן דכתיב בתורה החודש הזה לכם ראש חדשים אבל אין זה עיקר הקידוש כי עיקר הקידוש הוא בעת ראית הלבנה שמקדשין אותו הב"ד ואין הקריאה הזאת אלא מדרבנן:

(ב) קורין פרשת שקלים - דאמר קרא זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה והאי לחדשי יתירא הוא אלא אמרה תורה יש לך חודש שאתה צריך לחדשו בהבאת עולות תמידין ומוספין מתרומה חדשה וזהו ניסן דגמרינן בגמרא בג"ש שחודש זה הוא חודש ניסן וכיון דבניסן בעי לאקרובי מתרומה חדשה לכך מקדמינן ומשמיעין על השקלים באדר הסמוך לו שיביאו שקליהם בר"ח ניסן ואנו משלמין פרים שפתינו בקריאת הפרשה של כי תשא דכתיב בה ענין השקלים. יוצר יש לשחרית וגם למוסף בפרשת שקלים ובפרשת החודש אבל בזכור ופרה לא תקנו במוסף [פמ"ג] אם אירע שלא קראו הפרשה מענינו של יום אין לה תשלומין לשבת הבאה [שערי אפרים]. אם שכחו הצבור לקרות פרשת שקלים וה"ה בשארי השלשה פרשיות אם כבר אמר הפטרה של סדר השבוע בברכותיה ונזכרו צריכים לחזור ולהוציא ס"ת ולקרות הפרשה בברכה לפניה ולאחריה ויאמר אח"כ קדיש ויפטיר בלא ברכה לפניה ולאחריה. ואם נזכרו אחר שהתחיל לברך על הפטרה ואמר השם יגמור הברכה ויאמר קצת פסוקים מהפטרת השבוע [כדי שתהיה לברכה מקום לחול] ובלא ברכה אחריה ויוציאו ס"ת ויקרא עולה אחד מענינו של יום ואחר ברכה אחרונה יאמר קדיש ויקרא הפטרה בלא ברכה לפניה והברכות שלאחריה יברך. ואם נזכרו מיד אחר שבירך ברכה אחרונה על התורה יוציאו ס"ת אחרת ויניח אצל הראשונה ויאמר קדיש ואח"כ יקרא אחר שיפטיר מענינו של יום בברכותיה [שם] אם טעו וקראו הפרשיות והמגילה באדר ראשון צריך לחזור ולקרות המגילה בשני ולענין הפרשיות בב"י משמע דא"צ לחזור אבל בד"מ ובא"ר כתבו דצריך לחזור:

(ג) ומפטיר ויכרות יהוידע - כי שם נזכר נדבות לבדק הבית. ואין מפטירין בשל ר"ח אף שהיא תדירה משום דמשקלים סליקו בתורה ומפטירין בה:

(ד) השבוע - ששה אנשים ובמקום שנהגו להוסיף מוסיפין [ש"א]:

(ה) ובשני של ר"ח - ומתחילין וביום השבת [לבוש] ומניחין ס"ת השלישית אצלה ואומרים ח"ק. ואם אחר שגמר פרשת השבת טעה ולקח הס"ת שהיתה מגוללת על פרשת שקלים ובירך לפניה והתחיל לקרות יסיים בפרשת שקלים ואח"כ להעולה בס"ת השלישית למפטיר יקרא עמו בפרשת ר"ח וההפטרה יאמר השמים כסאי מאחר שבקריאת התורה נסתיים מענין של שבת ור"ח. וכן ה"ה בשבת פרשת החודש כשחל ר"ח ניסן בשבת והקדים לקרות בפרשת החודש [ש"א]:

סעיף ב

(ו) השבוע - ומניחין ס"ת השניה אצלה ואומר ח"ק:

(ז) עמלק - עד לא תשכח:

(ח) פקדתי - כן הוא ברמב"ם ובלבוש איתא ויאמר שמואל כה אמר ד' פקדתי את אשר עשה וגו':

סעיף ג

(ט) השבוע - ומניחין ס"ת השניה אצלה ואומרים ח"ק:

(י) פרה - בפרשת חוקת מתחלת הסדר עד תטמא עד הערב:

(יא) וע"ל בסימן קל"ז ס"ה - שם מבואר אם טעה ולא גמר כל הפרשה:

סעיף ד

(יב) השבוע - ומניחין ס"ת השניה אצלה ואומרים ח"ק:

(יג) לכם - עד תאכלו מצות כשחל ר"ח ניסן בשבת שאז הוא פרשת החודש מפטירין פ' החודש ולא השמים כסאי [עט"ז בשם לבוש] ומוציאין ג' ספרים באחד קורין פרשת השבוע ומניחין השניה ואין אומרין קדיש ומגביהין הראשונה וגוללין ופותחין השניה וקורין בפרשת ר"ח מן וביום השבת עד ונסכו ומניחין השלישית ואומרין קדיש ומגביהין השניה וגוללין ופותחין השלישית וקוראין למפטיר בפ' החודש [ש"א]:

אין על סעיפים ה-ו

סעיף ז

(יד) שפרשת זכור - דכתיב זכור את אשר עשה וכו' וגמרינן בגמרא דהאי זכור היינו באמירה מתוך הספר דוקא [ולא די במה שיקבע זה בלבו] וע"כ צריך הקורא לכוין להוציא כל השומעים וגם השומעים צריכין לכוין לצאת:

(טו) ופ' פרה אדומה - והרבה אחרונים כתבו שפרשה זו אינה מדאורייתא ועיין לעיל בסימן ס' סק"י במשנה ברורה דאפילו במצוה דרבנן ג"כ צריך לכוין לצאת ידי המצוה:

(טז) למקום שיש מנין וכו' - היינו אפילו יש לו ס"ת בביתו אלא שאין לו מנין בביתו ואפילו אם נאמר דמנין לפרשה זכור הוא מדרבנן בעלמא עכ"פ עיקר קריאת זכור הוא דאורייתא והנה בתרומת הדשן כתב דשמיעת קריאת פ' זכור בעשרה עדיף יותר ממקרא מגילה בצבור שמקרא מגילה לדעת רוב הפוסקים סגי בזמנו ביחיד וע"כ אם א"א לו לקיים שניהם יראה לקיים קריאת פ' זכור בצבור אבל המ"א מצדד דטוב יותר שיבוא למקום שקורין המגילה בצבור ופרשת זכור יוצא ע"פ הדחק במה שישמע הקריאה בפורים פרשת ויבוא עמלק דבזה נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא י"ח ור"ל דיוצא מדאורייתא והנה למאי דקי"ל לעיל בסימן ס' דמצות צריכות כונה יהיה צריך בעת שמיעת פרשה זו לכוין לצאת בזה מ"ע של זכור אבל לענ"ד עיקר דינו של המ"א צ"ע דהא כתיב בתורה זכור את אשר עשה וגו' אשר קרך בדרך ויזנב בך וגו' תמחה וגו' והכונה שלא לשכוח מה שעשה לנו עמלק ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע ולכך נצטוינו למחות את שמו כמו שכתב הרמב"ן בביאורו וזה לא נזכר בפרשת ויבא עמלק:

(יז) מ"מ יזהרו לקרותם וכו' - ויהדר לקרות זה מתוך הספר וכנ"ל בסקי"ד:

(יח) בנגינתם ובטעמם - דע דיש אומרים שצריך לקרות זכר עמלק בציר"י ויש אומרים שצריך לקרות זכר עמלק בסגו"ל וע"כ מהנכון שהקורא יקרא שניהם לצאת י"ש. כתב מהרי"ל בכל ד' פרשיות אין מזכירין נשמות ואומרים צו"ץ [ד"מ] ולענין אב הרחמים בא"ר בשם הגמ"נ די"ל בהם אב הרחמים ובד"מ בשם מהרי"ל משמע דאין אומרים בהם אה"ר וכן העתיק בדה"ח ולענין תענית של שובבי"ם ת"ת עיין בבה"ט ושע"ת:

סימן תרפו

סעיף א

(א) מותר להתענות לפניהם ולאחריהם - וכן בהספד שרי וב"ח כתב דבחנוכה אסור להתענות לפניו וכן הוא ג"כ דעת הפר"ח. והנה יש נוהגים להתענות לפני חנוכה תמורת ער"ח ואין לשנות מנהגם אבל לכתחלה לא ינהוג כן ועכ"פ אסור לגזור בו תענית צבור וכן יום ראשון דאחר חנוכה אף דיחיד מותר להתענות בו תענית צבור אסור לגזור בו:

סעיף ב

(ב) מתענין בי"ג באדר - כי בימי מרדכי ואסתר נקהלו ביום י"ג באדר להלחם ולעמוד על נפשם והיו צריכין לבקש רחמים ותחנונים שיעזרם ד' להנקם מאויביהם ומצינו כשהיו ביום מלחמה שהיו מתענין שכן אמרו רז"ל שמרע"ה ביום שנלחם עם עמלק היה מתענה וא"כ בודאי גם בימי מרדכי היו מתענים באותו יום ולכן נהגו כל ישראל להתענות בי"ג באדר ונקרא תענית אסתר כדי לזכור שהש"י רואה ושומע כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ד' בכל לבבו כמו שעשה בימים ההם:

(ג) להתענות ביום ה' - אבל בע"ש אין קובעין תענית בתחלה מפני כבוד השבת לפי שרגילין בתענית לומר סליחות ותחנונים ובע"ש לא יתכן לעשות כן לפי שלא יוכלו לטרוח לכבוד השבת ומי שהיה בדרך ושכח שמתענים ביום ה' ואכל ובלילה בא לביתו ושמע שהעולם התענו היום יתענה למחר בע"ש. מהרי"ל לא היה מגיד ההלכה בתענית אסתר מפני שטרודים לקנות צרכי פורים אם לא כשחל פורים ביום א' וכתב בא"ר ונ"ל דכל זה מיירי לילך לישיבה אבל ללימוד הקבוע בביה"מ אינו בכלל זה דאין בזה כ"כ בטול צרכי סעודה. וא"א צדקתך באותה שבת שחל פורים למחר כמו שא"א תחנונים בערב פורים בחול כך א"א צידוק הדין בשבת שהוא ערב פורים:

(ד) מצטערים - זה קאי על כואבי עינים אבל מעוברת אף שאינה מצטערת אינה מתענה כ"כ הישועות יעקב ובא"ר מחמיר בזה אך ביולדת כל ל' גם הוא מיקל:

(ה) ויפרעו אח"כ - להישועות יעקב הנ"ל מסתברא דלא קאי ד"ז רק על כואבי עינים שבעצם יש עליו חיוב שלא לפרוש מן הצבור ורק עכשיו משום דכאיב ליה עיניו ולהכי לבתר שיסולק כאבו יפרע התענית משא"כ מעוברת ומניקה דפטורות בעצם אפילו אינן מצטערות אכן מדברי הב"ח לכאורה לא משמע כן:

(ו) לא יפרשו - אפילו ההולך בדרך וקשה עליו התענית:

(ז) מותר לאכול על המילה - היינו כל האנשים הקרואים להסעודה ואפילו יותר מעשרה ואפילו בשחרית מותרים לאכול אכן כולם צריכין להתענות למחר וכדלקמיה. ועיין בט"ז וא"ר שחולקים על הג"ה זו ודעתם דקביעותא דתעניתא הוא דוקא ליום ה' וע"כ אסורין כולם לאכול ביום ה' ויעשו הסעודה בלילה אכן הבעלי ברית בעצמן מותרין לאכול ביום ה' אחר מילה וא"צ להתענות למחר וכנ"ל בסימן תקנ"ט ס"ט לענין ט"ב ועיין בפמ"ג שכתב דהמיקל לנהוג כדעת הרמ"א לא הפסיד וכן במו"ק ובשבות יעקב הסכימו לדעת השו"ע:

סעיף ג

(ח) ג' ימים - פי' בה"ב אחר פורים. משנכנס אדר מרבין בשמחה ומי שיש לו דין עם עכו"ם ישפוט באדר [גמרא] יכולים בני עיר לתקן בהסכמה ובחרם עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות פורים ביום שנעשה בו נס ומי שנעשה לו נס באדר ונדר לעשות פורים כשיבוא שנת העיבור צריך לעשות הפורים באדר שני אם לא שנעשה לו הנס בשנת העיבור באדר ראשון:

סימן תרפז

סעיף א

(א) לקרות המגילה בלילה - משעת צאת הכוכבים ועיין לקמן בסימן תרצ"ב ס"ד במשנה ברורה ובה"ל מה שכתבנו שם:

(ב) ולחזור ולשנותה ביום - זכר לנס שהיו צועקים בימי צרתם יום ולילה:

(ג) כל הלילה - עד עמוד השחר ואם לא קראה קודם אפילו באונס שוב לא יקרא דמשעלה עה"ש יממא הוא:

(ד) מהנץ החמה - לפי שאין הכל בקיאין בעמוד השחר וזמנין דאתי לאקדומי צריך לכתחלה להמתין עד הנץ דיום ברור הוא לכל:

(ה) עד סוף היום - היינו שקיעת החמה ואם נמשך עד בין השמשות יקראנה בלי ברכה:

(ו) יצא - ואם היה אונס קצת יכול לקרותה לכתחלה משעלה עמוד השחר [אחרונים]:

סעיף ב

(ז) מבטלים ת"ת וכו' - ר"ל אף דת"ת שקול כנגד כל המצות ואפילו היתה ת"ת של חבורה גדולה של ק' אנשים שלומדים באיזה בית אפ"ה צריך לבטל ולילך לקרותה בצבור משום ברב עם הדרת מלך. וכתב הח"א מ"מ מי שמתפלל כל השנה בקביעות במנין המיוחד לו להתפלל שם א"צ לילך לביהכ"נ:

(ח) כדי צרכו - מלשון זה מוכח דאף שהוא בעיר שיש לו קוברין דשוב אינו מוטל בבזיון והזריזות לקוברו קודם הוא רק תוספות כבוד לו אפ"ה מותר להקדימו קודם מקרא מגילה וכ"מ בהג"ה סוף סי' תרצ"ו דס"ל דקבורת מתו קודם אבל במ"א הביא בשם כמה פוסקים דס"ל דוקא מת מצוה משמע שמצאו בשדה שהוא מוטל בבזיון שאין לו קוברין כלל אבל בעיר שיש לו אנשים שדואגין בעבורו מקרא מגילה קודם [אם לא בת"ח שקבורתו קודם למקרא מגילה] וכן הסכים בביאור הגר"א להלכה אכן כתב שאם התחילו להוציאו אין מפסיקין באמצע ואז נדחה מקרא מגילה לגמרי אפילו א"א לקראה אח"כ וכעין זה כתב הפר"ח ג"כ עי"ש:

(ט) בדאיכא שהות וכו' - וה"ה לענין מילה ומגילה איכא שהות לעשות שתיהן מגילה קודם משום פרסומי ניסא [פר"ח ופרמ"ג] והעולם נוהגין למול קודם המגילה וכדלקמן בסוף סימן תרצ"ג [ח"א]:

(י) אבל אם א"א וכו' - ר"ל שיתבטל המצוה דאורייתא לגמרי אם לא יעשנה ביום ההוא ומה שכתב לקמיה דאם א"א לו לקראה אח"כ יקראנה קודם התם לא יתבטל לגמרי המצות קבורה דיהיה אפשר לו לקברו בלילה ואה"נ דאם לא יהיה אפשר לו לקברו אח"כ כגון מפני לסטים וכה"ג בודאי מת מצוה קודם:

(יא) אין שום מצוה דאורייתא נדחית וכו' - מפני שמקרא מגילה הוא רק מדרבנן ועיין בט"ז שהביא בשם רש"ל וב"ח דתמיד מקרא מגילה קודם משום פרסומי ניסא והגר"א בביאורו ג"כ סובר הכי עי"ש:

(יב) בדאפשר לו לקראה - אבל אם הוא סמוך לחשיכה יקרא המגילה דהא מת מצוה אפשר לקוברו בלילה. והנה זה העתיק הרמ"א בשם מהר"א מזרחי אבל כמה אחרונים חולקין ע"ז וסוברין דאפילו באופן שידחה המגילה לגמרי ג"כ מת מצוה קודם משום בכבוד הבריות אכן כבר ביארנו לעיל דדוקא במת מצוה משמת אבל לא בשאר מתים ואפילו אם נפסוק שם דבשאר מתים ג"כ מצוה להקדים קבורתו לקריאת המגילה עכ"פ היכא דידחה עי"ז קריאת המגילה לגמרי בודאי מגילה קודם ויקבר מתו בלילה:

סימן תרפח

סעיף א

(א) המוקפים חומה מימות יהושע בן נון - כי בזמן מרדכי בעת הנס כתיב שהיהודים שבכל מקום נלחמו ביום י"ג ונחו ביום י"ד ועשו אותו משתה ושמחה ובשושן ניתן ליהודים להלחם עם העכו"ם גם ביום י"ד ולא עשו יו"ט עד ט"ו וכיון שבאותו זמן נחלקו לשני ימים ולכן כשקבע מרדכי ואסתר בהסכמת אנשי כה"ג לקבוע פורים לדורות חלקו ג"כ אותו לשני ימים והיה ראוי לתקן שכל עיר שהיא מוקפת חומה כמו שושן יהיה דומה לשושן לעשות בט"ו והיה ראוי לתלות הכבוד בשושן ולתקן שכל עיר שהיא מוקפת חומה מימות אחשורוש יקראו בט"ו אך כיון שא"י היתה חריבה באותו עת ויהיה לפ"ז עיירות המוקפות בחו"ל חשובות מהם וע"כ תקנו לכבוד א"י שכל עיר שהיא מוקפת מימות יהושע ב"נ יקראו בט"ו אע"פ שאין מוקפות עכשיו והשאר בי"ד לבד שושן אע"פ שאינה מוקפת מימות יב"נ אפ"ה קורין בט"ו מפני שבו נעשה הנס:

(ב) ואפילו אין בהם וכו' - ויש מהראשונים שחולקין ע"ז וס"ל דבכרך המוקף חומה אם אין בה עתה עשרה בטלנין קורין בה בי"ד וביד אפרים מצדד דיש לחוש לשיטתם לקרות גם בי"ד:

(ג) ועוסקים בצרכי צבור - פי' בבהכ"נ כן איתא בהדיא בגמרא וע"ש בפירש"י דהיינו שהם קבועין תמיד להשכים ולהעריב בבהכ"נ להתפלל ועיין בפי' המשנה להר"מ ובהר"ן:

(ד) לאפוקי כשנודע וכו' - אבל מסתמא אמרינן שישב על דעת להקיפה אחר כך שכן דרך רוב המדינות המוקפין חומה דאפילו אם אין מקיפין אותה מתחלה עכ"פ מיישבין אותה ע"ד להקיפה אח"כ:

סעיף ב

(ה) הכפרים - וה"ה עיירות [נ"ח וכ"כ במאירי]:

(ו) ובלבד שלא יהיו וכו' - זה קאי אדסמיך ליה דהיינו שהיה סמוך אבל נראה אפילו רחוק יותר ממיל הוי ככרך וי"א דבנראה ג"כ אינו נחשב לכרך אא"כ שאינו רחוק יותר ממיל:

(ז) הואיל ונעשה בו נס - שהם נחו בט"ו כדכתיב בקרא:

סעיף ג

(ח) קורים בי"ד - מי שדינו לקרוא בט"ו אינו יכול לקרוא ולפטור לבני י"ד בי"ד וכן להיפך כיון שאינו מחוייב עתה בדבר [פר"ח] והפמ"ג כתב דבדיעבד אם בן כרך קרא לבן י"ד בי"ד יצא:

סעיף ד

(ט) שהוא ספק - וטבריא צריך לקרות בה בי"ד ובט"ו שספק אם הים חשוב כחומה [גמרא] ובמדינות אלו בכרכין המוקפין חומה אין להסתפק שמא מוקפין מימות יהושע ב"נ לפי שהם מצפון ורחוקים מא"י וידוע שלא היו מיושבים בזמן יהושע:

(י) קורין בי"ד ובט"ו - ונוהגין שמחה ומתנות לאביונים בשניהם:

(יא) ולא יברך - שהברכה אפילו במצוה של תורה הוא מדרבנן וא"כ בדבר שהוא ספק לענין הברכה הוא ספיקא דרבנן וכ"ש בזה שהוא מצוה של דבריהם לכו"ע א"צ ברכה ומה שמברך בי"ד משום דביום י"ד הוא זמן קריאה לרוב העולם כדלקמיה ור"ל דע"כ אפילו הוא מוקף חומה שדינו בט"ו אם קרא ביום י"ד יצא בדיעבד ולא הוי ברכה לבטלה:

סעיף ה

(יב) בן עיר שהלך לכרך וכו' - סעיף זה הוא לשון הרמב"ם ומפני שרבים מתקשים בסעיף הזה מוכרח אני להרחיב הדבור קצת ונבארו כפי מה שפירשוהו המגיד והכסף משנה וכן משמע מהגר"א. וצריכין אנו לידע שלשה דברים

• א) דאם הוא שייך לערי הפרזות אפילו יום אחד קרוי פרוז וקורא בי"ד וכן אם הוא שייך למוקפין אפילו יום אחד קרוי מוקף וקורא בט"ו
• ב) זמן קריאה הוא העיקר ביום וכיון שהיה בערי הפרזות בהתחלת היום י"ד קורא בי"ד וכן כה"ג לענין מוקפין ביום ט"ו
• ג) זמן קריאה שכותב המחבר היינו זמן קריאת המקום שהוא בו עתה לא זמן שיצא משם ועתה נבאר את הסעיף כסדר בכל פרט בפני עצמו.

בן עיר שהלך לכרך אם היה דעתו בעת נסיעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ר"ל בזמן קריאה של ט"ו דהיינו משהאיר היום לא יהיה שם כי יחזור משם קודם אור היום אף שלבסוף רואה שהוא מוכרח להתעכב שם גם על יום ט"ו מ"מ אינו נקרא בשם מוקף וקורא ביום י"ד בהיותו בכרך אבל אם בעת נסיעתו לא היה בדעתו לחזור מן הכרך אלא לאחר זמן הקריאה דהיינו בבקר של ט"ו שאז כבר הוא זמן הקריאה אז חל עליו שם מוקף וקורא עמהן ביום ט"ו ואפילו אם אח"כ חזר לעירו ביום ט"ו קורא שם אם לא קרא מתחלה בכרך. ועתה נבאר הסעיף לענין אופן השני דהיינו בן כרך שהלך לעיר אם היה דעתו בעת נסיעתו לחזור למקומו בזמן קריאה דהיינו שיחזור משם בליל י"ד קודם שיאיר היום דהוא זמן קריאה ואף שלבסוף היה שנתעכב ולא חזר קוראו כמקומו דהיינו ביום ט"ו אבל אם לא היה בדעתו בעת נסיעתו לחזור משם רק לאחר זמן קריאה דהוא ביום י"ד בבוקר חל עליו חובת הקריאה של העיר וזה שאמר המחבר קורא עם אנשי המקום אשר הוא שם [וע"כ אף שחזר באותו יום ובא לכרך צריך לקרוא באותו יום י"ד דהוא נקרא פרוז בן יומו] וכתב הט"ז דכ"ז דוקא אם היה שם בעיר בתחלת היום אבל אם חזר למקומו שהוא כרך קודם היום לא מועיל מה שחשב מתחלה להיות בעיר בעת קריאת העיר:

(יג) ואם הוא במדבר וכו' - אפילו הוא מבני הכרכין א"ז בשם כלבו:

(יד) יום ט"ו וכו' - דאלו י"ד א"א לחול בשבת:

סעיף ו

(טו) אין קורין וכו' - דגזרו רבנן שמא ילך אצל חכם ללמדה איך לקרותה ויעבירנה ד"א בר"ה:

(טז) המגילה בשבת - ואז יום השבת ח' לאדר הוא פרשת זכור ומפטירין פקדתי וגם בט"ו לאדר מפטירין פקדתי בכרכין [אבל בעיירות מפטירין בסדר השבוע] ושואלין ודורשין בו ביום בהלכות פורים כדי שיזכרו ענין היום וכשחל בחול יוצאין ע"י קריאת מגילה:

(יז) ואומרים על הנסים - בשבת ולא בע"ש [שבאמת לכרכין זמנם בט"ו ולא בי"ד ורק משום גזירה כנ"ל הצריכו לקרות המגילה בע"ש ומ"מ אם אמר אין מחזירין אותו] וכן אין מוציאין בו ס"ת ולעיירות אומרים עה"נ בי"ד ולא בט"ו ועיר מסופק אם היא מוקפת מימות יב"נ אומרים עה"נ בשני ימים:

(יח) ואין עושין וכו' - דאמרינן בירושלמי ויעשו אותם בשבת א"ל ימי משתה כתוב את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה [שבת] ששמחתו בידי שמים היא. וה"ה ממילא ששילוח מנות גם ביום א' בשבת. והנה מהר"ל חביב האריך להוכיח דבבלי שלנו אין סובר כן ודעתו שהסעודה היא בשבת ועשה כן מעשה בירושלים וגם משלוח מנות בשבת כי המנות הם מהסעודה. והרדב"ז ח"א סימן קמ"ז פסק כהש"ע וכן הוא ג"כ דעת המ"א והקרבן נתנאל ות' מ"ב ח"א סימן מ"ב. והנה הפר"ח אוסר לטלטל המגילה בשבת מאחר שאין קורין בו אבל כמה אחרונים חולקין עליו ומתירין:

סעיף ז

(יט) ואינו מוצא מגילה וכו' - דאם היה מוצא מחויב ליקחה ולקרות בי"ד:

(כ) יקראנה בי"ג וכו' - בקיבוץ עשרה דשלא בזמנה בעי י' [ועיין במאירי דבדיעבד אף ביחיד יוצא ועיין לקמן ס"ס תר"צ במשנה ברורה] אכן אפשר דסגי בקטנים הואיל והוא רק משום פרסומי ניסא. ועיין בר"ן שמסתפק לענין בני הכפרים שמקדימין לקרותה אי מחוייב לקרותה גם בלילה או די בקריאה דיום ופשוט דה"ה לענין מפרשי הים ויוצא בשיירא ומדברי הטור משמע קצת דצריך לקרות גם בלילה. ודע עוד דהא דהקילו לבני הכפרים או למפרשי הים הוא רק לענין קריאת המגילה אבל סעודת פורים וכן משלוח מנות ומתנות לאביונים לא יקיים אלא בזמנה:

(כא) אפילו מתחלת החדש - דכתיב והחודש אשר נהפך מיגון לשמחה וגו':

(כב) חוזר וקורא אותה ביום י"ד - היינו בברכותיה דהא זמנה היא:

סעיף ח

(כג) קורא אותה בט"ו - ובלא ברכה דכבר עבר עיקר זמנה אבל מט"ו ואילך לא יקרא כלל דכתיב ולא יעבור. אם טעו וקראו הפרשיות והמגילה באדר ראשון צריך לחזור ולקרות בשני:

סימן תרפט

סעיף א

(א) ונשים - ואף דהקריאה היא דבר שהזמן גרמא מ"מ חייבות שאף הן היו באותו הנס דמתחלה היתה הגזירה גם עליהם כדכתיב בקרא. ולכן צריך האיש לקרותה בביתו לפני הבתולות והמשרתות ובקצת מקומות נוהגין שהם הולכות לביהכ"נ לעזרת נשים לשמוע הקריאה אכן צ"ע איך יוצאין שם נשים דא"א לשמוע שם כדין:

(ב) משוחררים - אבל אינם משוחררים פטורים דגריעי מנשים לענין זה וי"א דאפי' אינם משוחררים חייבים:

(ג) את הקטנים - היינו מי שהגיע למצות חינוך ועיין לקמן בס"ו. וכיון דגם נשים חייבות פשוט דגם בקטנות יש בהן משום מצות חינוך וע"ל בס"ו:

סעיף ב

(ד) יצא ידי חבותו - וצריך שיכוין הקורא להוציא והשומע לצאת כדין שארי מצות שאחד מוציא חבירו וכדלקמן בסי' תר"צ סי"ד:

(ה) חרש - היינו המדבר ואינו שומע כלל ואע"ג דבעלמא קי"ל דאם לא השמיע לאזנו יצא כדלעיל בסימן ס"ב וסימן קפ"ה הכא לענין מגילה דהוא משום פרסומי ניסא החמירו בו יותר דהשמיעה לאזנו הוא לעיכובא א"נ דחרש גרע טפי שאינו יכול להשמיע לאזנו ועיין בשע"ת דדוקא אם הוא חרש גמור שאינו שומע כלל לאפוקי אם הוא שומע כשמדברים לו בקול רם. וכ"ז הוא לדעת השו"ע אבל דעת כמה אחרונים דאפילו הוא חרש גמור יצא השומע ממנו ומ"מ לכתחלה כו"ע מודים שלא יעמידוהו להוציא רבים י"ח. ודע דמי שכבדו אזניו או שהוא רחוק מן הבימה ואינו יכול לשמוע היטיב מן הקורא יזהר לקרות לעצמו ממגילה כשרה או עכ"פ יאחוז חומש והתיבות שיחסר לו יאמר תיכף מן החומש:

(ו) או קטן - אע"ג דקטן נמי חייב עכ"פ מדרבנן כדלעיל בס"א אפ"ה אינו יכול להוציא את הגדול דלגבי קטן הוי תרי דרבנן (ר"ל דעצם קריאת המגילה הוי רק מד"ס וחיובו של קטן הוי ג"כ רק מדרבנן בכל המצות) משא"כ גדול הוי חד דרבנן ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. והנה לעיל בסימן תרע"ה ס"ג הביא המחבר דיש מי שמכשיר בקטן שהגיע לחינוך שיכול להוציא אחרים בהדלקתו וה"ה לענין קריאת המגילה ועיין בעקרי דינים שכתב בשם סמא דחיי דבמקום הדחק כשאין שם אנשים בקיאים במקרא מגילה יכול להוציאם קטן שהגיע לחינוך:

(ז) וי"א שהנשים אינם מוציאות וכו' - ולא דמי לנר חנוכה דשאני מגילה דהוי כמו קריאת התורה ופסולה מפני כבוד הצבור ולכן אפילו ליחיד אינה מוציאה משום לא פלוג וגם דאפשר דאשה אינה חייבת בקריאה רק לשמוע וכדלקמיה ומקרי שאינה מחוייבת בדבר לגבי איש אבל אשה מוציאה את חברתה:

(ח) אם האשה קראה וכו' - ועיין במ"א שמצדד דלא תקרא לעצמה כלל רק תשמע מהאנשים. וכ"ז ביש לה ממי לשמוע אבל אם אין לה מי שיקרא לפניה תקרא היא לעצמה במגילה כשרה ומברכת אקב"ו לשמוע מקרא מגילה [ח"א]:

סעיף ג

(ט) אנדרוגינוס - יש לו זכרות ונקבות:

(י) מוציא מינו - דאם זה זכר גם זה זכר ואם זו נקבה גם זו נקבה ואם נסבור דהוא בריה בפני עצמו גם השני בריה בפני עצמו הוא:

(יא) ולא שאינו מינו - דשמא זה נקבה והשני הוא זכר ואפילו למ"ד דנשים מוציאות האנשים זה גרע טפי דבעינן שהמוציא את אחרים יהיה ניכר אם הוא איש או אשה:

(יב) טומטום וכו' אפילו מינו אינו מוציא - דשמא זה זכר וזה נקבה [משא"כ אנדרוגינוס כולן שוין במינן] וכן מי שחציו עבד לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק להאחר שיש בו צד חירות:

(יג) י"א דאפילו א"ע וכו' - זה לא קאי אטומטום רק אחציו עבד וחציו בן חורין ומשום דלא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה וכ"ז דוקא לדעה הסוברת דנשים אין מוציאות האנשים ועבד דומה לאשה:

סעיף ד

(יד) יצא - דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא מקרי הנאה ועיין לעיל סימן תקפ"ט ס"ז דשייך לענינינו:

סעיף ה

(טו) לעצמו - דאין היחיד מוציא חבירו אלא בעשרה ולא דמי לשופר דקריאת המגילה הוי כמו תפלה דבעינן עשרה דוקא. והנה הפר"ח כתב דכ"ז הוא רק לענין לכתחלה אבל בדיעבד אם נתכוין לפטור חבירו יצאו אע"פ שכולם יודעים ובמ"א מצדד עוד דאפילו לכתחלה עדיף שיקרא אחד לכולן משום ברוב עם הדרת מלך אמנם בא"ר ובמטה יהודא דעתם כהשו"ע דכל אחד יקרא לעצמו וכן העתיק בדה"ח:

סעיף ו

(טז) מנהג טוב להביא וכו' - כדי לחנכם במצות פרסומי ניסא ומטעם זה נוהגין הקהל לקרות אלו הפסוקים בקול רם [כדלקמן בסימן תר"צ סי"ז] שהם עיקר התחלת הנס וסופו והם איש יהודי. ומרדכי יצא. ליהודים. כי מרדכי. כדי לעורר הקטנים שלא יישנו ויתנו לבם על הקריאה ומקרין אותם הפסוקים כדי לחנכם [לבוש]:

(יז) קטנים וקטנות - ובלבד שלא יביאו קטנים ביותר שמבלבלין דעת השומעים [מ"א וש"א]:

(יח) לשמוע וכו' - ועכשיו בעו"ה נהפוך הוא שלבד שאינם שומעים אלא הם מבלבלים שגם הגדולים אינם יכולים לשמוע וכל ביאתם הוא רק להכות את המן ובזה אין האב מקיים מצות חינוך כלל ובאמת מצד מצות חינוך צריך כל אב להחזיק בניו הקטנים אצלו ולהשגיח עליהם שישמעו הקריאה וכשיגיע הקורא לזכור שם המן האגגי רשאי הקטן להכותו כמנהגו אבל לא שיהיה זה עיקר הבאת הקטן לביה"מ:

(יט) מקרא מגילה - ועכשיו ראוי לכל אחד שיהיה לו מגילה כשרה ולקרוא בלחש מלה במלה דא"א לשמוע מהש"ץ מחמת רעש ובלבול שמכים בעצים ומשמיעים קול וראוי לכל ישראל לנהוג כן מי שהיכולת בידו [פמ"ג] ועיין לקמן בסימן תר"צ ס"ד:

סימן תרצ

סעיף א

(א) בין יושב - מיהו הברכה יברך בעמידה:

(ב) אבל לא יקרא וכו' - ר"ל דאם קורא בצבור צריך לקרוא בעמידה ועיין בה"ל שצידדנו דעמידה ע"י סמיכה שרי לענין מגילה:

(ג) ואסור לחזן וכו' - דלהוציא הצבור הוא ענין כבוד ואין ראוי לאדם לחלוק כבוד לעצמו כ"ז שלא כבדוהו וכ"ז באינו קבוע לכך אבל בש"ץ קבוע שמינוהו לכך א"צ להמתין:

סעיף ב

(ד) ויוצאים הם וכו' - ולא אמרינן דתרי קלי לא משתמעי שפיר כדאמרינן לענין קה"ת ושארי דוכתי דקריאה זו חביבה ביותר מפני הנס ויהיב דעתיה לשמוע היטיב. וכיון שכן פשוט הוא באם מרגיש בעצמו שמבלבלים ליה הקולות ושא"א לו לשמוע כל התיבות בודאי לא יצא:

סעיף ג

(ה) צריך לקרותה כולה - והוא לעיכובא. ודעת רוב הפוסקים שאפילו אם חיסר ממנה רק תיבה אחת לא יצא:

(ו) ומתוך הכתב - ומתבאר בש"ס דאפילו קורא כל פסוק במגילה אלא שלא היתה המגילה כשרה נמי מקרי בע"פ ולא יצא:

(ז) וצריך שתהא כתובה וכו' - ר"ל דמה שאמרנו לא יצא היינו אם קרא בע"פ את כל המגילה או רובה אבל אם קרא מקצתה כשרה דיעבד ואפילו אם היתה סיבת קריאתו בע"פ מפני שהסופר השמיט בה איזה תיבות באמצעה עד חציה והוכרח הקורא לקרותם בע"פ אף שלכתחלה אינו נכון לקרות במגילה שחסרה תיבות מ"מ בדיעבד יצא:

(ח) אבל בדיעבד וכו' - ואם אין לו מגילה אחרת קורא בה לכתחלה:

(ט) אפילו עד חציה - וחציה יש לעיין אם כשירה בדיעבד:

(י) אבל אם השמיט וכו' - דבזה נראה כספר חסר משא"כ בנשמט בו פסוק באמצע אינו אלא כספר שלם שיש בו טעיות שאין מדקדקין במגילה בזה כ"ז שהטעיות אינם ברובה של מגילה הואיל ונקרית אגרת:

(יא) אפילו מיעוטה - ואפשר אפילו בחסר רק פסוק ראשון או אחרון נמי הדין כן:

(יב) דוקא דלא השמיט ענין שלם - דבהשמיט ענין שלם נראה כספר חסר:

סעיף ד

(יג) לא יקרא וכו' - דשמא יתן השומע לבו לזה הקורא ולא לש"ץ ולפי טעם זה אם קורא רק לאדם אחד רשאי לקרות עם הקורא מתוך מגילה פסולה או מתוך חומש אבל יש מחמירין בכל גווני לפי שנותן דעתו בקריאתו ואינו משגיח למה שאומר הש"ץ כיון שהוא עסוק בקריאתה:

(יד) וכן לא יסייע וכו' - ג"כ מטעם הנ"ל ועיין בא"ר דמצדד גם בזה להחמיר אפילו בשקורא להוציא יחיד דשמא יתן דעתו למה שקורא בע"פ בעצמו ובתוך כך ישתמט ממנו כמה תיבות שקורא הש"ץ:

(טו) ולכן אותן הפסוקים וכו' - ר"ל כמו שם דמחמירין שלא יסייע ע"פ דעי"ז יתנו כמה אנשים דעת לשמוע מזה המסייע דקורא ע"פ ובאמת צריך לקרותה לכתחלה כולה מן הכתב כן גם בזה צריך החזן לחזור ולקרותם מתוך מגילה כשרה והם יכוונו לצאת בקריאתו כדי שיהא כולה מתוך הכתב:

(טז) צריך החזן וכו' - היינו לכתחלה:

סעיף ה

(יז) אפילו שהה כדי לגמור את כולה - ר"ל שהיה יכול בזמן הזה לגמור כל המגילה מראשה עד סופה:

(יח) יצא - ובשהה מחמת אונס לפי מה דקיי"ל לעיל בסימן ס"ה לענין ק"ש דחוזר לראש ה"ה הכא דחוזר וקורא מיהו אין לו לברך עוד פעם שני ועיין מש"כ שם בבה"ל:

(יט) ואפילו סח וכו' - ר"ל דל"ד בשהה בשתיקה אלא אפילו פסקו באמצע המגילה בשיחה ושהו עי"ז נמי א"צ לחזור אלא גומר ממקום שפסק. וכ"ז כששח הקורא אבל השומע ששח ולא שמע עי"ז הקריאה אפילו חיסר רק תיבה אחת דעת כמה פוסקים דלא יצא ולכן צורך גדול להיות לכל אחד חומש כי בעוד שמכין הנערים המן וכיוצא א"א לשמוע כמה תיבות מש"ץ ויוצא מה שקורא ע"פ מחומש ויוצא עכ"פ דיעבד [פמ"ג]:

(כ) מיהו גוערין וכו' - דכיון שבירך עליה אין לו להפסיק בינתיים עד לאחר כל המצוה:

סעיף ו

(כא) למפרע - היינו שקרא הפסוקים האחרונים קודם שקרא הפסוקים הראשונים ואפילו רק פסוק אחד וכדלקמיה וה"ה היכי שקרא פרשה ב' קודם לא':

(כב) ודילג השני וקרא שלישי - וה"ה אם קרא אחר הדילוג כל המגילה או ענין אחד ואח"כ קרא פסוק הנדלג לא יצא וה"ה אם קרא תיבה אחת למפרע כ"ז בכלל למפרע וצריך לחזור ולקרות על הסדר:

(כג) ואח"כ חזר וקרא השני לא יצא - היינו בקורא אח"כ פסוק רביעי אלא אחר שחזר וקרא פסוק שני צריך לקרות שוב פסוק שלישי וזהו שמסיים אלא כיצד וכו':

סעיף ז

(כד) הקורא וכו' ע"פ - כבר כתבו המחבר לעיל בס"ג וחזר ושנאו כאן משום דהתחיל להעתיק כאן לשון הרמב"ם בסעיף ז' ולהלן ע"כ העתיק כסדר הכתוב שם ושם מתחיל מדינא דקרא ע"פ עי"ש:

סעיף ח

(כה) ובכתבי הקודש - צ"ל בכתב הקודש וכך הגירסא ברמב"ם ור"ל בכתב אשורית:

(כו) יצא י"ח - דהא האחשתרנים בני הרמכים גם אנן לא ידעינן מהו אלא לא בעינן אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא ואפילו לכתחלה נמי ומשו"ה יוצאין ג"כ הנשים ועמי הארץ. כתב הפמ"ג כל ירא שמים נכון שיהיה לו מגילה כשרה בידו ולקרוא מלה במלה בלחישה שא"א לשמוע מן הש"ץ הכל ובפרט שהנערים מבלבלים:

סעיף ט

(כז) היתה כתובה תרגום וכו' - ואפילו הכתב היה כתב אשורית ג"כ לא יצא מי שאינו מכיר הלשון:

(כח) אבל אם היתה כתובה וכו' - ר"ל אימת אמרינן שיוצא משום שמכיר הלשון דוקא אם קורא בלשון הכתוב במגילה אבל אם מעתיק זה הלשון ללשון אחר אף שהוא מכיר שתי הלשונות יחד אינו יוצא והטעם כדלקמיה:

(כט) בכתב עברי - ר"ל בלשון העברי:

(ל) וקראה ארמית לארמי - אשמועינן דאע"ג שהמגילה לפניו והוא מעיין בכל תיבה ומתרגמה להשומע והו"א דזה עדיף מקורא ע"פ קמ"ל דגם בזה לא יצא:

(לא) לא יצא - ר"ל השומע כיון שהקורא קראה ע"פ ואינה חשיבה קריאה אף לעצמו לא עדיף השומע ממנו:

(לב) אבל אין לחוש וכו' - ר"ל דלא קפדינן שיהא דוקא הכתב של לשון זה שקורא ואפילו בהיה הלשון גיפטית והאותיות כתוב עילמית וכיו"ב נמי שרי [ומ"מ בעינן שיהא מכיר הקורא אותו הכתב דאל"ה הוי בכלל ע"פ כשאינו מכיר] אבל כמה פוסקים חולקים וס"ל דמגילה בכל לשון שהיא אינה כשרה לקרות בה ואפילו ללועז אלא בשהכתב שלה אשורית ועיין בבה"ל. כתב הפמ"ג אם היתה כתובה כתב ולשון תרגום וכדומה והקורא אינו מבין תרגום וקראה להשומע שמבין לשון תרגום אינו יוצא י"ח אף לדעת המחבר. וכן ה"ה אם הקורא מבין אותו הלשון וכתובה לפניו באותו הלשון אם השומע אינו מבין אותו הלשון השומע אינו יוצא דכיון שאינו מבין אין כאן זכרון הנס גבי שומע מיהו נוהגין בזה"ז לקרות הכל בלה"ק ולכתבה בכתבי אותיות הקודש [לבוש]:

סעיף י

(לג) אינו יוצא בלע"ז - משמע דעת המחבר לסתום כדעה זו ומ"מ אינו חוזר ומברך דספק ברכות להקל. ומתבאר בפוסקים דלדעה זו אין לו להוציא אפילו למי שאינו מבין לה"ק דכיון דקריאתו לא מהני לו בעצמו הו"ל כמי שאינו מחוייב בדבר שאינו מוציא אחרים:

(לד) וי"א שיוצא - דע דבכל מקום דאמרינן דיוצא בלע"ז היינו שעכ"פ תיבת האחשתרנים בני הרמכים יקרא לפניהם בלשה"ק:

(לה) בשני לשונות - כגון מקצת המגילה בלשון אחד ומקצתה בלשון אחרת:

(לו) יצאו - בדיעבד אבל לכתחלה אין נכון להיות כתובה בשתי לשונות:

סעיף יא

(לז) יש למחות ביד וכו' - טעם הדבר משום דהגברים הקוראים מבינים לה"ק ויש לחוש לדעת הפוסקים שסוברים דהיכי שהוא מבין לה"ק אינו יוצא בקריאה בלע"ז וממילא אינו יכול להוציא בקריאה זו אף למי שאינו מבין לה"ק וכנ"ל ועוד משום האחשתרנים בני הרמכים שאינו ידוע בלע"ז שלהן וא"ת יקרא האחשתרנים בני הרמכים בלה"ק י"ל דאסור לכתחלה לקרותו בשתי לשונות:

(לח) אע"פ שכתובה בלע"ז - דאי לא כתובה בלע"ז רק מעיין ומתרגם בלע"ז הוי ליה קורא בע"פ וכדלעיל ובלא"ה לא יוציא. כתבו האחרונים דאפילו הקוראים בשני ימים להחמיר ג"כ לא יקראו בלע"ז:

סעיף יב

(לט) קראה מתנמנם - ומתנמנם נקרא כגון דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו לי מדכר וצ"ל דמ"מ יכול לכוין לצאת דמצות צריכות כונה [פמ"ג]:

(מ) יצא - וה"ה השומע ממנו ג"כ יצא אם רק נשמעים הדברים היטיב כ"כ המאירי ואע"ג דצריך לכוין להוציא אפשר דמתנמנם ג"כ יכול לכוין ויותר נראה לומר דמיירי שחשב בתחילת הקריאה קודם שנתנמנם להוציא השומעין:

(מא) אבל אם שמעה וכו' - דבקריאה כיון שקורא כראוי הרי מוכח שרמי אנפשיה לומר שפיר משא"כ בשמיעה בודאי חסר לו כמה תיבות:

סעיף יג

(מב) שקורא פסוק במגילה וכו' - היינו אפילו אם באופן זה היתה קריאת כל המגילה כשרה הואיל שכיון לצאת בזה י"ח ואם לא כיון לצאת אפילו רק פסוק ראשון אף שמשם ואילך התכוין לצאת לא יצא:

(מג) אם כיון לבו לצאת י"ח - סתם בזה כהפוסקים דס"ל מצות צריכות כונה לצאת ידי המצוה ועיין לעיל בסימן ס' ס"ד:

(מד) שתהא כתובה כולה - עיין לעיל בס"ג:

(מה) וכן אם היה מגיה - ר"ל ובעת הגה קוראה ומכוין לצאת י"ח ודוקא אם קרא בניקוד כראוי אבל אם קרא להגיה ע"פ המסורת ולא בניקוד כראוי אינו יוצא י"ח:

(מו) שאסור להפסיק וכו' - עיין לעיל בס"ה בהג"ה:

(מז) בענינים אחרים - היינו שלא מענינו של יום:

סעיף יד

(מח) צריך שיכוין וכו' וצריך וכו' - ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד וזה הכיון הוא קודם שמתחיל לקרוא יכוין על כל הקריאה זה לצאת וזה להוציא ותו א"צ לכוין בכל הקריאה. וצריך השומע להאזין אוזנו ולשמוע כל תיבה ותיבה מפי הקורא ואם חיסר הקורא אפילו תיבה אחת וכן אם השומע חיסר תיבה אחת לשמוע לא יצאו וצריך לחזור:

(מט) מסתמא דעתו וכו' - ולענין השומעים ישתנה הדין דהעומדים בביהכ"נ סתמא מכונים אבל העובר אחורי בהכ"נ בעינן שיכוין בפירוש לצאת ידי חובה [פר"ח]:

(נ) אין מדקדקין בטעיותיה - אין הדין הזה מיירי לענין כתיבה דשם הדין כמו בס"ג והכא מיירי לענין קריאה דהיינו אפילו קרא אותה בכמה טעיות כיון שעכ"פ קרא כולה:

(נא) אחר - כגון שקרא מיושב ישב או מנופל נפל דהוי כאלו דילג אותה תיבה לגמרי וצריך לחזור ולקרותה כסדר:

סעיף טו

(נב) הכל בנשימה אחת - ובכל המגילה בין פסוק לפסוק יפסיק רק כדי נשימה מפני שצריך לקרותה כאגרת. כשיאמר בלילה ההוא נדדה יגביה הקול כי שם מתחיל הנס. כשיאמר האיגרת הזאת ינענע המגילה כתב הח"א מה שנוהגין במקצת מקומות שכל הקהל אומרים י' בני המן אינו מנהג אלא הקורא יאמרם לבד והשאר ישמעו כמו כל המגילה:

(נג) הפסיק - אפי' שהא כדי לגמור כולה:

(נד) איש ואת וכו' - במהרי"ל כתב בשם הרוקח משום דעשרת בני המן היו שרי חמשים על חמש מאות איש ומי שיש לו נשימה קצרה ישער שאם יתחיל מן חמש מאות איש לא יוכל לומר כל עשרת בני המן בנשימה אחת טוב יותר שיתחיל מן ואת פרשנדתא וכו' כי זהו דינא דגמרא אבל חמש מאות איש הוא מנהג בעלמא:

אין על סעיף טז

סעיף יז

(נה) שהקורא וכו' - אבל היחידים השומעין במגילות א"צ לפשוט [ב"ח ומהרי"ל]:

(נו) ופושטה כאיגרת - היינו שפושטה כולה ואינו מניחה כרוכה אלא כופל אותה דף על דף ויזהר שלא יגררה ע"ג קרקע [א"ר ופר"ח] ועיין בפמ"ג שכתב דל"ד ע"ג קרקע ה"ה תלויה מעל השולחן ושטענדע"ר נמי הוי גנאי כתבי קודש. עוד כתב דהפשיטה יהיה קודם שמתחיל לברך כדי שלא יהיה הפסק בין ברכה לקריאה:

(נז) חוזר וכורכה כולה ומברך - ר"ל שכורכה כולה ומניחה לפניו על המגדל ואח"כ מברך והטעם דגנאי הוא למגילה שתהיה מונחת כך ואפילו אם התחיל הברכה ואמר ברוך אתה כיון שלא אמר השם פוסק באמצע וכורך ואח"כ מברך:

(נח) בקול רם - משום שמחה ומה שחוזר וקורא אותן כדי להשמיע לצבור שמצוה לכתחלה לשמוע כל המגילה מתוך הכתב:

(נט) שמכים המן - מהרי"ל לא היה חושש להכות המן והגאון יעב"ץ כותב על אביו הח"צ שהיה מכה ורוקע ברגלו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכירת המן והפמ"ג כתב דיצא שכרם בהפסדם שמבלבלין הרבה:

(ס) כשקורין המגילה בביהכ"נ - וצריך החזן לשתוק אז בעת שמכין כדי שישמעו כולם קריאתו ומפני שמצוי מאוד קלקולים ע"י ההכאה ורגילים הנערים להכות כמה פעמים בעת שחוזר החזן לקרות ע"כ טוב ונכון שכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכין המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא כמ"ש ס"ג [מ"א] וכ"כ הפמ"ג שנכון מאוד שכל אחד יתפוס חומש בעת הקריאה וכל תיבה שלא ישמע מן החזן יקרא מן החומש [מ"א]:

סעיף יח

(סא) בי"ד ובט"ו - היינו בי"ד לעיירות וט"ו למוקפין ור"ל אף שהוא בזמנה ואיכא פרסומי ניסא בלא"ה שהכל קורין באותו זמן אפ"ה צריך לטרוח ולקבץ עשרה שיהיו בעת הקריאה משום פרסומי ניסא וכ"ש אם הוא שלא בזמנה כגון המפרש בים והיוצא בשיירא ואינו מוצא מגילה להוליך עמו דמותר להקדים ולקרותה קודם שיוצא כנ"ל בסימן תרפ"ח ס"ז או דמתרמי יום ט"ו בשבת דצריכין המוקפין להקדים ולקרותו בע"ש כדאיתא שם בס"ו בודאי צריך לקבץ עשרה לקריאתו ובזה עוד חמיר יותר דאי ליכא עשרה לא יברכו המוקפין עליה:

(סב) לחזור אחר עשרה - ואם בעת ההוא קורין אותה בצבור בבהכ"נ אז אפילו יש לו ק' אנשים בביתו מצוה לילך לשם משום ברוב עם הדרת מלך וכן מי שהיה ביתו סמוך לביהכ"נ וחלונותיו פתוחות לביהכ"נ אפ"ה צריך לילך לבהכ"נ לכו"ע משום ברוב עם ועיין בבה"ל:

(סג) אם נשים וכו' - דאפשר דכיון דהוא רק משום פרסומי ניסא סגי אף בנשים ועיין בפמ"ג דמדלא הזכיר הרב קטנים משמע דס"ל דקטנים בודאי אין מצטרפין לעשרה דלאו בני חיובא נינהו וחיובן הוא רק מטעם חינוך:

(סד) לכתחלה ביחיד - דהנס כבר נתפרסם וליכא רק משום ברוב עם לא מטרחינן ליה למכנף עשרה והא דקי"ל דאף אם יש לו מנין בביתו אפ"ה מבטלין ת"ת ועבודה לילך ולקרות בצבור משום ברוב עם התם הלא הצבור מזומן לפניו משא"כ הכא לעשות צבור אינו מחוייב ועיין ביד אפרים שכתב דדין זה שהביא הרמ"א בשם או"ח אינו מוסכם לשארי פוסקים ולכן אף בכה"ג יהדר אחר עשרה אנשים:

(סה) וכשהיחיד קורא אותה - היינו במקום דאי אפשר לו לקבץ עשרה או בגוונא דצייר הרמ"א מקודם:

(סו) בזמנה - לאפוקי אם קורא היחיד אותה שלא בזמנה כגון כרכין המוקפין חומה דמתרמי יום ט"ו שלהן בשבת דקורין אותה בע"ש והוא קורא אותה ביחיד לא יברך עליה בכל גווני וכנ"ל בס"ק ס"א:

סימן תרצא

סעיף א

(א) אלא בדיו - עיין לעיל בסימן ל"ב ס"ג בהג"ה ובמשנה ברורה שם:

(ב) על הגויל - הוא העור שלא נחלק ולא הוסר ממנו רק השער ותקנו שם ומצד הבשר לא הוסר כלום:

(ג) או על הקלף - עיין לעיל בסימן ל"ב ס"ז:

(ד) במי עפצים וקנקנתום - עיין בט"ז בשם הכ"מ דמה שהכשירו במי עפצים היינו עם גומא דממי עפצים בלחוד פסול [וכן הסכים הגר"א בביאורו דמשניהן יחד נקרא דיו] וכן קנקנתום דמכשרינן היינו במי קנקנתום דאלו קנקנתום לחוד בודאי פסול והגר"א בביאורו פירש דמה שאמר במי עפצים וקנקנתום היינו שכתב בשניהם מעורבין יחד ועיין לעיל בסימן ל"ב ס"ג בבה"ל ד"ה שלא וכו':

(ה) וצריכה שרטוט - היינו על כל שיטה ושיטה:

(ו) כתורה עצמה - וע"כ חק תוכות פסול בה ודוקא ברובה אבל במיעוטה כשר בדיעבד דלא גרע מהשמיט לעיל בסימן תר"צ ס"ג ע"ש פרטי הדברים:

(ז) וי"א שצריך וכו' - וכן פסק רמ"א סי' ס"א:

סעיף ב

(ח) לענין היקף גויל - על כל אות. וה"ה לכל דבר ולכן בעינן שיהיו שיטותיה שוים גם שיהי' רוחב העמוד ג' למשפחותיכם וכל דיני ס"ת:

(ט) מן הכתב - וה"ה אם אחד מקריא אותו בע"פ כדי שלא יטעה ואם עבר וכתב בע"פ שלא מן הכתב י"א דאסור לקרות בה אלא בשעת הדחק:

(י) ולהוציא כל תיבה וכו' - היינו לכתחלה ובדיעבד אין להחמיר אם לא טעה:

(יא) כמו בס"ת - היינו אפילו אם כותב אותה מתוך הכתב:

(יב) סתומות - דנקרא אגרת:

(יג) פתוחות פסולה - בתשו' ר' משה מינץ סי' י"ב דין ה' מפקפק ע"ז ולכן נ"ל דיש לסמוך עליו בשעת הדחק [מ"א]:

(יד) ובדיעבד - פי' שכבר קרא בה וכשאין לו מגילה אחרת יוכל לקרות בה לכתחלה:

(טו) גם נהגו שלא לעשות וכו' - אבל חלק בראשה מניחין וגולל סופו לתחלתו:

(טז) כלל - והגר"א בביאורו מפקפק ע"ז מאוד:

סעיף ג

(יז) מניח חלק - כפלים מן הכתב:

סעיף ד

(יח) להאריך בוי"ו דויזתא - למתוח ראשה הכפוף ותהיה כעין זקופה לרמז שנתלו כולם בזקיפה אחת:

(יט) בקריאתה - שלא יחטוף אותה:

(כ) ואת בסופה - פי' בסוף השיטה אבל בסוף הדף יכתוב תיבת עשרת [ב"י]. ובדיעבד אם לא האריך בוי"ו דויזתא וכן אם כתב אחר תיבת עשרת עוד שיטות כשר ויש מחמירין כשכתב אחר תיבת עשרת עוד שיטות ועיין בשער אפרים סימן נ"ה כתב דאם יש שם מגילה אחרת כתובה כדינה אין לקרות בזו לכתחלה בצבור אם לא שיש טורח צבור להמתין עד שיביאו הכתובה כדינה יכולים לקרות בזו:

אין על סעיף ה

סעיף ו

(כא) בראשה - של כל יריעה ויריעה ועיין בח"א שכתב דאם תפורה כולה בגידין א"צ לדקדק כמה תפירות:

(כב) בחלק הרביעי - כי צריך לשער היריעה כאלו נחלק לד' חלקים:

אין על סעיף ז

סעיף ח

(כג) בין הכתובים - הטעם דלא הוי פרסומי ניסא דמיחזי כקורא במקרא משו"ה ביחיד כשר דבלא"ה ליכא פרסומי וכל בי עשרה מקרי צבור:

(כד) יתירה וכו' - היינו שהיתה ארוכה משאר הקלפים למעלה או למטה או חסרה ועי"ז יש לה היכר לעצמה:

סעיף ט

(כה) שהיא נקודה - ואי ליכא מי שיודע לקרות בטעמים בע"פ מותר לכתוב גם הטעמים במגילה ולברך עליה דלא גרע מניקוד ומ"מ אם אין הטעמים במגילה מותר לקרות בלא טעמים כמ"ש ססי' קמ"ב:

(כו) ברכות - ולכתחלה לא יכתוב ברכותיה בה:

סעיף י

(כז) בחומש - ודוקא כשעשוי החומש בגלילה כמ"ש סימן קמ"ג ומשום שי"א שיוצא בזה בשעת הדחק אבל בחומש שלנו לכו"ע לא יצא [ב"ח ומ"א] והפמ"ג כתב דראוי גם בזה לקרות בלא ברכה שלא תשתכח תורת מגילה:

סעיף יא

(כח) יצא - דאין גזל בקול:

(כט) לענין לולב הפסול - צ"ל לענין לולב הגזול:

(ל) וה"ה כאן - ועיין בפמ"ג דאפילו אם קנאו בשינוי מעשה וכדומה אפ"ה לא יברך:

עד כאן

סימן תרצב

סעיף א

(א) ושהחיינו - ונכון לכוין בברכת שהחיינו גם על משלוח מנות וסעודת פורים שהם ג"כ מצות ויודיע זה להש"ץ המברך דבעי כונת שומע ומשמיע. ויכוין זה בברכת שהחיינו דיום כי זמנם ביום ומי שאין לו מגילה לא יברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודה דזהו דבר הנהוג בכל יום ובכל שבת ויו"ט [מ"א] וי"א דראוי לברך זמן על היום מפני תקפו של נס שהיה בו וכיון דמזמן לזמן קאתי הרי הוא ככל מועדי ד' שמברכין עליהן זמן ועיין בבה"ל אכן אם היה לו מגילה בלילה ובירך אז שהחיינו לכו"ע א"צ שוב לברך ביום אם אבל קורא את המגילה יברך אחר הברכות משום ברכת שהחיינו שאין האבל מברך להוציא רבים בברכת שהחיינו והאבל יקרא את המגילה:

(ב) וביום אינו חוזר ומברך וכו' - דהרי כבר בירך בלילה וטעם הדעה שניה דסוברת דאף ביום וכו' דעיקר מצות קריאתה ביום הוא. אם נשתתק הקורא באמצע המגילה דעת האחרונים דא"צ הקורא השני העומד תחתיו להתחיל בראש רק יתחיל ממקום שפסק הראשון [וכ"ש שא"צ לברך מחדש דיצאו כל הקהל בברכת הראשון] דהוא טרחא דצבורא ועיין בשע"ת:

(ג) ואחד יכול לברך - בין ברכה ראשונה ובין לענין ברכה אחרונה ובלבד שיכוין להוציא השומעים והם יכונו לצאת:

(ד) ולאחריה נוהגים לברך - כי בגמרא איתא דברכה דלאחריה תליא במנהגא במקום שנוהגים לברך יברך ולכן כתב המחבר דהאידנא נוהגים לברך:

(ה) הרב וכו' - ואין לומר האל הרב כיון שכבר זכר השם שאמר אלהינו ויש גורסים האל ובא"ר הכריע כהשו"ע שאין לומר וכן אין לומר בא"י האל הנפרע רק בא"י הנפרע ע"ש:

(ו) אם לא בירך לא לפניה וכו' - דברכות אין מעכבות ונראה דאם נזכר באמצע שלא בירך יברך בין הפרקים:

(ז) אבל לא ביום - דכבר אמר פיוטים:

(ח) ואין לברך אחריה וכו' - אבל הברכות שלפניה לכו"ע היחיד צריך לברך:

סעיף ב

(ט) אין לשוח בעוד שקורין אותה - היינו בין השומע ובין הקורא אסור להם לשוח לכתחלה ואפילו בד"ת ולענין דיעבד יש חילוק דהשומע אם שח בעת הקריאה לא יצא אפילו אם חיסר לשמוע תיבה אחת דהא לא שמעה כולה אבל הקורא יצא ולפעמים אפילו לכתחלה מותר כגון לשאול בין הפרקים מפני הכבוד כמו לענין ק"ש בסימן ס"ו וכ"ז לענין שיחה באמצע הקריאה אבל אם שח בין הברכה לתחלת הקריאה בין השומע ובין הקורא הפסיד הברכה וכן בין הקריאה לסוף הברכה ג"כ אסור להפסיק:

סעיף ג

(י) אע"פ שיצא כבר מברך וכו' - וכ"ש דיכול להוציאם בקריאה אע"פ שיצא כבר ומ"מ יש פוסקין שסוברין לענין ברכה אם יודעין בעצמן לברך יברכו בעצמן כיון שהוא כבר יצא בקריאה ומנהג העולם להקל להוציאן בכל גווני ועיין לעיל סימן תקפ"ה במשנה ברורה סק"ה:

(יא) להוציא את אחר י"ח - ויקראנה לנשים אחר שיצא מביהכ"נ דמצוה שיצא בעצמו בקריאת הצבור אכן אם מכוין שלא לצאת באותה קריאה שפיר דמי לצאת אח"כ בקריאת הצבור. וכשהוא מברך לנשים טוב שיברך לשמוע מגילה כי יש פוסקים שסוברין דאשה אינה חייבת בקריאה רק לשמוע:

סעיף ד

(יב) וצריך להמתין וכו' - ר"ל שיבוא אחד לקרוא לפניו דמקודם אסור לאכול כמו לענין ק"ש לעיל בסי' רל"ה:

(יג) מפלג המנחה ולמעלה - דהוא שעה ורביע קודם הלילה והטעם דכיון דחשבינן ליה לילה לענין תפילת ערבית שיכול להתפלל בזמן ההוא חשבינן ליה לילה גם לענין הזה:

(יד) אבל אסור לאכול וכו' - עיין במ"א שמסיק דדוקא אכילה אסור אבל טעימה בעלמא שרי וע"כ טוב יותר להקל לאיש הזה שיטעום קודם קריאת המגילה ולא להקל לקרות מפלג המנחה ולמעלה דהפר"ח קרא תגר על קולא זו ודעתו דקודם צה"כ אינו יוצא כלל אפילו דיעבד וכן משמע דעת הגר"א בביאורו. ואפילו טעימה אין להקל אלא לצורך גדול דהיינו חולה קצת או מי שמתענה והתענית קשה לו ושיעור טעימה היינו כביצה פת או משקין כשיעור ביצה. וכתב הפמ"ג דלפי דעת הפר"ח אפילו בין השמשות אין לקרות ובדיעבד אם קרא בבין השמשות ג"כ מסתפק שם אם לא באונס והכרח גדול יש לצדד להקל. וכתב בח"א דאפילו קרא מקצתה קודם צאת הכוכבים לא יצא וצריך לחזור ולקרות ובלי ברכה. ועיין בשע"ת בשם הברכי יוסף ובביאור הלכה דמ"מ המיקל לחולה וליולדת למהר קריאתן מבעוד יום קצת יש לו על מי לסמוך:

(טו) קודם שישמע קריאת המגילה - כמו לענין ק"ש דערבית דאסרינן מטעם שמא יחטפנו שינה ויבטל מקריאתה וא"כ כ"ש שאסור לישן קודם קריאת המגילה ואפילו דעתו רק לישן קימעא כמו שם גבי ק"ש וקריאת המגילה הוא חוב גדול שהרי כל המצות נדחים מפניה כדלעיל בסימן תרפ"ז ועיין לעיל בסימן רל"ה ס"ב ובמשנה ברורה שם כמה פרטים לענין ק"ש וה"ה כאן ודע דכמו בלילה אסור לאכול קודם קריאתה ה"ה ביום אפילו כבר התפלל אסור לאכול קודם קריאתה וכמו לענין שופר ולולב:

(טז) אפילו התענית קשה עליו - ואם הוא אדם חלוש והשהייה יזיק לבריאותו ויכול לבוא לידי חולי וטעימה מעט אינו מספיק לו נראה דשרי לאכול אך יבקש מאחד שיזכירנו לקרוא את המגילה אחר אכילתו כתב הפמ"ג ספק אם קרא את המגילה אפשר דלא אמרינן בזה ספיקא דרבנן לקולא משום דהוא דברי קבלה:

סימן תרצד

סעיף א

(א) כל אדם - בין איש ובין אשה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה דעת כמה אחרונים דצריך לתת ממה שנתנו לו:

(ב) ליתן לפחות וכו' - ורשאי ליתן מאכל או מעות ולא מצאתיו כעת כמה יהיה שיעור מתנות [פמ"ג] ובחידושי ריטב"א כתב אפילו שתי פרוטות דשוה פרוטה חשובה מתנה אבל לא בפחות. אם החליף סעודתו בשל חבירו יצא ידי מתנות וע"כ עני המתפרנס מן הצדקה יתן שתי מתנות לשני אביונים ויחזרו הם ויתנו לו [פמ"ג] עוד כתב נ"ל דלכתחלה צריך ליתן לאביון דבר הראוי ליהנות ממנו בפורים מאכל או מעות שיוכל להוציא בפורים:

(ג) שתי מתנות - זהו מדינא אבל באמת מוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו שאין שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים יתומים ואלמנות ודומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהשיב לב נדכאים [רמב"ם] והנה השתי מתנות צריך ליתן משלו ולא משל מעשר וההוספה שמוסיף יוכל ליתן משל מעשר:

(ד) בליל פורים - ובמדינתינו נוהגין ליתנו בשחרית קודם קריאת המגילה [מ"א] ועכשיו נוהגין ליתן מחצית השקל קודם מנחה ובשחרית מעות מגילה:

(ה) מבן עשרים ולמעלה - זהו לדעת ר"ע מברטנורא אבל התוי"ט כתב שהפוסקים חולקים וס"ל דמבן י"ג ולמעלה שהוא בכלל איש חייב במחצית השקל וא"ר כתב דכל זה רק מדינא אבל המנהג הוא ליתן אפילו בעד בניו הקטנים ואשה מעוברת בעד ולדה איתא במשנה כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק:

סעיף ב

(ו) אין משנים מעות פורים - היינו מעות שגבה אותן הגבאי לחלקם לעניים לסעודת פורים אין יכול לשנותן לומר דיין בפחות והמותר יפול לכיס של צדקה אבל לוקחין עגלים לרוב בכל המעות והמותר שלא יספיקו לאכול בפורים ימכר ויפול לכיס של צדקה [גמרא]. כתב ב"י בשם הגהת אשרי דמעות שחשב בלבו לחלקם לעניים ביום פורים אינו רשאי לשנותו והטעם דס"ל דצדקה יש לו דין הקדש וחייב לקיים מחשבתו אף שלא הוציא בשפתיו:

(ז) לצדקה אחרת - אם יש מנהג באותה העיר לתת מעות פורים לחזן אין איסור בדבר דכל הנותן אדעתא דמנהגא נותן אבל לא נפקי בזה ידי מתנות לאביונים אפילו אם החזן הוא עני [דכיון דהוא בכלל שכירות החזן הו"ל פורע חובו במתנות לאביונים] אא"כ מחלקים מהם לעניים:

(ח) ודוקא הגבאים - ואם בני העיר יכולים לשנות יש דיעות בפוסקים עיין במ"א:

(ט) מה שירצה - ר"ל אף דהגובים גבו המעות לצורך סעודת פורים מ"מ יש לעני רשות להוציאן לשאר צרכיו:

סעיף ג

(י) ובמקום שנהגו וכו' - אבל בעיר שלא הורגלו עדיין בכך זה הנותן פרוטה לעכו"ם גוזל לעניים ומראה בעצמו כאלו מקיים בהם ומתנות לאביונים:

(יא) אף לעכו"ם נותנים - מפני דרכי שלום:

סעיף ד

(יב) במקום שאין עניים - ישראל:

(יג) מעות פורים שלו - היינו מה שגבו כבר ממנו ואין מוצאין למי לחלקם ויותר נראה דר"ל מה שרגיל ליתן בכל שנה לצורך עניים:

סימן תרצו

סעיף א

(א) מותר בעשיית מלאכה - דאע"ג דכתיב משתה ושמחה ויו"ט מ"מ לא קיבלו עליהם לעשותו יו"ט אכן אח"ז נהגו מעצמן באיזה מקומות שלא לעשות:

(ב) אין עושין - וע"י עכו"ם שרי:

(ג) בכל מקום שלא לעשות - ופרקמטיא מותר ששמחה היא לו:

(ד) סימן ברכה - כגון אם זורע איזה דבר אינו מצמיח [ב"י] אבל הרא"ם כתב שאינו מרויח אבל אינו מפסיד ג"כ [מ"א]:

(ה) או אבורנקי של מלכים - שנוטעים לצל להסתופף בצלו:

(ו) פסקי הלכות - ופשטי המקרא ואגרת שלום ומזכרת חובותיו וכן כל דבר שא"צ עיון גדול. וכתב בסי' עמודי שמים דמ"מ יש לראות שלא ימשוך בה ויתבטל משמחת פורים. מגילה מותר לכתוב בפורים:

סעיף ב

(ז) אינו מנהג - ויש מחמירין בזה ונראה דתלוי במנהג אותו המקום:

סעיף ג

(ח) בהספד - ומקום שנהגו שביום ז' הולכים על הקבר לקונן אסור בפורים אלא האבל לבדו ילך לשם עם חזן אחד ויאמר לו השכבה ואפילו בערב פורים לא ילך לשם שלא יחשבו העולם שהאבילות נפסק בפורים:

(ט) ותענית - ולענין ת"ח עיין לעיל בסימן תרצ"ה ס"ב בהג"ה ובמשנה ברורה שם. ודין ת"ח בפניו עיין ביו"ד סימן ת"א:

סעיף ד

(י) ילך לבהכ"נ לשמוע וכו' - ומה שכתב בסעיף ה' בסופו דלמחרת לא יצא מפתח ביתו מיירי כשיש לו מנין בביתו אף דבעלמא קריאה בצבור עדיף טפי:

(יא) המגילה - אבל תפלת מעריב יתפלל בביתו:

(יב) וי"א שאין וכו' וכן נוהגין - אף שהב"ח ועוד אחרונים כתבו שבמקומם היה המנהג להתאבל אבל כבר כתב בשע"ת בשם כמה אחרונים להקל ושכן פשט המנהג במדינות אלו ובפרט בענין חליצת מנעלים וישיבה ע"ג קרקע בודאי אין להחמיר ומ"מ יראה למעט במיני שמחה שעושין. כתב בתשובת בנין עולם סי' ל"ה לענין לקרות האבל המגילה בביהכ"נ אם אין שם אחר שיודע לקרות כ"כ בנקודות ובטעמים ובדקדוק האותיות טוב יותר שיקראנה האבל כמ"ש ביו"ד לענין להתפלל בשבתות ויו"ט:

(יג) דברים שבצנעה נוהג - הנה ט"ז כתב דהליכה מביתו לתפלה אסור גם לדעה זו ולא מקרי זה בפרהסיא דלא מינכר שעושה כן משום אבילות ובמ"א כתב דמשמע בטור דבשחרית הולך לבהכ"נ להתפלל ועיין בפמ"ג שכתב דהמיקל להתנהג כן לא הפסיד וכ"כ בדה"ח דשחרית הולך לתפלה בבהכ"נ:

(יד) עולה לו למנין שבעה - אפילו מת בפורים:

סעיף ה

(טו) לא יצא משם וכו' - דין זה כתבו הרוקח ובמקומו היו אוכלין סעודה שלישית קודם מנחה לכן קאמר דבבואו להתפלל מנחה לא יצא משם אבל לדידן צריך לילך לביתו אחר מנחה לאכול סעודה שלישית ובלילה יתפלל מעריב ויקרא המגילה בביתו אם יש לו מנין וא"ל ילך לבהכנ"ס בעוד יום ויהיה שם לתפלה וקריאת המגילה:

(טז) מפתח ביתו - ורק לשמוע מקרא מגילה אם אין לו מנין בביתו וכנ"ל. והנה המחבר שהעתיק דברי הרוקח אזיל לשיטתו בס"ד דאבילות נוהג בפורים אבל כבר כתב הרמ"א לעיל דאנן נוהגין כהפוסקים דאין אבילות נוהג בפורים. ולפ"ז אפילו אם יש לו מנין בביתו הולך לבהכ"נ לשמוע מקרא מגילה בצבור [ולצאת מפתח ביתו לעניני רשות משמע מפמ"ג שיש להחמיר] וכ"ז ביום דימי משתה ושמחה כתיב אבל בלילה אם יש לו מנין יתפלל ויקרא המגילה בביתו ואם אין לו מנין יתפלל בביתו וילך לשמוע מקרא מגילה בבהכ"נ ולבד הקריאה לא יצא מפתח ביתו. ועיין בדה"ח דביום ט"ו לא ילך מביתו לביהכ"נ אפי' להתפלל שחרית ומ"מ לענין חליצת מנעלים וישיבה ע"ג קרקע משמע מן הפוסקים דאפילו ביום ט"ו א"צ. כתב הלבוש א"א צידוק הדין ולא קדיש אלא לחכם בפניו אחר שדורשין עליו ואע"פ שא"א צ"ה אומרים קדיש:

סעיף ו

(יז) שהאבל וכו' - אפילו תוך שבעה דהא חייב בכל מצות האמורות בתורה וכ"ש דחייב במתנות לאביונים:

(יח) חייב לשלוח מנות - אכן כל דבר שמחה לא ישלח וז"ל ס"ח מי שמת אביו בפורים לשנה הבאה ישלח מנות (אף דהוא יא"צ) ובאותו שנה ישלח מעות או בשר לעניים רק לא תפנוקים העשויים לשמחה:

(יט) אבל אין שולחין לאבל - אפילו דבר שאינו של שמחה. ואם האבל הוא עני מותר לשלוח לו מעות אפילו תוך ז' דלא גרע מצדקה:

(כ) כל י"ב חודש - היינו לאביו ואמו [ולשאר קרובים תוך ל'] והטעם כדין שאילת שלום שאסור י"ב חודש:

(כא) וכמו שיתבאר ביו"ד סימן שפ"ה - כונתו להורות דבמקום שנהגו להקל לשאול בשלומם מותר לשלוח להם מנות ג"כ בתוך י"ב חודש [אבל לא בתוך שלשים] אבל לא ישלחו לו מיני שמחה:

(כב) אא"כ מחל האבל וכו' - דאין נותנין לאדם מתנה על כרחו:

סעיף ז

(כג) שאונן וכו' - אונן נקרא כ"ז שלא נקבר המת:

(כד) מותר בבשר ויין - אף דדעת המחבר לעיל דאבלות נוהג בפורים מ"מ אנינות ס"ל דאינו נוהג וכמו שכתב הטעם ועיין במ"א שהעלה דדוקא ביום שחל מצות שמחת פורים דימי משתה ושמחה כתיב אבל לא בלילה אפילו בלילה ראשונה. וכ"ש בלילה שניה ומש"כ אח"כ ונ"ל דוקא בלילה לא קאי רק לענין מגילה ותפלה וק"ש:

(כה) וכ"ש שחייב במקרא וכו' - ר"ל דכשם שבשביל מצות שמחת היום דחינן את העשה דאבילות והתרנוהו בבשר ויין בודאי אין ראוי לפטרו בלילה ממקרא מגילה ושאר מצות כיון שאין דרך לקברו אז ודומה לאונן בליל יו"ט שני דהרבה פוסקים חייבוהו במצות מטעם זה אבל יש לפקפק ע"ז אחד דליל יו"ט שני גופא יש דיעות בפוסקים ועוד דשם עכ"פ יו"ט הוא ולכך אין חל האנינות מחמת שאין דרך לקברו בלילה משא"כ בפורים דעיקר שמחה ביום הוא ובלילה דומה לשאר לילה של חול דבודאי חל אנינות אף שאין דרך לקברו אז ולכן כתב בדה"ח דבליל י"ד ישמע קריאת המגילה מאחר:

(כו) קבורת מתו קודם כמו שנתבאר וכו' - ר"ל דשם מוכח דלאו דוקא מת מצוה קודם לקריאת המגילה דה"ה כל מת שאין לו קוברין כדי צרכו הפוגע בו קוברו תחלה ואח"כ קורא. והנה באמת כבר כתב שם המ"א דהרבה פוסקים חולקין ע"ז וס"ל דבכל מת קריאת המגילה קודם לקבורתו וכן נוהגין לקברו אחר יציאת בהכ"נ והקשה המ"א דהא תינח באנשים אחרים אבל האונן איך הוא חייב בקריאת המגילה הלא הוא פטור מכל המצות ואיך יצא במה ששמע בצבור אחרי שאז לא היה חייב כלל וע"כ מסיק המ"א דאע"פ ששמע הקריאה בצבור יקראנה שנית אחר שנקבר המת. ולענין ק"ש ותפלה הוא כשאר אונן בימות החול דקודם הקבורה הוא פטור ולאחר הקבורה עיין לעיל בסימן ע"א במשנה ברורה סק"ד שם מבואר כל הפרטים. ולענין תפילין דעת כמה אחרונים דלא יניח וכדלעיל בסימן ל"ח ס"ה:

(כז) אחר כך - ר"ל אבל קודם הקבורה הוא פטור מזה ולזה מסיים דלא עדיף משבת ויו"ט והיינו ביו"ט שני כשקוברו וכן בשבת כשמחשיך על התחום לצרכי הקבורה הוא פטור אז מכל המצות וכ"ש כאן:

סעיף ח

(כח) מותר לישא וכו' - ולא דמי לחג דכתיב ושמחת בחגיך ולא באשתך משא"כ בפורים והמ"א כתב דיעשה החופה ביום י"ג והסעודה בערב ועיין בשע"ת שכתב שבמדינות אלו פשט המנהג להיתר כדעת הש"ע ובחמד משה כתב שנכון יותר לעשות החופה בסוף יום י"ד וסעודת פורים יעשה מקודם:

(כט) פדיון הבן - וברית מילה דבזה אין שמחה כ"כ דיהיה שייך בהו לומר אין מערבין שמחה בשמחה:

(ל) הראשונה - עיין ביו"ד סימן קפ"ב שכתב שם הט"ז בשם הב"ח שיש לבטל מנהג זה הן בפורים או בשמחת נישואין וכ"כ באה"ג שם ואם כל המלבושים של איש רק מלבוש א' של אשה וניכרים הם אפשר שאין למחות בהם [פמ"ג] ועיין בכנה"ג ובשל"ה שהזהירו להרחיק מזה:

(לא) משום לא תגזול - ולפ"ז מותר לברך על מה שחוטפין מיהו כתב בשל"ה לאו משנת חסידים היא ושומר נפשו ירחק ממלבושים דכלאים ולחטוף מחבירו [א"ר]:

(לב) ונהגו כך - היינו מעת קריאת המגילה עד ליל סעודת פורים שהם שני לילות ויום אחד [א"ר]: