משנה פרה ה ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת פרה · פרק ה · משנה ד | >>
שפופרת שחתכה לחטאת, רבי אליעזר אומר, יטביל מיד.
רבי יהושע אומר, יטמא ויטביל.
הכל כשרים לקדשי, חוץ מחרש שוטה וקטן.
רבי יהודה מכשיר בקטן, ופוסל באשה ובאנדרוגינוסיד.
שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁחֲתָכָהּ לְחַטָּאת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יַטְבִּיל מִיָּד. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יְטַמֵּא וְיַטְבִּיל. הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְקַדֵּשׁ, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן, וּפוֹסֵל בְּאִשָּׁה וּבְאַנְדְּרוֹגִינוֹס.
שפופרת שחתכה לחטאת -
- רבי אליעזר אומר: יטביל מיד.
- רבי יהושע אומר: יטמא, ויטביל.
- הכל כשרין לקדש -
- חוץ - מחירש שוטה וקטן.
- רבי יהודה - מכשיר בקטן,
- ופוסל - באשה, ובאנדרוגינוס.
העיקר אצלינו שהכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה בקודש, ואין ספק שהחטאת קודש, וכבר התבאר זה בסוף חגיגה.
ואמר רבי אליעזר שהם עשו מדריגת זה הכלי ואף על פי שנגמר בטהרה מדריגת כלי טמא, והוא שצריך טבילה והערב שמש. ואם הטביל מיד ושם בו מי חטאת או אפר חטאת, יהיה מחלוקת הצדוקין בזה מבואר, לפי שלא העריב שמש זה הכלי, ואנחנו נאמר אליהן זה הכלי הוא במדריגת טמא וצריך טבילה, ועם כל זה לא נצריכהו הערב שמש, כפי מה שביארנו שהפרה וכל מה שתולה בה כשר בטבול יום.
ואמר רבי יהושע לא יספיקנו זה, לפי שזאת השפופרת כלי טמא הוא בגזירה דרבנן כמו שהתבאר בחגיגה, אבל בלי ספק יטמא הכלי טומאה אמיתית ואז יטביל וישתמש בה בחטאת עד שיתאמת בה אל הצדוקים, שאנחנו נשתמש בכל ענייני החטאת כולן בטבול יום כמו שביארנו.
ושפופרת - הוא אבוב קנה, כשיוציא מה שבפנים מהמוח הנקרא "פלוס". וכבר התבאר בסוף שבעה עשר מכלים שאבוב כשיוציא מה שבפנים מהמוח הלבן הנקרא פלוס, נהיה כלי מקבל טומאה כשאר כלי עץ.
ואמר יתברך "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ונתן עליו מים חיים אל כלי"(במדבר יט, יז), הנה כל מה שהוא פסול לאסיפת האפר פסול לקדש.
ואמר באסיפת האפר "ואסף איש טהור"(במדבר יט, ט), ואמרו "טהור, להביא את האשה".
ורבי יהודה אומר שאמר "ולקחו" ולא אמר "ולקח", ירצה בו שראוי שיהיה גדול או קטן. ויפסל באשה ובאנדרוגינוס, לאומרו "ונתן עליו" ולא "ונתנה", וזו מלה מורכבת.
ואין הלכה לא כרבי יהודה, ולא כרבי אליעזר:
שפופרת: של קנה:
שחתכה לחטאת: אפילו חתכה חבר:
ר' אליעזר אומר יטביל מיד: ואיכא היכרא לצדוקים כדמפרש בפרק חומר בקודש (דף כג א) משום דכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש משום צינורא דעם הארץ דדילמא בשעת חתיכה עדיין לחה היא ואף על גב דטבילה אין הערב שמש לא מ"מ איכא היכרא משום דלגבי חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו ומטמא אדם וכלים דחותכה (והטבילה) טעונה טבילה ואם איתא דפרה היתה צריכה הערב שמש גם זו היתה צריכה:
ורבי יהושע אומר יטמא: ויטביל דבענין אחר ליכא היכרא כיון דכלים הנגמרים בטהרה לא בעי הערב שמש לקדש:
הכל כשירים לקדש: כל הטהורים כשרים להשליך האפר ע"ג המים ואפילו אשה:
רבי יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה: ביבמות בפרק הערל (דף עב ב) מפרש טעמייהו מקראי דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ובתר אסיפת אפרה כתיבא הך עבודה דקידוש ואין עבודה מפסקת בינתים ת"ק סבר הנך דפסולין באסיפה פסולין בקידוש ואמרינן בפרק טרף בקלפי (דף מג א) ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח איש להכשיר את הזר טהור ואפילו אשה והניח מי שיש בו דעת להניח יצא חרש שוטה וקטן שאין בהן דעת להניח ואהני קאי ולקחו דבתריה ובקונטרס לא כוון יפה בפ' הערל (שם) ואגב ריהטיה לא דק ור' יהודה סבר א"כ דההיא דאסיפה נקט לגבי קידוש ליכתוב ולקח לטמא כי היכי דכתיב באסיפה לשון יחיד ומאי ולקחו דאפילו הנך דפסולין התם כגון קטן כשרים הכא אבל אשה לא דכתיב ונתן לא ונתנה:
תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ה) "שפופרת שחתכה לחטאת רבי אליעזר אומר יטמא ואין צריך להטביל ר' יהושע אומר יטמא ויטביל כנס לתוכה מי חטאת ואפר חטאת עד שלא יטבילנה טמאין ר"ש מטהר ומעשה באחד שחתך שפופרת בבית שערים והיה ר"ש מטהר וחכמים מטמאין הכל כשרין לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן ור' יהודה מכשיר בקטן רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר חרש שוטה וקטן שקדשן ואחרים רואין אותן קידושן כשר טומטום קידושו פסול מפני שהוא ספק ערל והערל פסול מלקדש אנדרוגינוס קידושו כשר ורבי יהודה פוסל מפני שהוא ספק אשה ואשה פסולה מלקדש." פירוש יטמא ואין צריך להטביל גירסא משובשת היא זו אלא הכי תניא יטביל ואין צריך לטמא כדתנן יטביל מיד:
שפופרת - של קנה ז שחתכה. תיקנה לשום בה מי חטאת או אפר חטאת ח, אפילו חתכה חבר שאינו חשוד על הטומאה:
ר' אליעזר אומר יטביל מיד - ואיכא היכרא. דפרה נעשית בטבול יום, משום דכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש, שמא נשאר בכלי רוק היוצא מפיו של עם הארץ ועדיין הוא לח בשעת גמרו של כלי ומטמאו. ואע"ג דטומאה זו אינה צריכה הערב שמש אלא טבילה בלבד, מכל מקום איכא הכירא, משום דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו ומטמא אדם וכלים, ואי איתא דפרה היתה צריכה הערב שמש, גם היא היתה צריכה:
ר' יהושע אומר יטמא ויטביל - דבענין אחר ליכא הכירא, כיון דכלים הנגמרים בטהרה לא בעו הערב שמש לקדש ט. והלכה כר' יהושע:
הכל כשרים לקדש - כל הטהורים כשרים להשליך האפר על גבי המים, ואפילו נשים. דכתיב גבי אסיפת אפר הפרה, ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה, ודרשינן איש, להכשיר את הזר. טהור, ואפילו אשה יא. והניח, מי שיש בו דעת להניח, פרט לחרש שוטה וקטן שאין בהן דעת להניח. ובתר [אסיפת אפרה] כתיבא הך עבודה דקידוש ואין עבודה מפסקת בינתים. למדנו שכל הכשר לאסיפת אפרה כשר לקידוש:
ר' יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה - דאם איתא דכל הכשר באסיפה כשר בקידוש, לכתוב ולקח לשון יחיד בקידוש, כי היכי דכתב ואסף לשון יחיד באסיפה, מאי ולקחו, דאפילו הנך דפסולים התם כשרים הכא, כגון קטן יב. אבל אשה לא, דכתיב ונתן, ולא ונתנה יג:
שפופרת. פירש הר"ב של קנה. וכשהוציא כל הככי שבה. דאז מקבלת טומאה. כדתנן בספי"ז דכלים:
לחטאת. פירש הר"ב לשום בה מי חטאת או אפר חטאת. וא"צ לאפר חטאת שיהיו כלי אבנים אחר שעבר עשייתה. שמשום שנעשית בטבולי יום החמירו בה כל החומרות. ואחר כך אין לחוש עוד לשיזלזלו בה. כ"כ התו' פ"ג דחגיגה דף כ"ג [ד"ה שפופרת] וכ"כ בפ"ו דנדה דף מ"ט [ד"ה כשר] לענין קדוש מי חטאת. והכי תנן לקמן:
רא"א יטביל מיד. פי' הר"ב ואיכא הכירא כו' דכלים הנגמרים כו' ועדיין הוא לח. דרוק אינו מטמא יבש. כדתנן ברפ"ז דנדה ופי' הר"ב שם בחגיגה [פ"ג משנה ב']. ומ"ש הר"ב דטבילה זו א"צ הערב שמש. גמ' דחגיגה [דף כ"ג] ופי' התוס' מדלא תנא התם בהדיא. וכי תימא א"כ הייתי אומר דלתרומה טבילה מיהא בעיא. וי"ל דליכא למטעי בהכי. דא"כ נימא בהדיא צריכין טבילה לתרומה. והערב שמש לקדש. ע"כ. ומ"ש הר"ב דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו גמרא שם וכשמזה ביום הז'. מזה ואח"כ טובל. כמ"ש הר"ב בסוף מכילתין:
רי"א יטמא ויטביל. פירש הר"ב דבענין אחר ליכא היכרא כיון כו' לא בעו הערב שמש לקדש. וכ"כ הר"ש. וכלומר שאף על פי שלחטאת עשאוה כטמא מת לטמא אדם. כיון דגם לקדש אין בו הערב שמש. אין הצדוקים מרגישין בכך. דהנך חומרות כולהו מדרבנן. והרגשת הצדוקים תהיה במה שאנו מטמאים במקום אחר עד שיעריב שמשו. וכדפרישנא בפ"ג משנה ז' [ד"ה ומיטמאים]. ולפיכך כשאין צריך הערב שמש אף לקדש. לא ירגישו במה שעכשיו ג"כ אין מצריכין הערב שמש:
הכל כשרים לקדש. לר"י לאתויי קטן. לרבנן לאתויי אשה. גמרא פ"ק דערכין דף ג' ועיין מ"ש פרק בתרא משנה י'. ומ"ש הר"ב כדדרשינן איש להכשיר את הזר כו'. וליכא למדרש איפכא. איש ולא אשה. טהור ואפילו קטן. דאמר בפרק טרף בקלפי [דף מ"ג] כל הפרשה כולה משמע מקרא זה מוציא מיד משמע מקרא שלפניו. רש"י פ"ח דיבמות דף ע"ב. ולהכי דרשינן להכשיר את הזר. להוציא ממשמע מקרא שלפניו דדוקא בכהן:
לקדש. לשון הר"ב להשליך האפר ע"ג מים. ע' בפי' הר"ב בפ"ק דתמורה מ"ה ומ"ש שם. וכבר רמזתי זה לעיל ספ"ד:
קטן. עיין בפרק בתרא מ"י:
רבי יהודה מכשיר בקטן. פי' הר"ב דאם איתא כו' לכתוב ולקח לשון יחיד וכו' מאי ולקחו דאפילו הנך דפסולים כו' כגון קטן. והא דמכשיר טפי בקטן. מבחרש ושוטה. י"ל משום דאתי לכלל דעת. תוס' פ"ד דיומא דף מ"ג. ובגמ' ורבנן אי כתב ולקח ונתן. ה"א עד דשקיל חד ויהיב חד דאותו דשקיל האפר יתנהו אל המים. כתב רחמנא ולקחו. ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו ה"א עד דשקלי תרי ויהבי תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן. דאפילו שקלי תרי ויהיב חד:
ופוסל באשה. פי' הר"ב דכתיב ונתן ולא ונתנה אע"ג דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה. ואפ"ה לא ממעטינן אשה אלא היכא דכתיב איש בהדיא (כמ"ש במ"ז פ"ד דב"ק) י"ל דשאני הכא מדשני קרא בדבוריה ולקחו לשון רבים. והדר כתיב ונתן לשון יחיד. להכי דרשינן ולא ונתנה תוס' דיומא (שם ד"ה ונתן):
ובאנדרוגינוס. אבל טומטום אפילו ת"ק פסל ליה מפני שהוא ספק ערל כדאמר בפ' הערל [לענין תרומה] (טומטום שקדש קדושו פסול מפני שהוא ספק ערל) וערל שקדש (קדושו) פסול. דס"ל כר"ע דמרבה ערל כטמא (בר"פ דהערל) לענין שאסור לאכול בתרומה [מדכתיב (ויקרא כ"ב) איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב. ומדרבי [לענין תרומה] גבי טמאים ש"מ דכי הדדי נינהו] והא דלא קתני ת"ק (חוץ) מטומטום. י"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ותנא חוץ מחש"ו. ושייר ערל וטמא וטומטום. תוס' (שם ד"ה הכל) ועיין בפרק בתרא משנה י'. ששם יש לי מקום להאריך בזה בס"ד:
(ז) (על הברטנורא) וכשהוציא כל המוח שבה:
(ח) (על הברטנורא) א"צ לאפר חטאת כלי אבנים אחר שעבר עשייתה, שאין לחוש עוד לשיזלזלו בה. תוס':
(ט) (על הברטנורא) פירוש, אע"פ שלחטאת עשאוה כטמא מת לטמא אדם, כיון דגם לקדש אין בו הערב שמש, אין הצדוקים מרגישים בכך, דהני חומרות מדרבנן הם, והרגשתן תהיה במה שאנו מטמאים במקום אחר עד שיעריב שמשו. כו':
(י) (על המשנה) הכל כו'. לר' יהודה לאתויי קטן, ולרבנן לאתויי אשה. גמרא:
(יא) (על הברטנורא) וליכא למדרש איפכא, איש ולא אשה, טהור ואפילו קטן, דאמר ביומא דף מ"ג, דכל הפרשה כולה משמע מקרא זה מוציא מיד משמע מקרא שלפניו. רש"י. ולהכי דרשינן להכשיר הזר להוציא ממשמע שלפניו דדוקא כהן:
(יב) (על הברטנורא) אבל חרש ושוטה לא אתו לכלל דעת. תוס'. ועתוי"ט.
(יג) (על הברטנורא) ואף דכל התורה בלשון זכר נאמרה ואפילו הכי לא ממעטינן אשה, שאני הכא מדשני. בדיבוריה ולקחו והדר ונתן לשון יחיד, שמע מינה כו'. תוס':
(יד) (על המשנה) ובאנדרוגינוס. ובטומטום אפילו תנא קמא פוסל, דספק ערל הוא, ושייר נמי ערל וטמא. ועתוי"ט:
שפופרת וכו': ובערוך בערך שפופרת פי' שפופרת שחתכה לחטאת פי' קנה חלול מתוקן להדליק בו אש של פרה וי"א שיש לו פקק מצד אחד שמתוקן להשים בו אפר פרה ע"כ:
ר' אליעזר אומר יטביל מיד: ואם כנס לתוכה מי חטאת או אפר חטאת עד שלא יטבילנה פלוגתא בתוספתא ר"ש מטהר וחכמים מטמאין:
בפי' רעז"ל מ"מ איכא הכירא משום דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו ומטמאה אדם וכלים ע"כ. פי' דחותכה ומטבילה טעונין טבילה כך פי' הר"ש ז"ל וכתבו תוס' ז"ל שם בחגיגה עשאוה כטמא מת בז' שלו כלומר לבתר הזאה וכי תימא א"כ טבילה לא ליבעי איכא למימר דאף לאחר הזאה בעי טבילה כדפרשי' בפרק שני דמגילה דשני טבילות יש אחת לפני הזאה ואחת לאחר הזאה ע"כ. ועיין במ"ש לקמן ס"פ בתרא בשם תוס' ז"ל:
ר' יהושע אומר יטמא ויטביל: ובכך איכא הכירא שפירא לצדוקים שהפרה נעשית בט"י שהרי טימא אותו טומאה גמורה הצריכה הערב שמש וכאן ישתמשו בה טבולת יום הוי היכר יפה דבענין אחר ליכא הכירא וכו' כדפי' רעז"ל:
הכל כשרין לק"ש: והכל לאתויי אשה וקטן ולענין הזאה תנן בס"פ בתרא דמכלתין דהוי איפכא דאשה פסולה להזות וקטן כשר להזות וכתבו תוס' ז"ל שם בפ' טרף בקלפי הכל כשרין לקדש פי' רש"י ז"ל המים על האפר ובמסכת פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנין האפר על המים והא דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי דמשמע מים על האפר יש לפ' ונתן עליו בשבילו יתן מים חיים אל כלי ואדרבא משמע שהמים נוגעים בכלי והאפר נותן עליהם מלמעלה ע"כ:
וכן כתב ג"כ הרמב"ם ז"ל בר"פ ששי דהלכות פרה אדומה וז"ל ונתינת אפר הפרה על המים הוא הנקרא קדוש המים והמים האלו שניתן עליהם האפר הם הנקראין מי חטאת ומים מקודשין והן שקראן הכתוב מי נדה ע"כ:
בפי' רעז"ל ודרשינן איש להכשיר את הזר טהור ואפילו אשה אמר המלקט פי' רש"י ז"ל שם ביומא איש להכשיר את הזר משום דלעיל מיניה איירי בכהן כתיב הכא איש להכשיר את הזר דאי כתיב ואסף את אפר הפרה ה"א אכהן דלעיל מיניה קאי:
טהור להכשיר: את האשה דאי למעוטי טמא פשיטא דחטאת קרייה רחמנא ע"כ פי' לפירושו דאמרי' התם בפ' טרף בקלפי כל הפרשה כולה יש משמע מוציא מידי משמע ויש משמע ממילא פי' שאינו מוציא מיד משמע אחר אלא עומד במקומו ואינו מוציא מכלל משמע מקרא שלפניו ולפי סדורן יש לך להבין מי הוא המוציא מכלל חברו ומי משמע ממילא והתם דריש לכולה אבל אינך יכול לאחוז דרך אחד לכל המקראות שיהיו כולן מוציאין זה מיד זה או כולן מתקיימין ושוין זה אחר זה ע"ש עוד דאין להאריך כאן:
חוץ מחש"ו: ר' ישמעאל ס"ל בתוספתא דחש"ו שקדשו ואחרים רואין אותם קדושין כשר וה"נ אם הזו ואחרים רואין אותם הזאתם כשרה:
ופוסל באשה: דאם איתא וכו' לשון ר"ע ז"ל אמר המלקט והיינו נמי טעמא דפוסל באנדרוגינוס מפני שהוא ספק אשה:
עוד בסוף פי' ר"ע ז"ל אבל אשה לא דכתיב ונתן ולא ונתנה אמר המלקט פי' דונתן קרא יתירא הוא ורבנן אי כתב רחמנא ולקח ונתן ה"א עד דשקיל חד ויהיב חד פי' ההוא גופי' [הגהה. ומה שתמצא ברש"ל בפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ז ע"ב) שכתב שרש"י ז"ל פי' שני חלקים אפר וא' מים לא נמצ' לי וגם אין בו טעם לע"ד:] דשקיל כתב רחמנא ולקחו ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו ה"א עד דשקלי תרי ויהבי תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקיל תרי ויהיב חד הכי אמרינן שם בפרק טרף בקלפי והתם אמרינן תו בגמרא ולקח אזוב וטבל במים איש טהור הכתוב בהזאת מימיה שהיא עבודה שאחר הקדוש לרבנן דאמרי הקדוש נעשה באותם של אסיפה ובאסיפה כתיב איש טהור דהיינו זר ואשה על כרחך איש טהור דכתיב בקרא דולקח אזוב לאו לאכשורי זר ואשה להזות ולמיפסל קטן ולהוי משמע ממילא דא"כ לשתוק קרא מיניה ונכתוב ולקח אזוב וטבל במים והזה ואנא ידענא דבההוא דלעיל מיניה קאי וכי כתביה למידרש איש ולא אשה על כרחך משמע זה מוציא מיד משמע זה טהור דכתיב בקרא להכשיר את הקטן דפסליה בקדוש ולר' יהודה דאמר אשה פסולה בקדוש וקטן כשר אתא האי למימרא איפכא איש ולא קטן טהור להכשיר אשה דע"כ ליכא למימר דמשמע ממילא דא"כ לשתוק קרא מיניה ועל כרחך דר' יהודה דפוסל באשה לקדש ומכשיר בקטן לענין הזאה ס"ל איפכא דאשה כשרה להזות וקטן פסול ופריך התם והא מתני' דהכל כשרין להזות חוץ מטומטום וכו' דלקמן בס"פ בתרא ולא פליג ר' יהודה ומשני כיון דאמר מר כל הפרשה כולה משמע מוציא מידי משמע ומשמע ממילא ע"כ פליג דהא לא מצית למימר בהאי דמשמע ממילא הוא דא"כ לשתוק קרא מיני' וכתבו תוס' והר"ש ז"ל דבהדיא אשכחן בתוספתא דר' יהודה מכשיר לקטן להזות דתניא הכל כשרין להזות חוץ מחש"ו ור' יהודה מכשיר בקטן ולע"ד צ"ע דאדרבה הוה בעינן למימר דבתוספתא פסיל ר' יהודה לקטן דאי מכשר מה הקשו תוס' ז"ל שם וז"ל תימה הוא דבתוספתא דפרה אשכחן דפליג דתנינן בהדיא ר' יהודה מכשיר בקטן ושמא המקשה לא שמיע ליה הברייתא עכ"ל ז"ל ואי ר' יהודה מכשיר המקשה אינו בא להקשות אלא שיפסול וצ"ע לע"ד ומ"מ עיין במ"ש לעיל פ' שני סוף סימן ב' בשם תוס' ז"ל כי נראה שניחא קצת במה שכתבו שם או לרבנן וקל להבין:
וטומטום: קתני בתוספתא דפסול מפני שהוא ספק ערל והערל פסול לקדש. והקשו תוס' ז"ל שם בפ' טרף בקלפי תימה לי דהני תרי משניות דהכל כשרין לקדש ודהכל כשרין להזות מ"ש דבקדוש לא קתני טומטום בהדי אשה ואנדרוגינוס כדקתני גבי הזאה וי"ל דת"ק דר' יהודה נמי פסיל ליה לטומטום לקדש מפני שהוא ספק ערל וערל שקדש קדושו פסול אנדרוגינוס שקדש קדושו כשר מפני שהוא ספק אשה ר' יהודה פוסל באשה ובאנדרוגינוס ות"ק דר' יהודה דמתני' היינו ת"ק דר' יהודה דברייתא דבפ' הערל דס"ל כר' עקיבא דמרבי לערל כי טמא והא דלא קתני ת"ק חוץ מטומטום י"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ מחש"ו ושייר ערל וטמא וטומטום עכ"ל ז"ל:
יכין
שפופרת: של קנה:
שחתכה: שחתכה ממחובר. והוציא כל מוח שבתוכה. דאז מחשבת כלי לקבל טומאה [ככלים ספי"ז]. מיהו אי"ל שחתכה ע"ה ממחובר דא"כ לא הוה פליג ר' יהושע שיהא צריך לטמאה. דהרי בל"ז טמאה היא ככל כלי ע"ה. ואפילו הי' החותכה חבר. כל שלא הי' טהור לחטאת כל כליו טמאים לחטאת [כחגיגה פ"ג מ"ב]. אלא מיירי שחתכה חבר הטהור לחטאת. ותקנה לשום לתוכה אפר חטאת. והרי כל הכלים שצריך לאפר חטאת צריך שיהיו טבו"י. כדי להוציא מלבן של צדוקים [כרמב"ם ספ"א דפרה]. ולפי מה דקיי"ל כר' יהודא [מ"א]. מצי נמי מיירי שחתכה הע"ה ממחובר לשם טהרת חטאת. והרי הכל נאמנים על טהרת החטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]:
רבי אליעזר אומר יטביל מיד: דאע"ג דכלי זה טהור הוא. אפ"ה מד"ס כל כלי חדש שנגמר בטהרה. אם ירצה להשתמש בו קודש. וכ"ש אפר חטאת דחמיר מקודש. צריך שיטבלנו. דחיישינן שמא ניתז עליו רוק מפה הע"ה בשעה שעושה אותו. שכן רוב בעלי מלאכות של כלים עם הארץ הם. וחיישינן שמא נשאר הרוק ההוא לח בשעה שנגמר הכלי. וא"כ הרי אפשר כל זה שתהי' טבו"י כשיטביל. ואף שטבילה זו רק מדרבנן היא. וא"צ הערב שמש [כחגיגה כג"א. ולרש"י ביצה יח"א כל טומאה דרבנן אין צריך הערב שמש. ועיין לעיל פ"ג מ"ב. ובפרקין כ"ג]. היינו כשירצה להשתמש קודש בהכלי. אבל ביחדה להשתמש בה אפר חטאת דחמיר טפי מקודש [כחגיגה פ"ב מ"ז] עשו לכלי זה כטמא מת בשביעי שלו אחר הזאה וקודם טבילה. דמטמא אז אדם וכלים. ה"נ כלי זה מטמא להחותכה ולהמטבילה. ומדמטמא לאדם וכלים כאילו נטמאת בטומאה דאורייתא. ואפילו הכי לא מצרכינן לה הערב שמש. כאשר הי' ראוי בטומאה דאורייתא כזו. איכא שפיר היכרא נגד צדוקים:
רבי יהושע אומר יטמא ויטביל: דס"ל דצריך שתהיה הכלי טבו"י דאורייתא:
הכל כשרים לקדש: ר"ל לתת האפר לתוך המים. ואפילו אשה עבד ואנדרוגינוס:
חוץ מחרש שוטה וקטן: וה"ה למלוי מים פסולים [רמב"ם פ"ו מפרה ה"ב]. ואע"ג דלעיל [פ"ג מ"ג] קידש הקטן. התם לא הי' צריך הזאה מדינא רק למעלה בעלמא. מיהו ההזאה בעצמה לכ"ע כשרה ע"י קטן [כפי"ב מ"י]:
ופוסל באשה ובאנדרוגינוס: אבל טומטום לכ"ע פסול. מדהוא ספק ערל. ורק אנדרוגינוס מדערלתו בחוץ. לפיכך כשמלו כשר לת"ק:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת