משנה מקוואות ד ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מקוואות · פרק ד · משנה ג | >>
החוטט בצנור לקבל צרורותג, בשל עץ, כל שהוא.
ובשל חרס, רביעית.
רבי יוסי אומר, אף בשל חרס, כל שהוא.
לא אמרו רביעית, אלא בשברי כלי חרס.
היו צרורות מתחלחלים בתוכו, פוסלים את המקוה.
ירד לתוכו עפר ונכבש, כשר.
סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע, אינו פוסל, מפני שלא נעשה לקבלהד.
הַחוֹטֵט בְּצִנּוֹר לְקַבֵּל צְרוֹרוֹת, בְּשֶׁל עֵץ, כָּל שֶׁהוּא. וּבְשֶׁל חֶרֶס, רְבִיעִית. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בְּשֶׁל חֶרֶס, כָּל שֶׁהוּא. לֹא אָמְרוּ רְבִיעִית אֶלָּא בְשִׁבְרֵי כְלֵי חֶרֶס. הָיוּ צְרוֹרוֹת מִתְחַלְחֲלִים בְּתוֹכוֹ, פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה. יָרַד לְתוֹכוֹ עָפָר וְנִכְבַּשׁ, כָּשֵׁר. סִלּוֹן שֶׁהוּא צַר מִכָּאן וּמִכָּאן וְרָחָב מִן הָאֶמְצַע, אֵינוֹ פוֹסֵל, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְקַבָּלָה.
החוטט בצינור לקבל צרורות -
- בשל עץ - כל שהוא,
- ובשל חרס - רביעית.
- רבי יוסי אומר: אף בשל חרס - כל שהוא,
- לא אמרו רביעית - אלא בשברי כלי חרס.
- רבי יוסי אומר: אף בשל חרס - כל שהוא,
- היו צרורות מתחלחלים לתוכו - פוסלין את המקוה.
- ירד לתוכו עפר, ונגבס - כשר.
- סילון שהוא צר מכאן ומכאן,
- ורחב מן האמצע - אינו פוסל, מפני שלא נעשה לקבלה.
חוטט - הוא אשר יחפור, כמו שביארנו בסוכה (דף טו:).
ואמר שאם לקח צינור של עץ וחקק בו, ואפילו היה קבוע מקום יתחברו בו אבנים קטנות ויגרו המים הזבים, הנה כל מה שיגר על זה הצינור הם מים שאובין לפי שזה המקום החקוק כלי הוא. ואם היה זה הצינור של חרס, תכף שיחקוק בו כדי שיעור רביעית אז ישוב כלי.
ואמר רבי יוסי, שלא יאמר שכלי חרס יצטרך שיכיל רביעית ואז יחשב כלי אלא אם נשתברו, וכי מכיתתו לא יחשב כלי אלא אם יהיה המכתת מקבלת רביעית כפי מה שהתבאר בשני מכלים, אמנם זולת זה לא.
ואחר אמר, היו צרורות מתחלחלים לתוכו, רוצה לומר שאם היה בצינור בית קבול אשר הוא פסול כמו שסיפרנו, ואחר נתמלא זה הבית קבול באבנים יתגלגלו אליהם והם בה מתחלחלין, הנה הוא בפסולו.
ואם נתמלא בעפר נתהדק קצתה בקצתה עד שנתקשה ושב כחרסית, הנה הוא כשר, לפי שכבר סר הבית קבול אשר היה בו אשר שמו כלי, וזה הוא כוונת אמרו ונגבס. ו"גבסית" שם הגבות.
וסילון - הוא הגולה אשר תעשה להלוך בהם המים, אם רצונו להביא המים ממקום למקום, והנה תעשה מחרש והנה תעשה מעופרת ברוב, להלוך המים בתוכם ולא יבלעו בארץ.
ואמר שזה הסילון צר הפיות ולו חללות, וברוב יעשה כפי זאת הצורה:
והיו המים הולכין עליו למקווה, והנה הוא כשר אף על פי שיתקבצו המים בזה החלל והוא מקבל שיעור רב, לפי שלא יכוון לזה החלל שיהיה כלי קבול, ואמנם היה הכוונה שיצאו המים מן המקום הצר בחוזק.
ואמנם אמרנו בצינור הקודם, שהוא אם יהיה בו מקום מקוער פוסל את המקווה להיותו עשוי לקבלה, רוצה לומר לקבל צרורות. וכבר קדם בשני מכלים, שמכלל הטהורין בכלי חרס הסילונות כפופין אף על פי שמקבלין, וסיבת זה מה שזכרנו שהם לא נעשו לקבלה.
והנה יצא לך עיקר גדול מאד, והוא שאין כל המקבלין פוסלין את המקווה וישובו המים ההולכין בהם מים שאובין, אלא כל מה שעשוי לקבלה, והבן זה העיקר. ועוד יתבאר לך שסילון של מתכת גם כן אינו פוסל את המקווה כפי העיקר אשר זכרנו והוא שיהיה עשוי לקבלה, אמנם הבלתי מקבל הנה אין בו דיבור, שהוא אינו פוסל.
וכבר יתבאר לך גם כן מזאת ההלכה שצינור של חרס [ושל עץ] כשר ואינו פוסל את המקווה, לפי שהוא מדבר כאשר יחוקו בו האם יפסול ואיך יפסול זה החקק. וכאשר אמת זה כמו שהוא אמת, הנה לקח בנחושת וכיוצא בהם מהצינורות אשר יושלכו בהם המים, וכן כובעי העופרת וכדים אשר ילך עליהם המים למרחצאות, וכיוצא בהם כולן כשרין לפי שהם לא נעשו לקבלה, אבל ילך המים עליהם כמו שילכו בסילונות.
ועמוד על זה ואל יבהלך המחשבה בזה, ולא יטעך המפורסם אצל הנתלים בקצוות התלמוד, באמרם שהמימות אשר ילכו על הגולות הנעשית בסיבוב מחרש, הנקראים "קרמיד", ועל הסילונות מזולתם כולם מים שאובים, הנה זאת המשנה לא תהיה או נדחה, לאין ספק בו או פחות כרצונם. ואמנם טעותם בזה כולו מאמר התוספתא "צינור שחקקו ולבסוף קבעו" אשר הוא צינור של עץ, וסיבת זה כמו שביארנו לפי שתורת כלי עליו בתלוש כמו שבא לשון התלמוד, ויצלח קודם שיושם צינור לכל מה שיצלח פשוטי כלי עץ, ואין הצינור של חרס כן, לעיקרים אשר נתבארו בכלים (פ"ב) שפשוטי כלי חרס טהורין לגמרי, ולא יוכלו הכלים לפסול את המקווה בשום פנים, ולא גם כן הסילונות בין שיהיו מחרס או ממתכות, לפי שצורתם מוכחת עליהם שהם לא נעשו לקבלה ואפילו היה בהם בית קיבול כמו שזכרנו, ואיך לא יהיה כן אחר שהם כמו קנה חלול מפולש משני צדדיו ומאין ישובו אלו המים שאובין. ועוד נוסיף בזה העיקר ביאור בו מזאת המסכתא, ולא ישולל ממנו זאת הכוונה אלא מי שלא יבין כלל ואפילו הדבר הקל, או מי שהוא ריק מאלו העיקרים כולם.
וזה העיקר תשטחהו בכל המשנה והתלמוד, כי אתה לא תוסיף בו אלא תועלת, לפי שהוא דבר דבור על אפניו:
החוטט בצינור. דרך צנור להיות פתוח משני צדדין ואין פוסל את המקוה אלא א"כ חקק מעט כדמפרשי' כאן כדי לקבל צרורות המעכבין הילוך המים וכשחקקו ולבסוף קבעו איירי ובכי האי צנור דהכא מיירי בפרק המוכר את הבית (דף סה:) דחקקו ולבסוף קבעו דהתם היינו שחטט לקבל צרורות:
ובשל חרס רביעית. דלא חשיב כלי בפחות מרביעית בשל חרס אע"ג דבדקין שבכלי חרס חשיב בכדי סיכת קטן כדתנן בפ"ב (מ"ב) דכלים בשברי כלים תנן שם מלוג עד סאה ברביעית:
היו צרורות מתחלחלים לתוכן. דבר דלא מיהדק שייך ביה לשון מתחלחל כי ההיא דתנן במסכת כלים פ"י (מ"ג) מגופת החבית המחולחלת ואינה נשמטת מלשון (אסתר ד) ותתחלחל המלכה:
פוסלין את המקוה. דלא נתבטל קבולו:
ונכבש. קבוע ומהודק יפה:
סילון. צינור חקוק ומסילת המים על גביו מלשון (במדבר כ) במסלה נעלה תרגום באורח כבישא:
צר מכאן ומכאן. במקום יציאת המים הוא צר דהיינו במקום פיו ורחב באמצע אפילו הכי לא חשיב לקבלה כל זמן שלא חקק בו לקבל צרורות:
החוטט בצנור - דרך צנור להיות פתוח משני צדדים, ואין פוסל את המקוה אא"כ חקק בו חקק מעט כדי לקבל צרורות המעכבים הלוך המים, וכשחקקו ולבסוף קבעו איירי, הואיל והיה עליו תורת כלי כשהיה תלוש, הרי המים העוברים בו שאובים הן ופוסלים את המקוה:
ובשל חרס - לא חשיב כלי אא"כ יש לו בית קיבול של רביעית:
לא אמרו רביעית אלא בשברי החרס - דוקא בכלי חרס לאחר שנשבר בעינן שיהא השבר מחזיק רביעית. אבל מתחילתו אפילו כל שהוא חשוב כלי. ואין הלכה כר' יוסי:
מתחלחלים - מתגלגלים בתוך בית קיבול, שאינם מהודקים בו אע"פ שנתמלא מהם אלא מתנענעים אילך ואילך. לשון ותתחלחל המלכה (אסתר ד):
פוסלין את המקוה - דלא נתבטל קיבולו:
ירד לתוכו - לתוך בית קיבולו:
עפר ונכבש - שהעפר נקבע ונעשה מהודק יפה והמים עוברים עליו. תרגום במסלה נעלה (במדכר כ) באורח כבישא נסק:
כשר - דאין כאן בית קיבול:
סילון וצינור ומרזב - אחד הוא:
שהוא צר מכאן ומכאן - משני פיותיו, ממקום שהמים נכנסים בו וממקום שיורדים ממנו למקוה:
ורחב באמצע - אפילו הכי לא חשיב לקבלה כל זמן שלא חקק בו לקבל צרורות:
[בצנור. מ"ש הר"ב בסוף המשנה דסילון וצנור ומרזב אחד הוא. ומיהו נשתנו בגודלן וקטנן. כדפי' הר"ב במ"ו פ"ג דב"ב]:
לקבל צרורות. המתגלגלים במים. כדי שלא ירדו עם המים. הרמב"ם פ"ו מה"מ [הלכה ו'] :
ובשל חרס רביעית. עי' [מ"ש] מ"ב פ"ב דכלים:
ונכבש. פי' הר"ב שהעפר נקבע ונעשה מהודק כו'. וקשיא מהא דתנן בפרק חלון מ"ג חריץ עמוק י' ורחב ד'. מערבין ב' ואין מערבין א'. מלא עפר או צרורות מערבים א'. ולא מצריכים כבישות. וי"ל דגבי חריץ שאני. דהכא מבטל ליה מתורת כלי. ב"י בשם ס' יראים. [ומתישב בזה ג"כ מ"ז פט"ו דאהלות] ואע"ג דלכאורה נראה דדוקא לפי' דמפרש כבישת רגל הוא דקשיא ליה. בעיני נראה דאפי' כשנפרש כבישה מאיליו נמי קשיא. וכתב הרא"ש דהרמב"ם והראב"ד גורסים ונגפס. כלומר ונעשה חזק וקשה כגפסי'. [ע"כ. ופי' גפסיס כ' הר"ב במ"ב פ"י דכלים]:
ורחב מן האמצע אינו פוסל כו'. לפי שלא יכוין לזה החלל שיהיה כלי קבול. ואמנם היה הכוונה שיצאו המים מן המקום הצר בחוזק. הרמב"ם. [ומ"ש הר"ב לא חשיב לקבלה. מלשון הר"ש העתיק כן. אבל נ"ל שצ"ל לא חשיב נעשה לקבלה]:
(ג) (על המשנה) צרורות. המתגלגלים במים, כדי שלא ירדו עם המים. הר"מ:
(ד) (על המשנה) שלא כו'. ואמנם היה הכוונה שיצאו המים מן המקום הצר בחחק. הר"מ:
החוטט בצנור וכו': ברמב"ם שם פ' ששי סי' ב' ו' פירש כדפירשו הר"ש והרא"ש ז"ל שהחקק בצנור הוא כדי שיתקבצו שם העפר והצרורות אבל אכאן בפי' המשנה כתב בית יוסף ביו"ד סי' ר"א דף רמ"ב עמוד ג' שנראה מפירושו למשנה שדעתו לומר דחקקו דקתני היינו שחקק בעץ לעשות צנור וגם הר"ן ז"ל פי' כפי' הר"ש והרא"ש ז"ל ודחה פי' רשב"ם ז"ל שנראה מפירושו ז"ל דהאי צנור פרוץ הוא כעין חלון ואין עשוי לקבלה ולא מחוור דכל כה"ג אינו פוסל את המקוה דתנן בפ"ד דמקואות סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה אלמא דכל שאינו עשוי לקבלה אינו פוסל אלא ודאי האי צנור כגון שהוא חקוק לקבל בו צרורות וכו' ע"כ. ועיין במ"ש בפ' שני דכלים סי' ב':
ובשל חרס רביעית: סמ"ק פסק בין של עץ בין של חרס נאסר בכל שהוא. וכבר כתב עליו בהגהה שצ"ע למה פסק בשל חרס הפך המשנה. ופי' בערוך ערך צר לקבל צרורות פי' חופר בצנור שיהא רחב שאם יפלו שם צרורות ילכו להם ולא יסתמו הצנור ע"כ:
ירד לתוכו עפר ונכבש: הרמב"ם והראב"ד ז"ל גורסין ונגפם [הגהה נראה ונגבס צ"ל וכן מצאתיו מוגה]. כלומר שנעשה חזק וקשה כגבסיס כן כתב הרא"ש ז"ל בפ' תינוקת והר"ן ז"ל כתב בהלכות נדה לרב אלפס ז"ל דבפ' שני דשבועות דף ש"ז ע"א ונכבש כשר כלומ' אפי' נכבש מאליו ונדחק שם עד שאין המים יכולין לשטוף העפר כשר דשוב אינו בר קבלה. וכל דברי הרמב"ן ז"ל איתנהו נמי בחדושי הרשב"א ז"ל שם פ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"ה:)
בפי' רעז"ל ורחב באמצע אפ"ה לא חשיב נעשה לקבלה. כך נראה שצ"ל:
יכין
החוטט בצנור לקבל צרורות: שעשה צנור כדי להזחיל בתוכו מי גשמים שבחוץ. לתוך גומות המקוה. וקודם שקבע הצנור בארץ. חטט גומא באמצעית שטחה בתחתיה בפנים. כדי שיפלו לתוכה הצרורות שיבואו עם המים ועי"ז יבואו המים מהצנור נקיים לתוך המקוה:
ובשל חרס רביעית: ר"ל מחשב בית קבול. ולפיכך אפי' ירדו רק ג' לוגין דרך שם למקוה חסירה נפסלו. דאע"ג שגומא זו אינה מחזקת ג' לוגין. עכ"פ כל מימי הסילון ע"ג הגומא עוברין ונעשו כולן שאובין. ואי"ל הרי גם השאובין נטהרו בהמשכה ע"ג הרווח שיש בהסילון בין הגומא שבסילון לגומת המקוה ואע"ג דהמשכה צריך שתהי' ע"ג מקום הראוי לבלוע המים. הרי זה רק לכתחלה [כיו"ד ר"א פמ"ו]. י"ל כיון שעשה גומא באמצעית שטח הסילון וחקקו ולבסוף קבעו. הו"ל כל הסילון ככלי. והרי לא מהני המשכה ע"ג כלי. ותו הרי באו המים למקוה ע"י דבר המקבל טומאה. מיהו באין גומא בסילון אין המים שבתוכה נחשבין שאובין. דהצנור עצמו לא חשוב בית קבול מדהוא כקנה חלול מפולש [ככלים פ"ב מ"ג]:
לא אמרו רביעית אלא בשברי כלי חרס: לענין כלי חרס שנשבר שפתו סביב. אם מקבל עדיין רביעית מחשב כלי [כפ"ב דכלים מ"ב]. וקיי"ל כת"ק [ר"א סל"ז]:
היו צרורות מתחלחלים בתוכו: מלת חלחול לשון רפוי הוא כמו מגופת החבית שהיא מחולחלת [כלים פ"י מ"ג]. וה"נ ר"ל אם היו הצרורות מונחי' רפויין בתוך הגומא שבסילון הנ"ל. אע"ג שכל הגומא מלאה מהצרורות:
פוסלים את המקוה: ר"ל המים שירדו מהצנור. אפ"ה פוסלין המקוה החסירה. דהרי יש בהצנור בית קבול והנך הצרורות הרפויים לא מחשבו סתימה:
ירד לתוכו עפר ונכבש: נתהדק בהגומא שבצנור. ונמצא שאין כאן בית קבול עוד:
כשר: דנתבטל עי"ז הבית קבול [כספ"ב דעוקצין]. ואע"ג דהכא ממילא נתהוו' סתום. אפ"ה כל עפר סתם כבטלי' בפירוש דמי [עי' אהלות פט"ו מ"ז]. והכי קיי"ל [שם]:
ורחב מן האמצע: כזה [ציור] שיש לו כמין בטן באמצע:
מפני שלא נעשה לקבלה: אלא כדי שיצאו המים בשטף קלוח עב ובחוזק:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת