משנה אהלות ט ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ט · משנה ג | >>

[עריכה]

במה דברים אמורים, בזמן שהיא כלי מחולחלת.

היתה פחותה ^ט ופקוקה בקש או אפוצה, איזו היא אפוצה, כל שאין לה טפח ממקום אחד, כזית מן המת נתון תחתיה, כנגדו עד התהום טמא.

על גבה, כנגדו עד הרקיע טמא.

בבית, אין טמא אלא הבית^יד.

בתוכה, אין טמא אלא תוכה^טו.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

במה דברים אמורים? - בזמן שהיא כלי מחולחלת.

היתה פחותה, ופקוקה בקש, או אפוצה,

איזו היא אפוצה? - כל שאין לה טפח ממקום אחד,

כזית מן המת נתון תחתיה -

כנגדו עד התהום - טמא.

על גבה -

כנגדו עד הרקיע - טמא.

בבית - אין טמא אלא הבית.

בתוכה - אין טמא אלא תוכה.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כלי מחולחלת - ירצה חלול בכלי שלם הצדדים, תרגום "נבוב לוחות"(שמות כז, ח) "חליל לוחין".

אולם אם היתה פחותה וסתם זה המקום בקש, או אפוצה, והוא שתהיה שלמה אבל מלאה קש והדומה לה עד שלא ישאר בה חלל טפח, הנה היא אז בדמיון חתיכה מן הארץ, והיות הטומאה תחתיה או בתוכה כמו אם היתה קבורה בארץ, ולזה לא תביא את הטומאה לבית:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

שהיא כלי מחולחלת. פירשתיו לעיל:

היתה פחותה. שנפחתה ונתבטלה מתורת כלי:

ופקוקה בקש. במקום הפחיתה:

או אפוצה. שיש כיסוי דבוק במקום אחד: כזית מן המת נתון תחתיה. השתא איירי באינה מחולחלת שהדפנות שלימות או שהנקבים פקוקי' בחוזק ובאינה גבוהה מן הארץ טפח ופיה לחוץ. קצת נראה דמדקתני הכא [ופיה] לפנים או אפוצה וגבי עומדת באויר דקתני פחותה ופקוקה ולא קתני או אפוצה משמע דאפוצה אחלחול קאי שהוא אפוץ וסתום בדוחק שאין בה חלחול טפח והא דנקט או אפוצה לאו למימרא ואפי' היא כלי אלא קאי אהא דקתני בד"א בזמן שהיא כלי מחולחלת דמשמע כי קתני היתה פחותה כלומר אבל היתה פחותה ופקוקה בקש ודפנותי' שלימות שאינה מחולחלת אפי' דפנותי' שלימות אלא שאפוצה במקום שהיא מחולחלת ואין בה חלחול טפח:

כנגדו עד התהום טמא. וכל השאר טהור דכיון דלאו כלי היא חשובה כאהל המת להציל תוכה ועל גבה:

על גבה. אם כזית מן המת נתון על גבה:

כנגדו עד לרקיע טמא. וכל השאר טהור דמצלת תוכה ותחתיה כיון דלאו כלי הוא: בבית. אם כזית מן המת (צ"ל בבית). בתוכה אין טמא אלא (צ"ל הבית) תוכה וכל השאר טהור דפיה לחוץ:

בתוכה. אם כזית מן המת בתוכה:

אין טמא אלא תוכה. וכל השאר טהור דאין הטומאה נכנסת לבית כיון דאינה מחולחלת ופיה לחוץ ומצלת נמי על מה שתחתיה ועל גבה כיון דלאו כלי היא:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

בזמן שהיא כלי - שלא נפחתה ולא נתבטלה מתורת כלי:

מחולחלת - שהדפנות נקובות בפותח טפח. שרגילים לעשות נקבים בדפנות הכוורת כדי שיכנסו הדבורים ויצאו, ופעמים שהנקבים פקוקים בקש אלא דהפקק לא מיהדק ^ח:

היתה פחותה - שנפחתה ונתבטלה מתורת כלי:

ופקוקה בקש - במקום הפחיתה. ודפנותיה שלימות ^י שאינה מחולחלת:

או אפוצה - או אפילו אין דפנותיה שלימות ^יא אלא שאפוצה. כלומר סתומה במקום שהיא מחולחלת ואין בה חלחול טפח:

כנגדו עד התהום טמא - וכל השאר טהור. דכיון דלאו כלי הוא חשוב כאוהל להציל תוכה ועל גבה ^יב:

על גבה - אם כזית מן המת נתון על גבה:

כנגדו עד הרקיע טמא - וכל השאר טהור, דמצלת תוכה ותחתיה. כיון דלאו כלי היא ^יג:

בבית - אם כזית מן המת בבית:

אין טמא אלא הבית - וכל השאר טהור, דפיה לחוץ:

בתוכה - אם כזית מן המת בבית:

אין טמא אלא תוכה - וכל השאר טהור. דאין טומאה נכנסת לבית כיון דאינה מחולחלת ופיה לחוץ. ומצלת נמי על מה שתחתיה ועל גבה, כיון דלאו כלי היא:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

מתולתלת. פירש הר"ב שהדפנות נקובות כו'. ופעמים שהנקבים פקוקים בקש. אלא דהפקק לא מיהדק. כלומר ובהכי מיירי מתני'. וכדכתב הר"ב לעיל סוף מתני' א. ולשון מחולחלת. פירש הר"ש לעיל שהוא מלשון מגופת חבית המחולחלת ואינה נשמטת. במסכת כלים פ"י [משנה ג]. וכתב מהר"ם ונראה דוחק לאוקמי סתמא דמתני' דהכא כר' יהודה דאמר התם מצלת. ודלא כרבנן דאמרי התם אינה מצלת. אלא נ"ל דאפילו כרבנן אתיא. דעד כאן לא קאמרי רבנן התם דאינה מצלת. אלא בחבית של חרס שכולה בבית. ואין לה פתח. אלא דרך המגופה. הלכך לא חשיבא סתומה מלהיות טומאה קודמת לפתחה. כיון דמחולחלת היא ולא הויא סתימה מעלייתא. אבל הכא מודו. דאין טומאה נכנסת דרך הנקבים הסתומים ומחולחלים. כיון דיש לכוורת פתח אחר שהוא עיקר. א"נ דשאני חרס דיש בו גומות. ואין פי המגופה חלק. כמו כוורת שהיא כלי עץ. והנקבים שלה חלקים ונסתמים יפה בפקיקת הקש. הלכך אפילו רבנן מודו הכא דמצלת. כאילו מוקפת צמיד פתיל. עכ"ל:

היתה פחותה. בשוליה. מהר"ם. ופקוקה בקש. פירש הר"ב במקום הפחיתה ודפנותיה שלמות. וכ"כ הר"ש. וקשיא לי דמאי מהני בדפנות שהן שלמות. אכתי נפקא לה הטומאה בפקק שבשוליה דהא לא מיהדק. דהא מיהדק אפוצה מקריא. ואם כן היכי קתני בתוכה אין טמא אלא תוכה. ואין לפרש דפחותה לאו בשוליה. אלא בדפנות שמבחוץ. שאין הענין משמע כך כלל. ועוד דבהדיא פירשו שדפנותיה שלמות. ואולי דהיינו נמי דאתני התוספתא לעיל בשלימה בריש פרקין. דלפחות יהיו שני נקבים. וזה כעד זה. וממילא דבשוליה שאין ב' נקבים זה כנגד זה. דנקב הפה שכנגדה הוא לחוץ ואינו מכניס הטומאה. אדרבה פיה לחוץ מהניא לשלא תכנוס. ולפיכך סגי הכא בפקק בעלמא. אע"ג דאינו מהודק. ואין הטומאה נכנסת ממנה לבית. ודעת מהר"ם בזה אכתוב בסמוך בס"ד:

או אפוצה. פירש הר"ב או אפי' אין דפנותיה שלימות. אלא שאפוצה. כלומר סתומה במקום שהיא מחולחלת. ואין בה חלחול טפח. וכ"פ הר"ש. ולדבריהם אין לשון המשנה מדוקדק כלל. דחלוקה זו דאו אפוצה. קיימא על חלוקה [*דאין] דפנותיה שלימות. וזו לא נזכרה במשנה כלל. אבל לפי מה שפירשתי דכל כלי הבא במדה יש לו דין אהל. אלא הכא בכוורת שהיא מחולחלת מפקא לה החלחול מתורת אהל. אתי שפיר. דה"ק בד"א בזמן שהיא כלי מחולחלת דהחלחול מפקא לה מתורת אהל. אבל היתה פחותה ופקוקה בקש דלאו כלי היא כלל ויש לה דין אהל *)ואינה כלי כלל. ומ"מ דפנותיה שלמות בעינן. דלא תכנס הטומאה מתוכה לבית כשהטומאה בתוכה. וקאמר או אפוצה. כלומר א"נ שאינה פחותה והא כלי. אבל אינה מחולחלת. אלא פקוקה. דהשתא הדרא לדין כלי הבא במדה שיש לה דין אהל. כדתנן ברפ"ו. וכ"פ הרמב"ם לפי דרכו. דאו אפוצה. כלומר או שאינה פחותה והיא שלימה. אבל אפוצה ואינה מחולחלת. אלא שהוא מפרש מחולחלת חלולה חלולה. כמו שכתבתי לעיל בשמו [ד"ה וכל שאינו]. ואפוצה מפרש שהיא אטומה ומלאה קש והדומה לה עד שלא ישאר בה חלל טפח. שעכשיו היא בדמיון חתיכה מן העץ. וראיתי למהר"ם שאינו מפרש [*היתה פחותה] כהר"ש והר"ב דהכא דפנותיה שלמות. אלא ה"נ יש נקבים נקבים בדפנות. ומפרש דה"ק. ופקוקה בקש בין בשוליה בין בדפנותיה. והיינו מחולחלת. וקאמר נמי או אפוצה. לומר דלא איכפת לן הכא בין שהנקבים שבשוליה ושבצדדיה. הם פקוקים בלא הידוק. או שהם אפוצים בהידוק. דכיון שפחותה היא. ולא הוי כלי. כיון דנקביה פקוקים. אפי' לאפוקי טומאה חשיבי כסתומה. דדוקא בשלימה אמרינן אין צמיד פתיל מציל בפני הטומאה. אבל בפחותה לא נפקא טומאה אלא בפותח טפח שאינו פקוק. דכיון דלאו כלי הוא. אין הנקבים עומדים לתשמיש. הלכך מבטל לפקיקה התם. אבל בבבא דלעיל דמיירי שיש נקבים בדפנותיה שיש בכל אחד טפח על טפח ואינן אפוצים. אעפ"י שהן פקוקים כיון דהפקק נשמט ולא מיהדק. לעיולי לה הטומאה חשוב כסתום כדפירשתי. ולאפוקי מינה חשוב כפתוח עכ"ד. [*ועוד כתב מהר"ם ודין זה נוהג בפחותה ופקוקה או אפוצה. בין שפקוקה בין שאפוצה בשוליה ובנקבים שלה לגמרי בין שפקוקה או אפוצה בשוליה ובנקבים שבדפנותיה ונשארו הנקבים פתוחים פחות מטפח. עכ"ל]:

כנגדו עד התהום טמא. כתב הר"ב. כיון דלאו כלי הוא חשוב כאהל להציל תוכה ועל גבה. וכ"כ הר"ש. וכתב הראב"ד [רפי"ט מהט"מ] כאן צריך טעם מפני מה אינה בוקעת למעלה כלמטה שהרי היא רצוצה. ע"כ. והכ"מ נדחק מאד. גם אינה עולה אלא לשיטת הרמב"ם. ול"נ דהויא דומיא דאדם שצד העליון מאהיל כיון שיש בחללו טפח [*כדתנן במשנה ג פי"א] ה"נ הוי הכא. ואע"ג דבאדם אינו חוצץ. היינו משום דאדם יש לו דין כלי גללים דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר. משא"כ בכוורת פחותה דהכא. ואית לה תרתי דהואיל ופחותה נעשית אהל אף לטהר. ומ"מ לא נפקא מידי מה שהיתה כשהיא כלי. שהיתה מצלת על מה שבתוכה. לפירוש הר"ב והר"ש דבמתני' א' דפירשו תוכה כמו ותוכה. ומצאתי סעד לדברי בפי' הר"ש בתוספתא שהביא במשנה יד. דקתני מודה ר"א ור"ש בטומאה תחת הפקק כו'. שכתב שם הר"ש. דהא דמטהרי בפחותה [כדקתני התם במתני'] משום דעשויה כעין כלי והיה עליה תורת כלי וכו'. וכ"כ שם מהר"ם. הרי מה שהיתה כלי. מועלת לה אף לאחר שנפחתה. אבל מהר"ם כתב בכאן וז"ל כנגדו עד התהום טמא. דכיון דנפחתה ונתבטלה מתורת כלי הוו להו שני דפנותיה התחתון והעליון כשני נסרים נתונין זה על גב זה. ואין מן הארץ עד התחתון טפח ויש בין זה לזה טפח דאינה בוקעת למעלה מן העליון. כיון דהיא גבוהה מן הארץ טפח. וטובא אשכחן כה"ג לקמן פי"ד ופט"ו. וא"ת ולמה כנגדו עד התהוס טמא. ותו לא. והלא בוקעת נמי לתוכה וכנגד הטומאה עד דופן העליון. ונראה כיון דלמעלה הימנה אינה בוקעת עד לרקיע לא חש להזכירו. כיון דלא הו"מ למתני בה עד לרקיע. דומיא דלמטה דבוקעת עד התהום. תדע דלא קאמר נמי דבוקעת כנגד הזית לכל הפחות עד דופן התחתון. וליכא למימר דכנגדו דקאמר. היינו כנגד הכוורת מתחתיה. דא"כ לא לימא כנגדו. אלא כנגדה. דכוורת בלשון נקבה קתני לה בכוליה פרקין. אלא על כרחינו כנגדו כנגד הזית ולמטה קאמר. ולא קתני למעלה מן הזית עד דופן החבית [*נ"ל שצ"ל הכוורת] ה"נ אל תתמה דלא קתני שבוקעת לתוכה עד דופן העליון. דאיכא למימר כיון דלא מצי למתני דבוקעת עד לרקיע. לא קתני לה לבקיעה דלמעלה. כדפרי'. עכ"ד. ועיין עוד מה שאכתוב בשמו במשנה דלקמן [ד"ה תוכה]. ומאי דיהיב הר"ב טעמא. כיון דלאו כלי הוא. לפי מה שפירשתי אני. כי הוי נמי כלי או אפוצה ואינה מחולחלת יש לה כל הדינין הללו [כיון דאיירי בבא במדה]. וכן בכל דוכתא דתנינן כה"ג:

בבית אין טמא אלא הבית. וכל שבבית אפילו מה שתחת הכוורת. והכא לא מצינן לפרושי טעמא כדפרישית בריש פרקין. משום כיון דהטומאה מתפשטת על גבה בבית. באה נמי הטומאה לתחתיה שבבית. משום דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. דהתם שהיא כלי יש לפרש כן. אבל הכא דלאו כלי היא. צריך לפרש טעם אחר. משום דתחתיה שבבית בטל לגבי בית. והוה ליה כמו ביב שהוא קמור תחת הבית. דאין בו פותח טפח. ואין ביציאתו פותח טפח. טומאה בבית מה שבתוכו טמא. טומאה בתוכו מה שבבית טמא [*במשנה ז פ"ג] מהר"ם. [*ועיין לקמן בסמוך. ובפירוש הר"ב במשנה ט]:

בתוכה אין טמא אלא תוכה. כבר כתבתי לעיל מאי טעמא הכא אין הטומאה יוצאה מתוכה לבית. בדבור היתה פחותה כו'. והוסיף מהר"ם בכאן וז"ל תחתיה וגבה טהורין. כמו ביב שהוא קמור תחת הבית ויש בו פ"ט. ויש ביציאתו פ"ט. דאמרינן לעיל טומאה בתוכו הבית טהור. ותחתיה שאין גבוהין מן הארץ טפח נמי טהורין. ולא דמי לביב שהוא קמור תחת הבית [*פירוש מה שתחת הכוורת לא דמי לביב כו'. שכן כאן הוא קמור תחת הכוורת] דטומאה בבית מה שבתוכו טמא. הכא לא אמרינן הכי שיהא תחת הכוורת בטל לגבי טומאה שבתוך הכוורת כביב פחות מטפח שתחת הבית. דאם ביב פחות מטפח בטל לגבי בית שהוא קבוע. לא אמרינן דליבטל לגבי תוכו של כוורת המיטלטלת. ע"כ דבריו:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ח) (על הברטנורא) כלומר ובהכי מיירי מתניתין. ולשון מחולחלת פירש הר"ש כמו מחולחלת דפרק י' משנה ג' דכלים. וכתב מהר"ם דאתיא אפילו כרבנן דהתם, דעד כאן לא אמרי רבנן התם דאינה מצלת אלא בהבית של חרס שכולה בבית ואין לה פתח אלא דרך המגופה, הלכך לא חשיבא סתומה מלהיות טומאה קודמת לפתחה כיון דמחולחלת היא, אבל הכא מודו כיון שיש לו פתח אחר שהוא עיקר. אי נמי, שאני חרס דיש בו גומות ואין פי המגופה חלק כמו כוורת שהוא כלי עץ שנסתמים יפה ומצלת לכולי עלמא:

(ט) (על המשנה) פחותה. בשוליה. מהר"ם:

(י) (על הברטנורא) וקשה, מאי נפקא מינה במאי שהדפנות שלימות, אכתי נפקא הטומאה בפקק שבשוליה דהא לא מיהדק, דמיהדק אפוצה מקרייא, ואם כן היכי קתני בתוכה אין טמא אלא תוכה. כו'. ויש לומר לפי מה שכתבתי לעיל [אות ו'] דצריך שיהא לפחות שני נקבים זה כנגד זה, ובשוליה אין ב' הנקבים זה כנגד זה דהפה הוא לחוץ ואינו מכניס הטומאה אדרבה פיה לחוץ מהניא לשלא תכנוס, ולפיכך סגי הכא בפקק בעלמא אע"ג דאינו מיהדק, ואין הטומאה נכנסת ממנה לבית:

(יא) (על הברטנורא) הר"ש. וקשה, דזה לא נזכר במשנה. ולפי מה שכתבתי לעיל (אות ד') דהחלחול מפקא לה מתורת אוהל, אתי שפיר, דהכי קאמר, במה דברים אמורים, בזמן שהיא כלי מחולחלת, אבל פחותה דלאו כלי היא, יש לה דין אוהל, ומ"מ דפנותיה שלימות בעינן, שלא תבנס הטומאה מתוכה לבית. וקאמר או אפוצה, כלוטר אי נמי שאינה פחותה והיא כלי אבל אינה מחולחלת אלא פקוקה, דהשתא הדרא לדין כלי הבאה במדה שיש לה דין אוהל. ועתוי"ט:

(יב) (על הברטנורא) וצריך טעם למה אינה בוקעת למעלה כלמטה שהרי היא רצוצה. ויש לומר, דהוי דומיא דאדם, שצד העליון מאהיל כיון שיש בחללו טפח והוא הדין הבא. ואע"ג דבאדם אינו חוצץ, היינו משום דיש לו דין כלי גללים דלא נעשו אוהל לטהר, משא"כ בכוורת פחותה דהבא, דהואיל ופחותה נעשית אוהל אף לטהר, ומ"מ לא נפקא מידי מה שהיתה כשהיא כלי שהיתה מצלת על מה שבתוכה. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) לפי מה שכתבתי לעיל [אות ד'] אין צריך לזה, דבי הויא נמי כלי יש לה כל הדינין הללו. וכן בכל דוכתא דתנינן כהאי גוונא:

(יד) (על המשנה) הבית. אפילו מה שתחת הבוורת. והכא לא שייך הטעם דלעיל אות ה', ד. הכא לאו בלי הוא. אלא הטעם, שתחתיה שבבית בטל לגבי הבית והוי כמו ביב שהוא קמור תחת הבית דאין בו פותח טפח ואין ביציאתו טפח, במשנה ז' פרק ג'. מהר"מ:

(טו) (על המשנה) תוכה. עיין מה שבתבתי לעיל אות י'. ומהר"ם הוסיף וזה לשונו תחתיה וגבה טהורין כטו ביב שיש בו וביציאתו פותח טפח, דהבית טהור, ותחתיה שאין גבוהים מן הארץ טפח נמי טהורין. ולא דטי [פירוש, טה שתחת הכוורת] לביב [פחות מטפח] דטומאה בבית מה שבתוכו טמא, שבטל לגבי בית הקבוע, אבל הכא לא אמרינן דליבטל לגבי תוכו של כוורת המיטלטלת:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

מחולחלת. פי' רפוי' שהפקק אינו תקוע בחוזק מלשון ארעא חלחולי מחלחלא דבפ' חומר בקודש ובפרק הרואה עננא חלחולי מחלחלא ומלשון מגופת חבית המחולחלת ואינה נשמטת דבפ' עשירי דכלים וכן פי' הר"ש ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל מפ' מחולחלת כלומר חלולה ושלימה מכל צדדיה אבל אם היתה פחותה וסתם זה המקום בקש או אפוצה והוא שתהיה שלימה אבל מלאה קש והדומה לה עד שלא ישאר בה חלל טפח הנה היא אז בדמיון חתיכה מן הארץ והיות הטומאה תחתיה או בתוכה כמו אם היתה קבורה בארץ ולזה לא תביא את הטומאה לבית כשתהיה הטומאה בתוכה חוץ לבית ע"כ:

ופקוקה בקש. לפירוש הרמב"ם ז"ל לרבותא נקט כלומר אע"פ שסתם כל הפחת בקש אין שם כלי עליה:

או אפוצה. מש"ה קתני או אפוצה ולא קתני ואפוצה שהן שני דינין האחד בטול הכלי ויחוץ והאחר שאינו מוציא טומאה לבית וכשבטל התנאי האחד יבטל שכנגדו. הרא"ש ז"ל והענין מובן:

כנגדו עד התהום טמא. אבל על גבה אפילו כנגד הזית טהור דכיון דלאו כלי היא חוצצת והיינו נמי טעמא דכשהטומאה בתוכה דתחתיה וגבה טהור משום דלאו כלי היא והבית נמי טהור משום שאינה גבוהה טפח:

בפי' ר"ע ז"ל וכל השאר טהור דכיון דלאו כלי הוא חשוב וכו'. אמר המלקט כתב הר"א אשכנזי ז"ל לפי פי' רעז"ל קשה דמאמר או אפוצה משמע אפילו בלא פחותה ולפי פירושו קשה במה נתבטל הכלי ועל כרחך צ"ל דאיירי שהיא פחותה והחילוק הוא דפנות שלימות לשאינם שלימות א"כ העיקר חסר ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

בזמן שהיא כלי מחולחלת:    כלומר בד"א שאינה מצלת רק על תוכה ולא על שחוצה לה. זהו רק כשכל חסרון שבכלי זה נגד כלי אחר שממ"ס. הוא שזו מנוקבת נקבים הרבה שכל נקב הוא טע"ט. והן סתומים בקש. אלא מפני שהנקבים הללו שייכים לכלי זה. וחזיא עם נקביה למלתיה דהיינו ליציאת הדבורים. להכי עדיין לא בטל שם כלי מינה. והו"ל כשאר כלי שמחזקת מ"ס. שאינה חוצצת בין טומאה לטהרה שחוצה לה זה למעלה מזה:

היתה פחותה:    שנפחת ונשבר קצת מכותליה. באופן דלא חזיא תו למושב הדבורים ועי"ז נתבטל שם כלי מינה. להכי חוצצת גם בין מעלה למטה. וגם על שבתוכה מצלת. ואפי' נפחתה בפ"ט אפ"ה אין הטומאה נכנסת לתוכה דרך הנקב טע"ט שבה. מדפקוק שם בקש. הו"ל שפיר סתימה [וערתוי"ט פ"ח דכלים מ"ו ד"ה ואם ודו"ק]:

ופקוקה בקש:    סתימה ודאי צריך שלא תכנס הטומאה. אלא להכי נקט שסתום בקש. דאע"ג שהוא ממין כוורת אפ"ה הך סתימה לא הדר משווי לה כלי. מדלא חזר ותקנה כראוי. א"ננ"ל דלרבותא נקט פקוקה בקש. מדמיירי שהיה הפחת טע"ט או יותר. וסתם הפחת ההוא בקש שבטלו שם. והרי קיי"ל דתבן ובטלו. סותם חלון שבין אהל לאהל הטמא [כאהלות פט"ו מ"ו] וסד"א דה"נ נימא הכא. קמ"ל דדוקא למעט הנקב מטע"ט שלא תבקע הטומאה דרך שם מהני הך ביטול. אבל שתחזור להחשב כלי צריך תקון ממש. אבל הכא אין כאן תיקון כלל:

או אפוצה:    ר"ל או שאינה פחותה. אבל נתבטל מהכוורת תורת כלי ע"י שהיא אפוצה. דהיינו שכסוי שעל פיה דבוק בה. ונמצא שחללה סגור מכל צד [וכחבית של שייטין הנזכר בכלים פ"ב מ"ג]. דהשתא אינו כלי כלל. מדלא חזי למלתיה. מדהוא סתום מכל צד. כך פי' הערוך. ולרמב"ם אפוצה היינו שמילא ואטם כל חללה בקש. ונ"ל דר"ל שביטל הקש שישאר תוך הכוורת לעולם וכלעיל סי' ט"ז. [ול"מ היה נ"ל. הכרעה כהרמב"ם. דהרי משנה א' ב' ג' ד' כולה בפיה לחוץ מיירי. וכמבואר במשנה א' ובריש מ"ה. ואי כרבינו בעל הערוך איזה פה יש לסתומה מכל צד. ותו שגם לישנא דמתניתין שאין לה טפח ממקום א' טפי משמע שאין לה רווח טפח]:

כל שאין לה טפח ממקום אחד:    לערוך הנ"ל ר"ל שאין לה טע"ט פתוח בכדי לרדות מתוכה הדבש דאז לא חזיא תו למלתה. ולרמב"ם הנ"ל ר"ל שאטומה כל כך עד שאין בתוך חללה נשאר רווח אויר טפח. ובין למר ובין למר קאמר הכא התנא. דאם הכוורת הפחותה או האפוצה מונחת בתוך הפתח ופיה לחוץ. אז אם מונח כזית וכו':

כדת מן המת נתון תחתיה:    והטומאה רצוצה:

טמא:    דמדאין רווח טפח על טפח תחתיה. אין הטומאה מתפשטת שם לצדדין. וגם לא משם לצדדין לתוך הבית. ומדנתבטלה מתורת כלי דהרי פחותה או אפוצה היא להכי דינה כנסר פשוט וחוצצת שלא תבקע טומאה לתוכה או לע"ג:

טמא:    ולא תוכה ותחתיה דהכוורת שאינה כלי חוצצת:

אין טמא אלא הבית:    דהרי יש מקום להטומאה לצאת בהפתח ממעל להכוורת. ועל מה שבתוכה הרי מצלת. ותחתיה הרי אין שם פ"ט שתתפשט הטומאה לשם חוץ להבית מהבית:

אין טמא אלא תוכה:    דהרי פיה לחוץ. ומדאינה כלי הרי שוליה חוצצין שלא תתפשט הטומאה מתוכה להבית. ומה"ט גם דפנותיה חוצצין שלא תתפשט הטומאה מתוכה למעלה או למטה מדפנותיה:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת