משנה אבות ו א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ו · משנה א | >>
רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה.
ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו.
נקרא ריע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה.
שנאמר (משלי ח יד): "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה", ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והוי צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח יד): "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה", וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהֹוֶה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים:
זוכה לדברים הרבה - להיות צדיק וחסיד כדלקמן:
כדאי הוא לו - כלומר שנברא בשבילו, וכן הוא אומר [קהלת י"ב] כי זה כל האדם:
נקרא ריע - [תהלים קל"ט] ולי מה יקרו רעיך אל:
אהוב - [שם קכ"ב] ישליו אוהביך, ואומר [שם קי"ט] שלום רב לאוהבי תורתך:
אוהב את המקום - שעושה מאהבה:
אוהב את הבריות - שמקרבן ומלמדן וגומלן טוב:
ומלבשתו - התורה:
ומכשרתו להיות צדיק - הולך בתומו ואינו עושה עולה, אלא מצדיק דרכיו בקו ובהכרעת משפט:
חסיד - עושה לפנים משורת הדין:
ישר - עושה יושר, ועדיף מצדיק:
ונהנין ממנו עצה ותושיה שנאמר לי עצה ותושיה - דלעיל מהאי קרא כתיב, ה' קנני ראשית דרכו, וסמיך ליה, לי עצה ותושיה, כלומר עצה וגבורה ובינה אני ללומדי, להיות לבני אדם לעזר. תושיה, לוטיי"ר בלע"ז, ענין גאוה וגדולה:
ונותנין לו [מלכות וממשלה] וחקור דין - שעומק הדין פתוח לפניו:
ומגלין לו רזי תורה - מן השמים, הכי גרסינן:
והוי צנוע וארך רוח - הוי צנוע וארך אפים, מתוך עסק התורה יהא קשה לכעוס, דכל הכועס אפילו תורתו כמשה רבינו עליו השלום משתכחת הימנו:
מוחל על עלבונו - מעביר על מדותיו מרוב ענוה:
יכין
שנו חכמים בלשון המשנה : ר"ל מנו רבנן ברייתא בלשון המשנה:
ברוך : הקב"ה:
שבחר בהם: בהנהגת עצמן:
ובמשנתם : שגם בלמודם בחר ה', מדאין מתכוונין בלמודם כדי להתפאר. לכן השמר לך מלהרהר אחריהם, שתחשוב דמשום שהתורה היא עסקם לכן יהללו לימודה בפרק זה:
כל העוסק בתורה לשמה: לא לבעבור יראת העונש. מדידע כי ה' צוה לעסוק בה. רק בעבור שמה הגדול, שנתברר לו כבוד גדלה, כי היא תכלית. כל אדם ותכלית כל הבריאה כולה:
זוכה לדברים הרבה: אריכות ימים וברכות והצלחות, עושר וכבוד, המוזכרים כולם בהבטחות שבתה"ק:
ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו: שנכון לו שישתמש לצרכו עם כל שבעולם, שהכל כמשרתיו, שרק בעבורו נברא הכל.
נקרא ריע: שראוי להחחבר עמו לשמוע עצתו בכל דבר:
אהוב: דמפני מדותיו היקרים הוא נאהב מהכל:
אוהב את המקום: עושה מצותיו ית' מאהבה.
אוהב את הבריות: לא לבד לאדם מיוחד, אלא אפילו אותן המקולקלין במדות, או בחטאים שאין לאוהבן רק מדהן בריות של הקב"ה:
משמח את המקום: אהבה היינו בלב בשעת המעשה. ומשמח היינו בהמעשה עצמו שעושה אותה בשלימות.
ומלבשתו ענוה ויראה: המדות הן כמלבושיו של אדם. וכשישתמש בא' מהן הו"ל כלובשה, שיתראה בה. והעוסק בתורה לשמה, תלבישהו התורה תמיד במידת הענוה, שיחשוב תמיד על שפלותו. גם תלבישהו תמיד יראת הכבוד נגד האדם שנפגש בו, שיחשוב ג"כ שפלותו נגד רוממות האדם שלפניו. וכ"ש שיחשוב שפלותו נגד רוממות שמו ית', ויהיה תמיד ירא לפניו יראת הכבוד:
ומכשרתו: תתן לו הכנה:
להיות צדיק: בחיוביו לה':
וחסיד: בחיוביו נגד בנ"א:
וישר: בחיוביו לעצמו לבלי להשחית מדותיו, כגון לבלי להיות עצל או רעבתן או מבוהל וכדומה.
ונאמן: כמו מימיו נאמנים [ישעיה ל"ג פט"ז] ר"ל שאינן פוסקין. ה"נ ר"ל שתמיד יהיה זה הצדיק כמו שהוא עכשו, ולא תתקפהו המקרה או היצר:
ומרחקתו מן החטא: דאף דאמרינן שמכשרתו להיות צדיק, הוינו שיהיה בנפשו הכנות לכך. אבל עדיין לא בימעינן האיך יתנהג כשיבוא לנסיון מעניינים חצוניים. כשיזדמן במקומות החטא. להכיי קאמר הכא ומרחקתו מהחטא. ר"ל תמנעהו לבוא במקומות הנסיון:
ומקרבתו לידי זכות: תקרבו לבקש מקומות וסבות שאפשר שיזכה על ידן:
ונהנין ממנה עצה: שהקב"ה יחוננו כח בלשון למודים להטות לב שומעי דבריו אליו:
ותושיה: הנאת העצה. היינו שנהנין מדבריו בשעה שמדבר. והנאת התושיה, היינו שנהנין כשעושין כדבריו:
בינה: שנהנין ג"כ מדבריו כשהן תלויין בדרכי החכמה ובהתבוננות:
וגבורה: ונהנין ג"כ ממעשיו כשרואין אותו מתגבר על המניעות שהתנגדו נגדו בדרכי ה':
לי גבורה: אצל התורה נאמר, שתהלל א"ע שהיא תשפיע כל אלה. [או נ"ל דעצה ר"ל שישמעו עצתו בכל דבר המסתפק בעניינים הזמניים. ותושיה הוא שישמעו דבריו בלימוד התורה והיראה, דברים שיש להם ישות בהצלחה נצחית בעוה"ב. ובינה הוא שיהנו מדבריו בחכמות הזמניות כטבעיות בחשבון התקופות וגמטריאות וכדומה. וגבורה היינו שישמעו לו ג"כ להציל העשוק מעושקו, וכל הנך הם דברים שצריך העוסק בתורה ללמד לבני דורו]:
ונותנת לו מלכות: היינו ההוד שעל פניו:
וממשלה: היינו הכח לצוות לסביביו:
וחקור דין: החכמה. וכל ג' אלו נצרכים להשופט:
ומגלין לו רזי תורה: הם הסודות הנשגבות שבמצות. וזהו מעלה שקרובה לנבואה:
ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק: מעיו מימיו מתוקים, אבל מימיו אינן משופעים ורבים, ונהר. הוא להיפך. אבל בו יהיה בהשפעתו ב' לטיבותא. שכל דבריו וענייניו יהיו כפולים בנעימות ובחוזק:
והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו: שבכל המעלות הגופניות והרוחניות שזכה, אפ"ה לא יהא גס בלבו עבורן. אלא יהיה צנוע, לעשות מע"ט שלו לה' או לאדם הכל בהסתר. גם בשיתבונן בדרכי ה' ובמצותיו, לא יעוז פניו לשפוט עליהן ע"פ שכלו, רק בצניעות יחשוב בהן, כמ"ש ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל אלהים. וכ"כ בענוותו יהיה ארך רוח לבלי לכעוס. וי"א דארך רות היינו שאין דעתו משתנה מטובה לרעה, שמאריך להתנהג במדה שאחז בה. וכ"כ בענוותו יהיה מוחל על עלבונו, להיטיב לכל. לאוהביו ולאויביו:
ומגדלתו: בממשלתו:
ומרוממתו: בעוצם נפשו:
על כל המעשים: שתחת השמש:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
שנו חכמים. הפרק הזה אינו מן המשניות, כי המשניות אינם רק ה' פרקים בלבד פ' משה קבל ופרק רבי אומר ופרק עקביא בן מהללאל ופרק בן זומא ופרק בעשרה. ויש לך לדעת כי אלו חמשה פרקים שם התנא כנגד חמשה חומשי התורה, שכמו שהתורה יש לה חמשה חומשים, כך יש ה' פרקים בדרך ארץ שהם דברי מוסר. כי אם אין תורה אין דרך ארץ ואם אין דרך ארץ אין תורה, ולפיכך תלוים זה בזה ושני הדברים שהם תלוים זה בזה ראוי שיהיה נחשב זה כזה, ולכך שם ה' פרקים בדרך ארץ גם כן כמו שיש בתורה חמשה חומשים. וכשם שהתורה התחילה סדר היחוס מבראשית ומסדר ספור הדורות זה אחר זה, וכנגד זה מתחיל משה קבל תורה ומספר כל הפרק המשך הקבלה דברי מוסר זה מזה עד סוף הפרק. ולפיכך הפרקים הם חמשה וכל החמשה פרקים דבריהם בענין המוסר בלבד, ואף כי בקצת המקומות דברו בענין התורה הלא אין דבר זה עיקר כלל רק אגב גררא, ולכך בזאת הברייתא בא לבאר מעלת התורה כדי לקשר התורה עם דרך ארץ לגמרי. וכל הברייתא הזאת הכל נאמר על התורה ולהודיע כי מעלת התורה על דרך ארץ. רק בשביל שעיקר משנתו על המוסר שהוא דרך ארץ ולכך לא שנה רק חמשה פרקים דברי מוסר, ובברייתא שהיא תוספות שנה מעלת התורה והוסיפה על המשנה תוס' בלבד. וזה שאמר שנו חכמים בלשון המשנה, כי הברייתא הזאת שנויה לגמרי בלשון המשנה, כי דרך הברייתא להאריך ולא לשנות בקצרה כמו המשנה, ועוד כי דרך הברייתא להביא דרשות מן המקראות וזהו ענין הברייתא לדרוש הכתובים ולא לשנות הדברים כמו המשנה, ומפני כי הברייתא זאת נשנית להוסיף על המשנה אמר שנו חכמים בלשון המשנה שיהא זה תוספות על המשנה. ומפני שאמר ששנו חכמים וכל הפרקים הם מדברי חסידות כי מאן דבעי למהוי חסידא יעסוק במילי דאבות, ומדת חסידות היא לאהוב את החכמים ולהזכירם לשבח, ולכך אמר ברוך שבחר בהם. ופירושו ברוך הש"י שבחר בחכמים שהרי אמר (דברים, יז) לא תסור ימין ושמאל, ובחר במשנתם שהרי אמרו במס' עירובין (דף כא:) חביבין דברי סופרים מדברי תורה והנה בחר במשנתם. ואין לפרש ברוך האדם שבחר בהם ובמשנתם, דא"כ היה לו לומר ברוך מי שבחר, ועוד תינח שבחר במשנתם אבל בחר בהם מה שייך בחירה בזה, ועוד שילמד משנתם מבעי ליה:
שנו חכמים וכו'. כוונת זאת ההקדמה לשבח של הברייתות השנויות בפרק הזה כי אף שכל החמשה פרקים הקודמים הם משניות גם אלה לחכמים וראוי להעריכם בערך משניות, וז"ש שנו חכמים כי פירוש שנו חכמים כמו תנו רבנן דקאמר בגמרא אלא שהגמרא שהיא מסודרת בלשון תרגום אומרת תנו רבנן ובכאו שמדבר בלשון הקדש אמר שנו חכמים והודיענו כי מעלת הברייתות כמעט שהוא שוה אל המשניות לא יחסר כל בהן רק שהמשניות נשנו במדרשו של רבינו הקדוש והברייתות נשנו חוץ למדרשו ועל כן נקראו ברייתות לשון חוץ כי תרגום מחוץ מברא. וזה שאמר שנו חכמים בלשון המשנה כלומר אלו הברייתות בלשון המשנה הם שנויות והם אמרו והם אמרו ועל כן ברוך האיש אשר בחר בהם ובמשנתם כי גם אלו ראוים הם ליקרא משניות כי שוים הם אל המשניות:
אי נמי כוונתה להזהיר את האדם שלעולם יזהר לומר כל משנה ומשנה בשם אומרה כי לא על חנם סדר רבינו הקדוש שמות החכמים בעצמם בלשון המשנה כל אחת ואחת בשם אומרה. וז"ש שנו חכמים בלשון המשנה כלומר אני רואה ששנו שמות החכמים בלשון המשנה ולא תני להו סתם בוודאי שנראה מזה שכל כך עיקר הוא לשנות שמות החכמים כמו המשנה עצמה ולכן ברוך יהיה מפי עליון האיש אשר בחר בהם ובמשנתם כלו' שבחר בשתיהם בהם שהם שמות החכמים וגם במשנתם לומר המשנה בשם אומרה, וכן תניא לקמן שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. אי נמי בא לשבח הברייתות כמשניות וזה ממה שאנו רואים כי רבינא ורב אשי לא סדרו הגמ' בלשון המשנה רק בלשון תרגום להראות לנו כי לא ראי זה כראי זה ובזה עשו הברייתות בלשון המשנה עצמה נראה מזה שמעלתם שוה למעלת המשנה ונתן הודאה אליו ית' שבחר בהם ובמשנתם:
והחסיד ז"ל כתב התורה לא תשכון כ"א בריקן ממדות רעות ומלא ממדות החשובות, ולזה כוון השי"ת ואמר היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה וכן כיבוס הבגדים שיטהרו מן הטומאה ולכלוכים המונעים את הנפש מהשגתה. וכל הפרקים הקודמים לזה מלאים מדברים החשובים מקרבים את הנפש לבוראה ומעוררים אותו לעבודתו, ולזה נהגו לקראם באלו השבתות קודם מתן תורה כדי שיתעוררו לאנשי קדש רחמי האלהים אשר קרה לאבותינו בזמן הזה ואף בהם עצמם כמו שאז"ל וזה הפרק כלו מעורר על חשק התורה ואהבתה ואע"פ שבשאר הפרקים בא מזה הרבה זה אין בו דבר אחר רק לידע ולהודיע כי הוא תכלית הפרקים הקודמים ומתוך דבריו המסולאים בפז נתעורר לקנות את התורה מצורף אל הזמן אין ספק אלא שבזה הזמן נהיה יותר מוכנים לקבל כל דבר מעבודת השי"ת יותר מזמן אחר כי הרושם אשר קבלו נפשותינו אז יתנוצץ בנו עתה, ולזה נקרא זה הפרק קנין תורה מה שלובש מהמדות החשובות קודם בואו בברית התורה ועם זה תבא כמים בקרבו ויהיה עוסק בתורה לשמה כאמרם על בת כלבא שבוע אשת ר"ע חזייה דהוה צנוע אמרה אתקדש לך ע"מ שתלך לבי רב וראה סופו של ר' עקיבא ע"ה ולזה התחיל הפרק במאמר ר"מ תלמידו ולזה אנו קורים הפרק הזה שנקרא קנין תורה סמוך לעצרת שהוא מתן תורה עכ"ל:
יש להבין מאי רבי מלת כל. ואפשר לפי שיש שני מיני עוסקים בתורה לשמה, אחד הוא שמתחלתו עסק בתורה לשמה. שני שעסק בתורה מעיקרא שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה ולרבות גם את זה אמר מלת כל. ואומרו זוכה לדברים הרבה אין הכוונה על אותם דמפרש ואזיל נקרא ריע אהוב וכו' דא"כ היה לו לפרש הדברים שזוכה בהם דהיינו נקרא ריע וכו' ואח"כ יאמר ולא עוד וכו' ועוד למה עשה כלל ופרס, לכן נראה שמה שאמר זוכה לדברים הרבה הם דברים אשר לא זכרם פה דלאו כי רוכלא ליזיל וליתני והם טובות העוה"ז כמו בני חיי ומזוני וכיוצא באלו דברים רבים. ולא עוד אלא שגם כן זוכה לדברים אשר הם כולם שלמות הנפש ואלו הדברים להיותם התכלית האמיתי זכר אותם. ואמר ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו אמר מלת כלו מיותרת להשמיענו שלא לבד כל העולם אשר הם עתה בחיים שכלם כדאי הם לו להתקיים בשבילו אלא אפי' כל העולם כלו ר"ל מתחלת בריאת העולם ועד עתה לא נבראו כלם אלא בשביל זה העוסק בתורה לשמה. ואמר נקרא ריע לפי שכיון שכל העולם מתקיים בשבילו א"כ ריע הוא למקום ושותף עמו שכמו שהשי"ת מקיים העולם ברחמיו אפי' שלא יהיה צדיק בעולם שכבר נשבע מעבור מי נח עוד על הארץ, וזהו פי' תולה ארץ על בלימה ר"ל שכשיש צדיק בעולם הצדיק הוא יסוד כל העולם והעולם מיוסד עליו. אמנם כאשר אין צדיק בארץ אז השי"ת תולה ארץ על בלימה אע"פ שאין צדיק שהוא היסוד הוא תולה אותה על בלי יסוד כמו זה כן הצדיק שכל העולם כולו כדאי הוא לו ומתקיים בשבילו נמצא שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית והרי הוא ריע שלו וג"כ נקרא אהוב מאתו ית' שכן כתיב אני אוהבי אהב ובהיותו עוסק בתורה לשמה הוא אוהב את המקום אוהב את הבריות משמח את המקום משמח את הבריות לפי שהשי"ת כוונתו להטיב לכל ברואיו כי עולם חסד יבנה והוא יתברך שמח שמחה גדולה כשהוא מטיב עם הבריות וכיון שבזכות זה העוסק בתורה לשמה כל העולם כדאי הוא לו שבשבילו מטיבין לעולם נמצא שבזה משמח את המקום כי זאת היתה כוונתו להטיב וגם משמח את הבריות שאלולי זה לא היו מטיבין להם ובזכותו כל העולם שמחים וטובי לב. ומלבשתו ענוה ויראה להבין שכיון שמה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה סנדל לעקבה עטרה לראשה שהיא היראה כמ"ש הכתיב ראשית חכמה יראת ה' וגו' עשתה ענוה סנדל לעקבה דכתיב עקב ענוה יראת ה' וא"כ מי שקנה מדת הענוה פשיטא שכבר קדם וקנה מדת היראה וא"כ הכי הול"ל ומלבשתו יראה וענוה והם בזו אף זו. ואפשר לומר שמה שאמר בכאן יראה הכוונה הוא לפי שמי שיש בו ענוה לרוב הפעמים הענוה והשפלות שלו הן סבה שיזלזלו בו העולם והוא נבזה בעיניהם נמאס, ולז"א שמי שעוסק בתורה לשמה התורה מלבשתו ענוה וגם יראה רוצה לומר שיראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליו ויראו ממנו ולא ימשך לו מן הענוה שום זלזול ואף אם נפרש יראה על יראת ה' יתישב במאי דקאמר מלת ומלבשתו והכוונה שאף אם בקניית הלבוש תחלה קונה לבוש היראה ואח"כ לבוש הענוה כמו שאמר עם כל זה כשלובש אותם הלבוש הראשון שהוא הפנימי הסמוך לבשרו היא הענוה ובחינת הלבוש החיצון היא היראה ולכן אמר ומלבשתו ענוה תחלה ואחר כך היראה:
ומכשרתו להיות צדיק וגו' בהיות שהרשע בחייו קרוי מת לפי שהוא מלא עבירות שהם בועות אבעבועות פורחות וסרחות בריאה ובהיותו טרפה הרי הוא כמת שכל שאין כמותה חיה טרפה ואת זה שעוסק בתורה לשמה התורה מכשרתו ועושה אותו כשר כלו' מסירה ממנו כל הסרחות המטריפות אותו והם הסור מרע כי הוא הקודם כדי שתהיה לו הכנה לעשות טוב והוא להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ואומרו בתחלה צדיק ואח"כ חסיד הרי זה הסדר הנאות כי בתחלה הוא צדיק הולך בתומו אין בדרכיו עול ואח"כ נעשה חסיד עושה לפנים מן השורה. אמנם ישר אף אם נאמר דעדיף מצדיק לא עדיף מחסיד והכי הוה ליה לומר להיות צדיק ישר וחסיד, ואפשר לומר שכוונת ישר בכאן הוא לפי שלפעמים יש מי שהוא חסיד שוטה כמשל אם יראה אשת איש נטבעת בים אינו מעלה אותה מן הים כדי שלא ליגע בבשרה וכיוצא בזה שהוא חסידות שאינו ביושר לז"א שמכשרתו להיות חסיד ושאותן חסידות יהיו ביושר ויקרא ישר. ואומרו ונאמן הוא להשמיענו שלא יארע לו כיוחנן כהן גדול ששמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי רק יהיה נאמן ביתו יתברך כעבד נאמן. ומרחקתו מן החטא וכו' קשה להולמו שאחר שקרא אותו חסיד ישר ונאמן פשיטא שהוא מרוחק מן החטא, ואפשר לומר שמ"ש ומרחקתו מן החטא הכוונה על החטא אשר כבר עשה כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואותו הקטיגור אשר נברא ממנו הרי הוא דבוק אל האדם כדי לקטרג עליו ומחסדיו יתברך להרחיק את האדם ממנו וכמו שאמר הכתוב כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו ועל זה אמר ומרחקתו מן החטא ולא עוד אלא שמקרבתו לידי זכות שזדונות נעשו לו זכיות:
וגם אפשר לפרש ומרחקתו מן החטא כפשוטו שלא יחטא והוא כמו שאז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד והענין שבעל תשובה יקרא דוקא כשתבא לידו אותה העבירה עצמה באותו פרק ובאותה אשה ובאותו מקום אעפ"כ הוא מרחיק את עצמו מהחטא איש כזה הוא יותר חשוב מצדיק וחסיד. וידוייק שבכאן מדבר במי שבא לידי העבירה וניצול הימנה שלא אמר ומרחיק החטא ממנו רק אמר ומרחקתו מן החטא שהכוונה שאפי' שיהיה החטא מוכן ומזומן לפניו הוא ירחיק עצמו מן החטא ויכבוש את יצרו ולא יחטא. ומקרבתו לידי זכות הכוונה שאפי' אם הזכות או המצוה רחוקה ממנו ואינו יכול לעשותה עם כל זה התורה מקרבתו לידי זכות שנותנת לו יכולת לעשות הזכות והמצוה:
ונהנים ממנו וכו'. כלומר כל העולם נהנים ממנו בעצה כעצת אחיתופל וגם נהנים ממנו בתושיה שהיא התורה שלומדים ממנו וכן נהנים ממנו בבינה שהוא העיון וגם בגבורה שהוא המעשה שאיזהו גבור הכובש את יצרו. שנאמר לי עצה ותושיה וגו' הכוונה שהתורה מדברת שהעצה היא שלה וכן התושיה והבינה והגבורה והעוסק בה ישיג את כלם:
ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין כמו שאירע לשהמע"ה שזכה בתחלה למלכות על ישראל ואחר כך לממשלה ר"ל שהיה כל העולם תחת ממשלתו ופורעים לו מס וכן זכה לחיקור דין וכמעשה דאז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך זאת אומרת בני החי וגו'. ומגלין לו רזי תורה שכן נאמר עליו ויחכם מכל האדם ולפי שמי שמגלין לו רזי תורה ועוסק בסודותיה על דרך האמת לרוב הפעמים הוא מעותד למות בקיצור שנים שכל הקרב הקרב אל משכן ה' מסכן את עצמו לזה אמר שזה אף שיתגלו לו רזי תורה לא יהיה נפסק רק נעשה כמעין שאינו פוסק, ולפי שהמעין אף אם אינו נפסק מאליו לפי שהוא מקור מים חיים עם כל זה אפשר שיפול על המעין איזה כותל או עפר ויסתם המעין ע"י העפר וכן אפשר שיהיה רשע בדור שיסתום את המעין של זה הצדיק ועונותיו של הרשע ילכדונו כמו שאמר שלמה המלך ע"ה מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע ר"ל שכמו שהמעין לפעמים נרפש ונעשה רפש וטיט ונסתם על ידי עפר או טיט וכן המקור לפעמים יהיה משחת לסבה זו כן הצדיק לפעמים מט ויתמוטט וימות לפני הרשע ר"ל בשביל הרשע. והמשילו עוד לנהר שמתגבר והולך שא"א שיפסק מפני עפר ורפש וטיט כי הוא מתגבר והולך ועבר ושטף את הכל כן יהיה זה הצדיק כנהר שמתגבר והולך שהוא ישטוף את כלם והם לא ישטפוהו:
והוי צנוע וכו' צוה עתה אל האיש הלזה שיקנה לו שלשה דברים אחרים הלא הם. שיהיה צנוע על דרך והצנע לכת. וארך רוח שלא יכעוס. ומוחל על עלבונו. ובהיות לו אלו השלשה דברים אז התורה מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. הכוונה על כל מעשה ששת ימי בראשית השמים והארץ וכל צבאם ואפי' על המלאכים וזהו על כל המעשים דקאמר.
ואפשר לפרש על כל המעשים על כל מעשה המצות ויובן עם מה שאמר איוב צדק לבשתי וילבשני רוצה לומר שכמו שהוא היה מתלבש ומתפאר בצדק כן הצדק בעצמו היה מתלבש ומתפאר בו כי הוא ראוי אליו וזהו וילבשני. ואמר התנא שזה שעוסק בתורה לשמה התורה מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים שהם מעשה המצות שיותר יתפארו המצות בו ממה שיתפאר הוא במצות כביכול כאלו הוא גדול ומרומם מהם ומדרגתו גדולה ממדרגתם:
והרי"א ז"ל כתב נקרא ריע אהוב תמר הדברים סתם לכלול שהוא נקרא ריע ואוהב אל השי"ת וריע ואהוב לבריות וביאר שזה נמשך לו באמצעות היותו הוא אוהב את המקום אוהב את הבריות ומזה נמשך שגם הוא אהוב מהם וגם נקרא ריע למקום ולבריות לפי שהוא משמח את המקום ומשמח את הבריות שהריע האמיתי כל מאויו וחפצו לשמח את אוהבו, ומלבשתו ענוה ויראה ענין זה הוא שהשווי בין הריעים והאהבה בין האוהבים מפני שווים פעמים יביא שיקל הא' בכבוד הריע האחר ועליו אמר שלמה המלך ע"ה הוקר רגלך וגו' ולכן אמר רבי מאיר שלא נחשוב שהעוסק בתורה בהיותו ריע ואהוב לשי"ת ולבריות יקל בכבודו יתברך או בכבוד חבריו לכן אמר שהתורה האלהית אשר הוא עוסק בה תלבישהו ענוה ויראה כי הנה הענוה היא כנגד החברים ותמיד תמצא במה שבין אדם לחבירו כמו שנאמר במשה עליו השלום והאיש משה ענו מאד. והנה התורה תלביש לאדם מדת הענוה עם חבירו ועם היותו אוהב וריע תמיד יהיה נכנע לפני הבריות ועניו אליהם וכן תלבישהו התורה מדת היראה ומעלתה אשר היא בערך השי"ת כמו שנאמר ליראה את ה' אלהיך ויראת מאלהיך כי ירא אלהים אתה וזולתם. וזכר ראשונה ענות הבריות ואחר כך יראת ה' לפי שהמדות קודמות לדעות וכן אמר שלמה ע"ה עקב ענוה יראת ה' רוצה לומר שבסוף הענוה אשר היא בחוק בני אדם תגיע יראת ה' שהיא הסוף והתכלית:
ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך ביאר כי עוד יעלה מעלה עליונה כשיתגלו לו מתוך עסק התורה סתרי התורה וסודותיה ואח"כ יהיה כמעין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר שהם שתי מעלות עליונית לחכמים האחד שילמד לאחרים ויעשה תלמידים הרבה כי על זה יאמר עליו מעין שאינו פוסק לפי שהכל ישתו ממנו ולא יפסקו מימיו ועליו אמר שלמה המלך ע"ה יפוצו מעינותיך חוצה והשנית שיוסיף בחכמתו יותר ממה שקבל כי יוציא דבר מתוך דבר תתוסף חכמתו מפלפולו וכנגד זה אמר וכנהר שמתגבר והולך שהוא מעצמו מתגבר ומתרבה תמיד, והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו זה מיוחד לענין החכמה אשר זכר כי כנגד סתרי תורה שאמר ומגלים לו רזי תורה אמר שהעסק בה לשמה ישימהו להיות בהם צנוע כי אין ראוי לדורשם במקהלות ברבבות עם ישראל כי אם בצנעא ועוד אמר שיהא ארך רוח ואין זה ענין ארך אפים אבל ארך רוח הוא שיסבול עמל הלימוד כי היא יגיעה רבה וצריך למלמד שיאריך רוחו לכל התלמידים להשיב לדבריהם אע"פ שלא יהיה בהם ממש כדי להנחותם במעגלי צדק ולישב דעתם ואע"פ שפעמים יקלו בכבודו ולא יביטו מעלת שלמותו יהיה הרב כנהר המתגבר והולך שיגבר שכלו על כעסו וימחול על עלבונו כי הנה העסק בתורה לשמה הוא יביאהו שלא ימיש על דבר אחר זולתה ולא יתפעל לאחד מהדמיונות האלו, והנה א"כ אומרו והוי צנוע וארך רוח ונוחל על עלבונו לא בא במקום הזה כדי לבאר שלמות המדות האלה כי אם לצורך הלימוד ולכן נזכרו אחריו. ועליך לייחס צנוע אל מגלין לו רזי תורה וארך רוח אל מעין שאינו פוסק ומוחל על עלבונו אל נהר שמתגבר והולך כמו שפירשתי. ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים אמר זה כנגד הטובות הגשמיות כמו שיאמר להלן הנוי והכח והעושר והכבוד והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם וכו' ואמר רבי שמעון בן מנסיא שכולן נתקיימו ברבי ובניו כנגד זה אמר ר"מ שכל שאר הדברים המדומים לא יחוש אליהם כי הם מעצמם יבאו אליו בשכר עוסקו בתורה וכמו שאז"ל וסוף הכבוד לבא רוצה לומר שלא ירדוף אחריו כי הוא יבא מאליו ועל זה אמר ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים עכ"ל:
והחסיד ז"ל כתב ריע אהוב הכל דבר אחד וזה כי הריעים שני מינים, הא' ריע אינו אהוב אלא שפגע באחד ונתלוו קצת זמן ונעשו ריעים זה לזה ולסוף אפשר יבאו לידי אהבה, הב' שבתחלתם היו רעים אהובים כאהבת דוד ויהונתן שאהבתם בלתי תלויה בדייר וזה יקרה בין האנשים ששמעו כל אחד שמע חבירו וייטב בעיניו ומרוב אהבתם כל אחד הלך לבקש את חבירו ונתחברו באהבה עזה, והעוסק לשמה דומה אל הב' ולזה נקרא ריע אהוב וז"ש שמח תשמח רעים אהובים כי איש ואשתו לא קנו האהבה בהתמדת זמן רק בפתע פתאום. ויתכן כי יעמיק עוד זה הענין כי העוסק בתורה שלא לשמה בהבטל השכר אשר בעבורו עובד תבטל אהבתו והוא דומה לריע אשר יחבר אל רעהו בעבור תועלת מה אשר בהפקדו תעדר האהבה אמנם העוסק בתורה לשמה דומה לשני רעים אוהבים זה את זה שאע"פ שלא יקבלו שכר ולא תועלת זה מזה לא יפרדו לעולם כי אהבתם תקשרם וכן העוסק לשמה הן ישפיע לו השי"ת מטובות העולם או לא לא תבטל אהבתו כלל ולזה ישפיע השי"ת על עולמו בעבורו ואע"פ שאין עוד זולתו והיה ראוי שיחרב כי כמו שהוא אינו פונה אל מניעת אלה הטובות כן לא יפנה ה' אל רשע הדור ויקיימהו בעבור זה וז"ש שמח תשמח רעים אהובים כי האשה הטובה אע"פ שלא יהיה סיפק ביד בעלה למלאות צרכי הבית תאהבנו ותכבדנו לא כן האשה הרעה כי אף במלאת ספקה יצר לה והיה כי תרעב תתקצף ותקלל בעלה וכל קרוביו. ולז"א ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו כאמרם כל העולם כלו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו וכו' רשמו הסיבה אשר בעבורה ניזון העולם בעבור שהוא עוסק לשמה:
אוהב את המקום לא את עצמו לזה יקשה בעיניו כמה אנשים עברו דברו וישתדל להוכיחם ולקרבם לאל יתברך אבל העוסק בתורה שלא לשמה אינו אוהב אלא את עצמו:
אוהב את הבריות כי אינו מקנא בטובות זה העולם כי הוא דבק בבוראו ומה יעשו לו אלו הקנינים העולמיים ולכן יאהב הבריות כי אין לו סיבה שישנאם ובטבע האדם אוהב את בני מינו אם לא יטרידוהו הקנאה והתאוה והכבוד מצורף לזה כי האנשים מוסיפים בשלמותו כי זכותו מרבה לאין סוף בגללם שיקרבם לעבודתו יתברך ולכן יאהבם:
משמח את הבריות דברי יצר הרע ערבים בתחלתם ומרים בסופם, ד"ת מרים בתתלתם ומתוקים מדבש ונופת צופים בסופם וכמו שאמרו ישראל נעשה ונשמע בפעם שנית שהוסיפו חשק על חשקם כי האנשים אינם מכירים מתיקות התורה ומעלתה עד שיכנסו בתוך דבריה הנעימים ואז ישמעו בה ולכן נקרא העוסק בתורה לשמה משמח את הבריות מצורף כי דבריו יעשו רושם גדול באנשים יען כי הם מלב ומנפש כמ"ש נאים הדברים שיוצאים מפי עושיהם ולזה יהיה לעוסק בתורה לשמה לשמח הבריות מיד בדבריו הנעימים וזהו תרגום יבסם כמטרא אולפני על יערוף כמטר לקחי ותרגום וימתקו המים ובסימו מיא ועשה יערוף בפ"א כאלו היא יערב בבי"ת מן יערב עליו שיחי ואמר כי כמו שהמטר יצטערו ממנו האנשים לשעתו ועם כל זה לבם שמח כי הוא חייהם כן לקח התורה כי ימר בתחלתו וימתק בסופו:
ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן ישר הוא מי שאינו מתעורר אל פעולת הרע כלל אלא בטבעו עושה מה שראוי לעשות וצדיק הכובש את יצרו וחסיד העושה לפנים מהשורה אם כן בכלל חסיד ישר וכמה מעלות טובות עליו ואיך זכר ישר אחר חסיד אין זה אלא כאומר איש פלוני יש לו אלף דינרי זהב ואחר כך אומר שיש לו מאה והמשל לא יספיק לתרץ זה. והנ"ל לפי שהחסיד לא יוכל תמיד לעמוד בחסידותו אבל הצדיק לא יסור מצדקתו דרך משל מי שהשתדל לעולם להיות מעשרה הראשונים לבית הכנסת אי אפשר שלא יחסר פעם אחת שלא ימנה מהם אבל הצדיק הוא המתפלל בכל יום ואפשר לו לעמוד בצדקתו זו לעולם יאמר כי היא מושכתו להיות חסיד ישר ר"ל שתהיה החסידות בו קבועה כיושר הישר וסבה לו כטבע שני והוא אומרו נאמן שיהיה חסיד תקוע במקום נאמן:
ומרחקתו מן החטא דע שיש פעולות שונות בבחינה אחת טובות מאד ובבחינה אחת רעות מאד וכמו שאמר הרמב"ן ז"ל בשער הקדושה על חיבור האדם עם אשתו כי כשהם מפשיטים עצמם מן התאוה ומכוונים לשם שמים בלבד נקראים קדושים ופעולותם טובות מאד לאין קץ וכשהוא להפך צדק החכם באומרו כי חרפה היא להם ואין ביניהם על הבהמות כלל יתרון וכן אז"ל נתקדשו שכינה עמהם יו"ד של איש וה"א של אשה נתחממו נסתלקה השכינה ונשארו אש אש וזה הענין רמזה התורה באמרה וידע האדם את חוה אשתו קרא החבור ידיעה כאומרו בטרם אצרך בבטן ידעתיך וכבר היה מן החסידים שפירשו לגמרי מן האשה על דרך לא מדובשיך ולא מעוקציך, ואמר הכתוב ויתן לה הריון והיה ראוי לומר ותהר אבל לפי שהפועל ההוא יתחלק לשלשה או כלו בהחי כסוס כפרד קצתו בהמי וקצתו שכלי כלו שכלי העיד הכתוב כי היה כלו לשם שמים אין בו תערובת פסול כלל וכן בעסק התורה כשהוא בכוונה ראויה יעלה לשמים שיאו אבל אם ח"ו יתכוין בהנאת עצמו ירד מטה מטה שאול ונוח לו שלא יצא לאויר העולם ולא למד תורה, ולזה אמר כי העוסק בתורה לשמה מרחקתו מן החטא בכל דבר ודבר ומקרבתו לידי זכות הנמצא באותו דבר:
ונהנין ממנו עצה ותושיה, יש לעיין חדא שהרי אמר למעלה אוהב משמח את הבריות והוא בהנאתם ממנו בלי ספק, ועוד חסר בי"ת בעצה היה ראוי, ועוד לא היה ראוי לקרא התורה כאן בשם תושיה כי אינה נקראת תושיה אלא בבחינת העוסק ומפלפל בה לא בבחינת השומע כי אין מסבב תשות הכח בשמיעה, ועוד לא הבנתי למה אמר זה הלשון ונהנין היה לו לומר ולומדין. אבל נראה לי כי זו מליצה נפלאה ונמשך למאמר ומרחקתו מן החטא וזה כי השם ית' נתן השכל לבני אדם מתנה קיימת וכמו שאמר במשנה חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם כן התורה לישראל וכשאדם למד תורה ונמצא בו סיגים כביכול שהוא עצמה עצבה וכעסוה צרותיה וכל שכן כשהצרות באות מצדו ממש כמו השררה לחכם וכיוצא ולכן אמר התנא כשהיא מרחקתו מהחטא הנמצא בדבר מה ומקרבתו לידי זכות הנמצא באותו דבר אז יהנו ממנו עצה ותושיה העצה עצמה והתושיה שכביכול הם בשמחה גדולה ישישו להשפיע בו כאלו הם והוא שבו לדבר א' ואז"ל בכמה מקומות והדברים שמחים כנתינתם בסיני צא וראה מה שאמר אחר כך ונותנת לו מלכות וממשלה כי עד עתה לא בטחה בו להגדילו ולהמליכו כי תהיה הגדולה והמלוכה מוקש לנפשו כי ישתרר גם השתרר ותהיה סיבה שתאבד ממנו חכמה ועצה וכמו שקרה לרבים אחר שעלו במעלות הדמיונות ששכחו את התורה:
ויתכן לפרש שהוא נמשך לאומרו ונהנין ממנו שאחר שהם שמחים באכסניא שלא יתנו לו מלכות וממשלה כי בכבודו יהיה להם כבוד וישמחו הם והוא אבל העוסק בתורה שלו לשמה הן מוכרחות בידו כצפור ביד נער ודרך כל העולם שאכסניא שעשו לו כבוד יפרע בעין יפה אבל מי שלא עשו לו כבוד אינו פורע אלא מהמאכל בלבד, וכבר היה מי שכתב שלזאת הסיבה ימנע השי"ת העושר מצדיקים כי גלוי לפניו שיגיסו דעתם בו ויקחו מוקש לנפשם:
ואמר עוד ונעשה כמעין שאינו פוסק את מימיו כי המעין שמקורו משחת מן הטנופת יפסקו מימיו אבל מי שהוא זך ונקי יהיה לעולם נובע וכן העוסק בתורה לשמה שהוא רחוק רחוק מן החטא וקרוב קרוב אל הזכות ועולה לעולם במדרגות הסולם עד בואו לפני ולפנים וכל זה נמשך לו מהיות תחלת למודו לשם שמים כמו שנביעת המעין נובעת ממקורו ועוד כי העצה והתושיה קנו אכסניא אצלו מהנאתם ושמחתם בו ולא ירצו להפרד ממנו ובאמת שבמעלה הזאת היו זוכים הנביאים לנבואתם כאמרם אלא מתוך שמחה ועיין איך נמשכו דבריו אחר אומרו ונהנין ממנו כמו שפירשתי:
והוי צנוע וארך רוח לא ידעתי למה הכניס הצוואה הזאת בין סיפורי תאריו ושבחיו. והנ"ל לפי שהמשילו לנהר שמתגבר והולך שדרכו להיות הומה עד שנשמע קולו למרחוק כאומרו מקולות מים רבים וגו' חזר פניו אליו והזהיר שלא יתפרסם בעניניו כי אם שיהיה צנוע כאומרו ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות, ודע כי זאת המעלה תביאהו התורה בטבע כשאר המעלות וכאומרו אורייתא מרתחא ליה כי טבע כל דבר שיתגלה ויתפרסם במקום שהוא ולזה תפול בזה הצואה. וארך רוח לשון הלצה הוא כמו שהנהר כשמתגבר אם יהיה לו מקום שיתרחבו מימיו לא ירומו גליו כן ראוי לחכם שיתן מקום בלבו לחזק מעלותיו בל יצאו חוצה. ד"א והוי צנוע הזכיר שלש מדרגות הענוה. הא' האיש אשר הוא צנוע במעשיו ובלתי מתגאה כלל. הב' ארך רוח וההפרש שבין ארך אפים לארך רוח כי ארך אפים שלא יראה כעסו אך כועס ומאריך להנקם. וארך רוח קשה לכעוס אף אם עשו לו דבר שלא כהוגן יאריך רוחו ולא יכעוס כי אם על דבר גדול. הג' מוחל על עלבונו כי אפי' יבזוהו הבזיון דבק בנפש ומוחל על עלבונו. ואם תדקדק תמצא שאלו הג' מדרגות כנגד ג' נפשות. כנגד הנפש הבהמית צנוע במאכל ובמשתה ובמשגל ובבית הכסא הדברים אשר בהם נשתתפנו עם הבהמות כאלו מתבייש על שהוא שותף לבהמות בזה. וארך רוח נגד החיונית. ומוחל על עלבונו כנגד הנפש המשכלת:
ומוחל על עלבונו וא"ת הרי אמר ומלבשתו ענוה והתשובה כי לענוה תחלה ואמצע וסוף, תחלה להיות שפל רוח בפני כל אדם ולכבד את הכל כפי כבודו. אמצע עלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים אבל אינם מוחלין על עלבונם. סוף מוחלים על עלבונם כאלו אינם בני העולם. משמח את הבריות הא', ומלבשתו הב', ומוחל הג', ולז"א ומגדלתו ומרוממתו כי מעתה הרי הוא דבק במי שאמר והיה העולם, והגורם לזאת שני דברים. האחד האמונה בשי"ת ובנעימותו. והב' מי שהשקה רמ"ח אבריו מתורת אלהיו והוא העוסק בתורה לשמה נחשב לו כאלו קיים כל הדברים לא יחסר דבר. והוא אומרו ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים כי אף מה שלא עשה נחשב לו כאלו קיים ועשה:
ואפשר שהוא על דרך שאין לך מדה טובה הימנה כי הוא מגודל ומרומם מצד התורה יותר מכל המעשים שבעולם הן מעשה הרפואה הן מעשה התכונה הן מעשה הטבע או האלהית על כלם הוא מגודל ומרומם כי כל החכמות דורשות בכל המעשים אשר נעשו תחת השמש וזו דורשת וחוקרת בבורא כל העולם ועושה כל המעשים:
ואפשר עוד לומר על דרך מה שאז"ל כתוב אחד אומר כי גדול מעל שמים חסדך וכתוב אחד אומר כי גדול עד שמים לא קשיא כאן לשמה כאן שלא לשמה ולזה אמר התורה לשמה תגדלהו ותרוממו מעל שמים ותדביקנו בבורא נמצא גדול ורם על כל המעשים אשר נעשו תחת כל השמים ודבר נאה הוא כי העובד את המלך ע"מ שלא לקבל פרס לתת שכרו משלם. ויתכן לפרש על כל המעשים אשר נעשו תחת השמש כי העולם כגוף והתורה כנפש והנפש מושלת על החומר ויהיה זה המאמר על דרך מה שאנו אומרים בקדיש לעילא מכל ברכתא וכו' לומר שהוא מבורך למעלה מכל מה שנאמר ואפשר להאמר בעולם וכן אמר אחר שהזכיר בפרט קצת מעלותיו אמר שא"א לפרסם אותם אלא דרך כלל הוא אומרו כי מגדלתו ומרוממתו יען כי הוא דבק באלהיות ועבד מלך מלך והיא המעלה אשר נתייחדנו בה והוא אומרו ונתנך ה' עליון ומגדלתו הוא פירוש ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו כי תנא כלל ופרט זוכה לדברים הרבה כלל ופרטיו נקרא ריע אהוב ולא עוד פירושו ומגדלתו ומרוממתו וכו' עכ"ל:
ואפשר לי עוד לומר כי מה שאמר ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים כוון אל מה שאז"ל בפסוק זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו' כי הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה וכן כלם נמצא שהתורה מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים כי בהיותו קורא בתורה מעלין עליו כאלו עשה המעשים של המצות שהרי הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה וכן כל תרי"ג מצות כאשר עוסק בתורה וקורא אותה הרי זה כאלו עשאה ובזה מרוממתו על כל המעשים כי מעלים עליו כאלו עשאם וזה על הכוונה הטובה המצורפת לעסק התורה:
והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו אפשר שמלת הוא תהיה דבקה אל העוסק הנזכר ומלת לו אל העולם והכוונה שכל העולם כולו עם היותו גדול וכולל כל הנמצאים כלם כדאי הוא השלם הנזכר אל העולם הנזכר כלומר שהשלם הנזכר הוא כדאי והגון וראוי להיות תכלית אל העולם כלו וזהו אומרו כדאי הוא לו כי האיש השלם העוסק בתורה לשמה כל העולם טפל לו שהוא כדאי ותכלית אל העולם הנזכר. נקרא ריע אהוב כלומר שהשלם הזה הוא ריע אל שלם אחר כמוהו והוא אהוב ממנו וזה להיותו עוסק בתורה לשמה לפי שהעוסק בתורה ולא יעסוק בה לשמה וכ"ש הבלתי עוסק כלל הנה לא ימצא לו ריע לפי שכל היוצאים ממרכז הכוונה השלמה יתחלפו זה מזה וזה כי התכלית הטוב הוא אחד כמו שהאמת הוא א' והרעות והתכלית הבלתי טובות הם רבות כמו שהכזבים והדברים הבדויים הם רבים והיו לבלתי בעל תכלית ואינו מוכרח שיהיו רעים ומשתתפים הרשעים לכוונה אחת כי אפשר שיהיו להם כוונות מתחלפות. אמנם מי שיעסוק בתורה לשמה זה בהכרח יהיה ריע וחבר לאיש כמוהו ומשתתף עמו שהתכלית המכוון לכלם הוא א' וכמו כן הוא אהוב לכל השלמים כמוהו כי מתנאי השלם לאהוב את השלמים ולהתחבר עמהם תמיד והוא אהבת הטוב במה שהוא טוב שכל השלמים יכספוהו. וגם פירושו נקרא ריע אהוב למקום כמו שפירשתי אני לעיל.
ומלבשתו ענוה ויראה אפשר שהענוה ויראה הן הכנות לתקון הכח הכעסני והתאווני אל הכעסני תהיה הענוה הנזכר ואל התאוני תהיה היראה שהיא יראת החטא:
ומגלין לו רזי תורה כלומר אחר שיהיה שלם במעלות הנזכרות באמצעות התורה אז מוסרין לו רבותיו סתרי תורה כי אם אינו שלם בחלק המעשי או שאינו עוסק בתירה לשמה דהא בהא תליא שהעסק בה לשמה יביאהו לשלמות המעשה ושלמות המעשה יביאהו לעסוק בה לשמה אז אין ראוי לגלות לו סתרי תורה:
ואמר שימשך מזה אחר שיתגלו לו סתרי תורה בשלמות המעשה כאמור שיהיה כמעין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך רוצה לומר שמצד היותו עוסק בתורה לשמה אחר שיגלו לו סתריה יהיה נמשל בזה אל המעין כי המעין כאשר יהיה מקורו נסתם לפעמים יפסק המעין ההוא אך כאשר יהיה המקור מגולה יהיה נובע בלי הפסק כי לא יהיה לו דבר מונע יציאת המים אל המעין ולכן אמר שבמה שיתגלו לו רזי תורה שהוא גילוי המקור ונקייתו מזה יתחייב שיהיה מעין למודו בלתי הפסק כי אם לא ידע סתרי תורה ויהיו נעלמים ונסתרים ממנו אם ישאלו ממנו דבר מה בדרושים האלהיים לא ידע להשיב ונמצא מעין ידיעתו נפסק וע"כ אמר שמצד שיתגלו לו סתרי תורה שהוא נמשל לגילוי המקור יתחייב שיהיה כמעין שאינו פוסק. ולהיות שהמעין אף שלא יהיה פוסק לעולם מצד נקיות וגילוי מקורו הנה לא יתחייב מזה שירבו ויתגברו מימיו יותר ממה שהם כי המעין אף שאינו פוסק אינם מתרבים מימיו ע"כ אמר שהעוסק בתורה לשמה ידמה למעין בהעדר ההפסק וידמה לנהר מתגבר בריבוי ההשגה ותוספת הידיעה והחכמה יום יום וע"כ המשיל העוסק בתורה לשני הדברים גם יחד אל המעין ואל הנהר:
והוי צנוע וכו' אפשר שתהיה צוואה שמצוה ר"מ אל העוסק בתורה על שלשה דברים שיזהר בהם אחר שיתגלו לו סתרי תורה והם הצניעות וארך רוח ומחילת העלבון:
ואפשר שאינם בדרך צוואה ואזהרה רק בדרך הודעה שהודיע שהשלשה דברים הנזכרים יהיו נמשכים לו מהיותו עוסק בתורה לשמה ושלשה דברים האלה צריכים מאד אל השלשה דברים אשר זכר ראשונה כי ממה שזכר שמגלין לו רזי תורה יתחייב לו או צוה עליו שיהיה צנוע בסתרים ההם שאע"פ שנתגלו לו לא יפרסם אותם לאחרים בלתי ראויים לקבלתם רק בהצנע לכת וכנגד הדבר השני שאמר שנעשה כמעין שאינו פוסק עד שישיב לכל שואל בלתי הפסק והעלם כלל אמר שיהיה ארך רוח שיהיה סובל שאלות השואלים ממנו כי אם יבא לכלל כעס ויהיה בועט בהם אין לך הפסק גדול מזה וכנגד הדבר הג' שאמר שהוא כנהר שמתגבר והולך שהכוונה בו שכל זמן שמזקין חכמה נתוספת בו אמר שיהיה מוחל על עלבונו וזה כי כשישיג מחר מה שהיה נעלם ממנו שהוא סכלות העדרי צריך שלא יקבל מזה עלבון כי אם יקבל מזה עלבון לא תתחדש לו ידיעה כלל בהמשך הזמן וכ"ש אם היה בו סכלות קניני שצריך שיחזור בו ולא יקבל מזה עלבון כלל וע"כ אמר ומוחל על עלבונו שהוא הנמשך לא מצד התחדשות ידיעות כנזכר. ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים אפשר שהכוונה שהתורה תרוממהו ותגדלהו עד שיהיה מושל על כל המעשים רוצה לומר שלא יבצר ממנו דבר מכל אשר יזם לעשות:
אי שיאמר שבעסק התורה לשמה יהיה מושל ברוחו ובחומרו כי המעשים כולם הם מפאת החומר והעוסק בתורה לשמה הנה הוא מושל על כל מעשה החומר שיהיו נפעלים ברצון השכל ולא יהיה השכל נכנע אל מעשה החומר רק להפך:
או יאמר על כל המעשים רוצה לומר שהתורה תרומם לעוסק בה כשיקדים מעשה המצות אל התורה והוא כאלו אמר תרוממהו כשיהיה העסק בתורה על המעשים שהמעשים יהיו קודמים ויבא עסק התורה עליהם על דרך מאמר רז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת עכ"ל:
ולב אבות כתב והוי צנוע שעם היותו במדרגה שזכר שיגלו לו רזי תורה ונעשה וכו' עם כל זה אל יהרוס ליכנס לפנים ממחיצתו לדרוש במופלא ממנו על דרך והצנע לכת עם אלהיך וגם אל יהי הורס ליכנס בדרוש מה אלא בהדרגה אחר הדרגה אחר שיקדים מה שראוי להציע, ולז"א ארך רוח ולא נבהל ונמהר. ולדעתי לכן לוקחה בזה הענין מלת הריסה לפי שבהיות החומר מחיצה לפניו ההורס הוא כאלו רוצה להרוס זאת המחיצה וליכנס לפנים ממחיצתו וכמו שאמר אל יהרסו אל ה' וגו', אמנם הצנוע הוא מסתתר אחר מחיצה עכ"ל:
ואפשר עוד לפרש כי מה שאמר ענוה ויראה הכוונה לפי שיש מי שהוא עניו בפני כל אדם כקטן כגדול ואפי' בפני מי שבעיניו הם פחותי הערך בחושבו כי מדת ענוה טובה עד מאד והענוה האמתית אינה זאת רק המלובשת ביראה כלומר שאם הוא עניו מפניהם בהיותו ירא מפניהם בחושבו כי להם יתר שאת עליו מין ענוה זאת היא הענוה העומדת לעד והעוסק בתורה לשמה התורה מלבשתו ענוה ויראה שתיהן כאחת ואמר ומלבשתו כי כמו שהלבוש הוא דבר הכרחי לאדם שא"א לו להיות ערום מבלי לבוש כן ענוה זו היא כמו לבוש ומבלתה הוא ערום. וגם אפשר שכוון כי מהענוה והיראה נעשה לו לבוש כמו שאז"ל חלוקא דרבנן ובו מתלבשת נשמתו לעתיד לבא:
ואפשר עוד שהוא נמשך עם מה שאמר משמח את הבריות ויובן עם מה שפירשו המפרשים במה שאמר הכתוב אשחק אליהם ולא יאמינו ואור פני לא יפילון שהכוונה שהיה איוב משבח את עצמו שכל כך היה חשיבותו וגדולתו שאפי' כשהיה משחק עמהם לא האמינו שהיה משחק בפניהם ומחשיב אותם לשחוק עמהם מרוב גדולתו ואמר ואור פני לא יפילון כלומר כי אפי' שמדרך הטבע כי השחוק וקלות ראש שעושה הגדול בפני העם הוא גורם לו זלזול כבודו כי תאבד אותה המורא מהם ואיוב אפי' שהיה משחק עמהם אור פניו לא יפילון ומוראו היתה עליהם וזה מה שאמר בכאן שזה שעוסק בתורה לשמה והוא משמח את הבריות ומשחק עמהם כאלו הוא שוה אליהם ועם כל זה אור פניו לא יפילון כי התורה מלבשתו ענוה ויראה כלומר שכל העולם כולו יהיו ענוים ויראים ממנו כאשר בתחלה ולא יסתבב לו שום זלזול על היותו משמח את הבריות. ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן כלומר מכשירה אותו להיות מוכן להיות צדיק בתחלה ואח"כ להיות חסיד שהוא עושה לפנים משורת הדין ואח"כ ישר ונאמן אין הכוונה בענין המעשה שהרי אמר חסיד דעדיף מכלם אלא הכוונה שאחר שיהיה שלם במעשה ג"כ יושלם בלימוד והוא שיהיה ישר בלימוד כי עיקר הלמוד הוא שיהיה לו שכל ישר וכל דבריו בסברא ישרה ואף גם זאת יהיה לו בענין הלימוד שיהיה נאמן רוח מכסה דבר ובפרט בסודות התורה לא יהיה הולך רכיל מגלה סוד אלא נאמן רוח שלא לגלות למי שאינו ראוי. ומרחקתו מן החטא אפשר לומר שתחלת ההכנה וההכשר שמכינו להיות צדיק וכו' הוא להיות מרחיקו מן החטא שהוא סור מרע וז"ש ומרחקתו מן החטא ואח"כ מקרבתו לידי זכות שהוא להיות צדיק וכו' ובתחלה תני ומכשרתו וכו' בדרך כלל והדר מפרש אופן ההכשר והוא תחלתו מרחקתו מן החטא ואח"כ מקרבתו לידי זכות:
ואפשר עוד שהכוונה שלא יבא לאחרים תקלה של חטא על ידו וזה כי אפי' מי שהוא צדיק אפשר שיעשה איזה דבר מותר והרואים אותו יטעו לפעמים בדבר איסור הדומה לו וילפי מניה ע"כ השמיענו שהתורה מרחקתו מן החטא שלא יחטא שום אדם על ידו ואדרבה מקרבתו לידי זכות כלומר מקרבת אותו לשיזכו אחרים על ידו. ונהנים ממנו כלומר לא די שמזכה לאחרים על ידו אבל גדולה מזו שהאחרים נהנים ממנו עצה ותושיה כלומר בעצה ותושיה וחסר בי"ת השימוש וכמו שאמר לעיל שנא' לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה כי ארבעה הדברים האלה הם כלולות בה והעוסק בה העולם נהנים ממנו בהם. ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין מנהג העולם הוא שהמלך אין המלכות מתנהג על ידו רק על ידי המשנים והשרים על פיהם יצאו ועל פיהם יבאו וזו תקרא ממשלה ומלבד הממשלה יש כת אחרת של דיינים לשפוט את העם על פי דתם וזהו הסדר הנהוג לפי שא"א לו למלך לעשות את כלם כי נבול יבול וכבד ממנו הדבר והאיש אשר יעסוק בתורה לשמה התורה מזכה לו בשלשתם גם יחד ונותנת לו מלכות וגם ממשלה להנהיג כל המלכות על ידו ממש וחיקור דין כי הוא אשר ישפוט וידין את ישראל וביאר עוד שזוכה כנגד שלש כי כנגד החיקור דין מגלין לו רזי תורה כדי שלא יטעה בשום דין. וכנגד הממשלה הוא נעשה כמעין שאינו פוסק להשקות ולפקח על כל פרט ופרט מעניני המלכות וכנגד המלכות אמר וכנהר שמתגבר והולך כלומר שהולך ומתגבר ושטף ועבר לכל שאר המלכיות ומלכותו בכל משלה והזהירו עתה וצוהו שלש כנגד שלש כנגד המלכות שהתורה נותנת לו צוהו והוי צנוע לפי שמדרך המלך שירום לבבו ברכב ופרשים ואנשים רבים לפניו וכיוצא ע"כ הזהירו שיהא צנוע בכל דבריו ולא ירום לבבו. וכנגד הממשלה אמר וארך רוח לפי שהמנהיג שוטר ומושל צריך שיהיה ארך רוח ולא יכעוס מהרה ובזה יהיה קיום בהנהגתו. וכנגד החיקור דין אמר ומוחל על עלבונו כי לכאורה נראה שאם המלך ירצה לחקור את הדין בחקירות וענינים ודקדוקים רבים נראה שהוא עלבון לו היותו יושב בחקירות ודקדוקי עניות בהיותו מלך שכל אשר יחפוץ יעשה ע"כ אמר שיהיה מוחל על עלבונו בענין זה כי המשפט לאלהים הוא אשר הוא מלך מלכי המלכים. ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים השמיענו כי ת"ת כנגד כולם ולכן הגדולה והרוממות שמגדלתו ומרוממתו התורה היא למעלה למעלה על כל המעשים טובים והמצות כלומר על כל הרוממות והגדולה שמגדלים אותו המעשים יותר למעלה מגדלת אותו התורה. ואפשר עוד לומר שהשמיענו כי העוסק בתורה לשמה לא יבצר ממנו מזמה ואפי' אם ירצה לבראת תחת השמש מה שלא נברא בששת ימי בראשית יוכל לבראם וכמו שמצינו במרע"ה שאמר ואם בריאה יברא ה' ואז"ל אם נברא הרי טוב ואם לאו יברא וז"ש ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים שירצה לעשות או לבראות יתקיים ויעשה אותו הדבר לא יפול מדבריו ארצה ואפשר ג"כ שכוון למ"ש בבצלאל שהיה יודע לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ באופן שהעוסק בתורה לשמה יתגלו לו רזי תורה עד שידע איך נבראו כל המעשים ושרשם ויסודם. ומצאתי כתוב ומרחקתו מן החטא כי מתוך התורה ידע סוד איסור והיתר ועונש העבירות ויתרחק מכל עון ואשמה וחטא וכן אמר שלמה ערום ראה רעה ונסתר פי' ראה החטא ועונשו ונשמר ממנו ופתיים עברו ונענשו שלא למדו אורחות חיים ועושים העבירות ונענשו:
ונותנת לו מלכות וממשלה פירוש ממשלה שמושל ביצרו ולבו חלל בקרבו כמו שאחז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח אם ברזל הוא מתפוצץ וכו'.
והר"מ אלשקאר ז"ל כתב כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו'. כלומר העוסק בה לשמה שאפי' שיעברו עליו כמה מיני יסורין לא יחוש על זה מאהבתו אותה אז נעשה בו קנין עצמי אשר לא יפרד ממנו וכל שאר הקנינים אשר יקנה האדם אינם כי אם לרקחות לטבחות ולאופות לתורה אמנם אם הוא בהפך התורה חזרה להיות קרדום לכוונת המלאכה אשר רוצה לעשות או הקנין אשר צרוה לקנות. והנה העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה הטעם שבעת אשר קנה קנין האחד בפועל הנה כל הקנינים אלו אצלו בכח הן ואח"כ יוצאים מהכח אל הפועל. נקרא ריע למקום ואהוב לבריות לפי שהוא סבת קיום הבריות כי צדיק יסוד עולם. ושמא תאמר כי בסבת זה הכל חייבין בכבודו והוא אינו חייב בכבודם ע"כ אמר שהוא אוהב את המקום אשר הוציאו מהכח אל הפועל ומן האין אל היש ואוהב את הבריות ומכבדן אע"פ שהוא אינו צריך אליהם ומשמח את המקום במעשיו הטובים וכמ"ש יהי כבוד ה' לעולם ישמח וגו' כלומר אימתי הוא כבודו ית' כשישמח במעשה הצדיק ופעולתו ונמשך משמחת השי"ת השפעה טובה אל העולם באופן שכל העולם בכללות הן שמחים הן דומם הן צומח ובעל חי מדבר וזה דקדק באמרו משמח את הבריות אשר הוא כולל לכל הבריאה. ומלבשתו ענוה ויראה שמי שעוסק בתורה לשמה מתלבש בענוה ויראה שירא הוא מהבריות יראה של אהבה ולא יתגאה במה שהשיג מהשלמות על בני אדם. מבשרתו להיות צדיק לשון בשורה כי בעת קנותו למוד התורה לשמה הוא אצלו בכת ואח"כ הן יוצאין לפועל. ויש גורסין ומכשרתו בכ"ף והוא כמו הכשר זרעים אשר הוא ענין הכנה ותיקון ואמר צדיק וחסיד כנגד מה שבין אדם למקום וישר ונאמן במה שבין אדם לחבירו ומרחקתו מן החטא הוא בינו למקום ומקרבתו לידי זכות בין אדם לחבירו. ולא אמר ומונעתו מן החטא לפי שהבחירה ביד האדם בענין יראת שמים אינה תלויה בזולתו אמנם עם כל זה הבא ליטהר מסייעין אותו שלא תבא תקלה על ידו אפי' שלא במתכוין כי צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם:
ונהנין ממנו עצה ותושיה י"מ שחוזר לאנשים שזכר שנהנים ממנו בעצה אשר יתן להם והנך רואה שחסר בי"ת השימוש. אמנם הענין הוא כינוי לתורה שנקראת עצה ותושיה יש לה שמחה גדולה וכאלו היא מקבלת הנאה מזה האיש המתעסק בה כמו שאמר הכתוב משחקת בתבל ארצו וגומר כלומר שמא תאמר שלא היתה שמחה רק כשהיתה לפניו יתברך והיתה משחקת לפניו בכל עת אמנם בזה העולם השפל היא בדאגה לז"א משחקת בתבל ארצו וגם שעשועיו את בני אדם:
ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין כנגד ג' עולמות. כנגד עולם המלאכים אמר מלכות וכנגד עולם הגלגלים אשר שם שבעים שרים אמר וממשלה וכנגד עולם השפל אמר וחיקור דין כמו שאמר הכתוב מלך במשפט יעמיד ארץ אמנם מי שמרים עצמו מן הדין והוא הנקרא איש תרומות יהרסנה ואלו השלש מעלות ייעד בהם שהמע"ה כנגד עולם המלאכים אשר היא מלכות אמר בי מלכים ימלוכו כנגד השרים אשר הם רמז לעולם הגלגלים אמר בי שרים ישורו כנגד הדין אשר הוא רמז לעולם השפל אמר ונדיבים כל שופטי ארץ. וי"מ שבאלו הג' מעלות זכר הנהגת עצמו הנהגת בני ביתו והנהגת המדינה. המלכות היא שימליך האדם את מי שראוי למלך והוא השכל כי אשריך ארץ שמלכך בן חורים והממשלה באה כנגד אנשי ביתו שימשול עליהם ויפרנסם וינהיגם כראוי וכנגד הנהגת המדינה אמר וחיקור דין שצריך שיחקור בענינם וישפוט אותם עכ"ל:
והרב ר' אפרים ז"ל כתב ר"מ אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה להיות צדיק חסיד וישר ונאמן כדמפרש לקמן. ולא עוד אלא שדי לעולם בו. נקרא ריע דכתיב ולי מה יקרו רעיך אל. אוהב אני אוהבי אהב. ומלבשתו התורה עכ"ל:
וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו מלת די יאמר על שלמות דבר מה למה שהוא צריך ואמר כן והמלאכה היתה דים רוצה לומר שהדברים שהביאו שנקרא מלאכה כמו במלאכת רעהו היה בם שלמות לכל מה שצוה השי"ת לעשות והותר יורה שאמרו די לא פחות לא יותר וזהו פי' והריקותי לכם ברכה עד בלי די כלומר עד שלא יאות לכם לומר די רוצה לומר לא פחות ולא יותר כי יותר יהיה לכם מהברכה. וז"ש ולא עוד כלומר לא בלבד זוכה לאותן הדברים שהזכיר אלא שהוא באופן מהמדרגה שהעולם כמעט הוא די לו בלא פחות ולא יותר כי כל הנמצאות הכרחיות לו אם למזון אם לרפואה ולמלבוש ומנוחה ולשאר הדברים. נקרא ריע לפי שאינו מפריד רעיוניו ממנו יתברך ואף בהשתמשו בענינים הגופיים במאכל ומשגל והוא מלשון בנתה לרעי זהו פירוש בכל עת אהוב הריע כי מי שהוא ריע כל העתים שוות אליו לאהוב את רעו ולעולם כל רעיוניו הם בו ולכן איש ואשתו נקראים רעים אהובים לפי שהאיש לא יחשוב רק באשתו ולא יפתה לבו על אשה זולתה והיא גם היא לא תחשוב רק בו ולא תתן עיניה באחר ואין כן משמעות מלת חבר או שותף. ומלבשתו ענוה ויראה לרמוז שיהיו בקנין לו ולא יהיו קלי ההסרה ועוד שיאותו לו ולא יחזיקוהו כיהיר כי יש מתנהג בענוה והוא רמאי אבל העוסק בתורה לשמה מלבשתו לבוש הענוה ויאות לו על דרך צדק לבשתי וילבשני. ומכשרתו שיהיה מוכשר ומוכן להיות צדיק וכו' עכ"ל:
והר"י בר שלמה ז"ל כתב אוהב את המקום כי בלימוד התורה יכיר בוראו ויאהבנו אוהב את הבריות וקשה בעיניו כשרואה בני אדם נוטים מן המוסר ומלמדן ספר ומקרבן לתורה וכל זה מאהבתו אותם שתמיד משים נגד עיניו ואהבת לרעך כמוך משמח את המקום ע"ד אשרי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו כי השי"ת חפץ שיהיו כל העולם צדיקים כדכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם וכתיב ישמח ה' במעשיו ובהפך זה נאמר ויתעצב אל לבו ואז"ל ישמח אביך ואמך אביך זה הקב"ה שנאמר הלוא הוא אביך קנך ואמך זו תורה שנאמר כ"א לבינה תקרא. משמח את הבריות שנאמר ברבות צדיקים ישמח העם לפי שלומדין ונהנין מחכמתו. ומלבשתו ענוה בתחלה ומיד שילבש לבוש הענוה ילבש לבוש היראה כמ"ש הכתוב עקב ענוה יראת ה' ויראה תביאהו לידי תורה שנא' ראשית חכמה יראת ה' הרי שכל מי שיש בו תורה יש בו מדות הללו. ומכשרתו להיות צדיק זה המתהלך בתומו ואינו עושה עול. חסיד זה העושה מעשה לפנים משורת הדין ונאמן זה שאינו מדבר כזב ולא ימצא בפיו לשון מרמה והוא נאמן רוח לכסות סתרי התורה וכן כתוב במשה ע"ה בכל ביתי נאמן הוא:
וכתב הרב רבי ישראל ז"ל או יהיה ישר בדרך ארץ נאמן בממון או יהיה נאמן קיים באמונתו ית' ובטחונו בו כמו יתד התקוע במקום נאמן. ומרחקתו מן החטא כי לימוד התורה מסיר מלב לומדיה מחשבות רעות והרהורים רעים ולא יחטא כמו שאז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו'. ועוד כי לא יבא לאכול מאכלות אסורות וכיוצא בזה. ומקרבתו לידי זכות כי כל עסקיו יהיו במצות ושכרו וזכותו יהיה גדול. ונותנת לו מלכות וממשלה כי אין לך מלכות גדול מהתורה וכן אז"ל תלמידי חכמים נקראים מלכים מאן מלכי רבנן. ומגלין לו רזי תורה דכתיב ונביא לבב חכמה וכתיב בדניאל וכל רז לא אנס לך. ונעשה כמעין שאינו פוסק התורה נמשלה למים מהמעין דכתיב נחל נובע מקור חכמה. והוי צנוע דכתיב והצנע לכת עם אלהיך. וארך רוח שלא יכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח. ויש גורסין ושפל רוח כענין שאמרו למה נמשלה תורה למים מה מים אינם מתקבצים במקום גבוה אלא במקום נמוך כך דברי תורה אינם מתקיימים אלא במי שמשפיל את עצמו. ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים כמ"ש הכתוב סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה תתן לראשך וגו' עכ"ל:
גביעי גביע הכסף
מתוך: גביעי גביע הכסף/ש"ס (עריכה)
(משנה, אבות ו, א) ברייתא שנו חכמים וכו' ומגדלתו ומרוממתו: דיש ב"א שמלעיגים על העוסקין בתורה ואינם מגיעים למדות שמנו חכמים וחושדים אותם שלומדים שלא לשמה, אבל טעות הוא בידם שבכלל המעלות הוא "ונותנת מלכות", ובוודאי לא כל אדם זוכה לזה. ונראה דיש הרבה מדריגות בענין לימוד לשמה ובענין השקידה על התורה דהיינו התמדה וההכנה שיש לה משעת הבריאה. וזהו שאמר שזכה לדברים הרבה. יש ריע ויש אהוב ויש שנקרא אוהב את המקום -- הכל לפי מדרגתו, ויש שנותנת לו מלכות ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, פי' כענין גוהרקא דרבי חייא דמנפשיה סלקא (בבא מציעא פה, ב) ע"ד ששמעתי מאדמ"ו הגאון ז"ל בענין המרכבות בג"ע שיש של שני סוסים ויש של ארבע סוסים ואמר שיש צדיקים שיש להם הרבה מע"ט וזוכים לג"ע אבל מחמת כלל מעשיהם אין להם זכות לעלות למדרגה עליונה ויש כמה מעשים שעשו אותם במסירת נפש גדול ובשקידה רבה ובמדרגה העליונה לשמה שעל ידם זוכים לעלות מעלה מחיל אל חיל. ואמר הגאון ז"ל דגוהרקא דרבי חייא דמנפשיה סלקא מעלתה היתה גדולה מאוד יותר משארי המרכבות שנמשכים על ידי מע"ט ובוודאי מעלתו של ר"ח היה ע"י התורה שריבץ בישראל כמ"ש אנא עבידנא לתורה דלא תשתכח מישראל, ומקרא מלא הוא זאת תורת האדם ודרשו הקדמונים שהתורה היא האדם בעצמו כמו שמברכין עליה וחיי עולם נטע בתוכנו, וזהו "ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים", פי' על כל המעשים טובים.