משנה בכורות ו יב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ו · משנה יב | >>
אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה, חורוד והמים שאינם קבועין, וחטיו הפנימיות שנפגמו, [ אבל לא ] שנעקרו, ובעל גרב, ובעל יבלת, ובעל חזזית, וזקן, וחולה, ומזוהםלג, ושנעבדה בו עבירה, ושהמית את האדם לד [ על פי עד אחד או על פי הבעלים ], וטומטום, ואנדרוגינוס, לא במקדש ולא במדינה.
רבי ישמעאל אומר, אין מום גדול מזה.
וחכמים אומרים, אינו בכור, אלא נגזז ונעבד.
אֵלּוּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן,
- לֹא בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַּמְּדִינָה.
- חֲוַרְוָד וְהַמַּיִם שֶׁאֵינָם קְבוּעִין,
- וְחַטָּיו הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ,
- (אֲבָל לֹא שֶׁנֶּעֶקְרוּ) [ס"א: וְשֶׁנִּגְמְמוּ],
- וְחַטָּיו הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ,
- וּבַעַל גָּרָב, וּבַעַל יַבֶּלֶת, וּבַעַל חֲזָזִית,
- וְזָקֵן, וְחוֹלֶה, וּמְזוֹהָם,
- וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵרָה
- וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם
- (עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים) [ס"א ל"ג, ועתוי"ט];
- וְטֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס;
- לֹא בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַּמְּדִינָה.
- רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:
- אֵין מוּם גָּדוֹל מִזֶּה;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- אֵינוֹ בְּכוֹר,
- אֶלָּא נִגְזָז וְנֶעֱבָד:
ואלו שאין שוחטין עליהן, לא במקדש, ולא במדינה -
- חורור, והמים שאינן קבועין,
- וחיטיו הפנימיות שנפגמו ושנגממו,
- ובעל גרב, ובעל יבולת, ובעל חזזית,
- וזקן, וחולה, ומזוהם,
- ושנעברה בו עבירה, או שהמית את האדם,
- וטומטום, ואנדרוגינוס, לא במקדש ולא במדינה.
- רבי ישמעאל אומר: אין מום גדול מזה.
- וחכמים אומרין: אינו בכור - אלא נגזז, ונעבד.
אין שוחטין במקדש דבר שיש בו שום עניין מכל אלו, לפי שהוא חסר ואין מקריבין אלא שלם בתכלית השלמות. וכן לא ישחט עליהן במדינה לפי שאינן מומין קבועים.
ומה שאמר בעל גרב - רוצה לומר הגרב הלח, אבל היבש הרי הוא מום. ועל היבש אמרה התורה "או גרב"(ויקרא כב, כב).
ויבלת - ידועה, ועל מנת שיהא בהם עצם. ואם אין בהם עצם הרי הן נקראים "דלדולים".
ומה שאמרו חכמים אינו בכור - הוא על האנדרוגינוס, אבל טומטום לדברי הכל הוא קדוש מספיקא ויאכל במומו לבעליו, לפי שהמוציא מחבירו עליו הראייה ואין הכהן יכול להוציא מיד בעליו.
ומה שאמר שנעבדה בו עבירה ושהמית את האדם' - זהו בעד אחד או על פי הבעלים, אבל בשני עדים בני מוות הן.
ומזוהם - הוא שריחו רע.
ואין הלכה כרבי ישמעאל:
לא במקדש - לפי שאינן ראויין, שאין מקריבין במקדש אלא מן המובחר:
ולא במדינה - שאינן מומין קבועים להפקיע קדושתן. אלא מניחין אותו עד שיפול בהן מום אחר קבוע ויהיו נשחטים עליו:
גרב - מין שחין לח מבחוץ ומבפנים. וגרב האמור בתורה דהוי מום, הוא שחין יבש לא:
יבלת - בלובן העין, ואין בה שער. ולעיל דחשיב לה במומין ששוחטין עליו, מיירי דיש בה שער:
ובעל חזזית - תרי גווני חזזית הוו. חזזית המצרית היא ילפת הכתובה בתורה שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים לב, והוי מומא דלא הדר בריא, דאמר מר למה נקרא שמה ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה. וחזזית השנויה כאן היא מין שחין שיש לה רפואה:
ומזוהם - שיוצא ממנו ריח רע:
ושנעבדה בו עבירה - שרבע את האשה או שהמית את האדם ע"פ עד אחד, שאין לו אלא עד אחד לא ברביעה ולא בנגיחה:
או על פי עצמו - שאין שם עד, אלא הבעלים אמרו ראינוהו שנרבע או שהמית. ואינו נסקל על פיהם. ואי הוו שנים עדים כשרים מעידים בדבר הוי השור בסקילה, ואפילו בהנאה מיתסר:
וטומטום ואנדרוגינוס - דספק זכר הם וקדשי, ספק נקבה ולא קדשי:
אין לך מום גדול מזה - אאנדרוגינוס קאי לה. [דמקום] נקבות הוי כמום, והוי כבכור בעל מום, ונשחט במדינה ואסור בגיזה ועבודה:
וחכמים אומרים אינו בכור - דבריה בפ"ע הוא. ונגזז ונעבד. והלכה כחכמים:
ובעל גרב. כתב הר"ב וגרב האמור בתורה וכו' שחין יבש בין בפנים בין מבחוץ. גמ':
ובעל חזזית. כתב הר"ב חזזית המצרית היא ילפת הכתובה בתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. וכן לכון רש"י. וכתב וכיון דיבש מבפנים לא מתסי ע"כ. ונימוקו עמו שהרי יבש בין מבפנים בין מבחוץ נמי מום קבוע הוא כדלעיל ש"מ דיבשות לא יוכל להרפא. ומ"מ גירסתינו בגמ'. דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ. וכן העתיק רש"י עצמו בפי' החומש פ' תבא:
וזקן וחולה ומזוהם. דת"ר מן הצאן מן הכבשים מן העזים פרט לזקן וחולה ומזוהם. וצריכא דאי כתב למעוטי זקן דלא הדר בריא. אבל חולה דהדר בריא אימא לא. ואי כתב למעוטי חולה דלאו אורחיה אבל זקן אורחיה כו'. ואי כתב רחמנא תרי למעוטי הני דכחישי אבל מזוהם דלא כחיש. וא"נ למעוטי מזוהם משום דמאיס. אבל הני דלא מאיס אימא לא. צריכא. ואיזה זקן מפורש בפ"ק דפרה [משנה ב']:
ושנעבדה בה עבירה וכו'. דת"ר מן הבהמה להוציא רובע ונרבע ומן הצאן להוציא את הנוגח [*והר"ב לא דקדק לשונו. שמתחלה כתב שרבע את האשה ואח"כ כתב שנרבע:
על פי עד אחד וכו'. כן הוא בס"א. וכך גי' רש"י אלא דבמקום הבעלים גורס עצמו. וכל זה נראה. שגם הוא גירסת הר"ב אבל בפי' הרמב"ם הוא כגי' הספר דל"ג לכל זה]:
אין מום גדול מזה. כתב הר"ב אאנדרוגינוס קאי וכן רבנן נמי לא קיימו אלא אאנדרוגינוס אבל טומטום [דבהמה שאין זכרותו ונקבותו במקום אחד כריש לקיש בגמ' אע"ג דמקצת דבריו נדחין. נ"ל] מטיל מים במקום זכרות זכר ובעי למתביה לכהן [ואפ"ה לא נשחט במקדש דלא חזי להקרבה דנראה כבעל מום לפי שאין לו זכרות. רש"י בפי' דברי ריש לקיש] ומטיל מים במקום נקבות ספק חיישינן שמא נהפכה זכרותו לנקבותו [פירש"י נכפל גידו מבפנים ומוציא מים במקום [*שרגיל] נקבות [*להיות בנקבה] ואע"ג דמיעוט הוא הכא כיון דאשתני לענין טומטום אשתני דנהפכה זכרותו לנקבותו. [*וחיישינן]. הכי מסיק הרא"ש:
וחכמים אומרים אינו בכור. כתב הר"ב דבריה בפני עצמו הוא והלכה כחכמים. ועיין מה שכתבתי בפרק בתרא משנה ד':
(לא) (על הברטנורא) בין בפנים בין מבחוץ. גמרא:
(לב) (על הברטנורא) וכיון דיבש מבפנים לא [מתסי]. רש"י. ונימוקו עמו, שהרי יבש בין מבפנים בין מבחוץ נמי מום קבוע הוא כדלעיל, ש"מ דיבשות נמי לא יוכל להרפא. ומ"מ גיסתינו בגמרא דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ. וכ"כ רש"י עצמו בפירוש החומש פרשת תבא. תוי"ט. ומוהר"מ שם העתיק לשון רש"י בהפך, לח מבחוץ. ת"ח:
(לג) (על המשנה) וזקן בו'. כגמרא יליף להו מקרא:
(לד) (על המשנה) ושנעבדה כו'. דת"ר מן הבהמה, להוציא רובע ונרבע. ומן הצאן, להוציא את הנוגח. והר"ב לא דקדק בלשונו, שפתח ברובע וסיים בנרבע:
(לה) (על הברטנורא) וכן רבנן נמי לא קיימו אלא אאנדרוגינוס, אבל טומטום [דבבהמה שאין זכרותו ונקבותו במקום אחד], מטיל מים במקום זכרות, זכר, ובעי למתביה לכהן [ואפ"ה לא נשחט במקדש דנראה כבעל מום]. ומטיל מים במקום נקבות, ספק. חיישינן שמא נהפך זכרותו לנקבותו. ואע"ג דמיעוט הוא, כיון דאשתני אשתני. הרא"ש:
ואלו שאין שוחטין וכו': בפירקין בד' מ':
וחיטיו הפנימיות: נ"א וחוטיו כדכתיבנא לעיל:
שנפגמו ושנגממו: כך צ"ל ויש מוסיפין בגירסא אבל לא שנעקרו וגירסא שאינה צריכה היא ובהדיא תנינן לה ברישא:
ובעל גרב: בפירקין בדף מ':
ובעל יבלת: פי' הרמב"ם ז"ל דוקא בשיש בה עצם דאם אין בה עצם נקרא תלתול ותנן לקמן באידך פירקא בעלי תלתולין כשרין בבהמה ובהכי אוקמוה בגמרא ברישא ע"ש בגמרא בדף מ' וז"ל רש"י ז"ל כאן ובעל יבלת כאוקימנא לעיל בדאין בה עצם דאי איכא עצם הויא מום גמור ואית בה שיער וישנה בלבן של עין דאין בגופו תלתול בעלמא הוא ע"כ וז"ל שם סוף דף מ' אידי ואידי בלבן פי' בין מתני' דקתני אין שוחטין לא במקדש ולא במדינה בין מתני' דקתני בראש פירקין שאין מומין בלבן תרוייהו ביבלת שבלבן והא דקתני אין שוחטין לא במקדש וכו' בדאית בה שיער דמגונה הוא והא דקתני אין מומין בלבן בדלית ביה שיער והא דקתני ר"ח בן אנטיגנוס את שיבלת בעיניו דהוי מום גמור בשחור ובדלית בה עצם ויבלת דכתיבא באורייתא בדאית בה עצם. דאי ר"ח בן אנטיגנוס מיירי נמי בדאית בה עצם אמאי נקט בעינו ע"כ אע"פ שאינו לשונו ממש. ועיין במה שכתבתי לעיל סי' י':
גרב: מסיק בגמרא שלשה מיני גרב הן דקרא דגבי מומין הוי יבש בין מבפנים בין מבחוץ דמצריים דהיינו דכתיב במשנה תורה יכך ה' בשחין מצרים וכו' ובגרב ובחרס יבש מבפנים ולח מבחוץ וכיון דיבש מבפנים לא מיתסי ואי הוי בבכור הוי נמי מום גמור דמתני' לח מבחוץ ולח מבפנים וכתבו תוס' והרא"ש ז"ל לח מבפנים ויבש מבחוץ לא מדכר הכא כלל דדילמא אין רגילות גרב להיות כך דאין דרכו להתייבש מבחוץ כל זמן שיש לתות מבפנים: [הגה"ה כך היא הגירסא ברש"י ז"ל בדפוס שבגמרא וגם בגמרות המוגהות בכתיבת יד כך הוא ומה שכתוב בתוספת יו"ט שרש"י ז"ל עצמו העתיק בפי' החומש פ' כי תבא דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ הן אמת שכך הוא שם אבל תימה הוא אם לא ראה הרב בעל תוס' יו"ט שהרב ר"א מזרחי העתיק לשון רש"י ז"ל אשר שם כאשר צריך להיות לח מבחוץ ויבש מבפנים]:
מזוהם: מפרש רב אשי בפ' המדיר (כתובות ד' ע"ה) דהיינו מי שגופו מסריח ובאדם נמי פוסל כדתנן בר"פ דלקמן מומין אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם אבל זיעה דאדם אינה פוסלת בכהנים כדקתני בברייתא התם דהוסיפו במומי נשים על הכהנים זיעה ושומא וריח הפה:
ושנעבדה בו עבירה: פ' האומר דקדושין ד' ס"ו ופי' רש"י ז"ל בפ"ג מינין ושנעבדה בו עבירה כגון החורש בשור ובחמור ושחרש בו בשבת ע"כ. ותוס' ז"ל הוסיפו שם ג"כ חוסם פי פרה ודש בה. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל ושנעברה בו עבירה ברי"ש:
ושהמית את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים: כתב הרב בצלאל אשכנזי ז"ל בכל הספרי כתיבת יד לא גרסינן במתני' על פי עד אחד וכו' וכן היא גירסת הרמב"ם ז"ל וכן נראה קצת מן הגמרא אבל רש"י ז"ל נראה דגריס לה ע"כ. ורבינו עובדיה ז"ל תפס לשון רש"י ז"ל כאשר הוא ויליף להו בגמרא בברייתא דאיין שוחטין אלו במקדש מקרא דכתיב מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח. ועיין בפ"ד וחמשה ד' מ':
וטומטום וכו': פ' ר"א דמילה (שבת ד' קל"ו) ודר"פ כיצד מערימין:
ואנדרוגינוס: בגמרא פריך בשלמא טומטום במקדש לא דילמא נקבה. במדינה לא דילמא זכר הוא ולית ליה מומא. אלא אנדרוגינוס בשלמא במקדש לא דילמא נקבה היא אלא במדינה נהי נמי דזכר הוא תֵיעָשֶׁה נקבות שלו חריץ וישחט עליה ותרצו אביי ורבא דחריץ במקום בשר לא הוי מומא אלא אי הוי במקום עצם ושמא דבזה ידוקדק מה שחזר ושנה נבי טומטום ואנדרונינוס לא במקדש ולא במדינה או שמא משום דר' ישמעאל קאי עלייהו:
ר' ישמעאל אומר אין לך מום גדול מזה: תוס' פ"ק דחגיגה ד' ד' ופי' רש"י ז"ל אאנדרוגינוס קאי אבל הרגמ"ה ז"ל פי' אטומטום ואנדרוגינוס:
וחכמים אומרים אינו בכור וכו': בטומטום ואנדרוגינוס לא קדשי בבכורה ע"כ. ובגמ' מפרש טעמא דר' ישמעאל דדילמא ה"מ דדייקינן דחריץ במקום בשר לא הוי מומא היכא דלא מינכר חריץ כ"כ כנקבות של בהמה אבל היכא דמנכרא מום רע קרינן ביה. ובגמרא בעי רבא אי מפשט פשיטא ליה לר' ישמעאל דאנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו או דילמא ספוקי מספקא ליה אם זכר הוא אם נקבה ואם תמצא לומר קאמר אם תמצא לומר בכור הוא הרי מומו עמו ולא איפשיטא ליה:
וחכמים אומרים אינו בכור: דבריה בפני עצמה הוא וכן ס"ל לר' יוסי בברייתא דפ' ארדרוגינוס גבי אנדרוגינוס דאדם אבל טומטום אינו כן אלא ספק איש ספק אשה. ובגמרא אמר ריש לקיש לא אמרו טומטום אלא באדם הואיל וזכרותו ונקבותו במקום אחד אבל בהמה מטיל מים במקום זכרות זכר מטיל מים במקום נקבות נקבה. עוד גרסינן בגמרא אמר רב חסדא מחלוקת דת"ק ורבנן בתראי באנדרוגינוס אבל בטומטום ד"ה ספק ואסור בגיזה ועבודה ואינו נשחט לא במקדש ולא במדינה ולא תימא לרבנן בתראי טומטום ומי בריה הוא ולא תהא קדושת בכור חלה על שום טומטום ומיהו ס"ל לרב חסדא דאיכא תנא בברייתא והוא ר"ש בן יהודה דס"ל דאפילו ספק לית ליה בבכור דאי מטיל מים במקום זכרות זכר ודאי ואם במקום נקבות נקבה ולא חל עליה קדושת בכור. וכתבו תוס' ז"ל והשתא דאמר רב חסדא אבל טומטום ד"ה ספקא הוא ע"כ לא מיירי במטיל מים במקום זכרות דההוא ודאי זכר הוא אלא במטיל מים במקום נקבות ואליבא דת"ק אבל ר' ישמעאל לית ליה שום ספיקא בטומטום כר"ש דאי מטיל מים במקום נקבות ודאי נקבה היא. וא"ת ומי דחקו לפלוגי בהכי לימא דאינו בכור דרבנן בתראי קיימי בין אטומטום בין אאנדרוגינוס וי"ל כיון דמההוא טעמא דפליגי באנדרוגינוס משום דסברי בריה בפני עצמו הוא לא מצו לאיפלוגי בטומטום דרב חסדא סבר דלשום תנא לא הוי ברי' מסתבר טפי שיודו לת"ק ממה שיודו לר' ישמעאל ע"כ בעירוב לשון מתוס' ומתוספות חיצוניות ומתוספי הרא"ש ז"ל ור' יוחנן פליג עליה דרב חסדא וס"ל דרבנן בתראי אטומטום נמי אמרי דבריה הוא. ומתוך דברי תוס' חיצוניות משמע נמי דריש לקיש ור' אלעא ס"ל דרבנן בתראי סברי כר"ש בן יהודה דמטיל מים במקום נקבות הוי חולין גמורים ודלא כרב חסדא דאמר ספיקא הוי לרבנן כמו לת"ק. וביד פ"ג דהלכות איסורי מזבח סי' ג' ובטור יו"ד סי' שט"ו:
יכין
אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש: מדאינן ראויין להקרבה. דאינן מהמובחר:
ולא במדינה: דעכ"פ לא מחשבו כמום קבוע להפקיע קדושתן. רק מניחין אותן עד שיפול בהם מום קבוע אחר. ואז נשחטין:
חורוד והמים שאינם קבועין: אחורד נמי קאי:
ובעל גרב: שחין לח מבפנים ובחוץ:
ובעל יבלת: ווארצע בלובן שבעין ואין בה שער:
ובעל חזזית: מין שחין שיש לו רפואה. ואינו חזזית שבתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ואינו מתרפא:
וזקן: שרותת מחמת זקנה:
וחולה: אף שאינו מסוכן. כל שרותת מחמת חליו:
ומזוהם: שריח רע יוצא ממנו:
ושנעבדה בה עבירה: שנרבע או שרבע:
ושהמית את האדם: ומיירי שאין ברביעה או בנגיחה רק ע"א. או שהבעלים העידו כך. דאי בשיש ב' עדים. הבהמה בת סקילה היא:
וטומטום: שעור מכסה ב' מקומות הערוה שבבהמה. ואינו ניכר אם זכר או נקיבה הוא:
ואנדרוגינוס: בלשון יון נקרא איש אנדרו. ואשה גינוס. ור"ל הכא שיש לו זכרות וגם נקבות [ועי' מ"ש שבת פי"ט בפירושינו סי' ל"ד]:
לא במקדש ולא במדינה: נ"ל דלהכי כפל ושנה תנא לא במקדש וכו' והרי כבר נשנה בראש המשנה. אלא דסד"א דטומטום ואנדרוגינוס לא נכללו בהנך דרישא דאין נשחטין לא במקדש ולא במדינה. אלא רק דברי ר' ישמעאל הוא. דקאמר דטומטום ואנדרוגינוס אין לך מום גדול מזה. ונשחט עליו במדינה. ולא פליג ת"ק על זה. להכי הדר קמ"ל דגם בטומטום ואנדרוגינוס ס"ל לת"ק דאינן מום גמור:
רבי ישמעאל אומר אין מום גדול מזה: אאנדרוגינוס לחוד קאי. דס"ל דדינו כבכור בעל מום. וכן רבנן ס"ל רק באנדרוגינוס דאינו בכור כלל. אבל בטומטום בבהמה. שאין זכרות ונקבות שלה במקום א'. ס"ל לתרווי הו דאם מטיל מים במקום זכרות הוה זכר ליתנו לכהן. ואפ"ה אסור להקרבה. דנראה כאין לו ביצים. ובמטיל מים במקום נקבות. נקיבה הוה [ועי' תמורה פ"ה מ"ב]:
אלא נגזז ונעבד: דבריה בפני עצמו הוא. והלכה כחכמים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת