מצוה:לטבול לטהרה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
ח וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים.
ט וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר.
(ויקרא יד, ח-ט)
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
(ויקרא טו, ה)
וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר.
(ויקרא טו, יג)
וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב.
(ויקרא טו, יח)
היא שצונו שנטבול במי מקווה ואז נטהר מאיזה מין ממיני טומאות שנטמאו בה, והוא אמרו יתברך "ורחץ במים" (ויקרא יד, ח). ובאה הקבלה מים שכל גופו עולה בהם והוא שיעור מקווה, אלא אם כן יהיו מים נובעים שאין להם שיעור כמו שהתבאר בדקדוק מצוה זו. ומתנאיה, שהזב בלבד יהיו המים שיטהר בהן נובעין, כמו שבא בתורה "מים חיים" (שם טו, יג).
ואין הכוונה במאמר הטבילה מצות עשה שיהא חייב כל טמא שיטהר על כל פנים, כמו שהוא חייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית, או כל מי שיש לו בית שיעשה לו מעקה. ואולם הנרצה בזה דין טבילה והיות התורה אומרת לנו כי מי שירצה ליטהר מטומאתו, הנה לא ישלם לו זה אלא בטבילה במים ואז יטהר. ולשון ספרי (ויקרא טז, כו) "ורחץ במים" יכול גזרת מלך? תלמוד לומר "ואחר יבא אל המחנה" מפני הטומאה. רומז אל זה השורש שביארנו, כי הוא דין לבד שכל מי שירצה ליטהר יעשה כך וזה הדין הוא המצווה. ואולם לא שיהיה חייב טבילה על כל פנים, אבל מי שירצה להישאר בטומאתו ולא יכנס זמן רב למחנה שכינה, הרשות בידו.
וכבר בא בלשון ספרי האמת שכל מי שנטמא ויטבול, שהוא נטהר אבל לא תשלם טהרתו עד שיעריב שמשו. וכן בא בפירוש המקובל שצריך שיטבול וגופו ערום נוגע בשטח המים שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין המים. הנה התבאר לך מצוה זו והיא מצות טבילה כוללת משפטי המקוה ומשפטי הרחיצה ומשפטי טבול יום.
ומצוה זו מבוארת במסכת מקואות ובמסכת טבול יום.
שנטבול במי מקוה ואז נטהר מאיזה מין ממיני הטמאות שנטמאנו בו, שנאמר "ורחץ את בשרו" (ויקרא יד, ט). ובאה הקבלה מים שכל בשרו עולה בהן, ושיערו חכמים (עירובין ד:) שהן ארבעים סאה, וזהו שיעור מקוה. ומן התורה, בין שיהיו המים שאובין או שהמשיכו אותן מן המעיינות או מן הגשמים, הכל כשר, שהתורה אמרה מקוה מים מכל מקום. אבל חכמים פסלו כל מקוה שמימיו שאובין, ולא עוד אלא אפילו עברו בכלי שלם בעת שממשיכין אותן לתוך החפירה, פסלוהו. וזה השיעור של ארבעים סאה, בעינן במי מקוה אפילו להטביל בו מחט לדעת קצת מפרשים. אבל במים נובעין, כלומר מים היוצאים ממעיינות, אין להם שיעור כלל, אלא כל זמן שיתכסה האדם כל גופו בהן ביחד או שיתכסו בו הכלים הטמאים ביחד, ראוי לטבול בו.
וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ עשה קט) ואין כוונתנו באמרנו שהטבילה מצות עשה שיהיה מצוה על כל טמא שיטהר על כל פנים, כמו שחייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית, וכן כל מי שיש לו גג שחייב לעשות לו מעקה. אבל העניין הוא שהודיעתנו התורה שמי שירצה להיטהר מטומאה לא יתכן לו זה אלא בטבילה במים, וציוותנו לקבל העניין ולעשותו כן כשנרצה להיטהר. אבל אם ירצה להישאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה זמן רב, הרשות בידו. תוספת ומכל מקום אין זה ממידת החסידים ואנשי מעשה להיותם מטמאים בטומאתם, כי הטומאה מאוסה והטהרה אהובה, ונפשו של אדם מתעלה ומזדככת בטהרה. עד כאן. ולשון ספרא (אחרי מות, פרשה ה) "ורחץ את בשרו" יכול גזרת מלך? תלמוד לומר "ואחר יבוא אל המחנה". כלומר שאין האדם מצווה להיטהר, אבל כשירצה להיטהר, מצווה עליו לעשות זה המעשה לטהרתו.
משרשי מצוה הזו של טהרת המים מה שכתבנו למעלה בראש הסדר (מצוה קעג) להשיב את הילדים כפשטן של דברים כדרך הפשטנים עד שיגדלו ויבינו את אשר יבינו. ועוד נאמר בעניין שיש בטבילה רמז אל הטובל שינקה נפשו מכל חטא, כמו שטבע המים לנקות כל דבר המתכבס בהן.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, מקואות א, ח) שמי מקוה ראויים להיטהר בהם מכל טומאה, כגון נידה וזבה ושאר כל הטומאות של אדם וכלים, חוץ מטומאת זב לבד, לפי שהכתוב פרש בו לבד "מים חיים" לטהרתו, פירוש מים נובעים. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות עד:) שאף על פי שטבילת קצתם ביום לא תשלם טהרתם עד הערב השמש, כמו שכתוב "במים יובא וטמא עד הערב וטהר" (ויקרא יא, לב). ושצריך לטבול גופו מגולה, כלומר שנוגע לשטח המים כולו, כלומר שלא יהא שום דבר חוצץ בין כל הגוף והמים, ואם טבלו בבגדיהם בדיעבד עלתה להם טבילה, מפני שהמים באין בהן, וגם הנידה בדין זה דיעבד ומותרת לבעלה, והוא שלא יהיו הבגדים מהודקים יותר מדאי. וכל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנידה ויולדת שטבילתן בלילה, ובעל קרי טובל והולך מתחילת הלילה עד הערב השמש.
ודיני חציצה שאמרו זכרונם לברכה (עירובין ד:) כי דבר תורה אם היה דבר חוצץ חופה את רוב האדם או רוב הכלי, לא עלתה להם טבילה. והוא שיקפיד האדם בדבר, אבל אם אינו מקפיד, עלתה לו טבילה. ואם הדבר החוצץ אינו אלא על מיעוטו, אפילו מקפיד עלתה לו טבילה דין תורה. אבל מדברי סופרים שכל דבר החוצץ ואפילו כל שהוא, אם מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה, גזרה מיעוטו משום רובו שהוא אסור מן התורה כשמקפיד. ואם היה דבר החוצץ חופה רובו, אף על פי שאינו מקפיד, לא עלתה לו טבילה, גזרה רוב שאינו מקפיד משום רוב המקפיד שאסור דבר תורה. נמצא לפי זה שאם היה דבר חוצץ על מיעוטו ואינו מקפיד, עלתה לו טבילה אפילו מדרבנן, דהשתא יש בדבר תרתי לטיבותא.
ודיני מקואות רבים, ודין מים שאובין בכמה פוסלין המקוה, וכיצד, ובאיזה כלי יקראו המים שאובין, שאילו שאבוה בכלי נקוב כמוציא רמון, אין אלו נקראים מים שאובין, שאין עליו תורת כלי מעתה. ואפילו סתמו הנקב סתימה שאינה יפה כגון שנתנו בו אבן או פרי לפי שעה שאינו סותמו סתימה יפה שעדין ישארו בו נקבים וסדקים בכונס משקה, גם בזה שמעתי ממורי שלא תקרא שאובה וראויה לטבול בה. ודין חקק הכלי עד שלא קבעו או קבעו ואחר כך חקקו, וכמה חקק ראוי לפסול, והחילוק שבין כלי חרס לשאר כלים, שכלי חרס אינו פוסל עד שיהיה החקק כדי לקבל רביעית, וכלי עץ פסול בכל שהוא. ומה שאמרו (שבת יד.) שאין המקוה נפסל לא בשינוי הריח ולא בשינוי הטעם אלא בשינוי מראה בלבד, וכל דבר שאין עושין בו מקוה, לכתחילה פוסל את המקוה בשינוי מראה, כגון היין והחלב והדם ומי כל פרות גם כן, אבל נפלו מהם למקוה ולא שנו מראיו, אינם פוסלין, דדווקא במים שאובין גזרו ואמרו דשלושה לוגין מהן פוסלין, אבל לא מי פרות עד שישתנה מראה המים בעבורן (משנה, מקואות ז, ה).
ודיני חציצות רבים וסוף הדברים, הכלל הצריך אלינו זהו מדין תורה (בבא קמא פב.) הייתה צריכה כל אשה לעיין כל גופה סמוך לטבילתה שלא יהא דבר חוצץ בגופה, ודיה. ועזרא ובית דינו תקנו שתהא חופפת בכל מקום שיער שבה במים חמים ומסרקת או מפספסת שערותיה בידיה או במסרק אם יש לה יפה יפה, כדי שאם היו שערותיה נקשרים תתיר אותם. ובנות ישראל החמירו על עצמן לשטוף כל גופן בחמין, וכל המשנה ממנהגן ימתח על העמוד (מכות כב:).
וחפיפה זו צריכה סמוך לטבילה, כלומר שלא תתעסק בדבר אחר בינתיים. ומכל מקום אם נזדמנה לאשה טבילה בלילי שבת ויום טוב התירו אפילו לכתחילה שתהא חופפת ביום וטובלת בלילה, וכן מפני חשש שיכנסו המים בכל מקום שבגופה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (נידה סז.) שצריכה האישה לעמוד בשעת טבילה בענין שתהא נראית כאורגת וכמינקת את בנה שעומד תחת הדד, וצריכה להיזהר גם כן בטבעות שבידה והצמידים אם הם מהדקים לטלם מידיה בשעת טבילה, וכן הרצועות שבראשה להתירן, ותדיח את פיה ושניה, שאף על פי שכל המקומות שבבית הסתרים אין צריכין שיבואו בהם מים, צריכין הם להיותם ראויים לביאת מים, ומעשה היה (שם סו ב) באשה שטבלה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכוה חכמים טבילה אחרת. טבלה ונמצא עליה שום דבר חוצץ כגון בצק או זפת או דם יבש וכיוצא בהן, מכל הדברים שמנו חכמים שחוצצין אפילו כטיפת חרדל, כל זמן שמקפדת עליו ודרכה להעבירו, לא עלתה לה טבילה, ואפילו היה הדבר החוצץ תחת הציפורן ואפילו כנגד הבשר, מכיון שמקפדת, חוצץ. ולפיכך נהגו בנות ישראל ליטול ציפורנן בשעת טבילה. ויתר רבי פרטיה של דיני חציצות ודיני מקואות וטבול יום, מבוארים במסכת מקואות ובמסכת טבול יום.
ונוהגת מצוה זו של טבילה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. שמצוה עליהם כשירצו להיטהר מטומאתן שיטבלו במים כעניין שאמרנו, במים ראויין ושלא יהא בהן דבר חוצץ, ויתר העניינים שכתבנו. אבל מכל מקום אין המצוה שיטהרו עצמן על כל פנים אם רצו להישאר בטומאתן, אלא אם כן בא ליכנס למקדש או לאכול קדשים, וזהו בזמן הבית, כי אז בזמן ההוא אם עשה כן, ביטל עשה זה, מלבד החיוב שעליו באכלו קודש בטומאה והיכנסו למקדש, כמו שכתבנו למעלה (מצוה קסז).
מצות עשה שיטהרו כל הטמאים במים, והזב בלבד כתוב בו "ורחץ בשרו במים חיים" אבל שאר כל הטמאים אפילו במי מקוה. כדתניא בתוספתא דמס׳ זבים [רפ״ג ור״ש הביאה בפי׳ פ״ד דזבים] חומר בזב מבזבה, שהזב טעון מים חיים והזבה אינה טעונה מים חיים אלא אפילו במי מקוה. ותניא בת״כ [פרשת מצורע פ״ה] בעניין הזב "ורחץ בשרו במים חיים", הזב טעון ביאת מים חיים ולא המצורע אע״פ שטעון הזיית מים חיים. קל וחומר לשאר הטמאים שאינן טעונים הזיית מים חיים, שאינן טעונין ביאת מים חיים. עוד תניא שם [בפ׳ הנזכר] "וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים". בשרו במים חיים, פרט לבגדיו, אלא בגדיו ככל הטמאים במי מקוה, מדלא כתיב "ורחץ בשרו ובגדיו במים חיים".
ותניא בת״כ [שם פ״ו] ומביא [בעירובין דף ד׳] ורחץ את בשרו במים. שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים. "במים" במי מקוה. את בשרו את הטפל לבשרו וזהו שערו כל בשרו במים מים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה וטבילה לנדה ולזבה למדנו מקל וחומר ממגעה שנאמר והנוגע במשכבה יכבס בגדיו רחץ במים הם עצמם לא כ״ש וכמו כן למדנו בת״כ [פ״ו דלעיל] ממקרא זה בקל וחומר שהנוגע בנדה עצמה יכבס בגדיו שאין כתוב שם כי אם הנוגע בה יטמא. עוד פירשנו טעמים אחרים בענין הנדה בסמל״ת [ל״ת קי״א וילפותא דף ק״ו] ממגעה הביא שם בשם רב האי גאון עוד תניא בת״כ [פ׳ אמור פ״ד] כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים יכול יהא מרחיץ כל גופו אבר אבר ת״ל ובא השמש וטהר ולא כתב וטמא עד הערב כמו בשאר מקומו׳ ללמד מה ביאת שמשו כולו כאחת, אף ביאת בשרו במים כולו כאחד. ומשם נלמוד לכל הרחיצות שבתורה שיהו כאחד.
הלכות מקואות
תניא בת״כ בפ׳ שמיני [פרק י׳] אך מעיין ובור וגו׳ יכול מילא מים על כתפו ועשה מקוה בתחילה ממים שאובין יהא טהור ת״ל מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים. אי מה מעיין שאין בו תפישת יד אדם כלל. אף מקוה שאין בו תפישת יד אדם כלל ונוציא המניח כלים וקנקנים בראש הגג לנגבן ת״ל ובור לרבות. פירוש כדתנן במסכת מקואות פ״ב המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים. רבי יהושע אומר הר״ז ישבור את הקנקנים או יכפה אותן. והמים הנקוים מהם כשרים לטבילה אע״פ שכל אילו המים היו בכלים. הואיל ולא מילאן בידו כשרין אבל לא יערה. שאם הגביה את הקנקנים ועירה אותן הרי כל המים שאובין ודברי ר׳ יהושע אנו למדין מריבוי דבור שיש בו תפישת יד אדם סוף הבריי׳ [דלעיל] אי בור יכול אפי׳ בור הספינה יהא טהור. ת״ל מעיין מה מעיין שעיקרו בקרקע אף מקוה שעיקרו בקרקע. אי מה מעיין מטהר בכל שהוא אף המקוה מטהר בכל שהוא. ת״ל אך למעט. שדווקא המעיין מטהר בכל שהוא. והמקוה בארבעי׳ סאה. אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין. ת״ל אך מעיין מעיין מטהר אף בזוחלין והוא הדין באישבורן [כך פי׳ ר״ת וה״ג ובסמל״ת סימן קי״א הביאם וראייתם לקמן] שבכל עניין נקרא מעיין והמקוה אינו מטהר אלא באשבורן. והם המים שאינן זוחלים אלא נקוים למקום אחד דכתיב יקוו המים אל מקום אחד.
מסקינן בשבת [דף ט״ז] על משנתינו רפ״ד דמקוואות המניח כלים תחת הצינור תמיד בכל עת ובכל זמן אחד כלים קטנים ואחד כלים גדולים אפי׳ כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה ונתמלאו מי גשמים הרי אילו פוסלין את המקוה אחד המניח ואחד השוכח שאפי׳ שכח הכלים תחת הצינור פסולין. גזרו על השוכח מפני המניח לבית שמאי ואמר ר׳ מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הילל. ורבי יוסי אומר שם לא רבו ב״ש על ב״ה. ומודים כולן בשכח בחצר. אפי׳ בשעת קישור העבים שלא גזרו שם משום מניח אע״פ שבהניח פסולין הניח הכלים בחצר בשעת פיזור העבים ובאו עבים ונתמלאו הרי אילו כשרים כמי שהניחן בראש הגג לנגבן. וכן אם הניח בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו ונתמלאו הרי אילו כשרים אם שברן או כפאן המים הנקוים מהם כשרים. תקנתי בספרד בכמה מקומות נסרים פשוטין מחוברין מלמטה כעין סילון לקבל מי גשמים לירד למקוה שאינן פוסלין את המקוה מפני שאינן עשוין לקבלה. ותנן בפ״ד דמקואות המניח טבלא תחת הצינור אם יש לה לבזבז פוסלת ואם לאו אינה פוסלת זקפה להדיח בין כך ובין כך אינה פוסלת פי׳ לבזבז שפה מארבעה רוחותיה. עוד שנינו שם [דף ס״ב] החוטט בצינור לקבל צרורות בשל עץ בכל שהוא בשל חרס ברביעית ר׳ יוסי אומר אף בשל חרס בכל שהוא כו׳. ירד לתוכו עפר ונכבש במקום קבלתו כשר. סילון שהוא צר מכאן וצר מכאן ורחב באמצע אינו פוסל את המקוה מפני שאינו עשוי לקבלה. ותניא בפרק המוכר את הבית [דף ס״ח] ובמקומות אחרים [ומהם בפ׳ מרובה ד״ס] צינור שקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה חקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה מאחר שהי׳ שם כלי עליו בתלוש. וצריך לפרש שצינור זה חטטוהו באמצע לקבל צרורות כדי שיהא עשוי לקבלה כאשר בארנו למעלה [בתוס׳ פרק המוכר את הבית דס״ו בד״ה מכלל]
ודווקא שהמקוה חסר אבל אם המקוה שלם כל מים שאובין שבעולם אינן פוסלין אותו דתנן במסכת מקואות [פ״ו דף ס״ג] אחד עליון ואחד תחתון והיו בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן בעליון עד שירדו לתחתון ארבעי׳ סאה וכן מוכח בכמה מקומות במסכ׳ מקואות. ומה ששנינו שם [פ״ז דף ס״ד] מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחד ונפל מהן סאה לתוכו לא העלהו. היו מ׳ סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ומפרש בפ׳ הערל [דף פ״ב] ועד כמה אמר ר׳ יוחנן עד רובו. אומר רבינו יעקב [וכן פי׳ ר״ש בפ״ו דמקוואות] שאותה משנה מדברת במי פירות כמו שמוכיח שם למעלה אבל מים לא היו פוסלין אותו אפי׳ בכולו כיון שהמקוה שלם, [בתו׳ פ׳ המוכר את הבית דף ס״ה בד״ה צינור] בד״א שמי הצינור פוסלין את המקוה כשהמים נופלין מן הצינור למקוה אבל אם נופלין מן הצינור לקרקע ומן הקרקע למקוה המשכה היא ואינו פוסל אם כבר יש במקוה כ״א סאה כדתניא בפ״א דתמורה [דף י״ב] רבי אליעזר בן יעקב אומר המקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמי׳ ממלא בכתף י״ט סאה ופותקן למקוה הן טהורין מפני שהשאיבה מטהרת ברביה ובהמשכה. ואומר רבינו יעקב שאף על פי שבפ׳ המוכר את הבית [דף ס״ג ובתוס׳ שם כל הסוגיא ע״ס בד״ה מכלל] אמרינן דשאיבה דרבנן דווקא מקצת שאיבה אבל כולו שאוב פסול מן התורה מדרשה דתורת כהנים שהבאנו למעלה ואינו דומה שתהא אותה דרשה אסמכתא אלא דרשה גמורה היא כמו שאר דרשות שדורש שם מזה המקרא ומפני שכולו שאוב מן התורה גזרו שיהא המקוה פסול בהשלמת ג׳ לוגין מים שאובין. ועוד מביא רבינו יצחק ברבי אברהם ראי׳ לדבריו מדתניא בתוספתא דמקוואות מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שהוא ספק מים שאובין למקוה וחזקת מימי מקוואות כשרין. עכ״ל התוספתא. פירוש משמע דווקא משום חזקה היא דכשר שדרך עושי מקואות לעשותן ממים הראויין לטבול בהן אבל אם לא כן הי׳ פוסל מספק דכל ספק שבתורה הולכין להחמיר. ועוד הביא ראי׳ מדתני בתוספתא באותו הפ׳ [שם] שני מקואות של ארבעים ארבעים סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות הטהרות תלויות וכשאינו מטהר מספק למדנו שכולו שאוב מן התורה. והא דאמרינן בפסחים [דף י״ז] גבי משקה בית מטבחיא בכלים טמאין בקרקע טהורין ומשמע קרקע דומיא דכלים שהוא כולו שאוב ועוד כשמחלק שם בין דם למים ובין מים למים היה לו לחלק בין מים שאובין למים שאינן שאובים אלא ודאי בכולו שאוב מדבר. ואף על פי כן אומר שם בקרקע טהורין מפני שהן ראוין להטביל בהן מחטין וצינוריות. ועוד שסתם משקה בית המטבחיים הם שאובין. משמע שם שכולו שאוב אינו מן התורה. פי׳ הרב רבי׳ משה מפונטייז״א שזהו הטעם דאי אפשר למים הנופלים לארץ שלא ימשכו לכאן ולכאן ושאיבה שהמשיכה כולה טהורה מן התורה כי אף מדרבנן אמרינן במס׳ תמורה [פ״ק דף י״ב] כי אתא רב דימי אמר ר׳ יוחנן שאובה שהמשיכה כולה טהורה ומאחר שטהורה לכל הפחות מן התורה במקדש לא גזרו על שאיבה שהמשיכה ולכך אומר שם בקרקע טהורין וכמו כן מה שאומר שם בקרקע טהורין שראויין להטביל בהן מחטים וצנוריות אין זה מדרבנן שהרי בטלו רביעית דמקוה אלא הואיל ומן התורה מטהר טהורין. ורבי׳ יצחק בר ר׳ שמואל הי׳ אומר שאפי׳ כולו שאוב מן התורה כשר ואינו נר׳ לרבינו יצחק בר רבי אברהם אלא כמו שאמרנו. כתב רבינו משה [בפ״ד דהל׳ מקוואות] הורו מקצת גאוני מערב ואמרו חכמים [בפ״ק דתמורה דלעיל] שאובה שהמשיכוה כולה טהורה אין אנו צריכין שיהיו שם רוב מים כשרים וזה שהצריך רוב והמשכה דברי יחיד הן וכבר נדחו שהרי אמרו בסוף שאיבה שהמשיכוה כולה טהורה ולפי דברי זה אם היה ממלא בכלי ושופך והמים זוחלין והולכין למקום אחר הרי זה מקוה כשר וכן כל אמבטי שבמרחצאות שלנו מקואות כשרין שהרי כל מים שבהם שאוב שנמשך הוא ומעולם לא ראינו מי שעשה מעשה בעניין זה. עד כאן לשונו. כתוב בשאלתות דרב אחאי [פרשת אחרי סי׳ צ״ו] בפ״ק דתמורה [דף י״ב] מקוה חסר שנפלו בו שלשת לוגין מים שאובין פסול ואם היתה משיכה מושכת מן החוץ ע״י צינור שקבעו ולבסוף חקקו ונפלו לתוך המקוה אינן פוסלין דכי אתא רב דימי אמר שאיבה שהמשיכה כולה טהורה, ואיצטרופי נמי מצטרפי לארבעים סאה דתניא [שם] רבי אליעזר בן יעקב אומר גת שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים ממלא תשע עשרה סאה בכתף ופותקן למקוה על ידי המשכה והן טהורין שהשאיבה מטהרת ברבייה והמשכה כלומר שיש שם רוב מים כשרין והשואבין באין למקוה ע״י המשכה ואם המשיכן ע״י צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסלין את המקוה. [שם] ותנן אין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. ואומר רב פפא [שם] לפי חשבון כלים ומני רב יוסף בן חוני היא. כיצד מקוה שנפלו שלשת לוגין מים שאובין מכלי אחד או משנים ושלשה כלים מצטרפין והוא שיתחיל השני עד שלא פסק הראשון אבל מארבעה כלים אין מצטרפין עד כאן דבריהם. משמע מתוך דבריהם דרב דימי ורבי אליעזר בן יעקב אינם חולקין וראב״י שאמר שתשע עשרה סאה שאובין שהומשכו מצטרפין להשלים המקוה לטבול בו מיד ושאובה שהמשיכה כולה טהורה דקאמר רב דימי הוא פירושו שאם הי׳ כל המקוה מים שאובין שהומשכו לא פוסלין ולא מטבילין בהן עד שירדו עליהם מי גשמים ארבעים סאה אבל אם לא הומשכו אפילו שלשת הלוגין מים שאובין בתחילה פוסלין את המקוה אפי׳ הי׳ אחרי כן מ׳ סאה כשרין. זאת השיטה באה מחכמי לוניל בימי רבינו יצחק, [בתוס׳ שם כל הסוגיא מו״ס בד״ה אלא] והשיב כי לפי דברי השאלתות הדין עמהם וגם כל הסוגיא מתיישבת בזה. דלרבי אלעזר בן יעקב אומר ר׳ חייא בר אבא מתחלה דברבייה והמשכה כשר לטבול בו מיד אבל אם אין שם רוב של מים כשרים כי אם החצי שהם עשרים סאה פסול לטבול בו עכשיו אם ישלימנו אחרי כן לארבעים סאה מי גשמים ועולה על דעתו עתה שזהו פירוש משנתינו שאומרת שמים שאובין פוסלין את המקוה לפי החשבון כלומר כשחשבון השאובין כחשבון הכשרים אפי׳ יהיו השאובין נמשכין ומתני׳ רבי אליעזר בן יעקב היא ומקשה אחרי כן מכלל דרבנן אפי׳ ברבייה של כשרים פסול לטבול בו עתה וגם אם אחרי כן נפלו בו גשמים ארבעים סאה יהא פסול מדאוקמת משנתינו דווקא כרבי אליעזר בן יעקב אנא הא דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן שאיבה שהמשיכה כולה טהורה כלומר אינה פוסלת את המקוה שאם יוסיפו שם ארבעים סאה מי גשמים כשר לטבול בו הא מני לא ר׳ אליעזר ולא רבנן אלא ודאי הא דרב דימי דברי הכל היא הלכה למעשה ולא נחלקו רבי אליעזר וחכמים לפסול את המקוה אלא ע״י צירוף המשכת מים שאובין בלבד שלרבי אליעזר צריך רוב כשרים ולרבנן אף ברוב הכשרים פסול אבל כשיהיה שם אחרי כן ארבעים סאה של מי גשמי׳ יהא כשר לטבול בו לדברי הכל. ומדקדק אחרי כן אלא מתני׳ דאמרה דלפי חשבון פוסלין את המקוה ועולה על דעתו שפירושו כשיש החצי מים שאובין שהומשכו שהם כ׳ סאה נפסל המקוה שאין לו תקנה עוד אף בהשלמת מ׳ סאה של מי גשמים מני לא רב אליעזר בן יעקב ולא רבנן שהרי אמרנו דההיא דרב דימי דברי הכל היא ואין לומר דפוסלין דמתניתין היינו לטבול בו עכשיו אבל בהשלמת ארבעים סאה מי גשמים יהא כשר אם כן מה הוא אומר פוסלין את המקוה ממה הוא פוסל עתה ממה שהיה קודם שהיו בו השאובין שגם אז לא הי׳ ראוי לטבול בו שלא היה בו מ׳ סאה אלא אמר רב פפא לפי חשבון כלים רוצה לומר וכאשר בארנו למעלה. ולפי זה מתיישב ההיא דישבר הקנקני׳ שבארנו למעלה וההיא דממלא בכתף ונותן לעליון ואינו ממשיכם בקרקע בלא נתינה לעליון מפני שזה לא יועיל לטבול בו עד שישלמו אחרי כן מ׳ סאה מי גשמים כאשר בארנו. וכן פסק הרב רבי אברהם אב בית דין. ולפי זה אומר אני דההיא דתוספת׳ דטהרות שהבאנו לפנים מקוה שאוב שהגליד ונימוח כשר להקוות עליו שמדבר בעניין זה להוסיף אחרי כן מ׳ סאה מי גשמי׳ ומושב הגליד ונימוח כמו שאיבה שהמשיכה.
אמר רבינו יצחק ברבי שמואל כי יש להביא ראי׳ למה שבארנו למעלה שהמעיין מטהר בין בזוחלי׳ בין באשבורן מדתנן במס׳ פרה פ׳ ו׳ המפלה את המעיין לתוך הגת לתוך הגבים פסולין לזבין ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאות מפני שלא נתמלאו בכלי, [בפירוש הר״מ שם] והאי מפני אמי חטאת ומצורעים לבד עומד. למדנו דלטבילת זבים דווקא שטעונין מים חיים פסלינן אבל לשאר טבילות כשרים אע״פ שנעשו אשבורן שהן בתוך הגבים או בתוך הגת הא למדת שהמעיין מטהר באשבורן. ועוד הביא רבי׳ יעקב ראיה [בתוס׳ פר׳ בת׳ דבכורות דף נ״ה בד״ה שמא] מדתנן במס׳ מקואות ומביאה בפ׳ שמונה שרצים [דס״ג] כל הימים כמקוה שנא׳ ולמקוה המים קרא ימים פירוש ואין מטהרין בזוחלין אלא באשבורן רבי יהודא אומר הים הגדול בלבד כמקוה רבי יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין ופסולין לזבים ולמצורעים ולקדש מי חטאת משמע שאין רבי יוסי חולק על מה שמטהרין באשבורן במקוה אע״פ שחושבן כמעיין לעניין שמטהרין בזוחלין ועוד יש ראייות אחרות ואין לי להאריך. ואומר (ב) רבינו יצחק בר ר׳ שמואל דהא דתניא בת״כ [פ׳ שמיני פ״י] המעיין מטהר בכל שהו והמקוה בארבעי׳ סאה זהו מדרבנן דמן התורה די ברביעית אם כל גוף הנטבל עולה בו כגון מחטין וצינוריות וכשם שאומר המקוה בארבעי׳ סאה מדרבנן כך מעיין מטהר בכל שהוא אפי׳ מדרבנן ואע״פ שבטלו רביעית דמקוה [בפ״ג מינין דל״ח והסוגיא בתוס׳ שם ובתיס׳ פ״ק דפסחים דף י״ז בד״ה אלא] לא בטלו משהו דמעיין. ובמשנת מסכת מקואות [פ״ק ופ״ה] משמע דכל שהו ממש אמנם לטבול אדם צריך אף במעיין ארבעי׳ סאה כדאמרי׳ בפ׳ חומר בקודש [דף כ״ב] תדע דבעינן בשפופרת הנוד דהא ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן ארבעים סאה במקום אחד ולשון חלחולי אינו אלא במעיין. אומר רבינו יעקב שאע״פ שבפ׳ במה אשה יוצאה [דף ס״ה ופר״ת בתוספות שם בד״ה דאמר] אוסר רב לטבול בנהרות שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין והוו להו מי גשמים רובה ושנינו [בפ״ה דמקוואות ודהלכה כרב באיסורי בפרק יש בכור דף מ״ט] הזוחלין במעין והנוטפין במקוה ואין מקוה מטהר בזוחלין והלכה כרב באיסורי מ״מ בזו אין הלכה כרב אלא כשמואל שאומר שם נהר מסלעו וממקורו מתברך ואף על פי שאנו רואין שהנהרות מתברכין יותר בשעה שהמטר יורד זהו הטעם כדתניא בסוף סדר תעניות [דף כ״ה] רבי שמעון בן אלעזר אומר אין לך כל טפח וטפח שיורד מלמעלה שאין התהום עולה לקראתו טפחיי׳ מלמטה וגם משם סייעתא לדברי שמואל ולכך הלכה כמותו. ועוד תניא בבכורות [דף נ״ה] רבי מאיר אומר לא פרת שמו אלא יובל שמו ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין מסייע ליה לשמואל דאמר נהרא מכיפיה מבריך ואף על פי שלשמואל כל הנהרות פרין ורבין תופס פרת מפני שהוא עיקר שהרי עיקר הנהר שבגן עדן פרת שמו שנאמר ומשם יפרד והי׳ לארבעה ראשים, ומקשה והא כתיב והנהר הרביעי הוא פרת ומתרץ הוא פרת דמעיקרא וגם בכל הנהרות מתערב פרת כדאמר בנדרים [דף מ׳] הנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם.
שנינו בפ״ו דמקוואות [דף ס״ג] ומביאה בפ״ק דיבמות [דף ט״ו ומבואר בתו׳ שם] עירוב מקוואות כשפופרת של נוד בעוביה ובחללה של שפופרת שהם כשתי אצבעות חוזרות למקומן לסבבן בנקב בריוח. ודווקא כשיש כותל מפסיק בין שני המקוואו׳ צריך שיהא שם נקב כשפופרת לחברן יחד להכשיר מקוה חסר על ידי כן אבל אם אין דבר מפסיק בין שני המקוואות אין צריך אלא שיהו המים מחברין אותם ברום כקליפת השום על רוחב כשפופרת דתנן במסכ׳ פרה [פ״ה] שתי שקתות המים שבאבן אחת קידש אחת מהן המים שבשנייה אינן מקודשין היו נקובות מזו לזו כשפופרת הנוד או שהיו המים צפין על גביהן כקליפת השום קדש א׳ מהן המים שבשנייה מקודשין עוד שנינו בפ״ו דמקוואות [דף ס״ג] כותל שבין שני מקוואות. שנסדק לשתי מצטרף לערב אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד נפרצו זה לתוך זה על רום כקליפת השום ועל רוחב כשפופרת הנוד. ומה ששנינו בפ״ח דטהרות מקל שהיתה מליאה משקין טמאין כיון שהשיקה למקוה טהורה דברי רבי יהושע וח״א עד שיטבול את כולה הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה הא טופח להטפיח חיבור ואין צריך רום כקליפת השום ההיא לעניין השקה דווקא שנויה ולטהרה דומיא דלטומאה דאם יש כאן מים טמאין ומשיקן לנהר ע״י טופח להטפיח חיבור וכן משמע בגיטין [דף י״ז והסוגיא בתו׳ שם בד״ה הנצוק] דמסקינן עלה דההיא דנצוק דילמא לעניין מקוואו׳ ורבי יהודא היא מכלל שעד עתה לא הי׳ מעמידה במקוואות אלא בדבר אחר וגם כי מעמידה במקוואות מעמידה דווקא כרבי יהודא אבל לרבנן בעינן רום כקליפת השום על רוחב כשפופרת. כשם שמועלת השקה למים הטמאי׳ לטהרם ובת״כ [פרשת שמיני פ״י] דורשו מן המקראות. מניין שאם היה טמא יטהרנו ת״ל אך מעיין ובור וגומ׳ מעיין יהיה טהור ובור יהיה טהור ומקוה מים יהיה טהור מלמד שמטהרין זה את זה כך מועלת השקה למים שאובין להכשירן דתנן בפ׳ ו׳ דמקוואו׳ שלשה מקוואות בכל אחד עשרי׳ סאה והמקוה השלישי מים שאובין אם השאוב מן הצד וירדו שלשה וטבלו בשלשתן ועלו המי׳ מכולם ונתערבו מלמעלה המקוואו׳ כשרין והטובלין טהורין שהרי נעשה הכל ששי׳ סאה מהן ארבעי׳ סאה כשרין זה בצד זה ואין המים השאובין שבצדן פוסלין מקוה שלם ולא עוד אלא שהשאוב נכשר ע״י השקת המקוה השלם אבל אם הי׳ השאוב באמצע המקוואות כמו שהיו והטובלין טמאין כמו שהיו שהרי אין כאן מקוה שלם הואיל והשאוב מבדיל ביניהם. [שם] עוד שנינו באותו הפרק השידה והתבה שבים אין מטבילין בהן אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד משמע שאם היו נקובין כשפופרת הנוד מטבילין בהן, ועוד שנינו במס׳ ביצה [דף י״ז מבואר בדף י״ח] ואין מטבילין כלי טמא על גב מימיו שצריכין השקה לטהרן. מכל אלה למדנו שמים שאובין יכולין ליטהר על ידי השקה והא דאמרינן במכות [דף ד׳] אמר רב יהודא אמר רב חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה גורס [שם בתו׳] רבינו יעקב חבית מלאה יין. ומה ששנינו במס׳ מקוואות פ׳ שלישי בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשאר מן השאובין שהיו בבור שלשה לוגין. ובענין זה אומר שם [בריש פ״ה] גבי מעיין שהעבירו על גבי השוקת צריך לפרש שם שמה שאין הבור טהור שם ע״י השקת האמה זהו לפי שאין מעיין מטהר בכל שהו לטבילת אדם כמו שבארנו למעלה והואיל ואין מי האמה מרובין שם שיהו ראוין לטביל׳ אדם אין מועלת השקתו להכשיר מי הבור. גרסינן בירושלמי דיומא בפרק אמר להם הממונה רבי שמעון בן כיסנא בשם רבי אחא אומר הים הי׳ בית הטבילה לכהני׳ לרחצה בו. ומקשה לאו כלי הוא בתמיה ומתרץ בההיא דאמר רבי יהושע בן לוי. אמת המים מושכ׳ לו מעין עיטם והיו רגלי השוורי׳ פתוחי׳ כרמוני׳ ומה שנעשו כן זהו שיהו מוציאין ומביאין המי׳ מעין עיטם בריוח כי להכשירו ע״י חיבור המעיין הי׳ די כשפופרת הנוד כאשר בארנו למעלה אבל אין לומר שמפני כן היו פתוחים כרמונים כדי להוציאו מתורת כלי שלא יטמאוהו הכהני׳ העולין לטבול שם וכדאמרי׳ במס׳ שבת [דף צ״ה] כלי שנפחת כמוציא רימון טהור אין לומר כך כי הכהנים טמאין לא היו נכנסין שם במקדש אלא כהנים טהורים הרוצים לעבוד עבודה ומורי כתב בשם הרב רבי אלחנן לפי שכל שפע המעיין נכנס בתוך הים והם טובלין בו לכך צריך מוציא רימון שדומה כלי לגמרי. ותניא נמי בתוס׳ [פ״ד] מעיין היוצא לתלמי ומתלמי לבריכה ראשונים ראשונים הרי אילו פוסלים מפני שהם כשאובים משמע שהתלמי הוא כלי ואפי׳ יש במעיין ארבעי׳ סאה מתחילה מכל מקום הואיל ועיקר הקילוח של מעיין לתלמי הוא נכנס נחשבין שאובין ואף על פי שאומר שם בסיפא דבריי׳ כיצד עושה נוקבו כל שהו התם שאני שאין טובלין בתלמי אלא בבריכה ואין לחוש כל כך למראית העין וכל שהו לאו דווקא וצריך כשפופרת הנוד או ככונס משקה. מוכח במס׳ מקוואות [פ״ו] ובתוספתא [פ״ד ופ״ה] שהלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהר אותו וקבעו בארץ ועשהו מקוה הר״ז כשר. עוד שנינו בפ״ד השוקת שבסלע אינה פוסלת את המקוה היתה כלי אע״פ שחברה בסיד פוסלת את המקוה ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהו׳ כשרה וכמה יהא בנקב כשפופרת הנוד תניא בתוספתא בפ׳ שני דטהרות [ושם הגירסא מי חטאת שהגלידו וכו׳] מים טמאין שהגלידו בחורף ואין בהם משקה טופח טהורין נימוחו חזרו לטומאתן ישנה. [שם] מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובין נמוחו כשר להקוות עליו פיר׳ כשר לטבול בו שהוא מקוה כשר וכן לשון התוספתא בכמה מקומות וגם בתוספתא דשקלים [פ״ק] מקוה שיש בו ארבעי׳ סאה כשר להקוות עליו ולמעלה ביארנו לשון אחר. שנינו במסכת מקוואות פרק ז׳ [כל הסוגיא] יש מעלין את המקוה ולא פוסלין פוסלין ולא מעלין לא מעלין ולא פוסלין ואלו מעלין ולא פוסלין השלג והברד והכפור והגליד והמלח וטיט הנדוק כיצד מעלין ולא פוסלין מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת ונפל לתוכו סאה מאחד מאילו הר״ז עולה להשלימו והרי המקוה כשר ושלם נמצאו מעלין ולא פוסלין. ואילו פוסלין ולא מעלין מים שאובין בין טהורין בן טמאין מי כבשי׳ ומי שלקות והתמד עד שלא החמיץ. כיצד מקוה שיש בו ארבעי׳ סאה חסר קורטוב ונפל מאחד מאילו קורטב שהוא דבר מועט לתוכו לא השלימו ואם נפל מאחד מהן שלשה לוגין לתוך המקוה פוסלין את המקוה. ואילו לא פוסלין ולא מעלין שאר משקין כגון דם וחלב ומי פירות והציר והמוריי׳ והתמד שהחמיץ. כיצד מקוה שיש בו מ׳ סאה חסר אחת ונפל מאחד מאילו סאה לתוכו לא השלימו וגם לא פוסלו אם לא שינו את מראיו אבל אם שינו את מראיו אפילו היו בו מ׳ סאה פסול, ומפר׳ שם מה יעשה אם היו בו מ׳ סאה ממלא בכתף ונותן לתוכו עד שיחזרו מראיהן למראה מים. ופעמים שאילו שאמר מעלין את המקוה כמו שמפרש שם היו בו מ׳ סאה ונפל סאה מאילו ואחר כך נטל סאה מן המקוה הרי זה כשר. אמרינן במס׳ זבחים [דף כ״ב] שהטיט שהפרה שוחה ושותה ממנו הר״ז נמדד עם המקוה ואם אין פרה שוחה ושותה ממנו אינו נמדד עם המקוה ובסוכה [דף י״ט] אמרינן ומי איכא מידי דאיהו לא חזי ומצטרף. טיט הנדוק יוכיח דאיהו לא חזי ומצטרף. ובמסכת מקוואות פרק שני [דף ס״א] שנינו מקוה שיש בו ארבעים סאה מים וטיט מטבילין בטיט ובמים כדברי ר׳ יהושע באיזה טיט מטבילין בטיט הרך שהמים צפין על גביו. היו מים צפין מצד אחד והטיט הרך מצד אחר מטבילין במים ואין מטבילין בטיט ובפ׳ ז׳ דמקוואות שנינו הטביל בו את המטה אף על פי שדחק רגלי המטה בטיט העבה שבקרקע המקוה עד שצפו עליה המים מלמעלה הרי זה טהורה שהרי לא נטבעו בטיט עד שיטבלו במים תחילה שהמים מקדימין לאותן הגומות של כרעי המטה. שנינו בפר׳ ה׳ דמקוואות גל שנתלש מן הים ונפל על האדם או על הכלים אם יש בו ארבעים סאה טהורים לחולין שאין הטובל לחולין צריך כוונה כדמסקינן בחולין [דף ל״א] שכן סוברין רב ורב נחמן ורבא. וכן פוסק ר״ח ולא כרבי יוחנן שמצריך כוונה לחולין. [שם] היה יושב ומצפה עד שיפול הגל ויטבול בו עלתה לו טבילה לדבר שנתכוון לו. [שם] ואומר במסכת חולין ובחגיגה [דף י״ט] מטבילין בראשין של גל הנוגעין בארץ ואין מטבילין בכפה שלו מפני שהוא באויר. עוד שנינו שם בפרק ה׳ [דף ס״ג] בית הלל אומרין אין מטבילין בחרדלית פי׳ חרדלית במו הרדלית והן מי גשמים הנזחלין מדליו של הר אין מטבילין בהם כשהם נזחלין עד שיקוו וינוחו באשבורן מ׳ סאה. שנינו בפ׳ שני [דף ס״א] ספק מים שאובין שטהרו חכמים כיצד מקוה שנסתפק לו אם נפלו לתוכו מים שאובין או לו נפלו ואפי׳ נפלו ספק יש בהם מ׳ סאה ספק אין בהם או ב׳ מקוואות אחד יש בו מ׳ סאה ואחד אין בו מ׳ סאה נפל לאחד מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפל ספיקו טהור מפני שיש לו במה יתלה.
דיני חציצה
גרסינן בעירובין [דף ד׳] ובנדה [דף ס״ז], א״ר יצחק דבר תורה כלומר מהל״מ שהרי שיעורין חציצין ומחיצות הל״מ רובו ומקפיד עליו חוצץ מיעוטו אינו חוצץ אף ע״פ שמקפיד וגזרו חכמים על רובו שאינו מקפיד גזירה משום רובו המקפיד וכן גזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד פירוש רבי׳ שלמה דרובו רוב שערי קאמר שבנדה [שם] מביאה על עניין שער שאומר שם נימא אחת קשורה חוצצת מפני שמהודקת יפה שתים אינן חוצצות. ואמר ר׳ יוחנן אין לנו שתהא חוצצות אלא אחת. ואמר רבי יצחק שאם רוב שערו קשור אחת אחת ומקפיד עליו חוצץ. ור״ח פי׳ [בתו׳ שם בערובין] דהוא הדין בגוף אם רוב גופו מכוסה מדבר החוצץ בו וכן מוכיח בפ׳ הערל [דף ע״ח] גבי נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה שמקשה שם והאמר רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו חוצץ ומתרץ שאני עובר דהיינו רבותיה. ועוד כי במסכת מקוואות [פ״ט] נותן שיעור בחציצת בגדים ואין לחלק בין גוף הבגד לגוף האדם אלא ודאי מדבר גם בגופו או בגוף הכלי אם הי׳ על רובם דבר המקפיד עליו חוצץ ולאחר גזירה אף כשאינו מקפיד. ורבינו משה כתב [בפרק שני דהלכות מקוואות] שהורו הגאונים שאם רוב שערו קשור אחת אחת אע״פ שאינו מקפיד עליו חוצץ אבל נראה לו ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לעניין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנא׳ רוב השער אלא אע״פ שכל שער ראשו קשור נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אלא אם כן נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו עד כאן דבריו.
מקצת דיני חציצה בארנו בהלכות נדה בסמל״ת [ל״ת קי״א] ונבאר עוד כאן מקצתן דתניא בתוספתא [פ״ו דמקוואות ד׳ תשע״ו ור״ש הביאה בפירושו פ״ט דמקוואות] השירים הנזמים והטבעות והקטלאות אווצין חוצציץ רופין אין חוצצין פי׳ אווצין דחוקין וכן בה״ג כתב שטבעת חוצצת. ובמסכת מקוואות פרק ט׳ [כל הסוגיא עד סוף] שנינו אילו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות אבל חוטי שער אין חוצצין שהמים באין בהן אע״פ שאינן רפין קלקי הלב והזקן חוצצין פירש שער שעליהן שנתקשר ונעשה קלקי׳. ובית הסתרים באשה פירוש עד שתדיחנו תחילה מפני הזיעה וליפלוף שחוץ לעין ובהלכות נדה בארנו מפני שסתמו יבש, [בתו׳ דנידה דף ס״ז בד״ה ליפלוף] ורבינו יעקב מפרש שאין חילוק בחוץ לעין בין לח בין יבש וגלד שעל גבי חמה מבחוץ פי׳ ריר היוצא מן המכה ונתייבש. ורטיי׳ שעל בשרו וגלדי צואה שעל בשרו וטיט ובצק שתחת הצפורנים וטיט היון וטיט היוצרים וטיט הדרכים שנמצא אף בימות החמה כל אילו חוצצין ושאר כל הטיט כשהוא לח אינו חוצץ שהרי נמחה במים וכשהוא יבש חוצץ. ואילו שאין חוצצין באדם קלקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש ולפלוף שבעין וגלד שבמכה ולכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפרנים וצפורן המדולדלת כל אילו אין חוצצין. השיב רבינו יצחק בתשובה אחת כי יבלת בכל מקום שתהיה בגוף ותבלול בעין אינן חוצצין שהן בטלין בגוף וכן תלתולין של בשר וכיוצא בהן ויתרת אפי׳ עומדת לחתך ואבר ובשר המדולדלין באדם שנינו [בתוספ׳ פ״ו דמקוואות ור״ש הביאה בפי׳ פ״ט דמקוואות] שאין חוצצין ונראה אפי׳ עומדין לחתך.
[שם] תניא בתוס׳ הדם והדיו והדבש והחלב ושרף תות ושקמה ותאנה לחים אין חוצצין יבשים חוצצין ושאר כל השרפין בין לחים בין יבשים חוצצין מפני שהן ליכלוך הפירו׳ פי׳ ודרך בני אדם להקפיד עליהן והוא הדין בדם שנסרך בבשר שאפי׳ לח חוצץ מטעם זה וכן כתב רבינו משה [בפ׳ שני דהל׳ מקוואות אמנם בזבחים [דף ל״ה] או שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהם בדם והא קא הוי חציצה לח הוה ולח לא הוי חציצה אלמא אף בבשר לח אינו חוצץ. שנינו במסכת מקוואות [פ״ט] ומביאה בשבת [דף ט״ו] אילו חוצצין בכלים הזפת והמור בכלי זכוכית ובתוספתא [פרק ז׳ דמקוואות] שונה זפת מור וקימוס. וקימוס דומה למור כדתני׳ בספרי שלא יערב קימוס במור. וגם משם משמע דלא גרסינן החומר אלא המור גרסינן ברוב ספרים. ופירש רבינו שלמה [בשבת דלעיל] דווקא זפת ומור אבל טיט ודבר אחר אינו חוצץ לפי שנופל מאליו ואינו מקפיד. ואינו נראה לרבינו יצחק לומר כן להכשיר שאר דברים שחוצצין עליו בשעת טבילה אלא מפרש דכל שכן שאר דברים שחוצצין בכל הכלים אפי׳ זפת ומור שאין חוצצין בשאר כלים שדרך לזופתן בכלי זכוכית חוצצין [במתני׳ דלעיל] הזפת והמור שהן על השלחן ועל הטבלא ועל הדרגש אם היו נקיים חוצצין מפני שהוא מקפיד עליהן נמצאו על בגדים אם בגדי עם הארץ הם אם נמצאו משני צדדין חוצץ מצד אחד אין חוצץ אבל נמצאו על בגדי תלמיד חכם אפי׳ מצד אחד חוצץ מפני שמקפידין על מלבושיהן להיות נקי וטהור. וזהו כדברי רבי יוסי שאומר שם בנאים מצד אחד חוצץ.
ולמה נקראו תלמידי חכמים בנאים? מפרש בפרק ואילו קשרים [דף קי״ד] מפני שעוסקין בתורה שהיא בניינו של עולם כל ימיהם, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה). גרסינן בפ׳ שני שעירי׳ [דף ס״ז] ת״ר "את משפטי תעשו", דברים שאילמלא לא נכתבו דין הוא שיכתבו ואילו הן: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים וגזל וברכת השם. "ואת חוקותי תשמרו", דברים שהשטן משיב עליהן ואומות העולם משיבין עליהם ואלו הם: חזיר ושעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח. שמא תאמר מעשה תוהו הם ת״ל אני ה׳ אני ה׳ חקקתים ואין לך רשות להרהר אחריהם.
- יתברך ויתעלה השם הנכבד והנורא שעזרנו להשלים מצות עשה שצוה אל משה בהר סיני
- אחרי שסיימנו מצוות עשה של תורה, נחל לבאר מצות עשה שהם מדברי סופרים ומהם מדברי נביאים והם חמש מצות
- מצות עירובין. מצות אבל. מצות תשעה באב. מצות מגילה. מצות חנוכה. וכבר בארנו מצות נטילת ידים שהיא מד״ס בהלכות ברכות [לעיל].