ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קעה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · קעה· >>


מצוה קעה - לטבול לטהרה

שנטבול במי מקוה ואז נטהר מאיזה מין ממיני הטמאות שנטמאנו בו, שנאמר "ורחץ את בשרו(ויקרא יד, ט). ובאה הקבלה מים שכל בשרו עולה בהן, ושיערו חכמים (עירובין ד:) שהן ארבעים סאה, וזהו שיעור מקוה. ומן התורה, בין שיהיו המים שאובין או שהמשיכו אותן מן המעיינות או מן הגשמים, הכל כשר, שהתורה אמרה מקוה מים מכל מקום. אבל חכמים פסלו כל מקוה שמימיו שאובין, ולא עוד אלא אפילו עברו בכלי שלם בעת שממשיכין אותן לתוך החפירה, פסלוהו. וזה השיעור של ארבעים סאה, בעינן במי מקוה אפילו להטביל בו מחט לדעת קצת מפרשים. אבל במים נובעין, כלומר מים היוצאים ממעיינות, אין להם שיעור כלל, אלא כל זמן שיתכסה האדם כל גופו בהן ביחד או שיתכסו בו הכלים הטמאים ביחד, ראוי לטבול בו.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ עשה קט) ואין כוונתנו באמרנו שהטבילה מצות עשה שיהיה מצוה על כל טמא שיטהר על כל פנים, כמו שחייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית, וכן כל מי שיש לו גג שחייב לעשות לו מעקה. אבל העניין הוא שהודיעתנו התורה שמי שירצה להיטהר מטומאה לא יתכן לו זה אלא בטבילה במים, וציוותנו לקבל העניין ולעשותו כן כשנרצה להיטהר. אבל אם ירצה להישאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה זמן רב, הרשות בידו. תוספת ומכל מקום אין זה ממידת החסידים ואנשי מעשה להיותם מטמאים בטומאתם, כי הטומאה מאוסה והטהרה אהובה, ונפשו של אדם מתעלה ומזדככת בטהרה. עד כאן. ולשון ספרא (אחרי מות, פרשה ה) "ורחץ את בשרו" יכול גזרת מלך? תלמוד לומר "ואחר יבוא אל המחנה". כלומר שאין האדם מצווה להיטהר, אבל כשירצה להיטהר, מצווה עליו לעשות זה המעשה לטהרתו.

משרשי מצוה הזו של טהרת המים מה שכתבנו למעלה בראש הסדר (מצוה קעג) להשיב את הילדים כפשטן של דברים כדרך הפשטנים עד שיגדלו ויבינו את אשר יבינו. ועוד נאמר בעניין שיש בטבילה רמז אל הטובל שינקה נפשו מכל חטא, כמו שטבע המים לנקות כל דבר המתכבס בהן.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה מקואות פ"א מ"ח) שמי מקוה ראויים להיטהר בהם מכל טומאה, כגון נידה וזבה ושאר כל הטומאות של אדם וכלים, חוץ מטומאת זב לבד, לפי שהכתוב פרש בו לבד "מים חיים" לטהרתו, פירוש מים נובעים. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות עד:) שאף על פי שטבילת קצתם ביום לא תשלם טהרתם עד הערב השמש, כמו שכתוב "במים יובא וטמא עד הערב וטהר(ויקרא יא, לב). ושצריך לטבול גופו מגולה, כלומר שנוגע לשטח המים כולו, כלומר שלא יהא שום דבר חוצץ בין כל הגוף והמים, ואם טבלו בבגדיהם בדיעבד עלתה להם טבילה, מפני שהמים באין בהן, וגם הנידה בדין זה דיעבד ומותרת לבעלה, והוא שלא יהיו הבגדים מהודקים יותר מדאי. וכל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנידה ויולדת שטבילתן בלילה, ובעל קרי טובל והולך מתחילת הלילה עד הערב השמש.

ודיני חציצה שאמרו זכרונם לברכה (עירובין ד:) כי דבר תורה אם היה דבר חוצץ חופה את רוב האדם או רוב הכלי, לא עלתה להם טבילה. והוא שיקפיד האדם בדבר, אבל אם אינו מקפיד, עלתה לו טבילה. ואם הדבר החוצץ אינו אלא על מיעוטו, אפילו מקפיד עלתה לו טבילה דין תורה. אבל מדברי סופרים שכל דבר החוצץ ואפילו כל שהוא, אם מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה, גזרה מיעוטו משום רובו שהוא אסור מן התורה כשמקפיד. ואם היה דבר החוצץ חופה רובו, אף על פי שאינו מקפיד, לא עלתה לו טבילה, גזרה רוב שאינו מקפיד משום רוב המקפיד שאסור דבר תורה. נמצא לפי זה שאם היה דבר חוצץ על מיעוטו ואינו מקפיד, עלתה לו טבילה אפילו מדרבנן, דהשתא יש בדבר תרתי לטיבותא.

ודיני מקואות רבים, ודין מים שאובין בכמה פוסלין המקוה, וכיצד, ובאיזה כלי יקראו המים שאובין, שאילו שאבוה בכלי נקוב כמוציא רמון, אין אלו נקראים מים שאובין, שאין עליו תורת כלי מעתה. ואפילו סתמו הנקב סתימה שאינה יפה כגון שנתנו בו אבן או פרי לפי שעה שאינו סותמו סתימה יפה שעדין ישארו בו נקבים וסדקים בכונס משקה, גם בזה שמעתי ממורי שלא תקרא שאובה וראויה לטבול בה. ודין חקק הכלי עד שלא קבעו או קבעו ואחר כך חקקו, וכמה חקק ראוי לפסול, והחילוק שבין כלי חרס לשאר כלים, שכלי חרס אינו פוסל עד שיהיה החקק כדי לקבל רביעית, וכלי עץ פסול בכל שהוא. ומה שאמרו (שבת יד.) שאין המקוה נפסל לא בשינוי הריח ולא בשינוי הטעם אלא בשינוי מראה בלבד, וכל דבר שאין עושין בו מקוה, לכתחילה פוסל את המקוה בשינוי מראה, כגון היין והחלב והדם ומי כל פרות גם כן, אבל נפלו מהם למקוה ולא שנו מראיו, אינם פוסלין, דדווקא במים שאובין גזרו ואמרו דשלושה לוגין מהן פוסלין, אבל לא מי פרות עד שישתנה מראה המים בעבורן (משנה מקואות פ"ז מ"ה).

ודיני חציצות רבים וסוף הדברים, הכלל הצריך אלינו זהו מדין תורה (בבא קמא פב.) הייתה צריכה כל אשה לעיין כל גופה סמוך לטבילתה שלא יהא דבר חוצץ בגופה, ודיה. ועזרא ובית דינו תקנו שתהא חופפת בכל מקום שיער שבה במים חמים ומסרקת או מפספסת שערותיה בידיה או במסרק אם יש לה יפה יפה, כדי שאם היו שערותיה נקשרים תתיר אותם. ובנות ישראל החמירו על עצמן לשטוף כל גופן בחמין, וכל המשנה ממנהגן ימתח על העמוד (מכות כב:).

וחפיפה זו צריכה סמוך לטבילה, כלומר שלא תתעסק בדבר אחר בינתיים. ומכל מקום אם נזדמנה לאשה טבילה בלילי שבת ויום טוב התירו אפילו לכתחילה שתהא חופפת ביום וטובלת בלילה, וכן מפני חשש שיכנסו המים בכל מקום שבגופה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (נידה סז.) שצריכה האישה לעמוד בשעת טבילה בענין שתהא נראית כאורגת וכמינקת את בנה שעומד תחת הדד, וצריכה להיזהר גם כן בטבעות שבידה והצמידים אם הם מהדקים לטלם מידיה בשעת טבילה, וכן הרצועות שבראשה להתירן, ותדיח את פיה ושניה, שאף על פי שכל המקומות שבבית הסתרים אין צריכין שיבואו בהם מים, צריכין הם להיותם ראויים לביאת מים, ומעשה היה (שם סו ב) באשה שטבלה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכוה חכמים טבילה אחרת. טבלה ונמצא עליה שום דבר חוצץ כגון בצק או זפת או דם יבש וכיוצא בהן, מכל הדברים שמנו חכמים שחוצצין אפילו כטיפת חרדל, כל זמן שמקפדת עליו ודרכה להעבירו, לא עלתה לה טבילה, ואפילו היה הדבר החוצץ תחת הציפורן ואפילו כנגד הבשר, מכיון שמקפדת, חוצץ. ולפיכך נהגו בנות ישראל ליטול ציפורנן בשעת טבילה. ויתר רבי פרטיה של דיני חציצות ודיני מקואות וטבול יום, מבוארים במסכת מקואות ובמסכת טבול יום.

ונוהגת מצוה זו של טבילה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. שמצוה עליהם כשירצו להיטהר מטומאתן שיטבלו במים כעניין שאמרנו, במים ראויין ושלא יהא בהן דבר חוצץ, ויתר העניינים שכתבנו. אבל מכל מקום אין המצוה שיטהרו עצמן על כל פנים אם רצו להישאר בטומאתן, אלא אם כן בא ליכנס למקדש או לאכול קדשים, וזהו בזמן הבית, כי אז בזמן ההוא אם עשה כן, ביטל עשה זה, מלבד החיוב שעליו באכלו קודש בטומאה והיכנסו למקדש, כמו שכתבנו למעלה (מצוה קסז).

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/175