מצוה:לא לתת יד בין לווה למלווה בריבית
לא לתת יד בין לווה למלווה בריבית
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ.
(שמות כב, כד)
הזהיר מהתעסק בהלוואת ריבית בין המלווה והלווה. לא להיות ערב לאחד מהם ולא להיות עד עליהם ולא לכתוב ביניהם שטר במה שהסכימו עליהם מעניין הריבית. והוא אמרו "לא תשימון עליו נשך" (שמות כב, כד). ולשון גמרא מציעא (דף עה:): ערב ועדים אינן עוברין אלא משום "לא תשימון". ושם התבאר שהסופר והעדים והערב גם כן עוברים. ושם התבאר גם כן שזה הלאו שהוא "לא תשימון", עם היותו בא על האמצעיים, רוצה לומר המתעסקים בעניין ההוא – הנה הוא כולל גם כן המלווה.
ולכן יהיה המלווה בריבית עובר בשישה לאוין: אחד מהם "לא תהיה לו כנושה" (שם), והשני "לא תתן לו בנשך" (ויקרא כה, לז), והשלישי "ובמרבית לא תתן אכלך" (שם), והרביעי "אל תקח מאתו" (שם כה, לו), החמישי "לא תשימון עליו נשך", השישי "ולפני עור לא תתן מכשול" (שם יט, יד).
ושם אמרו ואלו העוברים בלא תעשה: המלווה והלווה והערב והעדים. וחכמים אומרים אף הסופר. על "לא תתן לו" ו"אל תקח" ו"לא תהיה לו כנושה" ו"לא תשימון" ו"לפני עור לא תתן". ובגמרא (שם) אמר אביי מלוה עובר בכולן. לווה עובר ב"לא תשיך" ו"לפני עור לא תתן מכשול". ערב ועדים אינן עוברין אלא משום "לא תשימון".
והעובר על לאו זה, אם היה ריבית קצוצה, הנה נוציא אותה ממנו ונחזירה למי שנלקחה ממנו.
שלא נתעסק במלוות ריבית בין הלווה והמלווה, כלומר שלא נעשה להם ערבות ולא נעיד אליהם ולא נכתוב ביניהם שטר שיש בו הזכרת ריבית, שנאמר "לא תשימון עליו נשך" (שמות כב, כד). ובא הפירוש במציעא (דף עה:) שהלאו הזה נאמר על המתעסקים בעניין, כגון ערב ועדים וסופר. ושם נאמר גם כן שהמלווה נכלל עמהם בלאו זה מלבד הלאוין האחרים שמיוחדין בו. וכלל העניין שאמר אביי שם, שהמלוה עובר על ששה לאוין, והלווה בשניים, והמתעסקין באחד.
משרשי המצוה כי האל הטוב חפץ בישוב עמו אשר בחר. ועל כן ציוה להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חברו מבלי שירגיש בעצמו עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב. כי כן דרכו של ריבית וידוע הדבר ומפני זה נקרא נשך. ובהימנע מן המעשה הזה ערב וסופר ועדים, ימנעו בני אדם ממנו. ויתר פרטיה במציעא.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ונעשה סופר או ערב או עד במלווה, עבר על לאו זה. אבל אין לוקין עליו, שאפילו המלווה אינו במלקות שהרי נתן להשבון, ואינו בדין דהני דאתו מחמתיה יתחיבו במלקות.
הלכות רבית
מצוות קצא–קצג:
בעניין הריבית יש שלשה לאוין:
- האחד שלא להלוות בריבית, שנאמר "את כספך לא תתן לו בנשך".
- השני שלא ללוות מישראל בריבית, שנאמר "לא תשיך לאחיך", אזהרה ללווה שלא ינשך למלוה.
- השלישי שלא להשית יד בין מלוה ללווה בריבית, לא להיות ערב ולא לכתוב ביניהם שטר, שנאמר "לא תשימון עליו נשך".
שנינו בבבא מציעא [דף ע'] מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם ולוין מהם ומלוין אותן בריבית וכן בגר תושב שאע"פ שכתוב כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית אין גר תושב בכלל הלאו כדמפרש רב נחמן בר יצחק [שם דף ע"א] דלא כתיב מאתם אלא מאתו משמע מישראל לבדו, שני לשונות יש [שם דף ע'] הראשון אוסר רב הונא מדבריה' ריבית העכו"ם אלא בכדי חייו ובשני מתירו [בדף ע"א] ופוסק ר"ת כלשון שני שמיקל בשל סופרים [בתו' שם דף ע' בד"ה תשיך] ואמר רבא [שם דף ס'] אי אתה מוצא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך ולמה חלקו הכתוב לעבור עליו בשני לאוין, ואע"ג דכסף ואוכל כתובים במקרא לאו דווקא היא דה"ה לכל דבר דתניא [שם דף ס"א] מניין לרבות כל דבר ת"ל נשך כל דבר אשר ישך ואפילו נשך דבור אסור [שם דף ע"ה] כגון הקדמת שלום למי שאינו רגיל או כגון שאמר לו דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני [כן הוא שם].
כשתדקדק בדברי' תמצא שהמלוה בריבית עובר בששה לאוין: לא תהיה לו כנושה, את כספך לא תתן לו בנשך, בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, אל תקח מאתו נשך ותרבית, לא תשימון עליו נשך, ולפני עור לא תתן מכשול. והלוה עובר בשלשה לאוין ועשה אחד והם: לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשול ועשה דלנכרי תשיך הא לאחיך לא תשיך ולאו הבא מכלל עשה עשה ובספרי [תצא] דורש לנכרי תשיך זו מ"־ע אבל בתלמוד שלנו סותר דבר זה בפ' איזהו נשך [דף ע'] ואומר לא סגי דלאו הכי ומפרש שלא בא אלא לומר הא לאחיך לא תשיך כאשר ביארנו והערב והעדים עוברין משום לא תשימון עליו נשך ומשום לפני עור לא תתן מכשול אע"פ שהלו' והמלוה עוברין על כל אלו הלאוין אין לוקין מפני שניתן להשבון שכל המלוה בריבי' אם היתה ריבית קצוצה שהיא אסורה מה"ת הר"ז יוצאה בדיינין כרבי אלעזר [דף ס"א] שפוסק שם [דף ס"ב] הלכה כמותו ומוציאין אותה מן המלוה ומחזירין ללוה, [שם] ואם מת המלוה אין מוציאין מיד הבנים שנ' אל תקח מאתו נשך ותרבית לאב דווקא הזהיר ולא לבנים אמנם על לא תשימון פיר' ר"י שלוקה כשגובה שהרי נגמרה השימה, וכן מוכיח שם [דף ס"ב], [שם] הניח להם אביהם פרה או טלית של רבית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם ומקשה שם והני מי מיחייב בכבוד אביהם קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומתרץ שעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת כבר ביארנו בספר מ"ע [מ"ע ע"ג] מה ששנינו בפ' הגוזל קמא [דף צ"ד] הגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן וחולק רבי' יעקב ע"ז שטר שכתוב בו ריבית בין קצוצה בין של דבריה' גובה את הקרן ולא את הריבית כרבנן דרבי מאיר [בב"מ דף ע"ב ובתו' שם] שאין הלכה כרבי מאיר בקנסותיו כמו שפסקו הגאונים [היינו כרבי אלעזר דלעיל] קידם וגבה הכל מוציאין ממנו הריבית קצוצה אבל אבק ריבי' שהוא מדבריהם אינו גובה מן הלוה למלוה ואין מחזירין אותו מן המלוה ללוה' [שם דף ע"א] כל הכותב שטר ריבית ככותב ומעיד עליו עדים שכפר באלהי ישראל, וכן הלוה והמלוה בריבית בינם ובין עצמו הרי הם ככופרים באלהי ישראל וכופרים ביציאת מצרים [היינו בהשגחה שמורה עליה יציאת מצרים כמבואר שם דף ס"א] שנא' את כספך לא תתן לו בנשך וגו' אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, [שם דף ע"ה כל הסוגיא] אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו בריבית אע"פ שאינו מקפיד ומתנה הוא שנותן להם הרי הוא אסור שמא ירגילם בדבר זה, אבל תלמידי חכמים שהלוו זה לזה ונותנים לו יתר על מה שהלוה ממנו הר"ז מותר שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה בלב שלם שהרי הם יודעין חומר איסור הרבית וחרדין יותר מכל אדם ואעפ"כ אינו הגון לת"ח להיות רגילין בדבר זה שלא ירגילו המון העם בזה, ואף לת"ח אמר רבינו יעקב [וכן הוא בתו' שם] שאינו מתיר אלא בדבר מועט שידוע שבלא זה היה נותן לו אבל לא בדבר מרובה, אמר רב נחמן [שם דף ס"ג כ־ל הסוגיא] המלוה את חבירו ומצא הלוה יתר או שהחזיר לו חובו ומצא יתר אם בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר ואם לאו מתנה הוא שנתן לו או גזילה היתה לו והבליע לו בחשבון בכמה הדעת טועה באחד ובשתים או בחמש או בעשר לאותן שדרכן למנות בחמישיות או בעשיריות בפ' הגוזל קמא [דף צ"ז] המלוה את חבירו על המטבע פי' רבינו שלמה בסוף ימיו בתשובה אחת כגון שהלווהו מעות ע"מ שישלם לו מעות ולא שאר סחורה והוא הדין למוכר לחבירו לזמן על המטב' על מנת שישלם לו מטבע, וכן הכותב לאשתו בכתובתה מטבע ידוע ופי' משקלו והוסיפו על משקלו אם הוזלו הפירות מחמת התוס' מנכה לו שיעור התוס' מפני איסור ריבית אפי' הוסיפו עליו כל שהו ואם לא הוזלו מחמת התוספת אין כאן ריבית ואינו מנכה לו אלא נותן לו ממטבע היוצא באותו שעה בד"א כשהוסיפו עליה' עד חמשיתו כגון שהיה משקלו ארבע ועשאוהו ה' שעד השיעור הזה אין קפידא ודעת הלוה לכך אם ישתנה המטבע אבל אם הוסיפו עליו יתר על חמשיתו מנכה לו כל התוספת אע"פ שלא הוזלו הפירות, והוא הדין למלוה על המטבע ופיחתו ממנו וכן פי' ר"ח ורב אלפס [שם דף מ"א] אמר שמואל [בדף צ"ז דליעיל] המלוה את חבירו על המטבע ונפסל אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה נותן לו ממטבע שהלוהו ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני, וכל שכן אם סוחרי אותה מדינה מצויין לכאן שדי במטבע שהלוהו ואם אין לו דרך לשם הוא נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה, וכן בכתובה, אע"פ ששנינו שם במשנה [דף צ"ו] גזל מטבע ונפסל אומר לו הרי שלך לפניך ואינו משלם לו מטבע חדש זהו מפני שבתורת גזלנו, היה אצלו וכיון שמחזיר אותו מטבע עצמו שגזל פטור אבל מלוה להוצאה ניתנה ומחזיר לו מעות אחרים הילכך אפי' מחזיר לו אותן מעות עצמן אין זה פרעון עד שישלם מטבע חדש ובלבד שלא יהא שם צד ריבית כאותו עניין שביארנו למעלה כך פי' רבי' שלמה בתשובה אחת, הורה רבינו משה [בפ"ד דהלכות מלוה ולוה] שהלוה שמחל למלוה הריבית שלקח ממנו או שעתיד לקחת ממנו וקנו מידו שמחל שהמחילה מועלת כדאמר [בפ' הגוזל קמא דף צ"ד] הגזלנים ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן ואין נראה לי זאת הראיה שלשם הפקיעו ב"ד ממון הלוה מפני תקנת השבים, וגם הוא כתב שהגאונים חולקין עליו בזה, אמר רב ששת [בב"מ דף ע'] נכסי יתומים מותר להלוותם לאדם נאמן שיש לו נכסים טובים קרוב לשכר ורחוק להפסד כיצד אומר לו תהיה נושא ונותן בהן ואם יהיה שם ריוח תן להם מן הריוח חלק ואם יש שם הפסד אתה תפסיד לבדך שזה כאבק ריבית וכל אבק ריבית אינה אסורה אלא מדבריהם ובנכסי יתומין לא גזרו, שנינו שם [דף ע"א] ישראל שלוה מעות מן העכו"ם בריבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לעכו"ם הר"ז ריבית קצוצה, ואם העמידו אצל העכו"ם מותר, מפרש לה רב פפא [שם] בנושא ונותן ביד שנטל העכו"ם מעותיו וחזר ונתנם לישראל אחר מותר אע"פ שנראה קצת שלדעת הישראל עושה כן, [שם] ועכו"ם שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לישראל הר"ז מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור פי' רבינו שלמה ור"ח וגאוני המערב [כל הסוגיא בתו' שם] שאף על פי שנתן העכו"ם המעות בידו הואיל ומדעת הישראל נתן הר"ז ריבית קצוצה ומכאן פסק ר"ח שיש שליחות לעכו"ם מדבריהם לעניין חומרא אבל רבינו יעקב פסק שאין שליחות לעכו"ם אף לחומרא, ורב פפא שהעמידה בנושא ונותן ביד עונה גם על הסיפא שאינו אסור אלא בנושא הישראל ונותן ביד הישראל אחר אמנם הרב ר' אליעזר ממיץ הביא ראייה מן התוספתא [בפ"ה דב"מ] שיש שליחות לעכו"ם לחומרא דתניא ישראל שאמר לעכו"ם הא לך שכרך וצא הלוה מעותי בריבית אסור, ועכו"ם שאמר לישראל הא לך שכרך והלוה מעותי בריבית מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין אבל נראה בעיניו שהיא כתובה בשיבוש שהיאך יהא מותר בסיפא עכו"ם שאמר לישראל וכו' אם כן מצינו שליחות לעכו"ם לקולא וכן ראוי להיות שם ישראל שאומר לעכו"ם הא לך שכרך וצא הלוה מעותי בריבית מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין ועכו"ם שאמר לישראל הלוה מעותי אסור מ"מ למדנו שיש שליחות לעכו"ם לחומרא וכן משמע גם מתוך דברי רב יהודאי גאון בה"ג ונראה לי כי גירסא ראשונה עיקר ומה שמותר זהו כשהדבר ידוע שהמעות באחריות העכו"ם וראיה עוד מדתניא בירושלמי [דב"מ והתוס' בפ' דלעיל] ובתוספתא מעות ישראל המופקדות ביד עכו"ם מותר להלוותן בריבית כו' זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור באחריות עכו"ם מותר ישראל שנעשה אפוטרופא לעכו"ם או סנטירו מותר ללות ממנו בריבית ועכו"ם שנעשה אפוטרופא לישראל או סנטירו אסור ללות ממנו בריבית הרי משמע כגירסא ראשונה שבתוס' של מעלה, אמר רבא [בב"מ דף ס"א וע"ש בתו'] יציאת מצרים דכתיב גבי ריבית למה אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לשאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בעכו"ם ומלוה אותם לישראל ברבית פי' כגון שאומר לו ראובן לשמעון קח משכוני ולוה לי מעות מעכו"ם פלוני הרגיל אצלך והלך שמעון ולקחם משלו ומטעה את ראובן לומר מן העכו"ם לקחתים יש פירושים אחרים וזה עיקר מסקינן שם [דף ע"א] כי עכו"ם שהלוה לישראל בריבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב שכיון שבדיניהם שתובע את הערב תחילה נמצא הערב תובע את הישראל בריבית שישראל ערב חייב בה לעכו"ם לפיכך אם קבל עליו העכו"ם שלא יתבע הערב תחילה הר"ז מותר אם כסף תלוה את עמי עמי ועכו"ם עמי קודם שמצוה להקדים הלואת ישראל בחנם מהלואת העכו"ם בריבית שנינו שם [דף ס"ח] אין מושיבין חנווני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל בטל, וכל דיני העסק בארנו בסמ"ע במצות וכי תמכרו ממכר לעמיתך [סי' פ"ב] בדיני השותפות פסקינן שם [דף ס"ח] שהמשתתף עם חבירו במעות או בקרקע או הנותן לו עסק לא יצרף השכר עם הקרן שמא יהיה שם שכר ונמצאו באין לידי ריבית, שנינו שם [דף ע"ה] ר"ג אומר יש ריבית מוקדמת ויש ריבית מאוחרת כיצד נתן עיניו ללות והיה משלח לו דורון בשביל שילוונו הר"ז ריבית מוקדמת, לוה ממנו והחזיר לו מעותיו ואח"כ שלח לו דורון מפני מעותיו שהיו בטילות אצלו הר"ז ריבית מאוחרת, ואין ריבית מוקדמת ומאוחרת אסורה אלא במפרש מפני ההלואה אבל בסתם מותר ודווקא מתנה מועטת שאין כאן פירסום שמפני ההלואה נותן לו אבל מתנה מרובה אפי' בסתמא אסור, יש דברים שהן כמו ריבית ומותרין כיצד לוקח אדם שטרותיו של חבירו ומלווהו בפחות ואינו חושש משום ריבית כדאיתא בירושלמי [שם ומבואר בהגה באשרי שם] ובתוספתא [דב"מ] ובתלמודינו בב"מ [דף ס"ט] אומר שמותר לתת לחבירו דינר כדי שילוה לפלוני מאה דינרין שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וכן אומר אדם לחבירו הילך דינר זה ואמור לפלוני שילויני שלא נתן לו אלא שכר אמירה [שם דף ס"ב] תני רבי חייא אומר יש דברים שהן מותרים ואסור לעשותן מפני הערמת ריבית כיצד אמר לו הלויני מנה אמר לו מנה אין לי חטין במנה יש לי ונתן לו חטין במנה וחזר ולקח ממנו בתשעים הר"ז מותר אבל אסרוהו מפני הערמת ריבית שהרי נתן לו תשעים ולקח ממנו מנה, ואם עבר ועשה כן הר"ז מוציא ממנו מנה בדין שאפי' אבק ריבית אין כאן [שם דף ס"ט] רב חמא היה רגיל להשכיר מעותיו פי' רבינו יצחק [בתו' שם כל הסוגיא] שהיה מקבל עליו אחריות אונסין ולכך היה עולה על דעתו שיהיה מותר וכלו מעותיו למדנו שאסור להשכיר הדינרין שאין זה דומה למשכי' שהכלי חוזר בעצמו וזה מוציא דינרין אלו ומביא דינרין אחרים נמצא זה אבק ריבית, והא דתני' בתוספ' [בפ"ה דב"מ] מותר אדם להשכיר מעותיו לשולחני להתנאות בהן לשם המעות חוזרין בעצמן ולכך מותר ועוד מפרש שם בגמ' דלעיל] טעם אחר כלי ניכר פחת שלו והשכר נראה מפני שמקבל עליו הפחת הילכך אפי' היה נותן לו חמרא לכולתא במלאכתו ולשלם אחרת מותר, אבל מעות אינו ניכר פחת שלהן משבאו לידו ואין נראה השכר שלהן אלא שכר מלוה, מצאתי בשם רבי' יעקב שהמקבל מעות לחצי ריוח וכופר ואומר כי מלוה בריבית היא אע"ג דאיבעי פטר נפשיה בפרעתי או באומר לא לויתי ואיכא מגו אע"פ כן אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע, כל הלואה בתוספת בין נשך כסף בין נשך אוכל ה"ז ריבית של תורה ויוצאה בדיינין, [שם דף ס"ד] וכן המלוה את חבירו והתנה עמו שידור בחצרו חנם עד שיחזיר לו הלואתו או ששכר ממנו בפחות וקצב לו הדבר שפוחת לו מן השכר עד שיחזיר לו הלואתו או שמשכן בידו מקום שפירותיו מצויין בעת ההלואה כגון שמשכן חצירו ע"מ שידו' בו בחנם הר"ז ריבית של תורה ויוצאה בדיינין וכיוצא במשכנתא זו קורא התלמוד [בדף ס"ח] משכנתא בלא גבייתא, אבל המלוה את חברו ומשכן לו שדהו על מנת שיאכל פירותיה כל ימי המשכונתא אע"פ שאין מנכה לו כלום ה"ז אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינין שאין המשכן שדהו דומה לממשכן חצרו שהרי אין בשדה פירות מצויין בעת ההלואה ואיפשר שירויח ויהיה שם פירות ואיפשר שיפסי' בזריעתו ובעבומתה ולפיכך הוא אבק ריבית, וזהו מה שאמר שם רבינא לרב אשי [בדף ס"ב] הרי משכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה, ועוד אמר רב אשי [שם דף ס"ז] המלוה את חברו ומשכן לו את השדה עד זמן קצוב או עד שיביא לו מעות ויסתלק והיה המלוה אוכל כל פירותיו אפי' אכל כשיעור חובו אין מסלקין אותו בולא כלום שאם תסלקנו בלא מעות ה"ז כמו שהוצי' ממנו בדיינין, לפיכך אין הלכה כאותו רבינא [שם] דחשיב ואפיק פירי במשכנתא דשדה, ואין זה אותו רבינא שהיה תלמיד חבר לרב אשי שאותו אמרנו למעלה שהוא סובר במשכנתא דשדה שהוא אבק ריבית אלא רבינא אחר שהיה קדמון הוא רבינא בחולין [דף מ"ח והסו' בתו' שם] בעניין טרפות הריאה שבא רב יוסף להשיב על דבריו, [בב"מ דף ס"ז] עוד יש משכנתא אחרת הקרויה משכנתא בנכייתא כגון שהלוהו ק' דינרים ומשכן לו בהן חצירו או שדהו ואמר לו המלוה הריני מנכה לך מעה כסף כל שנה בשכר קרקע זו כדי שיהו כל פירותיה שלי בחצר וכיוצא בו אסור, אבל בשדה וכיוצא בו מותר, [שם והסו' בתו'] כי הא דרבינא אכיל בנכייתא ואע"פ דאמר רב האי צורבא מרבנן אפי' בנכייתא לא ניכול רבינא לא היה רוצה להחזיק עצמו כצורבא מרבנן, כך הורו גאוני המערב וכל רבו' שבצרפת רבי' שלמה ובית דינו, אבל ר"ת אומר [בתו' שם דף ס"ד בד"ה ולא ישכור] שאין חילוק בין בית לחצר ושדה דבית נמי פעמים שנופל או נשרף ובדבריו יש תמיהות ומפרש עוד דווקא המלוה את חברו בלא משכון החצר שלו לא ידור בו חנם או בפחות, אבל מלווהו על חצרו, שהלוה אינו יכול להשכי' חצרו ומותר להשכיר בפחות שהרי כל מה שנותן לו המלוה ריוח הוא לו, ומפרש שזו היא נכייתא דרבינא הוה אכיל, אמנם בשדה ובכר' לא יתכן טעם זה שהרי בעל כרחו של מלוה יקח הלוה את הפירות וימכרם או יקחם המלוה כשוויים, שנינו [שם בדף ס"ד] המלוה את חברו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות אע"פ שאין החצר עשויה לשכור ואין דרך בעל החצר להשכיר ואם דר צריך להעלות לו שכר ואם לא העלה לו ה"ז אבק רבית לפי שלא התנה עמו שילוהו וידור בחצירו כדאמר שם רב נחמן ללשון הראשון ואע"ג שבלשון שני אומר שאינו אסור אלא באומר לו הלויני ודור בחצירי שמתחיל' לשם כך הלווהו מ"מ כלשון ראשון הלכה שהרי רבא סובר שם [בדף ס"ה] כאותו לשון, [בתו' שם בד"ה אבל חצר] ודווקא דירת חצר שהיא בפרהסיא יותר מדאי אבל סוכו וכליו אי לא קיימו לאגרא ומתחילה היה רגיל להשאילו אינו דומה שיהא אסור, [מן המיימו' פ"ו דמלוה וע"ש בביאוריו] וכן הורו הגאונים שהמלוה חברו ולאחר זמן תבע חובו ואמר הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך את חובך ה"ז אבק ריבית לפי שלא קצץ לו בשעת הלואה שנא' לא תתן לו בנשך, [שם דף ס"ז ועי' שם בתו' בד"ה במישלם] משכנת' דסורא הותר אפי' לצורבא מרבנן כיצד כגון שהלוהו ק' דינרים ומשכן לו בית או שדה והתנה עמו שאמר שאחר י' שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם ה"ז מותר לאכול פירותיה כל עשר שנים ואפי' היו שוין אלף דינר בכל שנה שאין זה הלואה אלא כמי שלקח פירותיה בפחות, וכן אם התנה בעל השדה עמו כל זמן שיביא לו מעות יחשב לו לכל שנה ויסלקנו ממנה ה"ז מותר, [שם דף ס"ח] הממשכן סתם אינו יכול להוציאו עד שנים עשר חדש, [בדף ס"ז] וכל מקום שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו, בעל חוב של מלוה גובה ממנה מן היתומים שנחשבת כקרקע, והבכור נוטל פי שנים ואין שביעית משמטתה, ומקום שמנהגם לסלק המלוה בכל עת שיביא לו מעותיו אין ב"ח של מלוה גובה ממנה מן היתומין ואין הבכור נוטל בה פי שנים ושביעית משמטתה, אמנם במשכון של מטלטלין שהן לגמרי ברשותו אמרי' בב"מ [דף מ"ח] [בסוף שבועת הדיינין דף מ"ד] [בפ' איזהו נשך דף ס"ה] המוכר בית או שדה ואמר המוכר ללוקח לכשיהיו לי מעות תחזור לי הקרקע לא קנה ואומר שם היינו כרבינו שם [דף ס"ז וע"ש בתו' בד"ה פירי ובאשירי שם וכן דעת המיימוני וע"ש בפ"ו דלעיל במגיד משנה ובד"ה שם בראש הפרק] שכל הפירות שאכל ריבית קצוצה היא ויוצאה בדיינין, שנינו שם [דף ס"ה] מרבין על השכר ולא על המכר כיצר השכיר לו חצרו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בעשר סלעין לשנה ואם של חדש בחדש סלע בחדש מותר, מכר לו שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך באלף זוז ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור, והטעם מפרש בגמ' [שם] דשכירות אינו משתלמת אלא לבסוף אבל במכר שזמן פרעון מיד אגר נטר לי הוא ואסור, ואמר רב נחמן [שם דף ס"ג] כללא דריביתא כל אגר נטר לי אסור, אמנם דבר ששמו שכך שוה לגורן ותחילת המכר לגורן יכול לומר לו תן לי בפחות מיד ואינו חושש משום ריבית כדתניא בתוספתא [דב"מ] אסור להרבות בשכר אדם כיצד לא יאמר אדם לחברו עשה עמי מלאכה שהיא שוה דינר היום ואני אעשה עמך בשבוע האחרת מלאכה שהיא שתים לפיכך אומר שם שלא יאמר אדם לחברו נכש עמי היום ואעדור עמך, עדור עמי ואנכש עמך, ולא יאמר חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה שהרי טורח החרישה בימות הגשמים יותר, אמר רב חמא [שם בדף ס"ה כל הסו'] טרשא דידי ודאי שרי פי' טרשא למכור סחורה בהמתנה יותר מדמיה והיה מוכר במקום הזול כשעה שהיה נמכר במקום היוקר וממתין להם והם מעלין אותה למקום היוקר והוא מקבל עליו אחריות הדרך בהליכה והלקוחות משתכרים בפרקמטיא שלוקחים שם במעותיו ומביאין לכאן ואחריות החזרה עליהן ומאחר שאינן מקבלים עליהן אחריות אינו מלוה אצלם עד שהפרגמטיא נמכרת והן מקבלין את המעות ואותן המעות נעשות מלוה ואין כאן ריבית, ועוד אומר שם מ"ט ניחא להו דליקו ברשות רב חמא דכל היכא דאזלי שבקי להו מכסא ונקטין להו שוקא [עיין שם בתו'] ומסקינן והלכתא כטרשא דרב חמא' אמר רב נחמן [שם] טרשא דידי שרי פי' למכור סחורה בהמתנה יותר מכדי דמיה ובלבד שלא יפרוש לו אם מעכשיו הרי היא לך בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני ולכך אינו דומה לההיא דאין מרבין על המכר דהתם במפרש [שהביא דלעיל] ואפי' בסתם שמתיר רב נחמן אינו מתיר אלא בדבר שאין דמיו ידועין כגון חפץ הנמכר בחמש לכל ומכרו לשנה בשש שאין זה דומה לאגר נטר כי גם עתה יכול למצוא בן אדם שצריך לו שיתן לו שש אבל שוה ה' בי' היה מודה דאסור אפי' בסתם וגם בטרשא זו פסקו רב האי [בתו' שם בד"ה והלכתא] ורבי' יעקב [שם בדף ס"ה] הלכה מדקאמר ולית הילכתא כטרשא דרב פפא מפני שמדבר כטרשא דרב נחמן [שם דף ע"ג] פרדיסא רב אסר ושמואל שרי והלכתא כרב באיסורי פי' אסור להקנות פרי הפרדס קודם שיגמר ויתבשל מפני שזהו קנה עתה בדינר שוה שני דנרין כשיגמר נמצאת התוספת בשביל ההקפה ומודי רב בתורא דנפיש פסידייהו פירוש ר"ח [בתו' שם] אם קנה עגל בזול ויהיה אצל הבעלים עד שיגדיל הר"ז מותר שהרי אם מת או כחש ברשות הלוקח הוא והמיתה מצויה תמיד, אמר אביי [שם דף ס"ד] מותר לאדם לתת דמי חבית של יין לחברו ולומר לו אם החמיצה מכאן ועד יום פלוני הרי היא ברשותך אבל הוקרה או הוזלה הרי היא שלי שרי כיון שקבל עליו הזול הר"ז קרוב לשכר ולהפסד וכן כל כיוצא בזה, מותר להשכיר סיר של נחשת וכיוצא בו ונוטל השכר ודמי מה שפיחת ממשקלה וכן כל כיוצא בזה כדמוכח [שם דף ע'] גבי דודא דהוה לבני מר עוקבא רק שיקבל עליו חוסכא דנחשא פי' חסרון של נחשת כלומר מה ששוה הנחשת פחות מפני שנשרף אבל בקבלת זולא אין די [בתו' שם] ומכאן למדנו שאסור ליתן עסקא למחצית שכר קרוב לשכר ורחוק להפסד אפי' במקום שמקבל עליו זולא ואינו דומה לחבית של יין של מעלה שהרי שם הוא מכר גמור, שנינו [שם דף ע'] אין מקבלים צאן ברזל מישראל פי' רבי' שלמה ורבי' משה [בפ' ה' דמלוה ולוה] מפני שזה אבק ריבית וכיצד הן צאן ברזל הרי שהיו לו ק' צאן וקבלם ממנו להטפל בהן ויהיו הגיזות והוולדות והחלב לאמצע עד זמן אחד כמו שהתנו ביניהם ואם מתו או הוזלו הצאן הרי המקבל משלם דמיהן כמו שאומר שם דקביל עליה אונסא וזולא ה"ז אסור שבעל הצאן קרוב לשכר ורחוק להפסד לפיכך אם קבל עליו בעל הצאן שאם הוקרו או הוזלו או נטרפו יהיו ברשותו ה"ז מותר וכן כל כיוצא בזה אבל בקבלת זול בלבד אין די באשר בארנו למעלה, ורבי' יעקב פי' [בתו' שם כל הסוגיא] ריבית של תורה וכן מוכיח בירושלמי [שם] שאומר איזהו צאן ברזל אמר לו האיך הרי מאה צאן עשויות עליך במאה דינרים וולדן וגיזתן וחלבן שלך ואם מתו חייב אתה באחריותן ואתה מעלה לי סלע מכל אחת ואחת באחרונה משלך הר"ז אסור [שם דף ס"ה] משכרת אשה לחברתה תרנגולת לישב על הבצים בשני אפרוחים ואין בהן משום ריבית, שנינו [דף ע"ב] אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה, [בברייתא שם] כיצד היה השער לחטי' קבוע בשוק ארבע סאים בסלע הר"ז פוסק עמו על מאה סאין ונותן לו כ"ה סלעים ואם יתן לו מאה סאין של חטים לאחר זמן בעת שיהו החטין סאה בסלע אין בזה ריבית כלל אע"פ שלא היה למוכר חטין כלל בעת שפסק, בד"א כשלא היה לו כלום מאותו המין שפסק עליו אבל אם היה למוכר מאותו המין כלומר אע"פ שלא נגמרה מלאכתו הרי זה מותר לפסוק עליו אע"פ שעדיין לא יצא השער [במשנה דלעיל] כיצד היה הוא תחילה לקוצרים הר"ז פוסק עמו על החטין אע"פ שעדיין הן גדיש, ופוסק על היין משיבצור הענבים ויתנם בעביט, ועל השמן משנתן הזתים במעטן וכן כל כיוצא בזה רק שלא יהא מחוסר שלש מלאכות [שם דף ע"ד] כגון גדיש לח שמחוסר הנחה בשמש כדי שייבש ודישה וזרייה, בזה אינו פוסק עליו אא"כ יצא השער וכן כל כיוצא בזה, ודווקא כפי השער פוסקין אבל לזלזל אצלו באין לו אסור, כמו שאומר שם רב נחמן [בדף ס"ג וע"ש בתו'] האי מאן דיהיב זוזי לקיראה פי' מוכר חלות שעוה וקאזלי ארבעה בזוזא ואמר ליה יהיבנא לך חמשא חמשא בזוזא, איתנהו גביה שרי ליתנהו אסור דטרשא בדבר שדמיו ידועין אסור כמו שבארנו למעלה [שם בדף ע"ב] אמר רבי יוסי אמר רבי יוחנן ואין פוסקין אלא על שער של דורומוס הוא איטליז רב וגדול של מדינ' אע"פ שאינו גדול כשער הבא על ידי אוצרו' שנפתחו וספינות הבאות דרך הנהר, אבל בשוק של עירות אין פוסקין שאין שערי' שלהן נמשך וקבוע ויש גאונים שפוסקין כרבי יוחנן, אבל נראה שאין הלכה כרבי יוחנן וראייה דאמר רב [שם דף ס"ג] עושין אמנה בפירות פיר' המוכר יכול לקיים נאמנותו לשלם פירות אחר שהוקרו מאחר שפסקו עליו אחר שיצא השער ואין עושין אמנה בדמים פי' אין יכול לקיים נאמנות לשלם דמי הפירות אחר שהוקרו דכיון דזוזי יהב וזוזי שקל מיחזי כריבית, שקבל סלע ומחזיר שתים וחולק ר' ינאי [שם] על זה ואומר מה לי הן מה לי דמיהן ועושין אמנה אף בדמים שכמו שמותר לקבל הן כך מותר לקבל דמיהן ומטעם זה משמע בהגוזל קמא [דף ק"ג וכל הסוגיא בתו' שם] דרב כהנ' יהב זוזי אכיתנא ואייקר כיתנא של רבי ינאי היה מותר ליטול את דמיו [בפ' איזהו נשך דף ס"ג וכל הסוגי' בפיר' רש"י וע"ש בתו' בד"ה ופוסקין] ואמר רבא השתא דאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן ופוסקים על השע' אע"פ שאין לו שכמו שאילו היו לו דמי המעות שמקבל שהן דחטין היה מותר לפסוק כך מאחר שיש לו הן המעות מותר לפסוק מפני שבדמי' אלו יכול ליקח. ועתה קשיא מה משמיענו רבא מתניתי' היא [היינו מתניתין דלעיל] יצא השער פוסקין אלא בא לחדש שאף בשער של עיירות פוסקין, והלכה כרבא שלמד כן כר' ינאי רבו של ר' יוחנן שפוסק שם [בדף ס"ה] כמותו בד"א בפוסק על חשבון הסאין כאשר בארנו אבל בפוסק על חשבון המעות שאמר לו הא לך כ"ה סלעי' ותפרנסני מדי חדש בחדשו כל השנה צריך לפסוק עמו כשער הגבוה שאם יוזלו יותר משער של עכשיו שיתן לו כשער הזול של אמצע השנה או סופה [שם דף ע"ד] אבל אם לא פסק עמו כשער הגבוה והוזלו נותן לו כשער שהיו שוין כשנתן לו המעות ומי שיחזור בו מקבל מי שפרע [שם] רש"י פירש דפוסק על שער הגבוה אכולה מתניתין קאי בד"א בפוסק על דעת עצמו אבל היה שליח [שם] לאחרים בין המוכר בין הלוקח אינו נוטל אלא כשער הזול או מחזיר הדמי' ואינו מקבל מי שפרע שהרי המשלח אומר לתקוני שלחתיך ולא לעוותי, כשם שמותר למוכר לפסוק על השער שבשוק כך מותר ללוות הפירות סתם ופורעין סתם בלא קביעות זמן ובלא קציצת מעות על שער שבשוק שהלכ' כרב הונא ור"א שאומרים כן [שם דף ע"ב] כיצד היה השער קבוע וידוע לשניהם ולוה מחבירו עשרה סאין חייב להחזיר לו עשרה סאין אף ע"פ שהוקרו החטין שהרי כשלוה ממנו היה השער ידוע ואילו רצה היה קונה ומחזיר לו שהרי לא קבע לו זמן, ואפי' לא יצא השער אם היה לו מאותו המין שלוה הר"ז מותר ללוות סתם בלא קביעות זמן ופורעין סתם [היינו כר' יצחק שם דף ע"ה] ואפי' לא היתה לו אלא סאה בלבד לוה עליה כמה סאין, היתה לו טיפה אחת של שמן או יין לוה עליה כמה גרבי יין או שמן [כן הוא במיימוני פרק י' דמלוה ולוה וכן נכון לפי שיטת הספר אכן בכל הספרים או לא וצ"ע] לא היתה לו מאותו המין כלום ולא יצא השער הר"ז אסור ללוות סאה בסאה עד שיעשו דמים' אם לוה ולא עשאם דמים והוזלו [שם] מחזיר לו הפירות במדה שלוה או במשקל ואם הוקר נוטל דמים שהיו שוים בשעת הלואה, אע"פ שיש לו מאותו המין או שיצא השער הר"ז אסור ללות סאה בסאה עד זמן קבוע אלא לוה סתם ופורע באיזה זמן שיפרע דתנן [שם] לא יאמר אדם לחברו הלויני כור חטין ואני נותן לך לגורן אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח, כשם שאסרו חכמי' ללוות סאה בסאה כך אסרו ללוות כסף בכסף וזהב בזהב וכל דבר שאין תורת מטבע עליו כדמוכח בב"מ [דף מ"ד] וגם דינרי זהב בדנרי זהב אומר שם שאסור ללות דחשיב פירי אלא אם כן אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח, [שם דף ס"ו] וכן מטבע שפסלו המלך ואין נמכר אלא במשקל חשוב פירי ומה שזהב נחשב פירי זהו לגבי נפשיה או לגבי כסף דחריף כדמסיק שם [בדף מ"ד] אבל לגבי כל מטלטלין חשוב מטבע דק"ל [שם דף מ"ה] אין דינר זהב קונה טלית אין מעמידין מלוה על גבי פירות באין לו אפילו יצא השער דתני רבי אושעיא [ב"מ דף ס"ג] הרי שהיה נושה בחבירו מנה והלך ועמד על גרנו ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהן חיטין אמר לו חיטין יש לי שאני נותן לך צא ועשאם עלי כשער של עכשיו יש לו מותר אין לו אסור מדקתני כשער של עכשיו אלמא כיצא השער מיירי ואפי' הכי קתני אין לו אסור וק"ל כרבי אושעיא שהרי מעמיד סתם משנה כמותו [שם וסתם מתניתין בריש פירקא] :