מצוה:לא להכות אב ואם
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת.
(שמות כא, טו)
הזהיר מהכות אב ואם. ולא התבארה גם כן אזהרה מבוארת מזה, אבל זכר העונש ואמר "ומכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, טו). ולמדנו אזהרה למכה אביו על דרך שלמדנו אותה למקלל אביו, וזה כי כבר התבאר במצוה ש' שאנו מוזהרין על כל איש שלא להכותו ואביו בכלל.
ולשון מכילתא: "ומכה אביו ואמו וגו'", עונש שמענו, אזהרה מניין? תלמוד לומר "ארבעים יכנו לא יוסיף" (דברים כה, ג). והרי דברים קל וחומר, מה אם מי שמצווה להכותו הרי הוא מוזהר שלא להכותו, אביו ואמו שאינו מצווה להכותו אינו דין שיהא מוזהר שלא להכותו.
והעובר על לאו זה, כלומר שיכה אביו או אמו במזיד ויוציא מהם דם, הרי זה חייב חנק. והתבארו דיני מצוה זו בסוף סנהדרין.
שלא יכה הבן האב והאם, ואפילו אם הם יכו אותו הכאה רבה, בכל זמן שלא ישאו נפשם להמיתו, שנאמר "ומכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, טו). ואף על פי שלא הזהיר הכתוב בפירוש על זה שיאמר אל תכו האבות אלא שכתב ענש המכה אותם, ודרך הגמרא לעולם לשאל בענין כזה ולומר: ענש שמענו, אזהרה מנין? גם בזה יש לנו אזהרה, שהרי אנו מוזהרין (מכות ט.) על כל איש מישראל שלא להכותו, שכתוב במי שנתחיב מלקות "ארבעים יכנו לא יוסיף" (דברים כה, ג). וכל שכן למי שלא נתחייב, והאב בכלל ישראל הוא ואזהרתו מהכא. ואף על פי שלאו זה דלא יוסיף נחשב ללאו בפני עצמו, מכל מקום הרי כלל בידינו שכל שיש בו כרת או מיתה יש בו לאו חוץ מפסח ומילה, ובהכאת אב ואם הרי יש בו כרת בלא עדים ומיתה בעדים, ועל כן יש לנו לומר על כל פנים שנלמד האזהרה בו מקרא דלא יוסיף אחר שלא מצאנוה במקום אחר, ותהיה עקר האזהרה לישראל ובכללה נלמד למכה אב ואם.
וענין חיוב המיתה במכה אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פה:) שהוא כשהוציא מהם דם דוקא, מה שאין כן בשאר כל אדם, שאפילו הוציא מהן דם נתן לחיוב ממון.
משרשי המצוה ליסר הנבלים והמוסרים שהרימו יד במי שהביאם לעולם ברצון האל ועשה להם כמה טובות "ומלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).
דיני המצוה כגון מכהו לאחר מיתה שפטור, והכהו על אזנו וחרשו שחיב מיתה שאי אפשר שלא תצא טפת דם בפנים, והעושה בו חברה לרפואה שפטור, ולכתחלה לא יעשה לו רפואה שמביאה לחברה אם אפשר על ידי אחר, ודין שתוקי (פ"ה מהל' ממרים הי"ד) שחייב על אמו ולא על אביו, ודין גר שהורתו שלא בקדשה שאין חיב בשניהן, ודין גר שאסור לו להכות אביו גוי [מ]דרבנן, ודין מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים מפרסמים שפטור על הכאתן עד שיעשו תשובה, אבל אסור הוא מכל מקום אפילו קדם תשובה, ולכל אין נעשה הבן שליח בית דין ליסר אביו חוץ ממסית, ויתר פרטיה בסוף סנהדרין.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות וטומטום ואנדרוגינוס. והעובר עליה והכה אותם הכאה שיש בה חבורה בעדים והתראה מיתתו בחנק, ובלא חבורה חייב עליהם כשאר כל אדם, שהמכה חברו הכאה שיש בה תשלומין שוה פרוטה משלם ואינו לוקה. ואם אין בה תשלומין של שוה פרוטה, לוקה ואינו משלם, שהלכה היא (כתובות לו:) אין אדם מת ומשלם, וכן אין לוקה ומשלם.
אזהרה למכה אביו ואמו בכלל אזהרה לא יוסיף שהוא לאו דהואיל והוא מוזהר שלא להכות שום אדם מישראל, הרי אביו ואמו בכלל. וכבר כתבנו למעלה [בל"ת רצ"ט] לאו זה ופירושו וכן לאו של מקלל [לעיל בל"ת ר"ט] הוא ופירושו. מ"מ נחשבים מקלל אביו ואמו ומכה אותם שני לאוין בפני עצמן, הואיל וחייבין עליהן מיתת בית דין. כי אפי' לא מצינו שם שום אזהרה, המיתה או הכרת היא האזהרה. וכן המבר' השם, מזה הטעם נחשב לאו בפני עצמו. [עי' לעיל בל"ת ט"ו] אע"פ שאזהרתו מאלהים לא תקלל שלמדנו גם ממנו אזהרה למקלל דיין.
[כדאמרי' בקדושין דף ל"ה השוה הכתוב אשה לאיש וכו'] בין איש בין אשה, המכה אביו ואמו מיתתו בחנק, שנאמר מכה אביו ואמו מות יומת ומיתה [פרק הנחנקין דף פ"ד] האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק. ושנינו בפ' הנחנקין [דף פ"ה כל הסוגי'] המכה אביו ואמו אינו חייב מיתה עד שיעשה בהם חבורה והמכה אותה לאחר מיתה פטור וזה חומר שבמקלל מבמכה שהמקלל לאחר מיתה חייב סקילה וכגמרא דורש כל זה מן המקראות ומקשה שם וליתני נמי חומר במכה מהמקלל שהמכה נפש ענש בו בשלא בעמך כבעמך מה שאין כן במקלל שנ' ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומתרץ קסבר מקשי' הכאה לקללה, וכן שנינו ביבמות [דף כ"ב] מי שיש לו אפי' בן ממזר חייב על קללתו ועל הכאתו ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרי' ומקשה שם איקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומתרץ כשעשה תשובה.
ואע"פ שיש מחלוקת בדבר זה בברייתא [בפ' הנחנקין דף פ"ה] אי מקשינן הכאה לקללה אי לא סתמי המשניות עיקר כדאיתא ביבמות, [דף מ"ב] אבעיא להו [בפ' הנחנקין דף פ"ד] בן מהו שיקיז דם לאביו רבי חנינא אמר מותר דכתיב ואהבת לרעך כמוך ואע"פ שמותר לכתחילה לא יעשה אלא אם כן אין שם שיקיז לו ומצטער כמו שאומר בסנהדרין [דף פ"ד] רב פפא לא שביק ליה לבריה למשקל ליה סלוא פיר' קוץ התחוב בבשרו שמא יחבול בו, מר בריה דרבינא לא שביק ליה לבריה למיפתח ליה בעותא פירוש מורסא ואע"פ שאמר שבאדם רשע אין מתחייב הבן מיתה על הכאתו ועל קלקלתו מ"מ אסור לו לעשות כן דתנא דבי רבי ישמעאל [שם דף פ"ה] לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו.
הורו הגאונים שמי שנתחייב שבועה לבנו אינו משביעו בשבועת האלה כמו שרגילים להחרים באלה ובנידוי בשמתא וכיוצא בזה שהר"ז בא לקללת אביו אלא משביעו שבועה שאין בה אלה. ולא על ההכאה והקללה בלבד הקפידה תורה אלא אפי' על הבזיון שכל המבזה אביו ואמו אפי' בדברים ואפי' ברמיזה הר"ז ארור מפי הגבורה שנ' ארור מקלה אביו ואמו וגו' הרי הוא אומר עין תלעג לאב, ותבוז ליקהת אם פי' לקיבוץ קמטים שבפניה.