לדלג לתוכן

מפרשי רש"י על בראשית כד יד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


| מפרשי רש"י על בראשיתפרק כ"ד • פסוק י"ד |
א • ב • ז • ח • י • יד • טז • יז • כא • כב • כג • כד • כה • כט • לא • לב • לג • לו • לז • לט • מט • נ • נב • נה • נז • נח • סב • סג • סד • סו • סז • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית כ"ד, י"ד:

וְהָיָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֙יהָ֙ הַטִּי־נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֙חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק וּבָ֣הּ אֵדַ֔ע כִּי־עָשִׂ֥יתָ חֶ֖סֶד עִם־אֲדֹנִֽי׃


רש"י

"אותה הוכחת" - ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי ליכנס בביתו של אברהם ולשון הוכחת ביררת אפרוביש"ט (בלע"ז דו האסט בעשיעדען)

"ובה אדע" - לשון תחנה הודע לי בה

"כי עשית חסד" - אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו אדע כי עשית חסד (ב"ר)


רש"י מנוקד ומעוצב

אוֹתָהּ הוֹכַחְתָּ – רְאוּיָה הִיא לוֹ, שֶׁתְּהֵא גּוֹמֶלֶת חֲסָדִים, וּכְדַאי לִכָּנֵס בְּבֵיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. וּלְשׁוֹן "הוֹכַחְתָּ" – בֵּרַרְתָּ, אפרובי"ר [aprover = להראות בבירור[1]] בְּלַעַ"ז.
וּבָהּ אֵדַע – לְשׁוֹן תְּחִנָּה: הוֹדַע לִי בָּהּ.
כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד – אִם תִּהְיֶה מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְהוֹגֶנֶת לוֹ, אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד.

מפרשי רש"י

[ט] ביררת. ואם תאמר היאך ניחש אליעזר עבד אברהם, ותרצו התוספות (חולין דף צה:) שלא נתן הנזמים תחלה, אלא שאל תחלה ואחר כך נתן הנזמים. ולא ידעתי מה הועילו התוספות בתירוץ זה, דסוף סוף היה סומך על ניחוש שלו שהאשה אשר תשקה אותו יקח אותה ליצחק, ואם לא רצתה להשקותו לא לקח אותה, הרי על ניחוש שלו היה סומך, ולא היה הניחוש בשביל הצמידים שיתן, אבל הניחוש היה בשביל שיקח אותה אשר תשקה אותו, ואין לומר דדעתו היה שאף אם לא תשקה אותו שיקח אותה - שזה דבר אינו כלל, דאם כן למה עשה הניחוש, ונראה אלי דלא הוי כהאי גוונא ניחוש, דהא אפילו בלא ניחוש שלו ראוי שיקח אליעזר אשה זאת - כיון שהיא גומלת חסד ראויה לביתו של אברהם (רש"י כאן), וכן גבי יונתן בלא ניחוש שלו ראוי הדבר, שאם יאמרו הם "עלו עלינו" (שמואל א י"ד, ט') - מאחר שאומרים עלו אלינו אם כן יראים הם ולכך לא ירצו לבא אליהם, ואם כן אפילו סומך עליו לגמרי - אין זה ניחוש, כיון שבלא ניחוש ראוי הדבר בעצמו. ואין אסור הניחוש רק כאשר בלא ניחוש אין כאן שום טעם לדבר ההוא, ובודאי כהאי גוונא ניחוש הוא. ומה שאמרו (חולין דף צה:) 'כל ניחוש שאינו כניחוש של אליעזר עבד אברהם אינו ניחוש' - לא שהיה זה ניחוש, אלא שכך אומר - שכל מי שאינו סומך עליו כמו שסמך עליו אליעזר - אינו ניחוש כלל. העולה - לא היה זה ניחוש. ודבר זה נראה לי ברור שלא היה זה הוכחה לניחוש. ועוד נראה דשאני הכא מפני שהיה לדבר מצוה; גבי יונתן - מצוה היה להציל את ישראל, ואליעזר עבד אברהם - מצוה להביא אשה הגונה ליצחק, ולפיכך לא נאסר לו: [י] לשון תחנה. דאם לא כן מנא ידע שודאי כך יהיה, אלא רוצה לומר 'הודע לי בה' - דרך תחינה אמר:

בד"ה ובה אדע לשון תחינה נ"ב ול"נ דאל"כ היה מנחש ממש וחשב אותו לידיעה ממש אינה כוזבת לכך פי' לשון תחינה ודוק מהרש"ל:

  1. ^ רש"י רוצה לקרב בתרגומו את המשמעויות השונות של השורש "וכח". ר' לעיל (מס' 3017) "ונכחת" esprover. ועיין באוצר הלעזים מס' 1080.