לדלג לתוכן

מלבי"ם על תהלים יט

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"למנצח", יבאר כי כבוד ה' יתגלה בעולמו ע"י שני מחזות, ע"י העולם אשר ברא נשיגהו בדרך החקירה והעיון, וע"י התורה נשיגהו בדרך הנבואה וההופעה האלהית, ויבאר שיש יתרון לגילוי כבודו מציאותו והשגחתו ומעשה ידיו ע"י התורה מעל העיון והמחקר בששה ענינים:  

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"השמים מספרים כבוד אל", השמים כולל כל הגרמים השמיימים אשר בעולם הגלגלים, והרקיע שם מיוחד אל מקום עליית האדים, ששם יתהוה המטר והברד ועד שם יגיע גבול הארץ וראוי לנשימת כל בע"ח, ומשם ולמעלה יתחיל גבול השמים וכל בע"ח לא יתקיים שם, כמו שכן דעת המורה וההולכים לשטתו בפי' שם רקיע, ויש הבדל בין כבוד ה' ובין מעשה ידיו, שהכבוד יחויב לו מצד שהוא בורא כל בראשית הבריאה והוא סבת כל הנבראים. וזה יספרו השמים, שכל הרואה הבנין הגדול הזה והמאורות אשר בו ידע שיש בורא יחיד אשר ערך הכל ביכלתו וחכמתו, אולם לא נוכל לדעת מזה שהוא עדיין עוסק בבריאה ומחדש בכל יום מעשה בראשית ושהוא המנהיג את העולם, וזה נודע מן הרקיע שמפלאי המטר וההשגחה הנמצא בו נודע שהוא עדיין עוסק ופועל ומכין לארץ מטר ומצמיח הרים חציר, ואמרו חז"ל מעשי ידיהם של צדיקים מי מגיד, הרקיע, שע"י שיבא המטר ע"י תפלת הצדיקים, והקב"ה מביאו בעתו בכ"מ לפי הצורך אל כל מדינה במקום תכונתה לפי הזמן והמקום, נודע השגחת ה' ופעולתו בעולמו, ויש הבדל בין "ספור להגדה" שהמגיד יגיד דבר חדש הנוגע לחברו, וזה "מגיד הרקיע" שמודיע בכל עת מעשי ידי ה' המתחדש בבריאה לצורך ישוב בני אדם, אבל ספורי השמים הם מדבר עבר שה' ברא הכל בששת ימי המעשה, שזה כמספר דבר שכבר היה לעולמים שאינו נוגע לנו בהוה:

ביאור המילות

"מספרים, מגיד". ההגדה הוא בדבר חדש שחברו רוצה לדעתו (עמ"ש לקמן קמ"ה ו', איוב י"ב ח'), וההבדל בין שמים ורקיע כן הוא דעת גדולי המפרשים:
 

פסוק ג

לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"יום", הנה משלשה דברים נוכל לברר על דבר שהוא מפעולת פועל בכונה ולא נפל על צד הקרי וההזדמן,
  • א) מצד הריבוי שהמקרה לא יהיה רק למעט,
  • ב) מצד החכמה אם נעשה בשלימות, כי דבר הבא במקרה לא יבא בשלימות וביושר כראוי,
  • ג) מצד התכלית שהמקרה לא תפנה אל איזה תכלית שאם יפנה אל תכלית אינה מקרה, וכמ"ש כ"ז הפילוסוף (בס' השמע מאמר ב'), וכן באר פה איך נודע כבוד אל מן הבריאה הכללית,
  • א) מצד הריבוי, שהגדה זאת מתמדת בזמן כי "יום ליום יביע אומר", ובאשר ביום יראו כל אדם מעשי אלהים והוא יביע אומר ויספר את גבורתו, ובלילה שאז עת דממה והטבע כולה תשים יד לפה, אז הוא עת המחשבה שאז יחשבו ויעיינו על מה שראו ושמעו ביום ויוציאו ממנו דעת אלהים, ועז"א "ולילה ללילה יחוה דעת", ובאשר כל יום יגיד אומר חדש מהחדושים האלהיים אשר יעשו בכל יום ויום, כן בכל לילה יודעו להם התגלות חדשות מפועל אלהים ומעשהו ישכילו, וגם ר"ל שהימים תמיד סמוכים זה לזה וכן הלילות, כי היום וכן הלילה סובב ומתגלגל תמיד סביבות הכדור עד שבכל רגע יגיד יום החולף אומר ליום הבא לרגלו ונכנס תחתיו, וכן לילה ללילה, בענין שהריבוי הזה מתמיד ומתרבה בכל זמן:

ביאור המילות

"יביע". דברים הנוזלים מן המבוע, והושאל אל הדבור הנובע ומתרבה מעצמו, "יחוה". ענין גילוי חדשות בעניני מדע.
 

פסוק ד

לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אין", והגדה זו אינה בלחש, כי אין אומר שהוא מאמר שלם, וגם אין דברים שהוא גם דבורים יחידים, אשר "בלי נשמע קולם", שכל אמירה וכל דבור היוצא מאת הטבע ופליאותיה המתחדשות כל רגע להעיד על כבוד של יוצר, קולם נשמע מקצה הארץ ועד קצהו, וכל שיח וכל רמש וכל תנועה המתהוה בעולם יתן קול עז ויכריז בקול גדולת הבורא וחכמתו:

ביאור המילות

"אומר, דברים". אומר הוא מאמר שלם, ודבר יפול גם על מלה אחת כמ"ש בחבורי התו"ה (ויקרא ס' ג'):
 

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בכל", וגם שהגדה זו אינה מיוחדת במקום פרטי כי היא מתפשטת בכל המקומות שאף "בכל הארץ" הבלתי מיושב "יצא קום", כי הקו אשר נטה הבורא ית' על בנינו הכללי התפשט על כל הארץ והיא מכלל הבנין ותלויה על בלימה נמשכת בקו המושך בין השמים הסובבים ומושכים אותה מכל צד במאמרו של בורא כל, "ובקצה תבל" שהוא החלק המיושב שם יצאו "מליהם", כי שם כל הברואים והנמצאים ימללו מלים ויגידו חכמת אלהים ותכונתו. - "לשמש" עתה יתחיל לבאר איך נעשו בחכמה ובתכלית השלימות, הנה "לשמש שם אהל בהם" שממנה יצא האור והחיים לכל הגרמיים אשר תחתיה וביחוד אל כדור הארץ, שהיא תתן אור וחיים בין לצמחים בין לבע"ח, וה' ערך מהלכה בחכמה נפלאה עד שיתפשט אורה בכל כנפות הארץ, כי.

ביאור המילות

"ארץ, תבל". הבדל מבואר בכ"מ שתבל הוא החלק המיושב, ויש לפרש שקום ומליהם יוצא אל השמש שכולם מקבלים השפעתם ממנה:
 

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"והוא", השמש הולך בשני מהלכים מתנגדים,
  • א) הילוך היומי שיסבב בכל יום ממזרח למערב,
  • ב) הילוך השנתיי שיסבב בכל שנה ממערב למזרח, וסיבוב זה אינו על קו משוה היום רק נוטה מן המשוה לצפון ולדרום יותר מכ"ג מעלות, שכשהוא בר"ח ניסן בראש מזל טלה יטה יום יום דרך הגלילים עד ראש סרטן ואז ישוב ללכת למאזנים ומשם לגדי, ולא ישנה מהלכו מגליל אל גליל אף כחוט השערה, ויאמרו הקדמונים כי הילוך השמש העצמי הוא ממערב למזרח רק שגלגל היומי מכריחו בכל יום ומוליכו סביב כדור הארץ ממזרח למערב, ועל המהלך ההכרחי שילך בכל יום אמר "והוא כחתן יוצא מחופתו", שיציאת החתן מן החופה הוא בהכרח, ועל המהלך העצמי שילך בכל שנה אמר "ישיש כגבור לרוץ ארח", שהוא מה שילך ברצונו שלא עפ"י הכרח, ובאשר מהלך זה השנתיי לא ילך על הדרך הגדול הקבוע שהוא על קו המשוה, רק על הארח שהוא מן הצד שהוא על גלגל המזלות, אמר לרוץ ארח, שהארח הוא ההולך מן הדרך הגדול אל הצד לכפרים ואינו קבוע כ"כ, ועי"ז.

ביאור המילות

"ארח", מבואר בכ"מ שהוא קטן מן הדרך:
 

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מקצה השמים מוצאו", הגם שיוצא מקצה השמים אינו הולך על קו המשוה בישר, רק "ותקופתו על קצותם" יקיף אל הקצוות שהוא לצד צפון ולצד דרום, וזה מורה על רוב החכמה שאם היה הולך תמיד על קו המשוה לא היה אפשר לישוב הארץ כי על מסלול השמש בקו המשוה היה החום בוער מאד, ועל גלילות צפון ודרום לא היה חום השמש מגיע שם כלל, אבל ע"י שהולך ומקיף לצדדי הקצוות "אין מקום נסתר מחמתו" שחום השמש מתפשט על כל הקצוות וכל הארץ ראויה לישוב, ובזה מתבאר החכמה וגם התכלית שלא תהו בראה, וכ"ז עדות על פעולת פועל חכם:  

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"תורת", אחר שספר איך ניכר כבוד ה' וגדולתו ע"י העולם, יאמר, כי עוד יש הגדה אחרת המכרזת מפלאות תמים דעים אשר לה יתר שאת על ההגדה הראשונה של העולם, בששה דברים, נגד ששה חלקי התורה אשר התפלל עליהם במזמור של תמניא אפי, שהם תורה עדות פקודים מצות חקים ומשפטים כמו שבארנו שם, ועל החלק הנקרא תורה שהוא ילמד לנו יסודי האמונות בין בעיונים האלהיים בין בעניני הנבואה, אמר שלה יתרון על מה שישיגו בעלי העיון בחקירותיהם ע"י ההגדה הראשונה של העולם, שהתורה שנשיג ע"י הגדה הראשונה אינה תמימה, כי לא תלמד לנו רק שיש בורא כי אין נברא בלא בורא, אבל לא אם העולם קדמון או מחודש, ואיך נברא אם מן האפס המוחלט או מן חומר קדום, ולא נדע ממנה ההשגחה והנבואה תורה מן השמים ודבקות ה' בעם קרובו, אבל "תורת ה'" היא "תמימה", בלי שום חסרון, כי תלמדנו כל חלקי הדעות והאמונות, וגם שהגדה הראשונה לא תלמד אותנו מענין הנפש ורוחניותה והשלמתה ואיך תשוב אל ה' אלהים, אבל תורת ה' "משיבת נפש" אל צרור החיים.

"עדות" החלק ממנה שנקרא עדות, והוא חלק הספורי שבתורה, נבדלה מן ספורי החכמים אשר בדו לעצמם להלביש בם עיוניהם, שרובם בדויים ולמשל בלבד, אבל "עדות ה' נאמנה" כי גם מלבושי התורה והספורים שלה חוץ מכונתם הפנימית והסודות הצפונים בהם הם אמתיים כפשוטם, ותחת שעדות הפילוסופים אשר יעידו על מה שהעלו בחקירותיהם לא יבינום רק החכמים בעלי העיון, אבל ספורי התורה ועדותה "מחכימת פתי", שגם הפתי יראה ממעשה דור המבול והפלגה וסדום וכדומה עונשי ה' את הרשעים וממעשי האבות וקורותיהם השגחתו על הצדיקים, ומעניני יצ"מ וכל הנזכר יראה שהשם ב"ה משדד הטבע ומפליא נס להתנוסס, וממעמד הר סיני יכירו אמתת הנבואה ותורה מן השמים וכדומה:

ביאור המילות

(ח-ט) "תורת עדות פקודים מצות". התבאר הבדלם לקמן (סי' קי"ט):
 

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"פקודי ה'", החלק של המצות הנקראים בשם פקודים, שהם מיוחדים לזכר ע"י דברים אמוניים (כמו המועדים על יצ"מ) או במדות (כמו מצות פריקה וטעינה פאה ומתנות עניים וכדומה), נבדלים מן הפקודים כמוהם שעשו בני אדם עפ"י הסכמתם שאינם ישרים, אבל "פקודי ה' המה ישרים" שנעשו עפ"י היושר והצדק, וגם שפקודי ב"א אינם משמחי לב באשר אין רצוף בם תכלית נכבד שהוא המשמח לב עושהו בידעו התועלת שיגיע מן המעשה, אבל פקודי ה' הם "משמחי לב" עושיהם. - "מצות ה'" החלק המיוחד בשם מצוה שהוא רוב המצות שבתורה, נבדלו ממצות אנשים, שהם הולכים חשכים ואור השכל לא נגה עליהם, אבל "מצות ה' ברה" שכולם יש להם טעמים נכונים להישיר הדעות ולאושר הנפשות, וגם היא "מאירת עינים" שהם החושים, כי ילמדוהו רחמים וחנינה ונדיבות וכל המדות הטובות אשר יעשה וחי בהם בחיי העולם הזה:  

פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"יראת ה'" הם חלק החקים שבתורה שאין להם שום טעם רק שהם גזירת מלך ואנו צריכים לעשות אותם מפני יראתו כעבד שעושה מצות אדוניו מבלי ידרוש טעמם ונמוקם, כמ"ש ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו, יש בהם הבדל מן החקים שתקנו האנשים שרובם הם טמאים, כמו כל התועבות שעשו לע"ג, מזנות ושריפת הבנים שהיה מפני יראת הע"ג, ויראת ה' היא טהורה, וכן יראת ההבל אינה מתקיימת כי היו מחליפים חקיהם תמיד באחרים כנודע, אבל יראת ה' עומדת לעד, "משפטי ה'" הוא חלק המשפטים שבתורה נבדלו מן המשפטים אחרים שהם אינם אמת כי א"א לשכל האדם לשער לא אמתת המשפט לפי הצדק ולא העונשים המגיעים לעוברים שיהיה במדה ובפלס לפי החטא, ולא להסכים הצדק הנמוסי והדתי עם הצדק הטבעי, ולא שיסכימו המשפטים זה עם זה, אבל משפטי ה' "צדקו" יחדיו אין סתירה ביניהם, ולא מהם אל הצדק הטבעי:  

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"הנחמדים", ואומר כי ימצאו בה גם השלמיות המדומים שהאדם רודף אחריהם, אם המועיל, שהם "נחמדים מזהב ומפז רב", ואם הערב, שהם "מתוקים מדבש ונופת צופים", שימצא בם הערב לשעתו, והמועיל אל החיים המדינים והצלחה בעוה"ז:  

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"גם", ובכ"ז גם "עבדך" שאינו רודף אחר דברים המדומים והמועיל והערב, בכ"ז "אני נזהר בהם", מצד כי "בשמרם עקב רב", שנמצא תכלית גדול בשמירתם בעצמם, שהוא אהבת הטוב שרצוף בהם עצמם:

ביאור המילות

"עקב". מציין השכר הבא באחרית המעשה, והיה עקב תשמעון:
 

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"שגיאות", אולם בקש בל יכשל מלזהר בשמירתם,
  • א) ע"י השגיאה, שהוא שגיאת העיון, שיתחלף לו לאמר על האסור מותר שזה גדר השגיאה כי "מי יבין" להנצל משגיאת השכל,
  • ב) "מנסתרות נקני", שהוא השוגג הגמור כסבור שהוא שומן והוא חלב שלא תענישני ע"ז:

ביאור המילות

"ושגיאות". יש הבדל בין "שגה". ובין "שגג". שהשגיאה היא שגיאה עיונית כסבור שחלב מותר, והשגגה הוא שגגת מעשה כסבור על החלב שהוא שומן, ובארתי זה בס' התו"ה (ויקרא סי' רמ"ג) ופה קרא השגגה בשם נסתרות:
 

פסוק יד

לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"גם", הגם שאני מובטח שלא אעבור על מצות ה' בזדון, לפעמים יתעה האדם ע"י זדים החולקים על התורה במזיד ומתעים את האדם ע"י טענותיהם, או שהם מושלים עליו ומכריחים אותו לנטות מדרך הטובים, על הראשון אמר "מזדים חשך עבדך" בל אתחבר עמהם, ועל השני אמר "אל ימשלו בי, אז איתם" אהיה תמים, "ונקיתי מפשע רב", שבודאי לא אפשע במזיד ובמרד, ולא לבד שלא אכשל במעשה, אבקש כי.

ביאור המילות

"איתם". אהיה תמים (עי' רד"ק), "רב". ענינו גדול, שהמרד היא עבירה גדולה:
 

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך", שגם הדבורים שאוציא מפי וגם מחשבות לבי יהיו לרצון לפניך, שלא אומר ולא אחשב דבר נגד רצונך: