מלבי"ם על שיר השירים ב
<< · מלבי"ם על שיר השירים · ב · >>
פסוק א
(א) "אני". הרעיה אומרת, אני דומה כחבצלת הגדלה בשרון וכשושנה הגדלה בעמקים, [חבצלת הם הצמחים ששרשם מתחת לארץ דומה לבצל שאין להם ריח חזק ועל ראשם פרח יפה מאד דרכו להפתח לפני השמש ולנטות אחריו ולהסגר בשקיעת השמש. והוא גדל ומצליח רק בשרון לפני השמש, והשושנה היא בעל ריח טוב. ודרכה להפליט הריח שקלטה בעת שקיעת השמש, ולכן היא מצלחת בגדולה וריחה בעמקים ותחת הצללים] ר"ל אני אוהבת המנוחה לשבת בשרון ולפתוח פרחי היפים לפני השמש הזורחת שם. ר"ל לתת את דודי לפני דודי הזורח כשמש בשרון בערבה ומופיע אורו עלי, ואז יתראה יפיי ופרחי היפים. אמנם אחרי שובי אל העמק תחת הצללים [שזה אצלה דמות אל חדרי שלמה ששם היא כלואה בעמקים רחוקה מן שמש דודה הזורח על פרחיה] אז אפליט הריח הטוב שקבלתי מן השמש. ואני דומה כשושנה שפולטת ריחה בעמק תחת הצללים. ר"ל שאז ירגישו בנות ירושלים שכנותי בטוב ריחי מוסרי ומדותי הטובות:
מליצה:
(א) "אני". הנפש אומרת אני דומה כחבצלת הגדלה בשרון וכשושנה הגדלה בעמקים ר"ל כי בבחינה זו אשר אפשוט שלמותי הצואים ואצא מן העמק והחורים שהיא השכונה בגויה אל השרון להתחמם נגד אור השמש הגדול שהוא אור ה' הזורח עלי אני דומה כחבצלת השרון שפותחת פרחיה כפתוריה וקנותיה לבלוע אור השמש ותטה אחריו ואז תתראה ביפיה והדרה, כן עת תזרח עלי השמש האלהות תתפשט הנפש ותוציא פרחיה הרוחנים ותגלה זרועיה שהיא האלהות הצפון בה ואז תתראה בהדרה והוד תפארתה. אולם בסור כבוד ה' מעליה ובהשקע השמש הגדול שאז תסגר פרחיה ותקמץ פיה וזרועיה האלהיים מתקבצים אל תוכה לא יתראו החוצה והיא תשוב אל העמק שהיא הגויה אז תפלט הריח הטוב והרוחניות שקבלה מן האור הגדול ושכניה שהם כחות הנפשיות הנתלות בחומר בנרדי בשמיה יתבשמו וישימו בכליהם ללמוד ממנה דרכי ה' והנהגתו חכמתו וחסדיו ואז תדמה כשושנת העמקים אשר תפלט ריחה תחת הצללים [ובזהר אמור דף ק"ז: בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעיא לאזדווגא במלכא אקרי חבצלת בתר דאזדווגת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה דכתיב שפתותיו שושנים שושנת העמקים דהיא שנית ומשניאת גונאה זמנין לטב וזמנין לביש]:פסוק ב
(ב) "כשושנה", [תשובת הדוד] אמנם את דומה בין בנות ירושלים כשושנה בין החוחים. שהעץ שהשושנה גדלה עליו מלא חוחים. ועת תתערב ביניהם ינקבוה וישחיתוה. וצריך שתשא ראשה עליהם בל תתערב עמהם כן צריכה את להשמר בל יפתוך בנות ירושלים אל אהבת שלמה:
מליצה:
(ב) "כשושנה" (תשובת הדוד העליון ב"ה) אמנם את דומה בין בנות ירושלים ר"ל בין כחות הגויה כשושנה שהעץ שהיא גדלה עליו מלא חוחים וצריך שתנשא ראשה עליהם בל תתערב עמהם כי אז ינקבוה החוחים כן כחות החומריות אשר הנפש תנשא עליהם הם כחוחים המנקבים את השושנה הקדושה עת תתערב בחברתם וישחיתו יפיה ותפארת קדושתה וצריך שתתנשא עליהם ולא תתערב בחברתם. [ובר"מ פ' תצא דף רע"ח ואם לא אלא דאשתכח כל איברין דגופא מליא חובין ולא אשתכח אבר לשרי עלה תורה ומצות איהי שושנה בין החוחים]:פסוק ג
(ג) "כתפוח". [משיבה הרעיה] גם אתה דומה בין הבנים כתפוח בעצי היער. שהם מסתירים אותו ע"י גובהם ורוב ענפיהם. ובכל זאת הוא ניכר ביניהם ע"י ב' דברים, א] בריחו. שלכן בצלו חמדתי וישבתי ליהנות מריחו הטוב. ב] בפריו המתוק לחכי. ור"ל לפעמים תשב בצלו בעת תצא מחדרי שלמה ותתיחד עמו ולפעמים בעת שהיא כלואה תחת צל עצי היער, עכ"פ תאכל מפריו פרי האהבה שהם מתוקים לחכה:
מליצה:
(ג) "כתפוח". (משיבה הנפש) גם ה' מצד שהוא נפש העולמות ר"ל מצד שהוא מנהיג העולמות ומניעם ומחיה אותם כנפש המניע ומחיה את הגויה שמזה הצד ידמה אל הנפש שמנהיג גופים ומניע אותם ונותן להם חיות ושפע הנה הוא בין הבנים ר"ל שנלוים לו עוד מנהיגים אחרים שהיא הטבע ומשטרי שמים וכחותיהם אשר חלק להם עד ששפע ההשגחה היורד מאת ה' נעלמת ונסתרת ומעוטפת ודומה ביניהם כתפוח בעצי היער שהם מצד גובה עציהם ורוב ענפיהם מאפילים ומכסים על התפוח שעצו קטן בערכם כן הכדורים הגדולים והגופים הסובבים על אופניהם וישימו משטרם בעולם הם מורגשים לעין. לא כן ההשגחה האלהית שהיא צפונה מן העין. והנה יש בזה ב' בחינות שלפעמים ינהיג ההנהגה השגחיית ויבטל כל כחות הטבע ולפעמים תגבר הנהגת הטבע וחקות שמים ומשטריהם עד שהדוד העליון נעלם וזה נמשך לפי מה שינהיגו הנפשות את עולמיהם הקטנים ר"ל את גוייתיהם שאם הם שוררים על גויותיהם ומנהיגות אותם הנהגה השגחיית בחיריית לפי פקודת השכל והבחירה החפשיית אז גם העולם הגדול וטבעיו יכנעו לפני השכל העליון ב"ה ויונהגו תחתיו הנהגה נסיית ואז יתחברו הנפשות עם נפש העולם ית' ואז יחזו במראות אלהים ויתנבאו כי הנבואה תתגלה אל הנביאים מזה מצד שהשי"ת הוא נפש העולם והעולמות הם מרכבתו שזה ענין המרכבה שצפה ישעיה ויחזקאל והמחזות שצפו החוזים ברוח אלהים שהם תמונת העולמות והא"ס הרוכב עליהם ומנהיג אותם בהנהגתו המופלאת לפי המדרגה שהוא ממלא כל עלמין כנודע ואז בצלו חמדתי וישבתי כי אז בטל צל אילני היער סר צלם מעליהם והנפש בצל שדי תתלונן במחזה אלהים ויהנו מריחו כי יתן רוחו עליהם ובעת שהטבעיים מתגברים בעולמות הקטנים ר"ל שהנפשות נמשכים אחרי הטבע ובלתי מושלים על טבעם ויצרם לדכא תחת רגלם כל כחות החומר אז כן יתגברו הטבעים בעולם הגדול וההשגחה מעוטפת תחת מסך הטבע והמזל ואילני היער יאפילו את התפוח בענפיהם וצלם ובכ"ז פריו מתוק לחכי פרי ההשגחה פרי קודש יהיו לנפשות הכהות למאכל ולתרופה כי ישכילו בתורתו ומצותיו בדרכיו והנהגותיו וילמדו יראת ה' ואהבתו ויאכל מפרי עץ החיים ויחיו [ובזהר האזינו מה תפוח אתפרשא בגווני על כל שאר אלני חקלא כך הקב"ה אפריש ואתרשים על כל חילין עלאין ותתאין בג"כ ה' צבאות שמו אות הוא בכל חילין דלעילא ועיין זוהר פ' לך דף פ"ה, פ' אחרי דף ע"ד]:פסוק ד
(ד) "הביאני", [הרעיה מספרת] כי אחר שדברו הדודים כ"ז לקחה דודה והביאני אל בית היין, ושם העמיד עליה את דגלו. והיא אהבה. האהבה היא הדגל שהעמיד עליה:
מליצה:
(ד) "הביאני" (הנפש מספרת) כי אחר הדברים האלה הנשגבים החל רוח ה' לפעם על נפש שלמה והוכנה אל החבור האלהי וזה קרא במליצה שהביאה אל בית היין כי היין המוזכר בכל הספר הזה ששתתה הרעיה ע"י דודה היא היין הנבואיי המשומר בענביו הסך נסך שכר לה' המשמחת הנפשות עת יחול עליהם הרוח [ובזהר ויקרא דף י"ב. אי ת"ח הוא כתיב ויין ישמח לבב אנוש ודא יינא דמנטרא דחדי לכולא ואית יינא אחרא דאיהו דינא וכו'] ודגלו וכבר הרים עלי הדגל שלו והיא אהבה שמשכני ודבקני אליו באהבתו כי האהבה קודמת אל הנשיקה וההבאה אל בית היין קודמת אל שתיית היין עצמו:פסוק ה
(ה) "סמכוני באשישות", וגביעי יין. ו"רפדוני". הציעו תחתי תפוחים נותני ריח טוב. כי אני חולת אהבה:
מליצה:
(ה) "סמכוני". עתה מבקשת שיסמכו אותה באשישי יין וירפדו תחתיה תפוחי הריח הטוב למצע ומבואר בכל הספר שהיין ימליץ השפע הנבואיית והריח ימליץ תמיד על ההשכלה ע"י החקירה והעיון שיריחו את רוחניות ה' מרחוק תבקש שיסמכו אותה באשישי היין הנבואיי, כי אחר שנפרדה מן הגויה באהבה ותשוקה אל דודה אין לה על מה לסמוך רק על אשישי יין המשומר בענביו ונסך שכר הקדש. וההשכלה ע"י הדרישה והעיון שזה מליצת התפוחים יוצע למצע תחתיה שעקר סמיכתה תהי הנבואה ואח"כ תשיג אמיתת ה' גם בדרך העיון והמחקר ע"י שנתן ה' חכמה לשלמה ורוחב לב כחול להבין ולהשכיל, כי חולת אהבה אני שנפשי דבקה בה' בתשוקה נפלאה כדמיון החולה חולת אהבה שנפשו דבוקה באהבה:פסוק ו
(ו) "שמאלו". והדוד מתחבר עמה באהבה:
מליצה:
(ו) "שמאלו" מצייר דבקת נפש שלמה ברוח העליון כמ"ש ישקני מנשיקות פיהו. והנה הנהגת ה' בדרך הטבע תכונה בשם שמאל ועלילותיו הפלאיים יכונו בשם ימין בכתבי הקדש וכן מה שתשיג הנפש ע"י הנבואה שאז יוליך לימינה זרוע תפארתו שהוא הענין הנסיי יכונה שמחבק את נפשו בימינו וזרוע עוזו וזה נגד סמכוני באשישות, ומה שישיג אח"כ בדרך ההשכלה והעיון יכונה שישים שמאלו תחת ראשה ויתמכה בהשכלתה ויאמר כי השמאל יהיה מצע תחתיו תחת לראשו כמ"ש רפדוני בתפוחים כי תהיה תחת ההשגחה הקדושה שישיג ברוח הקדש והימין שהיא ההשגה ההשגחיית הנסיית תחבקה כי היא תהיה העקר [אולם יען שההשגה השכליית תוקדם קדימה זמניית על הנבואיית ואין הנבואה שורה אלא על המוכנים לה בחכמה וביראת ה' ע"כ הקדים השמאל בסדר מאמרו]:פסוק ז
(ז) "השבעתי". [בתוך כך רדפו אחריה בנות ירושלים השומרות אותה והיא רואה אותן מרחוק] אומרת להן. אני משביע אתכן. בל תעירו ותטילו איבה באהבה זאת. [מלשון ויהי עריך]. וכן אף בל תעוררו אותה. ר"ל לא לרחק ולא לקרב, רק עד שתחפץ. לפי חפץ האוהבים והחושקים, וזר בל יתערב ביניהם, ויען שאין איש שם במדבר רק צבאות ואילות השדה. משבעת אותם באלה, הם יהיו עדים ומתרים ומודיעים השבועה הזאת:
הדוד חלף הלך לו. והרעיה הושבה אל חדרי שלמה.
ובזה נשלם השיר הראשון:
מליצה:
(ז) "השבעתי". בתוך כך התחילו כחות הגויה להתעורר מתרדמתם ולהשבית את החבור היקר הלז והנפש האלהית משבעת את בנות ירושלים שהם כחות הגויה בל ישבתו את האהבה הנפשיית ודבוקה בצור עוזה לא לרחק ולא לקרב. כי גם התעוררות האהבה הזאת באמצעות כחות החומריות היא אש זרה ואהבה בלתי נקיה מפניות חיצוניות רק עד שתחפץ האהבה בעצמה בהתעוררות הרוח להדבק ברוח אלהים. וכ"ש שלא ישביתוה ע"י שיטילו איבה בינה ובין דודה שבשמים ע"י שיפתוה אל חמדת העולם ואהבת זולתו. ויען שהנפש היא עתה במדבר חוץ מן העיר ר"ל שהתפשטה מן הגויה נפרדת מכל כחותיה כי דבקה ברוחניות ובשכל העליון ולא נמצא מליץ בינה ובין כחות הגויה רק נפש החיונית לבדה אשר עורקיה לא ישכבון והיא משלחת מעינותיה בנחלים ע"י מרוצת הדם הסובב מן הלב אל כל עורקי הגויה ואליו ישובון, והמרוץ הזה הולך במרוצה רבה סובב על כל פנות הגויה כ"ד או שלשים פעמים בשעה ונמשל במרוצתו לצבאות ואילות השדה בע"ח שמרוצתם קל מאד משבעת את כחות הגויה בצבאות האלה הרצים בל יפריעו חק האהבה:
רוח הקודש עלה מעל נפש שלמה, והיא הושבה ע"י שהקיצו כחות הגויה להסגר בבית כלא החומר כבתחלה:
ובזה נשלם השיר הראשון:פסוק ח
(ח) השיר השני נמשך עד על משכבי בלילות (ג' א') אחרי נכלאה הרעיה ימים רבים בחצר המלך, והסתיו וקצת האביב עבר והגיע ירח זיו. בא הדוד מהררי בתר ויפתה את רעיתו שתצא אחריו והיא יצאה אל הכרמים. ותשלח בנות ירושלים השומרות מאתה. ובתוך כך נתחברה עם דודה במשעול הכרמים עד שיפוח היום. ושבו הבנות. והדוד פרח הלך לו:
"קול". מצייר שהרעיה שומעת קול דודה מרחוק. ובכ"ז מכרת כי הנה זה בא, והוא מדלג על ההרים מהר להר, ומשם מקפץ מן ההר אל הגבעה שתחתיו:
מליצה:
(ח) השיר השני נמשך עד על משכבי בלילות (ג' א') אחרי נכלאה הרעיה השמיימית ימים רבים בגויה והסתיו וקצת האביב עבר והגיע ירח זיו בא הדוד אל הרעיה, הוא מליצה אל הדבור השני שדבר ה' אל שלמה בעת החל לבנות הבית בירח זיו שכבר בארנו במבוא הספר שלא היה נבואה גמורה רק דבור לפי שעה וע"ז ממליץ שהדוד העליון בא מעצמו אל רעיתו הקדושה כי נפש שלמה לא הכינה א"ע אז לנבואה, ושהיא לא יצאה אז אל המדבר להתרחק מן הגויה הרחק רב רק אל הכרמים שהם קרובים אל העיר והבנות שהם כחות הגויה נפרדו רק לפי שעה עוסקים לאחוז שועלים המחבלים כרמים שיתבאר ענינם לקמן. עד שיפוח היום, ושבו בנות החומר והדוד העליון עלה מעל נפש שלמה:
"קול". הרעיה השמיימית שומעת קול דודה העליון ובכל זה מכרת בקולו כי הנה זה בא כי הנביאים ישיגו בקול וידעו כי ה' דבר. "מדלג" מצייר חמשה מדרגות זא"ז,
- א) שמדלג מהר להר והוא מליצה על היות שכינת עוזו חוץ לעולמות (כי ההרים הגבוהים מתנשאים על הארץ והעומד עליהם הוא מנושא מן העולם הזה).
- ב) אח"כ מקפץ מן ההרים אל הגבעות שתחתיהם ויורד אל תוך העולם להיות ממלא כל עלמין:
פסוק ט
(ט) ובזה "דומה דודי לצבי או לעופר" שמדלגים על הררי בתר ועל הגבעות. משם התקרב יותר, עד שעומד אחר כתלינו. התקרב יותר עד שישגיח מן החלונות. עוד יותר עד שמציץ ומושיט ראשו אל החרך שהוא אל תוך הבית שרעיתו שם. [מציץ לשון ציץ שהוא דבר הבולט]:
מליצה:
(ט) "דומה". ר"ל ובזה דומה דודי לצבי או לעפר האילים שניהם מטבעם שאף שמתרחקים חוזרים למקומם והצבי מטבעו שבעת שרץ מביט לאחוריו כמ"ש חז"ל. וימליץ כי בבחינה הראשונה שהוא חוץ לעולמות מביט לאחוריו והשגחתו חוזרת אל השכליים העליונים ובבחינה השניה דומה כאיל שמביט לפניו אל העולם ובכ"ז דעתו לשוב למקומו ועדיין אינו משגיח בקביעות כי ישגיח רק השגחה כללית. ג) מוסיף עוד הנה זה עומד אחר כתלנו להשגיח על הצדיק ביחוד בהשגחה פרטיית ובזה יש שלש מדרגות, מדרגה א' שאינו משגיח רק על הגוף להשפיע לו כל צרכי ביתו ומחיתו ולשמרו מן הפגעים וזה במשל שעומד אחר הכותל שאינו משגיח רק על הכותל בל תפול ותחרב לא על השוכן בבית כן ישגיח על הגוף שהוא הבית ועל כתליו בל יתמוטטו. ד) מוסיף עוד מדרגה ב' בההשגחה הפרטיית שמשגיח על הנפש שהיא השוכנת בבית ובכתליו ר"ל בגוף וזה במשל שמשגיח מן החלונות שזה יביט על השוכנים בבית כן ישגיח ה' על הנפש להשכילה באמתתו אבל רק השגחה מרחוק בלא קירוב ודבוק כמביט דרך החלון שמביט על השוכן בבית מרחוק שהחלון מפסיק ביניהם, וזה במשל שישלח לה עזרו מקדש להתקדש ולהטהר ולהכיר חכמתו ושביליו ע"ד הבא לטהר מסייעין אותו. ה) מוסיף עוד מדרגה ג' בההשגחה הפרטית שיתדבק המשגיח עם המושגח וישפוך ה' רוחו על הדבקים בו ואת הקדוש והקריב אליו וזה במשל המציץ מן החרכים שמושיט ראשו לתוך החדר ומתחבר עם השוכן בו כי אז ראש המציץ תוך החדר פנימה כן ישכון כבוד תוך היכל בחירו לחבק את הנפש בנשיקות פיהו ולהכינה אל שיחול עליה רוח הקדש ושפע הנבואה לדבר עמה פנים אל פנים עד שתמשך אחריו מבית כלאה ותהיה מרכבה לשכינת עוזו:פסוק י
(י) "ענה". תחלה ענה בקול ואח"כ אמר לי קומי וצאי מחדרי שלמה:
מליצה:
(י) "ענה". תחלה ענה מרחוק ואח"כ ואמר לי מקרוב אמירה פרטית כי כן יתעלה הדבור לפי ההכנה תחלה ענה מרחוק קומי לך והכיני עצמך אל הדבור האלהי ואח"כ אמר לי לכי לך וצאי מחדרי שלמה שהיא הגויה. רעיתי יפתי עד הנה קראה רעיתי ועתה הוסיף יפתי כי קשר הריעות הוא דבר בחיריי. אבל האהבה שמצד היופי הוא מפני עצמות הנאהב ומעלת יפיו כי אחר שכבר חל עליה הרוח פעם אחת ראה אותה כי יפה היא וטובה לשכון חצרותיו ולשבוע מטוב ביתו:פסוק יא
(יא) "כי" כבר עבר הסתיו. וגם הגשם שבא אחר הסתיו, כבר חלף והלך לו בהחלט:
מליצה:
(יא) "כי הנה" כבר המשילו החכמים את הנפש לחלקת השדה אשר זרועיה תצמיח כי כמו שהשדה כחנית ומוכנת להוציא הזרע אשר יזרע בה. כן הנפש עת תעבד בעיון ובמעשה תוציא הזרעים האלהיים הצפונים בה ותעש פרי קדש הלולים וכבר דברנו בענין קרוב לזה בפירושנו לישעיה ס' כ"ח. וכבר באר במורה (פל"ב מ"א) שיקרה להשגות השכליות מפני שהם נתלות בחומר דבר ידמה להשגות החושיות, ר"ל כי מפני שהנפש נקשרה בחומר ישיגה משיגי החומר בהכרח וראינו שהכחות החומריות ישיגום העיפות והלאות, שלכן נתן ה' בטבע הבע"ח השינה והתרדמה למען ינוחו מפעולותיהם ירגיעו ויחליפו כח שע"י השינה והמנוחה יתחדש כחם כבראשונה. וטבע זו ניתן גם להצמחים שיש להם שינה קבועה להחליף כחם כידוע בחכמת הבאטאניק. והנה כן ראינו בטבע הכולל אל הארץ אשר גבל ה' בחכמתו גבולות קיץ וסתיו חום וקור, שזה דבר הכרחי לזרע הארץ וצאצאיה, כי אחר הקציר והבציר, אחר אשר הארץ תוציא צמחה והגנה זרועיה תצמיח, ילאו כחותיה וייעפו, ואם היה הקיץ מתמיד, והיתה הארץ מוציאה פירותיה בלא הפסק, היו פירותיה צנומות דקות ורזות מחולשת כח הצמיחה בההפך לשדה בחרבוני קיץ, לכן שם הבורא ית' חק לארץ שאחרי הקציר יתחילו ימי הסתיו והשלג, בו ירדמו כל כחות הטבע ויתקבצו אל תוכה, ישכבו ינוחו יגיעי כח תחת מעטפות השלג והקרח כמתעלפים, עד יגיע האביב, שאז יעורו משנתם וכחם חדש עמהם, ואז תוסיף תת כחה ביבול ובפירות שנית. וכן יהיה בכחות הנפש מצד התקשרה בחומר, שעת תוציא הנפש את פריה, והיא עת תפרח כשושנה ותוציא פרחיה האלהיים לחזות במראות האלהים, ואשכלותיה יבשילו ענבים להשיג בנבואה ורוה"ק. אז תתעלף ותרדם ימים. ותנוח בחיק הגויה, וזה נקרא לה ימי הסתיו שכחות הנפשיות עלימו יתעלם שלג, עד תחליף כח ויזרח עליה השמש האלהי שנית. והנה ראינו בטבע הארץ שאחר עבור הסתיו יתחילו ימי הגשם. כי אחר שהקודרים מני קרח יזורבו נצמתו בחום האויר, יתחילו האדים לעלות, והגשם המתהוה מהם יתחיל לרדת, ואז האויר בלתי נקי ומאפיל בעד אור השמש. וכן יהיה בטבע הנפש שגם אחר שהרגיעו הכחות הנפשיות ויחלו להתעורר משנתם, והקפיאה תמס תהלוך אז גם הכח הדמיון יתחיל לפעול פעולתו, וציורי הנפש עדיין מעורבים באדים והרהורים המאפילים בפני האור העליון הזך, עד שיטהרו העבים ויזכו המחשבות ואז גם הגשם חלף הלך לו, ועל מליצה זו אמר הדוד העליון לרעייתו, כי כבר עבר הסתיו וגם כבר חלף הגשם [וכבר כתב הרמב"ם בהקדמת המורה שיש מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם במעט הפרש ביניהם, עד שהוא כאילו היא באור תדיר וזה מדרגת גדול הנביאים ע"ה, ויש מי שיהיה לו בין ברק וברק הפרש רב, והוא מדרגת רוב הנביאים וכו'. ושלמה ע"ה הבריק לו הברק בליל חייו ארבעה פעמים, שאז זרחה השמש האלהות עליו, (בד' פעמים שדבר ה' אליו), ובין כל דבור ודבור היו לו ימי הסתיו והשלג]:פסוק יב
(יב) "הנצנים". מוסיף לאמר שגם כבר יצאו הצמחים מן הארץ, הוסיף עוד שהגיע עת הזמיר שהעופות המשוררים יתנו זמירות בימי האביב, מוסיף עוד שגם התור [שהוא מעופות הנסיעה כמ"ש ותור וסוס ועגור שמרו את עת בואנה. שדרכה להתרחק בעת הסתיו לארצות החמים ואינה שבה עד תזרח שמש ומרפא בכנפיה], גם היא שבה וקולה נשמע בארצנו:
מליצה:
(יב) "הנצנים". מוסיף עוד שגם החלו הזרעים האלהיים אשר נזרעו בנפש בעת חול עליה הרוח (שבימי הסתיו ותרדמת הנפש התעלמו והיו בה בכח) להתגלות ולצאת אל הפועל עד שנראו בארץ, מוסיף עוד שעת הזמיר הגיע ר"ל כי הנפש האלהית יש בה שתי מדרגות, א) נשמה אשר בגוף הבלתי נפרדת ממנו כל ימי חייו, ב) מדרגה גבוהה הנקראה חיה ויחידה הבאה אליו ממרום לפי מעשיו וקדושתו והיא נפרדת ממנו בעת הסתיו ותרדמת הנפש (כמ"ש זכה יתיר יהבין לי' נשמתא וכו'). והנה הנשמה במדרגה הראשונה דומה כצפור הזמיר שבעת הסתיו אינו מזמר ובכ"ז לא יתרחק ממדינתו רק תשכון כיונה בעברי פי פחת בחגוי הסלע כן בעת תרדמת הנפש והשכל תשכון בגויה והיא נאלמה ולא תשורר ואמר כי עתה כי הקיצה הנפש מתרדמתה עת הזמיר הגיע כי תשיר את שיר ה' ותתנשא בנעים זמירות הנבואה וההשכלה שהוא שיר הנפש. ומוסיף לאמר שגם קול התור שהיא מדרגת חיה ויחידה הנשפעת ממרום שעד עתה התרחקה מפני הסתיו לארץ צלצל כנפים ולמעוני שחקים עתה נשמע קולה בארצנו כי שבה לשכון כבוד ע"י התעורר הרוח הקדוש:פסוק יג
(יג) "התאנה". מוסיף כי גם התאנה חנטה פגיה, וגם הגפנים כי כבר הגיע ירח זיו שבו זיו לאילנות. וא"כ קומי לך רעיתי, ור"ל שתחלה אמר קומי לך שאין יראת נזק מפני הסתיו שכבר עבר, ועתה מוסיף קומי מפני התועלת שתקבל מן האביב והקיץ:
מליצה:
(יג) "התאנה". ר"ל כי הזרועים הקדושים הצפונים בנשמת האדם יש בהם שני מדרגות, יש שהם בה בכח ולא בפועל והם דומים לזרעים שבימי הסתיו יתעלמו לגמרי ולא נשאר מהם רק זרעם הטמון באדמה ומוכן לצאת אל הפועל עת יזרח שמש וכן יתעלמו הכחות האלה בעת תרדמת הנפש בהחלט. ויש שהם בה בפועל ונעשו לה קנין והם דומים לעצים נושאי פרי שגם בימי הסתיו לא יתעלמו בהחלט רק יעמדו מלדת ולשאת פרי אבל בכ"ז מצבת בם. וכן הכחות האלה לא יתעלמו גם בעת תרדמת הנפש רק לא ישאו אז פרי ותנובה והם ישנים שנת החורף ובכ"ז זרע קדש מצבתה. ובזה הוסיף במליצתו כי גם הכחות האלה שהם בנפש בפועל אשר עד עתה לא עשו פרי קדש הלולים עתה ישאו פרים. והנה התאנה משל אל כחות השכל והבינה צורף דבש אמרי נועם והגפן משל אל הכח המוכן אל הנבואה ורוה"ק שכבר בארנו שהיין המוזכר בספר הזה רומז אל הנבואה. אומר כי הכוחות האלה הוציאו ציצים ופרחים ומוכנים לשאת פרים וא"כ קומי לכי רעיתי וצאי מן הגויה להדבק בעליון. ותחילה אמר קומי לכי כי אין עוד יראת נזק כי הסתיו עבר ואין מעכב בפני הנפש ועתה הוסיף שצריך שתצא אחר שהכל פורח ונושא פריו והיא מוכנת אל התועלת הגדול שישפוך ה' את רוחו עליה. והמשורר לקח מליצותיו מן הזמן שאז היה הדבור הזה שהיה בחדש זיו בשנה הרביעית לשלמה (כמ"ש מ"א ו') ולקח משל מן השנויים שיעשה הירח הזה בתולדות האדמה אל השנויים שיעשה הגלות זיו ה' והדרו על הנפש ותולדותיה:פסוק יד
(יד) "יונתי" [רואה הוא כי הרעיה לא תוכל עתה להתרחק מן העיר, כי לא יצאה עמו אל המדבר רק אל הכרמים] ממשיל אותה ליונה החבואה בימי הסתיו בחגוי הסלע, וגם אין משוררת אז בקולה כי היא בסתר המדרגה, כאילו מחבאת גופה לבל יתראה וקולה לבל ישמע, מבקש הראיני את מראיך והשמיעני קול שירתך, ומפרש כי קולך ערב. ר"ל אם לא תצאי אל המדבר עכ"פ צאי מן המחבא למען אראך ואשמע קולך:
מליצה:
(יד) "יונתי". כבר בארנו במבוא המחברת שהדבור הזה לא היה נבואה גמורה במראה ובחזיון רק הערה נבואיית והנפש לא התפשטה אז מן הגוף לגמרי וע"ז ממשיל אותה ליונה החבואה בחגוי הסלע כי נשארה מלובשת בגופה. והנה הדבור שדבר ה' אז אל שלמה הוא הבית אשר אתה בונה אם תלך בחקתי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצותי ללכת בהם וכו'. והיה הבדל בינו ובין הדבור הראשון שדבר אליו בחלום הלילה בגבעון שאז בקש שלמה את החכמה ונתן לו חכמה ולב מבין ובדבור הזה הזהירו על שמירת המצות, לפ"ז בדבור הראשון השפיע עליו שפע חכמה ותבונה על שכלו העיוני ובדבור הזה השפיע עליו שפע יראת ה' ואהבתו על שכלו המעשי. וידוע ששכל העיוני והמעשי הם צריכים זל"ז כמ"ש אם אין יראה אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה כי החכמה קודם אל היראה קדימת הסבה כי לא עם הארץ חסיד וצריך שיקדים בשכלו העיוני לדעת את מי הוא ירא ואת החקים אשר יעשה האדם וחי בהם. אמנם היראה קודמת אל החכמה קדימת התכלית אל האמצעיים כי תכלית החכמה היא יראת ה' כמ"ש תכלית חכמה תשובה ומע"ט. ואחר שבדבור הראשון השפיע עליו חכמה ודעת בא בדבור זה להזהירו על יראת ה' ועשות מצותיו שהיא התכלית. והנה מראה הנפש הוא השכל העיוני וקולה הוא השכל המעשי. רצוני שמראה הנפש שזה מורה על עצמותה הנה עצמות הנפש היא ההשכלה שכן נקראת בפי החכמה נפש השכליית. וא"כ ע"י השכל העיוני תראה הנפש את מראה והשכל העיוני הוא ישפוט על הדברים כמו שהם נמצאים להכיר בין האמת והשקר אמנם השכל המעשי הוא ישפוט על הדברים כמו שהם ראוים להיות מה יעשה ומה לא יעשה להכיר בין טוב לרע, וזה קול הנפש כי בזה תשמיע קולה אל כל כחות הגויה לצוות אותה ולהזהירם על הטוב והרע על המצוה ועל העבירה, שע"י הקול יגלה האדם את רצונו וע"י המראה יגלה את עצמותו מה הוא, אמר ה' אל נפש שלמה הנה את כלואה בחגוי הסלע מסתרת את מראיך ובסתר המדרגה בלתי משמעת את קולך הראיני את מראיך ע"י שתשכיל בשכל העיוני אשר כבר השפיע ה' עליך חכמה בדבור הראשון וגם השמיעני את קולך ע"י שתצוה אל כחות גופך לשמור מצות ה' וחקותיו בשכל המעשי שזה הזהירו בדבור הזה ולכן הקדים הראיני את מראיך שהוא קודם בזמן אולם כאשר פירש חשיבותם הקדים כי קולך ערב, כי היראה קודמת אל החכמה בחשיבות כי היא התכלית:פסוק טו
(טו) "אחזו". עתה יספר איך התיחדה הרעיה עם דודה. והלא לא התרחקו מן העיר רק היו בין הכרמים, ושם היו ג"כ בנות ירושלים השומרות אותה, ואיך לא השביתו את החבור הלז? מספר כי הרעיה שלחה את בנות ירושלים מאתה שיצאו לאחוז את השועלים המחבלים את הכרמים, ואמרה להן אחזו לנו שועלים, כי השועלים הקטנים הסובבים בכרם הם המחבלים את הכרמים, וכרמינו הוא סמדר, אחזו אותם בל ישחיתוהו, ובתוך שהלכו הבנות לצוד את השועלים, בתוך כך נשארה לבדה עם דודה, שעז"א דודי לי וכו' [גם הסתירה תוך משכיות כסף תפוחי זהב, כי שמשון ע"י שנתנו את ארוסתו לאיש אחר ופלשתים לא מיחו בדבר, לכד שלש מאות שועלים וישלחם להשחית את הכרמים והן אלה השועלים יצאו ג"כ לחבל הכרם על שנלקחתי מדודי אישי וארוסי צאו אחזו אותם:
מליצה:
(טו) "אחזו". כבר בארנו כי בדבור זה לא התרחקה הרעיה מן העיר ר"ל לא התפשטה נפש שלמה מן הגויה כי לא היה נבואה גמורה. והפסוק הזה מצייר איך התיחדה נפש שלמה עם דודה העליון והיא עדיין בגויה ואיך לא השביתו בנות הגויה וכחותיה את הדבוק הזה, מספר כי נפש שלמה שלחה את כחות הגויה לאחוז שעלים קטנים מחבלים כרמים, השועלים הוא הציור לכחות הדמיון כי הפקחות של השועל בא מצד כח דמיונו יותר מיתר בעלי החיים לחשוב ערמומית בעזר כח המדמה שלו, ובעת תהיה הנבואה בלתי שלמה שהנפש לא התפשטה מן הגויה אז יתערבו מחזות כחות הדמיון עם השגת השכל ועי"ז יראו הנביאים צורות ותמונות כמ"ש וביד הנביאים אדמה שזה בא מצד תערובות כח הדמיון ואז בעת יתעסקו בנות החומר בציורי הדמיון ובתמונותיו יפשיט השכל ההשגה הזכה אשר ישיג ע"י שפע ה' השופע עליו וישיג ברוח ה' עליו. וזה מצייר פה שהרעיה נפש שלמה שלחה נערותיה כחות החומריות לאחוז השועלים ר"ל להתעסק בהדמיונות אשר יפיץ אז הכח המדמה ויוליד מחזות ודמיונות (כמו שצייר פה ציור ביאת דודו העליון ששומע קולו ורואהו מדלג על ההרים כצבי וכעופר שכ"ז הוליד המדמה בחזיונו מצד התערבו בהשגה זו) ובעוד עסקו בנות החומר בדמיונות האלה המתיחסים אל החושים ואל השגות חומריות הפשיט השכל מהם את השגתו הזכה הנבואיית והתיחדה הנפש עם דודה, ובארה כי השועלים האלה מחבלים כרמים והכרם סמדר ר"ל כי מבואר אצלי בכל ספר זה שהנבואה נמשלת אל היין שימליץ שמחת הנפש בהשגה. והנה בנבואה הראשונה שהיתה נבואה גמורה אמר הביאני אל בית היין, סמכוני באשישות, כי הנפש התפשטה מן החומר וכחותיו ולא התערב עמה הכח המדמה ושתתה יין המשומר בענביו אמנם נבואה זו שלא היתה נבואה גמורה לא שתתה אשישי יין רק נמשל לכרמים שממנו יצאה יין שהיא מליצה שהיה רוח הקדש וכעין התחלה והכנה לנבואה כמו שהכרם הוא הכנה אל היין וגם התחלה זו לא היתה במלואה ושלמותה רק נדמה ככרם שהוא סמדר שעדיין לא הבשילו אשכלותיו ענבים. וזה שבארה שמטעם זה יתעסקו כחות החומריות לאחוז השועלים שהם ציורי הדמיון ותמונותיו שזה יען שהכרם סמדר ר"ל שהנבואה בלתי שלמה ועי"כ רבו בה ציורי הדמיון והם מחבלים את הכרם ר"ל משחיתים את הנבואה ומאפילים אורה ומערבים בהשגותיה מחזות ודמיונות. לכן יאחזו כחות החומר את ציורי הדמיון עד שבתוך כך תתיחד הנפש עם דודה העליון לחזות בנעם ה' ולשמוע דברות קדשו [וגם יאמר כפי הציור השני שכמו שחבלו השועלים כרמי תמנתה ע"י שניתנה אשת שמשון לאיש אחר כך יחבלו השועלים שהם כחות הדמיון את כרם הנבואה ע"י שנתנה הרעיה נפש שלמה אל המלך שלמה ר"ל ע"י שהתערבה בחומר ולא יכלה להתפשט ממנו ולהתחבר עם דודה העליון ב"ה]:פסוק טז
(טז) "דודי". בתוך שהלכו בנות ירושלים לצוד שועלים, "דודי לי", והתחברה עם דודה, הרועה בשושנים שהביא לה שושנים נותני ריח לזכרון אהבתו:
מליצה:
(טז) "דודי". בעוד התעסקו כחות החומריות עם ציורי המדמה התחברה הנפש עם דודה ויען שפה בא ההתעוררות מלמעלה למטה כי הנפש לא היתה מוכנת אל הנבואה אמר דודי לי תחלה ואח"כ ואני לו הרעה בשושנים ר"ל שבעת ירעה הגויות להחיותם ולכלכלן נקרא רועה בלחם ובמים ומרביץ בנאות דשא ובעת ירעה הנפשות לנבאותן ולהשכילן באמיתתו נקרא רועה ע"י שושנים נותני ריח כי היא רעיה רוחנית שע"י יחיו השכליים והנפשות:פסוק יז
(יז) "עד", חיבור זה נמשך עד שיגבר חום היום וינוסו הצללים, שאז ישובו בנות ירושלים מן הכרמים מצידם, כי לא יוכלו לסבול חום השמש, ואז סוב מפה בל ימצאוך הבנות בשובן, ודמה לך לצבי החוזר תמיד על מקומו, כן תשוב אלי כפעם בפעם:
ונשלם השיר השני: הדוד שב על הררי בתר:
מליצה:
(יז) "עד". חבור הזה הנבואיי לא ימשך זמן רב רק עד שיתגבר חום היום וזה במליצה עד יגברו טבעי החומר ומנהגיו שייעפו בנות החומר להתעסק בהשגה הדמיונית ואז ינוסו הצללים שהם חזיונות המדמה שיסורו עת יתעורר החומר וטבעיו לשוב לעניניו הגופניים וצרכיו ואז יסתלק הדוד העליון ונפסק הדבור מפני בנות הגויה וכחותיה ששבו להתעסק בצרכיהם הגשמיים ואז ידמה לצבי החוזר לאחוריו ואל מקומו כן ישוב אל נפש שלמה כפעם בפעם כל עת תהיה מוכנת אל ההשגה:
הדוד העליון שב אל מעון קדשו: ובזה נשלם השיר השני:
<< · מלבי"ם על שיר השירים · ב · >>