מלבי"ם על שיר השירים א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מלבי"ם על שיר השירים · א · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

משל:

(א) "שיר השירים", שיר זה נחלק לחמשה שירים, ור"ל שיר שכלולים בו שירי שלמה, ספר בשיר הזה כי המלך שלמה אהב רעיה אחת היפה בנשים ויסגרה בבית מלכותו וישם בנות ירושלים שומרים סביבה, אבל היא היתה אהובת ריע לרועה צאן במדבר, וברחה חמשה פעמים מהיכל המלך אל המדבר אל דודה, בארבעה פעמים הראשונים הושבה אל חצר המלך, ובפעם החמישי לא יכלו לעצור בעדה, יצאה ולא שבה עוד, ובכל שיר ושיר יספר איך יצאה אל המדבר ונתחברה עם דודה:

השיר הראשון נמשך עד קול דודי דופק (ב' ח') מספר איך ברחה הרעיה בפעם הראשון, ובאיזה אופן ברחה, ואיך נתחברה עם דודה, ואיך הושבה ע"י בנות ירושלים השומרות אותה:

מליצה:

(א) "שיר השירים", שיר זה נחלק לחמשה שירים, ספר בשירתו כי המלך שלמה, ר"ל היצר וכח המתעורר של גוף שלמה אהב רעיה אחת בת שמים, היא נשמתו הרוחנית האלקית אשר נסגרה בגויתו, מקום מלכות היצר וממשלתו, וישם בנות ירושלים הם כחות החומריות למיניהם שומרים סביבה, להשקיע אותה בחומר ולמשכה אל רצונו להיות לו לפלגש. אבל היא היתה קשורה במוסרות אהבה אל דודה בשמים, הרועה צבאותיו אשר ברא. ויצאה חמשה פעמים מן הגויה שהיא היכל היצר המולך שמה, והתחברה עם דודה אשר בערבות בשמי קדם. בארבעה פעמים הראשונים התפשטה מן הגויה בעוד שלמה חי, ע"י שחל עליה הרוח האלקי במראות אלקים ארבעה פעמים, ושבה בכל פעם אל הגויה כסור המראה, בעת התעוררו בנות ירושלים שהם כחות החומריות משנתם, ובפעם החמישי יצאה ונפרדה מן הגויה עת נאסף שלמה אל עמיו, ודבקה באלהיה בצרור החיים לנצח, ובכל שיר ושיר יספר איך התפשטה מן החומר ונדבקה עם דודה פנים אל פנים:

השיר הראשון נמשך עד קולי דודי דופק (ב' ח') מספר איך התפשטה הרעיה השמיימית מן הגויה בפעם הראשון. ע"י המראה הראשונה אשר נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה בגבעון. כמו שנז' (מ"א ג' דה"ב א') ויספר באיזה אופן היה החזיון הזה. ואיך נתחברה עם הקדש ונח עליה הרוח. ואיך שבה אל הגויה ויקץ שלמה והנה חלום:

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

משל:

(ב) "ישקני", הרועה דודה, עומד אחרי הדלת והמזוזה, והיא מרגשת בו ע"י שמניו הטובים המריחים ריח טוב, והיא אומרת מי יתן יקרב אלי פנים אל פנים וישקני נשיקות אהבה, [משיבה פניה אליו לנכח ואומרת] הן דודיך ואהבתך טובים לי מיין ותענוג שיש לי בבית המלך:

מליצה:

(ב) "ישקני" הדוד העליון משגיח על רעייתו היא נפש שלמה ועומד אחר כתליה. כי הקיר שהוא החומר והגויה מבדיל בין הרעיה האלהית ובין דודה וריעה, והיא מרגשת בו ע"י שמן תורק וריחו הטוב. ומבקשת ישקני מנשיקות פיהו. ר"ל כי השגת הנפש תהיה בשני דרכים. א) מה שתשיג את ה' ע"י השכל והבינה והעיון. שאז לא תשיג את עצמו, וגם לא תשיגנו מצד עצמו רק מצד סימני החכמה והיכולת והרצון הנראים מהנהגתו את העולם. וזה נמשל במשל הריח. שהגם שהדבר המורח הוא במקום סתר בלתי מתראה, בכ"ז נדע בבירור שישנו במציאות ע"י הריח הטוב שיגיע ממנו לחוש הריח. וכן רוחניות ה' מורח אצל החכמים מצד הריח הטוב (שהיא ההנהגה השלמה) המורק מחכמתו על כלל המציאות ויריחוה המשכילים ביראת ה', וכמ"ש המליץ בכל כחי אעבד את אלהי אעלה אל בית אבי בתמרת עשן ענן הקטורת המורח לאפי מריחו, ימליץ כי עמוד ענן הקטורת הוא המקשר בין הנפש והאלהי. בו תרגיש ותתעצם להכירו ולהריחו, ב) יש השגה גדולה מזאת אשר תדמה כנשיקה. שהיא תתקרב החושקים פנים אל פנים בתשוקה נפלאה, והיא. עת ישפך ה' את רוחו על הנפשות אשר הוכנו והתקדשו אל הנבואה ורוח הקדש שאז תצא הנפש מאדמתה ותדבק בשכל הנפלא ובקודש הקדשי' (ובמכלתא דרשב"י משפטים (דף קכ"ד) דבגין כך נשיק' בפה דהא פומא אפקותא ומקורא דרוחא היא, וע"ד נשיקין בפומא בחביבותא ודבקין רוחא ברוחא דלא מתפרשין דא מן דא, וע"ד מאן דנפיק נשמתי' בנשיקה מתדבק ברוחא אחרא וכו' ושם פ' תרומה (דף קמ"ו) דלית רחימו דדביקותא דרוחא ברוחא בר נשיק' ונשיקא בפומא דאיהו מבועא דרוחא ומפקנו דיליה וכו') וע"ז בקשה מי יתן ישקני (ובמדר' ידביקני) מנשיקות פיהו. והנשיקות האלה יש בהם כמה מדרגות וכמה מחיצות שבם יראו וישיגו החוזים כפי רוב הקירוב והחשק והדיבוק שבין האלוה ובין הנפש המתדבקת בו, ועז"א מנשיקות פיהו. עתה תסב דבורה אל הדוד העומד אצל קיר גוייתה, אומרת אליו דודיך טובים מיין ר"ל כי היין יגביה כחות הנפש ילהיב את החום הטבעי וישמח רוח האדם. אבל ההתלהבות הזה היא אש זרה כי בא מלמטה למעלה, מן הגוף אל הנפש. וע"כ היא אש זרה ושמחה של חול לא כן התלהבות הנפש ושמחתה ע"י חלות הרוח הקדש והנבואה. היא חדות ה' ושמחה של קדושה הבאה מלמעלה למטה. אש אלוה המתפשט מן הנפש אל הגוף עד שעמודי הגויה יתפלצון ויכנעון תחת קדושת הנפש ולכן דודיך טובים מיין:

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

משל:

(ג) "לריח". הנה עתה הגם שאינך נראה ואין מרגישים ממך רק ריח שמניך הטובים והמריחים, ואין להם השגה רק משמך הטוב שנודע כשמן תורק ע"י הריח הנודף למרחוק ובכ"ז עלמות [הם מדרגה יותר מבנות] הם אהבוך וכ"ש אם יראוך וישיגו יפיך ומעלת עצמך. לכן אבקש:

מליצה:

(ג) "לריח". מבארת דבריה, מדוע תחשוק אל הנשיקות האלה, ואל היין הרוחני המשמח הנפש והרוח. הוא. כי כבר הרגישה בו היא והעלמות רעותיה (שהם כנוי החכמה והבינה והדעת) מצד ההשכלה בפעולות הנרגשות ממנו הגם שלא הכירו עצמותו פנים אל פנים. וז"ש לריח שמניך טובים (השמן מורה על השפע המורק ממנו על המציאות, והאורה והרוחנית הצפון בו) (ובר"מ צו דף ל"ד שמן תורק שמך דהא מהאי שמן נגידין ברכאן ע"י דכהנא ושם כי עמך מקור חיים דא שמן עלאה דנגד ולא פסק לעלמין דשריא בגו חכמה עלאה דכולא. ובזהר שם דף ל"ה לריח שמניך טובים בגין דבהאי ריחא אתקיים חולשא דנפשא במהימנותא. ואתנגדי ברכאן לעילא ותתא. ובפ' שמיני דף ל"ח כל חדותא דלעילא תליא בהאי שמנא קדישא דמתמן נפק חדוה וברכאן לכולהי בוצינין), ושמן תורק שמך, ר"ל אין לך שם מצד עצמך כי אינך ניכר ונודע רק מצד הרקת השמן והשפע והרוחניות המורק על כלל הבריאה. על כן עלמות הם הכוחות השכליות המשרתות את הנפש הרוחניות, אהבוך כי הכירו בכבודך ומעלתך ע"י הריח שהוא סימני החכמה וההנהגה הנראים מפעולתיך. עד שהכירוך ע"י השכל והעיון הגם שלא השיגו את עצמותך ע"י הנבואה, כי ההשגות השכליות נתלות בחומר אשר הוא למסך מבדיל ביניהם ובין ההשגה הנקיה להשיג כבוד ה' כפי מה שהוא. ולכן אבקש:

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

משל:

(ד) "משכני", והוציאני מן המסגר הזה מחדרי שלמה ואז כשאהיה חפשי ונראה אותך פנים אל פנים אחריך נרוצה, אני והעלמות רעותי. [ובארה הטעם שמבקשת שימשוך אותה לחפשי, כי הביאני המלך חדריו. שאני כלואה בחדרי שלמה ולא אוכל לצאת מעצמי] ואז כשנהיה חפשים, נגילה ונשמחה בך, כי השמחה העצמיית שיש לנו ממך גדולה על השמחה של חדרי שלמה, שאין להם מעלה עצמיית רק דמיונית [הגיל הוא על דבר מתחדש והשמחה הוא על דבר תמידי, ר"ל שאח"כ נתמיד לשמוח בך] כי את דודיך נזכירה יותר מיין וכל תענוג, כי מישרים אהבוך, ר"ל לא כמו האהבה אל שלמה שאין אוהבים אותו מצד עצמו רק מצד ההנאה והמועיל והערב, אבל אותך נאהב אהבת מישור מצד מעלתך העצמיית:

מליצה:

(ד) "משכני" והוציאני מן המסגר הזה שהוא מן החומר הסוכך ביני ובין מראות אלקים, והוא ע"י שתחול עליה שפע הנבואית, שאז בנח הרוח אוכל להפרד מן הגויה שהיא חדרי שלמה. כי תמשכני ממנה אל הדבוק הרוחני ואז אחריך נרוצה. אני והעלמות רעותי שהם כחות השכליות נרוץ אחרי ה' (ר"ל כי עתה בהשגת השכל בעודו שקוע בחומר. ילכו כחות השכל בהשגתם בלאט ובמתינות גדול. כי העפר יכביד עליהם והגשם יעכב תנועתם. כי ההשגה בדרך העיון תלך ממדרגה למדרגה ממושכל למושכל מהיקש אל היקש, לא כן ההשגה הנבואיית בהפרד ענן הגשם מעל הנפש, ישיגו הכל השגה פשוטה בזריזות גדול ובמרוצה) בארה טעם שאלתה, כי עתה הביאני המלך חדריו. ר"ל המלך הגדול אשר סבב את העיר ירושלים, שהוא הכח המתעורר והיצר המולך בגויה. הוא הביאני וסגרני בבית כלא בחדריו, עד שלא אוכל לצאת אל דודי ולא אוכל להשכיל את ה' ואמיתתו השכלה זכה ואמתית. כי לקחני המלך הזה לפלגש ואת עלמותי לשפחות. להשתמש בהם כחפצו. (ובר"מ פנחס דף רמ"ז ובזמנא דחשך דאיהי יצה"ר מכסה על אור דאיהו יצ"ט איהו כמאן דאסיר בבית האסורין דיצה"ר) ולכן משכני, ובזה נגילה ונשמחה בך. (הגיל היא השמחה הפתאומית על התחדש האור האלהי עליה, והשמחה היא השמחה התמידית אח"כ בהתמיד האור ולא יאסף) נזכירה דודיך מיין, כי היין הרוחני המשמח הנפשות ע"י ההשגה הנבואיית שע"י יתבטלו כוחות הגוף והמו כמו יין ונדהמו כשכורים. זאת נזכר תמיד בשמחה תמידית, לא כיין הגשמי שאחרי יפיג יינו אחריתו שמחת תוגה. מישרים אהבוך ר"ל כי כל אהבת המלך. ר"ל אהבת היצר וחמדת העולם. אינם הולכים מישרים. ר"ל לא יאהבו אותם מצד עצמם, ובעבור עצמם רק בעבור היותם אמצעים לדבר אחר. שגם הדבר האחר אינו נאהב מצד עצמו. למשל אוהב עושר כדי לקנות בו כלי פז ואבני יקר. ואת הכלים יאהב שעי"ז יהיה מכובד. ואת הכבוד יאהב שעי"ז יהיו דבריו נשמעים. וכן אוהב עושר לקנות בשר ויין. והבשר והיין יאהב כדי לחזק בו את הגוף. ואת הגוף יחזק כדי לחיות ימים ארוכים ותכלית החיים מה הוא? לא כן אהבת ה' היא אהבת מישור. כי יאהבהו בעבור עצמו כי טוב הוא. כי תדבק בו הנפש דבוק עצמי טבעי כדבקות החלק אל הכל:

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

משל:

(ה) "שחורה", הרעיה הזאת [לבל ירגישו כי עם דודה מדברת], משיבה פניה אל בנות ירושלים השומרים אותה, אומרת להן דעו כי הגם שאני נראה שחורה, [כי ישבה תמיד תחת השמש עם הצאן] אין השחרות הזה כשחרות הכושית שהיא עצמי לה ובלתי סר בשום אופן, כי בעצם אני נאוה ושחרותי היא רק מקרה אצלי. וכל מקרה יסור בקל בסור סבתו. וכן אם לא אשב תחת השמש אהיה נאוה כבתחילה, כי אהלי קדר הם בעצם כיריעות שלמה, ויוכלו להתכבס ולשוב אל לבנותן, יען שהם לבנים מצד עצמם ושחרותם היא רק מקרה ע"י השמש. אבל:

מליצה:

(ה) "שחורה" הנפש החושקת אל הדיבוק הנפלא הזה שהיא ההשגה הנבואית. בראותה כי אין דודה השמיימי יכול ע"ז עתה לנשק אותה בדבור פנים אל פנים, ולהמשיך אותה מחדרי המלך שהיא הגויה. כי בנות ירושלים שהם כחות הגויה מקיפים אותה והיא נאחזת בסבך ביניהם. משיבה פניה אל כחות הגויה שכניה שהם בנות ירושלים. אומרת להן, דעו כי הגם שאני נראה שחורה בחיצוניותי (כי מראה השחרות בולעת חלקי האור לפנים כנודע בחכמת הטבע. וזה משל על שחלקי האור הרוחני בלועים בה. נסתרים בתוכה בלתי מתגלים ר"ל שהם בה בכח ולא בפועל) בכ"ז אני נאוה בעצמותי. כי עצמותה היא אור יקר הולך אור צח ומצוחצח. ומה שאני שחורה היא רק מקרה קרה לי ע"י שאני כלואה בחומר נגד השמש כמו שיתבאר ועת אתכבס מכתמי החומר ולא אהיה נגד השמש אז ישובו אהלי קדר להיות כיריעות שלמה. אבל:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

משל:

(ו) "אל תראוני" ותחשבו שאני בעצמי שחרחורת, כי שחרות החצוני בא רק ע"י ששזפתני השמש שהשמש ראתה אותי והסתכלה בי [מלשון ולא שזפתו עין איה] ומה שבקע השחרות גם תחת העור מעט, היא מצד שבני אמי נחרו בי, הם חרו עצמותי מני חרב, [מל' ושכן חררים במדבר] כי שמוני נוטרה את הכרמים עד שעי"כ ישבתי תחת השמש בתמידות, ועי"כ כרמי שלי לא נטרתי ר"ל לא השגחתי על יפיי שהוא הכרם שלי, ועי"כ חררה השמש גם בפנימיתי ודע שיש הבדל בין נטר ובין שמר או נצר, שפעל נטר לא יבא רק על דברים הגיונים כמו נוטר איבה נוטר חמה וכדומה, ולפ"ז לפי המשל היל"ל שומרה או נוצרה את הכרמים, ותפס פעל נטר לפי הנמשל שהכרמים האלה הם ענינים הגיונים:

מליצה:

(ו) "אל תראוני" ותחשבו שאני שחרחורת מצד עצמי, כי השחרות הנראה עלי היא משני טעמים. (א) ששזפתני השמש, ר"ל שאני תחת הזמן, אשר מציאותה תלוי בתנועת השמש כידוע. כי הנפש במחצבה טרם ירדה בגויה, היתה אלהית רוחנית. והשכלותיה לא היו נתונים תחת חוקי הזמן והמקום ומשיגיהם. רק היתה משגת הכל בהשגה פשוטה פתאומית בלי גבול ובלי הדרגה. וע"י שנתנה בגויה תחת השמש והזמן והתנועה. שבו להיות השגותיה מוגבלים הולכים בהדרגה, מקושרים עם הזמן והמקום, כפי תנאי השגת השכל הנקשר בחומר. ולכן היא שחורה בחיצונותה. שהשכל והאור הרוחני הוא צפון בה בכח ולא בפועל, (ב) בני אמי נחרו בי, כי הנפש יש לה אחים בני אביה. והם השכליים הנפרדים וכחות השכל אשר אתה, שהם בני אביה שבשמים, וגם י"ל אחים בני אמה (כמ"ש בזהר שמות דף י"ב ובפ' שלח דף קע"ד. אב ואם אית לה לנשמתה כמה דאית ליה לגופא בארעא) כי אם הנפש היא הגויה שעל ידה ירדה לעוה"ז והיתה שכל דבוק בחומר ומתערבת עמו. ואחיה מצד זה הם בני אמה, שהם הכח המדמה והכח המתעורר ויתר כחות הגויה. והם נחרו בי עד שנחרר ונשחר גם פנימיותי: כי הם שמוני נוטרה את הכרמים המליצה תדמה הפעולות שיעשה האדם להשיג על ידם איזה תכלית. לנטיעת כרם. שבעת יבשילו אשכלותיה ענבים נאמר שהשיג את התחלת התכלית. ועת ידרוך את הענבים וימצא יין ביקבים נאמר שבא לתכלית הנרצה (וזה יהיה בין בעניני העולם בין בעניני התורה. כמ"ש כרם היה לידידי. כרם חמר ענו לה) והם שמוני לנטור כרמים אחרים. ר"ל לשמור תכליתים אחרים בלתי שייכים אל תכליתי ואשרי. כמו להשיג מלכות ועושר ומשרה תאוה וחמדה ודומיהם: ועי"כ כרמי שלי לא נטרתי לא שמרתי את התורה והחכמה והקדושה שהיא הכרם המיוחד לי לתכליתי ומצד זה חשך משחור תארי וכהה אור רוחניותי גם בפנימיותי, וכ"ז יוסר בקל אם לא אפנה דרך כרמים ואם אתפשט מהחומר ואתרחק מן השמש:

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

משל:

(ז) "הגידה", הרעיה מדברת אל דודה העומד אחר הקיר. [אחר שלא יכלה עתה להתיחד עמו מפני בנות ירושלים השומרות] מבקשת יודיע לה מקומו איה תמצאהו בעת תמצא ידה לברוח מהיכל המלך. וז"ש הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה, ר"ל כי הרועה לפעמים ירעה את הצאן, ולפעמים ירבץ והוא בעת הצהרים שאינו יכול לרעות מפני תוקף השמש, אז ירבץ, ובעת הרעיה כ"א רועה לבדו במקום מיוחד, ועז"א איכה תרעה. ובעת הרביצה יתאספו כל הרועים אל מקום אחד שיש שם צל ושם ירביצו את הצאן לנוח מעט, ועז"א איכה תרביץ בצהרים על עדרי חבריך ר"ל אצל עדרי חבריך [ומ"ש שלמה אהיה כעוטיה, הוא מאמר מוסגר ר"ל כי למה אהיה פה כעוטיה ומכוסה ומטורפת [מלשון עוטה מעיל או מלשון עיט על עוף הטורף] תחת יריעות שלמה וחדריו הלא אני למודה להיות חפשי על השרון ועל הררי בתר:

מליצה:

(ז) "הגידה" הרעיה השמיימית מדברת אל דודה העליון העומד אחר כותליה. (אחר שלא יכלה עתה להתיחד עמו בדבוק נבואיי מפני כחות החומר המאפילים עליה) מבקשת יודיע לה מקומו. ר"ל ילמדהו איך ישכיל אמיתתו ע"י הדרישה והחיפוש בדרכי העיון והמחקר: והנה הרועה הגדול ב"ה לפעמים ירעה ולפעמים ירבץ. רצוני. שהנהגת ה' ורעייתו את הצאן רצה לומר צבאותיו ובריותיו וכל החיים יהיה בשני בחינות. לפעמים ינהגם הנהגה השגחיית שלא באמצעות הטבע והמזל ומנהיגים אחרים, רק ירעה צאן עמו בהשגחתו הפרטיית ויחלק שפע לכל א' כפי מחסורו וזה במשל שרועה את הצאן בעצמו, ולפעמים כשאין הדור זכאים ינהיגם ע"י הטבע והמזל ומשטרי שמים אשר גבל בששת ימי הבריאה. וזה ימליץ שאינו רועה רק מרביץ, שבעת הרביצה לא יקבלו הצאן מאת הרועה שפע וחיות ומזון חדש רק ינחם באופן שיתקיימו ע"י החיות ומזון שקבלו כבר, וכן בעת שליטת הטבע והמזלות לא יוסיף ה' שפע חדש רק ירביץ צאן הבריאה על אופן שלא יחסר מאתם החיות והשפע שגבל בעולמו בעת הבריאה. והרביצה הזאת תהיה בצהרים, ר"ל בעת שליטת המזלות ותוקף השמש אשר הוא ראש אל משטרי שמים וככבי אור ומזלות. והנה בעת הרעיה וההשגחה יראה וישגיח לבדו ואין זר אתו. אבל בעת הרביצה ירביץ על ואצל עדרי חבריו, כי אז נמצאו לו חברים רועים ועדריהם שהם הככבים והשרים העליונים המרביצים צאנם איש איש כפי פקודתו: והנה בקשה נפש שלמה להכיר ולמצוא את דודה ה' בשני מיני ההנהגות האלה (ומ"ש שלמה אהיה כעוטיה הוא מאמר מוסגר, ר"ל למה אהיה מכוסה ומעוטפת במכסה הענן והערפל בין צללי הגויה שהיא בית שלמה הלא אני למודה להיות משכלת ויודעת ורבת פעלים):

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

משל:

(ח) "אם לא", [תשובת הדוד הרועה] הנה לזה שתברחי מחצר המלך ותבואי אלי, צריכה את לשני דברים, א] שתדעי את מקומי אנה תמצאני, ב] צריכה את עצה ותחבולה בל יכירו אותך השומרים וגדודי שלמה בדרך, הנה על הא' שתמצא את מקומי, צאי לך בעקבי הצאן, כי בהכירך שבילי הצאן ועקבותם תבאי עד המקום ששם הרועה, ועל הב' שלא יכירוך, רעי את גדיותיך על ואצל משכנות הרועים שאז יחשבו כי רועה את, [ותפס מלת על לפי המליצה שהיא על ומעלה]:

מליצה:

(ח) "אם לא" (תשובת הרועה העליון ב"ה) הנה לזה שתברחי מחצר המלך ותבואי אלי. ר"ל שתעזבי את היצר והתאות ועניני הגויה ותשתדלי בעיון ומושכלות עד שתשיג את אמתתי צריכה את לשני דברים, א) שתדעי את מקומי אן ואיך תמצאני. ר"ל שתדעי הדרך איך יושגו האמיתיות ואיך תכנס לפרדס להכיר את מי שאמר והיה העולם. ב) צריכה את עצה בל יעכבוך גדודי המלך שלמה, ר"ל בל ישביתוך היצר וגדודיו מן העיון והשקידה: הנה על הא' שתמצאי את מקומי ואמתתי. אני אומר לך צאי לך בעקבי הצאן ר"ל ידיעת ה' מצד עצמו הוא דבר נמנע ולא תוכלי להכיר ולדעת את רועה העולם מצד מה שהוא רועה ר"ל מצד עצמו רק מצד הצאן המונהגים על ידו, שע"י הצאן תכיר את הרועה, ר"ל שע"י סימני החכמה והיכולת והרחמים והחסד הניכרים בעקבי הצאן וכחות החיים כפי שהוא מנהיג אותם בחמלתו, תכיר גדולת הרועה חכמתו ויכלתו הבב"ת. ואם על הב' שלא יעכבוך היצר המולך בגויה וגדודיו ממהלך השלמות. איעצך. ורעי את גדיותיך. תשתדלי שאת תהי הרועה ומנהגת את כחות החיים שבך שהם הגדיים שלך (וזה יהיה באופן שתדמי ההנהגה לכחות החיים אשר בעולמך הקטן שהיא הגויה, להנהגת ה' לכחות החיים אשר בעולמו הגדול, שכמו שהוא מנהיג הכל לתכלית אחד כולל שכלי הנרצה אצלו שהוא תכלית הטוב והשלימות כן תנהיגי את לתכלית האושר והטוב. ועז"א צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך שתלמד את הרעיה מן רעייתו את צאן עולמו ע"י הרועה הטוב ב"ה). על משכנות הרועים. ר"ל כי תחת הנפש יש ג"כ רועים אחרים המנהיגים את הגויה כמו כח הדמיון והמתעורר והמתאוה ודומיהם אבל צריך שיהיו כולם נכנעים תחת הנהגת הנפש האלהית. עד שהרועים האלה ר"ל מנהיגי כחות הגויה ירעו תחת הרעיה האלהית והיא תהיה עליהם ובתבונות כפיה תנחם: (וכבר בארנו במבוא המחברת כי השיר הזה הוסד על המראה הראשונה שנגלה ה' אל שלמה בגבעון בחלום הלילה ויאמר שאל מה אתן לך, ושלמה בקש לב מבין לשמוע משפט להבין בין טוב לרע, ויטב הדבר בעיני ה' כי שאל את הדבר הזה. ובודאי מצד ששאל הדבר הזה בחלומו הוטב בעיני ה', כי ההסכמה והמחשבה העולה על לב בחלום אינה מפעולת השכל והבחירה. רק כי אחר ששאל את הדבר בחלומו בהכרח היה משתדל במחשבה זאת תחלה ימים רבים בהקיץ, ודרש ושקד ע"ז להבין משפט, וטיב השקידה וההשתדלות הזה היה הסבה אל המראה הנבואית הזאת שנגלה אליו האלקים ויעש את שאלתו, וע"כ טרם יבוא לספר בפסוקים הבאים. מענין המראה והנבואה שהתחברה הרעיה נפש שלמה עם דודה ית', הקדים לספר בשירו איך תחלה השתדלה נפש שלמה להכיר את ה' ולדעת דרכיו, וכבר בארנו בפ' ס' תהלות ס' ע"ב, (בפסוק משפטיך למלך תן), כי המשפט לאלקים הוא. ר"ל באשר כבר הסכימו המחוקקים שבהכרח ימצא משפט כללי ראשי, הוא יהיה הפלס שבו ישקלו השופטים כל הנמוסים החלקיים והפרטים. וכאשר נלאו כל אנשי חיל למצוא הפלס והחק הראשי הזה, הסכימו כי המשפט לאלהים הוא, כי באשר הוא המחוקק העליון והתבונה הכוללת. א"כ מקור המשפט ושרשו הוא אצל שורש השרשים אדון הכל ית', וע"כ שאל שלמה ע"ה את המשפט מה', והמשורר בקש משפטך למלך תן, כי רק מאלקי המשפט נלמד לדעת פלס ומאזני משפט לה', וזה נלמד ע"י שנשכיל דרכיו ואורחותיו בעקבי הצאן והנהגתו את צאן הבריאה כבקרת רועה עדרו במשפט ובצדק. ולכן הקדים להציע כי טרם נגלה ה' אל שלמה ודבר עמו בחזון, שיסופר מן לסוסתי ברכבי פרעה ואילך, דרש שלמה ושקד לדעת דרכי ה' ומשפטיו בהנהגת עולמו):

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

משל:

(ט) "לססתי", [עפ"י הסימנים והאותות האלה שנתן לה דודה עלה בידה לברוח מחדרי שלמה אל דודה במדבר ויספר הדברים שעברו בינה ובין דודה], הרועה רואה אותה שהיא מקושטת בתכשיטי זהב ופנינים, והוא אומר אליה, רעיתי דמיתיך לסוסתי ברכבי פרעה, ר"ל את דומה בעיני כאילו לקח שלמה את הסוסיא שלי, שהיא יחידה אצלי. ואסרה במרכבתו בין יתר הסוסים והרכב שהיה לו ממצרים מבית פרעה, [כמ"ש ותצא מרכבה ממצרים] שהגם שיש לשלמה סוסים ומרכבות רבות וטובות, שהם רכבי פרעה ומקוה הסוסים אשר יוציא ממצרים, לקח גם סוס שלי שהיא יחידה אצלי ואסרה במרכבתו, ור"ל הגם שי"ל נשים רבות ופלגשים ובת פרעה בראשן, לקח גם הסוסיא שלי שהיא הרעיה שלי שהיא יחידה אצלי:

מליצה:

(ט) "לסוסתי" (עפ"י הסימנים אשר נתן ה' לנפש שלמה איך תכיר דרכיו ותשכיל באמתחתו, זכתה למראה הנבואה ודבר אליו ה' בגבעון בחלום הלילה ויספר פה הדברים אשר דברו הדודים במחזה) אלהים רואה כי נפש שלמה קבלה תכשיטין מן הגויה אשר התחברה עמו שיבואר בפסוק שאח"ז אומר הוא אליה: רעיתי דמיתיך לסוסתי ברכבי פרעה. קורא את הכחות המנהיגים גוית שלמה בשם רכבי פרעה. כי המנהיגים האלה המושכים מרכבת הגויה יצאו ממצרים מקום הזמה, והמדמה והמתעורר הם השתדלו להנהיג מרכבת שלמה שהיא גויתו, בענין שיהיה אוהב נשים נכריות רבות שהם הגאוה והתאוה קנאה וכבוד ועושר, ושיאהב את הזמה שהיא בת פרעה, וקורא את הנפש האלהית שגם היא נתנה לו להיות מנהגת מרכבת גויתו בשם סוסתי היא הסוסיא של הרוכב בערבות אשר היא מוכנת למשוך את המרכבה הקטנה שהיא גוית שלמה, אל הצד שינהיג הרוכב העליון את המרכבה הגדולה שהיא המציאות הכללי, אל הטוב והאושר והשלמות. והמלך שלמה שהוא היצר המוליך במרכבתו, לקח הסוסיא האלהית ויאסרה אל רכבי פרעה שתמשוך את הרכב אל מקום אשר יהיה שם רוח סוסי פרעה ללכת והוא כי רצה שהנפש האלהית תהיה נמשכת אחרי הנהגת כחות החומר ברכבו ובפרשיו, ובכ"ז הנך סוסתי המיוחדת לי להמשך ולמשוך ולהנהיג כפי רצוני:

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

משל:

(י) "נאוו". והנה נדמית כסוסי שלמה שהם מקושטים בתכשיטין, וכן נתנו תורי זהב על לחייך וחרוזי פנינים על צוארך כאשר יעניקו לסוסי המלך:

מליצה:

(י) "נאוו". אבל ע"י שהיתה אסורה במרכבת שלמה, ר"ל ע"י שהרכבת בגויתו את מקושטת בתכשיטין אשר בם יקשטו סוסי המלך תורים על לחייך וחרוזי פנינים על צוארך, מה שלא היה לך בהיותך אצלי. ר"ל כי הנפש טרם התקשרה בגויה לא היתה משגת שום דבר ממשיגי הגשם איכות וכמות זמן ומקום וכל תנאי הגשם ומשיגיו, כי השכל המופשט מחומר ישיג הדברים כמו שהם בעצמם מופשטים מן הזמן והמקום והמקרים שהם תנאי השכל הנקשר בגויה, אבל ע"י שירדה אל הגויה ונקשרה במרכבת החומר נעשה בה שינוי גדול שתקבל השגותיה דרך מסך החומר ודרך חלונות החושים ועי"כ השגותיה הם בדרך הדרגה, והוא, א) שתחלה יפשיט השכל מושגים מן התמונות הגשמיות אשר יראה בעיניו, ולכל דבר בשם יקרא עד שכלל הדבור שבעבור זה תכונה נפש הדברית הם מושגים מופשטים מן המוחשים כידוע בחכמת ההגיון, ובהיותה במקורה טרם נכלאה בגויה לא ידעה כלל מן הדבור ההסכמיי אשר ידבר האדם וחי שהשכלים הנפרדים ישיגו הכל בדרך שכל ולא ישתמשו בהדבורים שבהם יציינו הנפשות הנתלות בחומר מושגיהן. ועז"א נאוו לחייך בתורים הלחי מציין את הדבור, ר"ל הלחיים המדברים נאוו בתורים [התור הוא הציון המוחשי מלשון ראש תור משתתף עם תואר] ר"ל שעתה יש לך דבורים נלקחות מן הציונים המוחשים הנקראים בשמות שונים שבהם תנוע הלחי לגלות בם מושגיך. (זאת שנית) שתחילה בהיותה במרום השיגה השגה פתאומית לדעת מושכליה בהשגה פשוטה בלא הדרגה ובלא זמן ועיון ודרישה, ואחר שהתרכבה בגויה השגותיה הולכים לאט לאט בהדרגה, שתחלה תבנה משפטים מן המושגים ע"י שתרכיב המושגים זה לזה בדרך חיוב או שלילה, למשל התפוח הוא אדום. התפוח אינו שחור, או בדרך חיוב או נמנע או אפשר ויתר הדרכים וההרכבות שירכיב השכל הנודעים בחכמת ההגיון ואח"כ תחבר המשפטים זה לזה ותבנה מהם היקשים אח"כ תבנה מן ההיקישים היקשים אחרים והם חוקים קבועים ומוכרחים לנפש הנקשרת בחומר בהשכלתה ועיונה לא להנפש המופשטת מן החומר כנודע בחכמת מה שאחר הטבע: ועז"א צוארך בחרוזים הצואר מציין מוצא הקול שהיא פנימי יותר מן הדבור ומציין דרכי השכלת הנפש בעיון הם נאוו בחרוזים שחורזים פנינים רבים א' אל א' ע"י החוט המחבר וחורז אותם, כן תחרוז משפט אל משפט היקש אל היקש:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

משל:

(יא) "תורי", כשהיית אצלי לא היה לך רק נקודות הכסף, לא היה לך תכשיטין מזהב רק מכסף, ולא תורים רק נקודות קטנות ממעט כסף, ועתה נעשה לך תורי זהב:

מליצה:

(יא) "תורי". בהיותך במעונה אלהי קדם טרם נצמדת אל רכבי שלמה לא היה לך רק נקודות הכסף, ר"ל שאז לא היה נמצא בהשכלתה לא כמות ולא איכות, כי הנקודה ההנדסיית אינה תופסת מקום ובלתי מתחלקת כנודע והוא ציור שלילת הכמות וזה הפך של התורים והחרוזים שהתורים שהם המושגים המוחשים נלקחים ע"י הכמות המקומי שזה יבדיל בין תמונה לתמונה והחרוזים שהם המשפטים וההיקשים ההגיונים. מקושרים עם הכמות הזמני כידוע בחכמת בקור השכל וזה הפך הנקודה שאין לה כמות. גם על ידי שהרכבת בגויה משגת איכות, וזה ממשיל בזהב הפך הכסף, כי מראה לובן הכסף מציין שלילת הצבע שמראה הלובן היא הצבע הפשוטה כנודע, אבל מראה אודם הזהב מציין הצבע שהיא ציון האיכות (ר"ל שעתה משגת מקרי הגשם כי רוב המקרים נכללים בכמות ואיכות), וז"ש תחלה היא לך רק נקודות הכסף ועתה נעשה לך בעצמותך (שעצמות הנפש היא השכלתה) תורי זהב להשיג כמות ואיכות ויתר מקרי הגשמים מצד שהתעצמו מושכליך בחומרים ומשיגיהן:

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

משל:

(יב) [תשובת הרעיה] "עד". דע כי עתה נפרדתי מחברת המלך שלמה, כי בעודו יושב על השולחן במסבו, מתענג בתענוגים, לא התאויתי למטעמותיו, כי נרדי [זה ציון אל דודה שהוא נרד ובושם לה], בושם של דודי שהוא נרד ובושם לי, נתן ריחו הרגשתי את ריחו הטוב ונמשכתי אחריו, גם יאמר שריח נרדו היינו ריח דודי הגיע ממקומו עד מקום שהמלך במסיבו:

מליצה:

(יב) (תשובת הנפש) "עד". דע שעזבתי את החומר ונפרדתי מחברתו, כי בעוד שהמלך שהוא הכח המתעורר והיצר המולך בגויה יושב במסבו ומסב בראש ומתענג בתענוגות בשר נרדי נתן ריחו הרגשתי ריח הנרד שלי שהיא ריח הרוחני וקטורת סמים לקדש היוצא מנרדי שהיא דוד קדשי, ר"ל הרגשתי דרכי ה' והנהגתו המורח לאפי מריחו וגם יאמר שריח רוחניות הדוד העליון נשפע לי ממקומו בקדש עד מקום גויתי שהיצ"ה יושב שם במסבו:

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

משל:

(יג) "צרור". מבארת כי הרגישה ריח הטוב של דודה משני פנים, א] מצד זכרון הבושם שנמצא אצלה שדודה דומה לה כצרור המור הצרור בין שדיה, כן חקוק על לבה, עד שבכל פעם יעלה ריחו וזכרונו מבין שדיה:

מליצה:

(יג) "צרור". מבארת כי הרגישה ריח הטוב ורוחנית ה' ואלהותו משני צדדים. א) מצד האלהית אשר בנפש כי הנפש מצד שהיא אלהית וחלק מעצמותו ית' היא דומה כלוח אשר חרות עליה כל הענינים האלהיים, כי החלק יתדמה אל הכל, ועת יפקח האדם את עיני שכלו הפנימים ויביט על לוחות נשמתו ימצא שם משכן ה' והיכלו ויביט שם כל הפלאים האלהיים במכתב אלהים חרותים על הלוחות והריח האלהי צרור וגנוז בצרור נפשו ומצד זה דודי דומה לי כצרור המור הלן בין שדי וחדרי לבבי (ותפס צרור המור שהוא המוסך והוא דם הצרור בחיה שבהודו, ימשיל כאילו בדם הלב שהוא מובחר הדם שעליו תנשא נפש החי צרור הריח האלהי הזה):

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

משל:

(יד) "אשכול" ב] תרגיש ריחו הנודף מרחוק, כי מן כרמי עין גדי במדבר אשר הוא חונה שמה, דומה לה כאשכול הכופר המשלח ריחו למרחוק:

מליצה:

(יד) "אשכול" ב) מרגשת ריחו ורוחניותו מצד האלהות הנמצא חוץ לנפש האלהית המתפשטת בכל המציאות אשר משם יריחוהו החכמים לדעת אותו ולהשיגו ומן כרמי עין גדי (שהיה מדבר כמ"ש בספר שמואל) ר"ל מן המדבר אשר הוא שוכן שם שזה מליצה על מעונו בערבות חוץ מעולם הזה המיושב מבני אדם הוא דומה כאשכול הכופר שמרגישים את ריחו מרחוק [ותפס אשכול כי האלהות כוללת כל המציאות שאין דבר בלעדו כאשכול שכולל כל הפירות שבתוכו ובכרמים יש אשכולות לרבבות ובכ"ז מרגישים האשכול היחידי של הכופר ומכירים בו בין רבבות אשכולות הכרם ע"י ריחו וכן אות הוא בצבאות שלו והאחד המיוחד ניכר בין רבבות העולמות ע"י רוחניותו והנהגתו בהיותו מחיה את כולם] והיא אומרת כי השיגה רוחניות ה' וכבודו בין מצד ההשגה אשר בנפשו בין מצד ההשגה באלהות חוץ לנפשו:

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

משל:

(טו) "הנך יפה", כשמוע הדוד אהבת כלולותיה. משיב לה הנך יפה משני טעמים, א] מצד שאת רעיתי, שומרת אהבתי, ולא נפתית למלך שלמה: ב] הנה יפה גם מצד עצמך, עיניך דומים כיונים, שאין מסתכלים רק אל בן זוגם:

מליצה:

(טו) "הנך יפה" ה' אומר אל הנפש הנך יפה משני פנים, א) מצד שאת רעיתי חלק ממני ודבוקה בי דבוקה אל האלהות אשר בכלל המציאות חוץ לנפש. וזה נגד אשכול הכופר. ב) הנך יפה מצד עצמך כי גם מצד עצמותך את קדושה בת אלהים והיופי האלהי היא צפירת תפארה עליך מצד האלהות אשר בנפש, וזה נגד צרור המור. עיניך יונים ר"ל שני מיני עינים שבך, א) העין הפנימי שבו תחזה על כחות הנפשיות לראות בם המראות האלהיות החרותים על לוחותיהם. ב) העין החיצוני שבו תביט על כלל המציאות להביט בהם הנהגת ה' השגחתו וחכמתו ויכלתו דומים כעיני יונים הבלתי נפרדים מבן זוגם כן תביט אלי בשני עיניך אלה להכירני ולדרשני ולבקש אהבתי:

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

משל:

(טז) "הנך", משיבה הרעיה הנך יפה דודי מצד תוארך, גם נעים מצד שלמותך, והנה הגיע העת שנתחבר יחד ואחר כי לא נשכב עוד על מטת זהב וכסף ולא בבית ובהיכל, רק נלין ביערים על ערש של עצים וענפים לחים, הנה ערשנו הזה שבו נשכב משכב דודים, רעננה הוא מענפים לחים ורעננים, הערש רענן ורטוב והגיע עת דודים:

מליצה:

(טז) "הנך" (משיבה הנפש) הנך יפה דודי גם אתה משני פנים האלה, א) מצד האלהות שחוץ לנפש הנך יפה שהיופי הנמצא בסדר המציאות נמצא בך בעצם וראשונה כי אתה מקור היופי שמן המקור הזה תתפשט היופי על כלל המציאות. ב) מצד האלהות אשר בנפש אף נעים ירגישו בו הנפשות הנעימות והערבות והערך היותר שלם, אחר שבארו החושקים הקדושים האלה היחס אשר ביניהם מצד שני הקצוות האלהות אשר חוץ לנפש. והאלהות הצפון בנפש עתה תאמר כי הגיע העת לזווגם יחד האלהות שחוץ לנפש עם האלהות אשר בנפש הרוח הקודש השופע על העולם הגדול עם הרוח הקודש השופע בעולם הקטן כחלק המזדווג עם הכל שע"ז בקשה ישקני מנשיקות פיהו: ואף ערשנו ששם יהיה הזוג והחבור הקדוש הלז רענן ורטוב כי כבר הוכנו שניהם אל החבור הלז והתדבקות רוחא ברוחא הן הנפש מצד התעוררה לקראת האלהים בדרשה ובקשה אותו והן האלהים מצד שמוכן לשפוך רוחו ואהבתו עליה בחסדו:

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

משל:

(יז) "קורות", ר"ל אחר כי נשכן ונתלונן בשדה יער. א"כ קורות של בתינו יהיו הארזים הגבוהים אשר ביער, ותחת צלם נמצא מחסה ומשכב. והרהטים המגירים את המים יהיו הברותים שענפיהם רחבים, ודרך הענפים והעלים אשר יסוכו על ערשינו יגירו המים במורד אל הצדדים מסביב בל ירד הגשם עלינו:

מליצה:

(יז) "קורות" מצייר הדבוק הנבואיי הזה שתדבק הנפש עם האין סוף ית' כפי הציור שצוה ה' לעשות בביהמ"ק שהוא אמצעי בין האין סוף ובין הצמצום בין הבלתי גבול ובין הגבול כי ברצות ה' האין סוף ובלתי בעל תכלית לשכון כבוד על נפשות ישראל אשר הם מוגבלים ומצומצמים בתכלית כי מושב הנפש בעלית קיר קטנה ככף איש היה כעין פשר שיבנו לו בית ארזים כאילו האל הנשגב יעזוב עניניו שהוא בלתי בעל גבול ובלתי מתקומם במקום לשכון במקום מוגבל על כנפי הכרובים תחת קורות ארזים וכן הנפש תעזוב ענינה אשר היא מצומצמת במקום צר זרת ארכו וזרת רחבו בגוף המורכב מן בשר גידין ועצמות בשפל המדרגה ותעלה לשכון ולהתיחד עם דודה במקום יותר חפשי ומקום יותר מרווח ובגוף יותר חזק מגוף האדם גוף הצומח שלא רבתה בו ההרכבה כ"כ כבגוף החי והוא למטר השמים ישתה מים ונזון מן הפשוטים וכן יזדווגו תמיד שני קצוות הרחוקים בגבול אמצעי. ולהורות המשל הזה בחר שלמה (כפי מה שבחרה התורה במשכן) לצייר הגבול האמצעי שבו יתקרבו הדודים הרחוקים שישכנו תחת קורות ארזים שהם העצים היותר גבוהים [וגם זה מצייר התנשאות יסוד העפר למעלה שציור הצומח הוא ציור עלות חלק העפרורי מן השפל אל הרום והציור הזה מתגלה ביותר בארזי לבנון הרמים והנשאים]. וז"ש קורות בתינו ארזים ובזה יהיה רהיטנו שהם הצנורים המקלחים את המים מעצי ברותים שענפיהם מתפשטים ברחב ר"ל כי זרם מי השפע יעבור דרך הברותים אשר בגג המקדש הזה והם יהיו הרהטים לשקתות המים וצנורי הברכה להגיר השפע והרוחניות ולהריקו על הארץ ועל הגופים הקודרים הצמאים למטר השמים וטל אורות וגשמי נדבות ולהחיותם במים העליונים מי החסד והקדושה: