"הנה על ההרים רגלי מבשר", כי מלך זה רצה להכניע את יהודה, והם התיראו מפניו, ובאה להם הבשורה מן מפלתו, והנה לדעת המבארים שהיה מעשה זו בימי מנשה מבואר בד"ה ששרי הצבא אשר למלך אשור לקחו את מנשה ויביאוהו לבבל בחוחים ויעתר מנשה אל ה' וישיבהו למלכותו, מבואר כי נלקח ע"י בעליזאס שר צבא בבל שהיה אז תחת פקודת מלך אשור, ואח"ז כשמרד שר צבא בבל בסרדנאפל מלך אשור השיב את מנשה למלכותו, ומבואר בד"ה שם שמנשה נדר אז נדרים לעבוד את השם, ולפי פרושי הוסד ע"ז מזמור ס"ו בתהלות ואמר שם אשלם לך נדרי אשר פצו שפתי כו', ואז יצאו "מבשרים על הרי יהודה משמיע שלום" כי אין פחד מן הצר, ואמר להם "שיחוגו את חגיהם" כי נבנה המזבח והחלו לעבוד את ה' "וישלמו נדריהם" אשר נדרו בצר להם, כי אין פחד מן מלך אשור שקראו למעלה בשם יועץ בליעל, "כי לא יוסיף עוד לעבר בך בליעל" כי "כלה נכרת" ר"ל הוא וביתו, (וגם למ"ש אני שנראה שהיה מעשה זאת קודם, היה דעתו להלחם ביהודה, וכבר החל להרע לעשרת השבטים ולא נזכר בכתוב מפני שלא יצאה רעתו אל הפועל):
"עלה", כבר "עלה המפיץ על פניך" הוא מלך אשור שהפיץ (או שהיה דעתו להפיץ) את ישראל בגולה, אמנם עתה הוא "נצור מצורה" ששרי הצבא אשר לו צרו עליו והוא נתון במצור (כנ"ל א' א') על כן "צפה דרך" לשמוע בשורה טובה ממפלתו, "וחזק מתנים ואמץ כח מאד" כי תשמע בשורות טובות:
ביאור המילות
"צפה". בפועל נקשר בו תמיד מושג התקוה:
"חזק, אמץ". האומץ הוא התמדת החוזק בלב כמ"ש בכ"מ ובא על הכח הפנימי (ישעיה מ' כ"ו), (משלי כ"ד ה'):
"כי שב ה' את גאון יעקב", שגם עשרת השבטים שהיו בגלות תחת ידו נתן להם רשות לשוב לארצם, ויהיה גאונם דומה "כגאון ישראל" שהוא שבט יהודה שלא היו תחת ידו, כי עד עתה "בקקום בוקקים" היו דומים כגפן שהריקו את פירותיו, וגם "זמורותיהם שחתו" ששחתו זמורות הגפן עצמו, ר"ל שמלבד ששללו את ממונם הגלום מארצם עד שלא יוכלו עוד לשאת ענף ולעשות פרי, (וגם אם נאמר שהיה מעשה זו בימי קדם, צ"ל שמלך אשור כבר התחיל להשליח חילו בעשרת השבטים מזמן קדם הגם שלא נזכר בכתוב :
ביאור המילות
"יעקב ישראל". התבאר בכ"מ שכשבאו נרדפים יציין בשם יעקב את עשרת השבטים ובשם ישראל את שבט יהודה שהם נכבדים מהם, כי שם ישראל נכבד משם יעקב:
"בקקום", בא תמיד על הרקת פרי הגפן, גפן בוקק (הושע י'):
"מגן", עתה חוזר לספר חורבן הראשון של נינוה בפרטות, תחלה בטח המלך סרדנאפל על המון גבוריו שנצחו את המלחמה "עד שמגן גבוריהו" היה "מאדם" צבוע אדום, שהוא אות שישפכו דם רב ולא יחמולו, "אנשי חיל" שלו הם "מתולעים" לבשו מלבושים צבועים בדם תולע לסימן רצח ודם, "באש פלדות הרכב", הרכב "שהוכנו" עתה מחדש למלחמה נתנו באש פלדות דהיינו בלפידי אש שיהיו חדשים כאילו "הוכנו היום, והברושים הרעלו", החניתות שהיו מעצי ברושים המשחו ברעל וסם המות:
ביאור המילות
"מאדם". פעל מן הדגוש, "מתלעים". מענין תולעת שני:
"באש פלדת", כמו באש לפידות, וחכמי הלשון יאמרו כי בלשון ערבי יקרא המגל פ¢ל£ד והיה לרכב המלחמה מגלות משני הצדדים להכרית את האויב, ור"ל מגלות של הרכב נתנו מחדש באש להכינם למלחמה:
"הברושים". החניתות מעצי ברוש, "הרעלו", הטבלו ברעל שהוא סם המות:
"בחוצות", החוץ היא אחורי הבתים שם "יתהוללו הרכב" וישתגעו כמשוגעים, "וברחובות" שהם מקומות הרחבות לפני הבתים "ישתקשקון" יתקבצו כמו שמתקבצים על השוק רבים ביחד, ומראיהם דומה כלפידים וירוצו כברקים במהירות גדול. ע"כ ספר איך הכין כל גבוריו ורכבו והמונו למלחמה:
ביאור המילות
"יתהוללו הרכב". כמו והתהוללו הרכב (ירמיה מ"ו), שרצים הנה והנה כמשוגע, וכבר התבאר (עמוס ה' ט"ו) כי חוץ הוא אחורי הבתים, ורחוב הוא מקום הרחב שלפני הבתים:
"ישתקשקון", פעל משם שוק, כמו בשוקים וברחובות (שה"ש ג') מקום קיבוץ הרבים, וכן בעיר ישוקו (יואל ב' ט'):
"יזכר אדיריו", חוץ מזה זוכר האדירים שהוא המחנה שהלכו לעזרתו מן באקטריען שעליהם סמך לנצח את האויב, אבל "יכשלו בהליכתם", בעת לכתם נכשלו בדרך, ר"ל שהיה רוח אחרת עמם והתחברו אל המורדים והיו כנגדו, כאילו נכשלו ע"י המכשילים ומפתים אותם מלכת לעזרתו ועפ"ז נכשלו כל גבורי חילו ונפלו במלחמה כמבואר בספור אשר הבאתי בריש הספר, אז "ימהרו חומתה", אז נסגרו בחומת העיר להשגב מני צר, "והוכן הסוכך" שהכינו את המבצר שיסוכך בעדם מן האויב:
ביאור המילות
"יכשלו". ימרדו בו, וכן הרבה כושל (ירמיה מ"ו):
"הסכך", כינוי על החומה והמגדלים הסוככים ומגינים על העיר, כמו ויגל את מסך יהודה (ישעיה כ"ב ז'):
"שערי הנהרות נפתחו", אח"כ עבר נהר חדקל את חקו ונפתחו שעריו והציף את העיר, ואז "ההיכל נמוג", ר"ל המלך וכל בני היכלו נמוגו מפחד, כי מכשפיו אמרו לו שעת יציף הנהר את העיר ימסר ביד האויב:
"והוצב גלתה הועלתה", ואז הוכן מדורת אש לשרוף את המלכה ואת כל פלגשיו וגולתה היינו המלכה הועלתה על המוקד מכוסה בצב שהוא כסא מכוסה שבו נושאים את השרים, "ואמהותיה" גם הם הועלו על האש, והם "מנהגות" ומקוננות "כקול יונים, ומתופפות על לבביהן" מכים על לבבם מרוב הצער:
ביאור המילות
"והוצב גלתה העלתה", לדעתי גלתה היא שם המלכה, שהמלך נקרא גלת. תגלת פלאסר מלך אשור, ששם תגלת הוא שם כבוד המלכות בלשונם, והמלכה נקראת גלתה, והצב היא מענין עגלת צב, בצבים ובכרכרות, מרכבה מכוסה שבה נשאו את המלכה, ונקרא הוצב של גלתה, ר"ל כסא המלכה או מרכבת המלכה, והשרפה כליל באש בא בלשון העלאה, ר"ל מרכבת המלכה הועלתה לעולה על המוקד, כמ"ש אח"כ והעברתי בעשן רכבה:
"מנהגות". משתתף עם כיונים הגה נהגה, ויש ששרשו הגה ויש ששרשו נהג, שמבואר אצלנו שבעלי פ"א נו"ן ובעלי למ"ד ה"א משתתפים במובנם:
"ונינוה כברכת מים", שע"י נהר חדקל שהציף אותה נעשית כברכה מלאה מים, אמנם הלא "מימי היא", הלא כן דרכה מימי קדם שהנהר מציף אותה בכל פעם, וכבר כתב הרי"א שנינוה היתה תמיד מלאה מים והוצרכו לבנות בתיהם ע"ג עליות וא"כ הלא זה דבר רגיל שם, ובכ"ז "והמה נסים", בא עליהם פחד ע"י הסימן שהיה להם מקוסמיהם מהצפת הנהר ונסו כולם, "עמדו" כבר בארנו את אשר סופר בדה"י הקדמונים כי החיל שכבשו אז את נינוה הבטיחו לבני העיר שלא יעשו להם רעה כי לא באו למלחמה על העיר רק להשפיל גאון הבליעל סרדנאפל וצעקו אליהם שלא יברחו, וז"ש "עמדו עמודו", כן צעקו אליהם שלא יברחו, "ואין מפנה" כי רעדה אחזתם ונסו ואין רודף:
ביאור המילות
"מימי". מימי קדם. או ר"ל מימי היא מיום שהיא נמצאת בהווייתה:
"בזו", עוד סופר בדה"י שהמנצחים לא רצו לגעת בשלל נינוה ובבזה לא שלחו את ידם כי היה די להם בכבוד הנצחון שכבשו את העיר ולא באו בעבור בז ושלל, עפ"ז ימליץ, שאומר אל המנצים "בזו כסף בזו זהב", הלא נמצא שלל רב כי "אין קצה לתכונה", ויש שם אוצרות אין קץ, והמנצחים משיבים "כבוד מכל כלי חמדה" ר"ל הכבוד של הנצחון הוא יקר וגדול אצלנו מכל כלי חמדה, באנו בעבור הכבוד לא בעבור השלל:
"בוקה", מצייר מעמד אנשי העיר, הכל נתרוקן וזה "בוקה ומבוקה", והכל נשחת וזה "מבולקה, ולב" אנשי העיר "נמס" מרוב הפחד, "ופיק ברכים" בעת הניסה והבריחה, "וחלחלה בכל מתנים" מרוב שבר ויגון:
ביאור המילות
"בוקה ומבוקה", תוספת המ"ם מורה על הגדלת הריקות כמו שמה ומשמה (יחזקאל ו'):
"איה" עתה ישים המליץ פניו אל בית המלך, אשר חרב ושמם, ויתפלא על האכזריות של סרדנאפל ששרף את נשיו ואת ילדיו הרג כאכזר ולא חמל, ואומר "איה מעון אריות", הוא בית המלכות ששם ישבו המלכים שהם האריות הזקנים, "ומרעה היא לכפירים" שסביב ארמון המלך רעו הכפירים שהם צעירי האריות ר"ל בני המלך, "אשר הלך אריה ולביא שם" ששם היה הולך תמיד האריה והלביא שהוא נקבת האריה, רצה לומר המלך והמלכה, וגם שם הלך "גור אריה" היינו הילדים הקטנים בני מלכים, "ואין מחריד" כי היו בטוחים שמה:
ביאור המילות
אריה גדול מכפיר, וכפיר גדול מגור כמ"ש בכ"מ, ולביא כולל גם הנקבה, ובא עליה גם שם ל¡ב י¢א (יחזקאל י"ט ב' ע"ש):
"אריה", ואיך נעשה שם עתה האכזריות הזה "שהאריה טורף את גורותיו", ר"ל שהמלך הרג את ילדיו הקטנים, והאריה "מחנק ללבאותיו" שצוה לחנק את נשיו שהם הלביאות. כי נתחנקו ע"י העשן, "וימלא טרף חוריו ומעונותיו טרפה", מה שטרף את נשיו קורא טרפה בלשון נקבה ומה שטרף את גוריו קורא טרף בלשון זכר, ומצייר שהנשים דרו במעונות והגורים שכנו בחורים קטנים, (כמשל האריה) ר"ל שהילדים היו בחדרים קטנים ומלא אותם טרף, ונשיו היו בארמנותיו וימלא אותם טרפה, הנשמע כזאת?
ביאור המילות
"בדי". לדעתי הב' שורש, כמו וכלתה בדיו (הושע י"א ו'), יאכל בדיו בכור מות (אויב י"ח י"ג), ענפיו וסעיפיו, ובא במשקל הסמיכות שלא כדרכו, ר"ל שטורף ענפי ואיברי גורותיו. ומחנק ללבאותיו היינו את לבאותיו, כמו הרגו לאבנר, ויל"פ ב' בדי שימושיית שהורג וטורף בגורותיו הרבים כמו ויהיו הורגים בהם (מ"ב י"ז כ"ח), ומלת די מורה על הריבוי:
"הנני" משיב "הנני אליך נאום ה'", ר"ל זה היה בגזרת ה', "והבערתי בעשן רכבה" של המלכה, שהיא הועלתה למוקד עם רכב שלה ועגלת צב כמ"ש והוצב גולתה הועלתה ונחנקה בעשן המוקד, "וכפיריך תאכל חרב" גם יתר בניו שנשארו תאכל אותם חרב האויב (וכבר מובא בדברי המפ' שדרך צודי אריות להבעיר עשן במעון האריה ואז יצאו הכפירים מחוריהם ויהרגום הציידים בחרב) ועי"כ "והכרתי מארץ טרפך" שלא תטרף עוד גוים רבים, וגם "לא ישמע עוד קול מלאככה" אשר ביד מלאכיך חרפת ה':
