"משא", נמשך למעלה בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים וכו' יהיה "משא דבר ה' בארץ חדרך", אז ימצא דבר ה' והנבואה גם בארץ חדרך שהיא ארץ רחוקה מאד גם שם יהיה משא דבר ה' והיהודי שנמצא שם ישאלו ממנו את דבר ה' שיתפשט אז בכל האומה, (כמ"ש יואל ג' ונבאו בניכם ובנותיכם וכו'), "ובדמשק" יהיה "מנוחתו", מה שעד עתה היתה מנוחתו בירושלים כמ"ש (כי לא באתם עד עתה אל המנוחה וכתיב זאת מנוחתי עדי עד) תתפשט אז עד דמשק, שיהיה קצה גבול הצפוני של א"י כמ"ש ביחזקאל סי' מ"ז, ומבאר הטעם "כי לה' עין אדם", שעין כל בני האדם תצפה לה' עם "כל שבטי ישראל" שהם יצפו לה' בפרטות:
ביאור המילות
"וכל שבטי ישראל". ועין כל שבטי ישראל, וי"מ שהלמ"ד נמשך למטה עין אדם יביט לה' ולכל שבטי ישראל ללמוד דרכיהם, כמ"ש נלכה עמכם:
"וגם חמת תגבל בה", גם חמת תהיה מגבול א"י לצד צפון וכן "צור וצידון" אשר היא עתה "חכמה מאד" תגבל בא"י ותהיה מגבולי הארץ (כמו שהתבאר ביחזקאל שם פסוק ט"ו ט"ז י"ז, שדמשק וחמת וצור וצידון יהיה גבול א"י לצד צפון, עיי"ש):
"ותבן", הוא מאמר מוסגר, אגב ראה בחזיונו מה שיעבור על צור ועל פלשתים (שארצם תהיה ג"כ נחלת ישראל) בימים הבינים, שצור נחרבה תחלה על ידי נ"נ חורבן החלטי, (כמו שנבא ע"ז יחזקאל סי' כ"ו כ"ז כ"ח), ואח"ז נבנית שנית שלא במקומה הראשון ובא אלכסנדר מוקדון ובנה גשר על הים עד העיר והחריבה שנית עד עולם, ועז"א "ותבן צור מצור לה" שבנתה לה חומה בצורה סביב אחר שנחרבה ע"י נבוכדנצר, "ותצבר כסף כעפר" ע"י המסחר הגדול שהיה לה, וכ"ז לא יועיל לה, כי.
ביאור המילות
"מצור". חוזק, כמו ויבן ערי מצורה ביהודה (דה"ב י"ד):
"תרא", ואז החריב גם ערי פלשתים שהיו תמיד מבעלי בריתה של צור ומעוזריהם, (כמ"ש ירמיה (מ"ז) על היום הבא לשדוד את כל פלשתים להכרית לצור ולצידון כל שריד עוזר, וביואל (ד' ד') וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת, וכן בעמוס א' ג' ו'), ועז"א "שאשקלון תרא" מפלת צור "ותירא, ועזה תחיל" וכן תחיל עקרון כי הוביש מבטה, וכמ"ש צפניה ב' עקרון תעקר, "ואבד מלך מעזה" שעזה תתישב שנית רק לא יהיה להם עוד מלך, ואשקלון לא תשב כלל:
"וישב ממזר באשדוד", שם לא ישב איש רק ממזרים הנגרשים מעריהם מפני פסולם יתישבו שם, ואמר זה לגנאי על פלשתים שמקור מחצבתם הוא בממזרות (כמ"ש חז"ל על אשר יצאו משם פלשתים) שבמקומם ישב ממזר אחר:
"והסרותי", וע"י החורבן שאחריבנו אסיר מפיו את הדמים ששפך מישראל כמ"ש בעמוס א', "ושקוציו", הוא ע"ז שלו, ואז "ונשאר גם הוא לאלהינו", כמו שדמשק וצור יהיו לא"י כן מקומות של פלשתים, "והיה כאלוף ביהודה" יהיה שייך לשבט יהודה ומערים הגדולות שלומדים שם תורה, "ועקרון" תהיה "כיבוסי" שישב בירושלים ואח"כ היתה עיר האלהים כן תהיה עקרון קדש לה':
"וחניתי לביתי", אז אחנה כמחנה ואנשי חיל לשמור את ביתי "מצבה מעובר ומשב", ר"ל מצבא עובר ומצבא שב, שלא יעבור צבא דרך ארץ ישראל וגם הצבא שכבר עבר וירצה לשוב דרך שם לא אניחנו לעבור שם, כי מבואר ביחזקאל שבאמצע א"י יהיה רצועה רחבה ע"ה מיל וארכה כארך א"י מן המזרח למערב שבאמצע רצועה זו יעמוד בהמ"ק וה' יחנה שם בקביעות, כי כל רצועה זו תהיה קדש לה' ולא יניח לצבא מלחמה לעבור שם, ועי"כ "לא יעבור עליהם עוד נוגש", כי יהיו נשמרים מן ה', "כי עתה ראיתי בעיני" ואשגיח עליהם כן פי' המפ', ולדעתי מ"ש כי עתה ראיתי בעיני מוסב עמ"ש הנה מלכך יבא לך, (ומ"ש
ביאור המילות
"וחניתי". עקר פעל חנה בא על מחנה צבא החונים בשדה ביום קרב:
"גילי מאד בת ציון", הוא מאמר מוסגר) ושיעור הכתוב הנביא ראה עתה את המלך המשיח עומד לפני ה', והוא אומר בשם ה' כי עתה "ראיתי בעיני כי מלכך יבא לך", שה' וכן הנביא המדבר רואה אותו במראה החזון איך בא לגאול את ישראל, ועז"א "שבת ציון תגל מאד" על הנסים שיתחדשו שם בכל עת, "ובת ירושלם" ששם מושב ההמון עם, "יריעו" תרועת שמחה על ראות פני מלכם, ומבאר שתגיל "מפני שראיתי בעיני כי מלכך יבא לך והוא צדיק ונושע" בה', אינו נושע ברוב חיל רק ע"י צדקתו כי הוא יהיה "עני" ונכנע, שהוא הפך גאות ועוז מלך נושע ברוב חיל, "ורוכב על החמור" הפך רוכב על סוס מוכן ליום מלחמה, וגם אם ירכב "על עיר" שהוא צעיר לימים שזה כבוד יותר, (כמ"ש רוכבים על שלשים עירים שופטים י' ד'), לא יהיה עיר בן סוס רק "עיר בן אתונות":
ביאור המילות
"גילי". גדר שם גיל שמחת הלב על דבר מתחדש (צפניה ג' י"ז ובכ"מ):
"עני". עקרו על הנכנע ועניו, "עיר". יפול בהרחבה גם על צעירי סוסים וגמלים (ישעיה ל'), ע"כ אמר בן אתונות:
"והכרתי", וכן "אכרית רכב מאפרים", שהרכב היה מוכן למלחמה, ואכרית "סוס מירושלים", כי לא ירכבו על סוס, כי ילכו רגלי לעלות לרגל ודבר טמא לא יבא שם, "ונכרתה" ממילא "קשת מלחמה" שלא יצטרכו לקשת כמ"ש ושפט בין הגוים וכו' ולא ישא גוי אל גוי חרב, וז"ש "ודבר שלום לגוים", ובכ"ז יהיה משלו "מים עד ים" היינו מים המזרחי עד ים המערבי, "ומנהר" היוצא מעדן "עד אפסי ארץ" מדרום לצפון:
"גם את", מוסב אל בת ציון ובת ירושלים שהזכיר, שהם האומה בכללה, "בדם", שיעור הכתוב "בדם בריתך אין מים בו שלחתי אסיריך מבור", ע"י שמסרת נפשך על קידוש השם במשך זמן הגלות ושמרת דם ברית מילה ולא רצית להמיר דם במים. שהיו אומרים לך שדי טבילה או הזית מים והוא נכנס תחת דם מילה, ואתה שמרת דתך ושמרת דם ברית אשר אין בו מי הזיה רק דם מילה, ר"ל שלא המרת דתך, וע"י זכות זה שלחתי אסיריך מבור, שהיית אסור בבור במשך ימי הגלות ויצאת לחפשי, וגם יל"פ בפשוט שע"י דם הברית שלחתי אסיריך מבור אשר אין מים בו, כי בגלות בבל היו בבור מלא מים כי בבל היא מצולה מלאה מים, ועתה שלחתיך מבור השני היבש שהוא גלות רומי:
"שובו לבצרון", שובו מן בור הגלות לבצרון, שציון תהיה מבוצרת, אז אתם "אסירי התקוה", שהייתם מקוים זמן רב על הגאולה, "גם היום מגיד משנה אשיב לך", יש לי להשיב לך דבר שיגיד לך משנה, היינו נסים כפולים שיהיה בשני זמנים, כי יודיעם מלחמות החשמונאים נגד היונים בימי אנטיוכוס, ומלחמת בני אפרים נגד גוג ומגוג לעתיד, ששניהם נבואות עתידות, ואמר "גם היום", כי יכלול בזה הגדה אחת בדבר שיהיה היום בזמן הזה קודם הגאולה העתידה שהיא מלחמת המכביים עם בני יון:
"כי דרכתי לי יהודה קשת", הגדה אחת היא מה שיהיה בימי בית שני שינצחו בני יהודה את בני יון ע"י תשועת ה' שלא כדרך הטבע, ויהודה יהיה כקשת דרוכה ביד ה' ללחום עם היונים, והגדה שניה היא "קשת מלאתי אפרים", שלעתיד לבא בעת גוג ומגוג יתעוררו בני אפרים שהם עשרת השבטים (שהם לא היו בבית שני) והם יהיו קשת ה' ללחום עם גוג ומגוג, והמאמרים מקבילים "כי דרכתי לי יהודה קשת ועוררתי בניך ציון על בניך יון", זה היה בימי בית שני שאז נלחמו בני ציון ושבט יהודה, "קשת מלאתי אפרים ושמתיך כחרב גבור", שאז יהרגו בני אפרים בחרב הקשת את חיל גוג ומגוג הצובאים עליהם:
ביאור המילות
"דרכתי, קשת מלאתי". יצייר את מלחמת יהודה בימי החשמונאים שיהודה הוא הקשת ביד ה' וה' דורך אותו, כי אז הגם שהיה ענין נסיי בכ"ז היה דרך מלחמה טבעיית, וכאילו ה' מורה חציו מרחוק באמצעות הקשת שהוא יהודה הנדרך לירות אל לב היונים, ועז"א ועוררתי בניך ציון שה' היה המעורר ומחזק לבם למלחמה, ומלחמת אפרים לעתיד מצייר שהם ביד ה' כחרב שהגבור אוחז בו והורג מקרוב, ועז"א ושמתיך כחרב גבור, ודריכת הקשת נתן לאפרים עצמו כמ"ש קשת מלאתי:
"וה'", גם מאמרים אלה מקבילים. שבמלחמת המכביים יתראה ה' עליהם להושיעם (וגם ראו אז אות ומופת "בה'" כפרש"י) "וחצו יצא" מן הקשת "כברק", שהם ידרכו הקשת שממנו יצא חץ ה' כברק להשמיד את היונים, ובמלחמה האחרונה של גוג ומגוג "ה' אלהים בשופר יתקע" לקבץ הנדחים מארבע כנפות הארץ, כמ"ש והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וכו', "והלך בסערות תימן" שנגד חיל גוג שיבא מארץ צפון, יבא נגדם רוח סערה מן הדרום להומם ולאבדם:
"ה' צבאות יגן עליהם" ולא יצטרכו למלחמה כלל, רק "ואכלו וכבשו אבני קלע", במה שיאכלו יכבשו המלחמה ואבני קלע שיורו האויבים עליהם, "ושתו המו כמו" יין ע"י שישתו ויהמו כמו שותי יין בזה "ימלאו דם כמזרק" שממלאים אותו בדם הזבח, "וכזויות מזבח" שזורקים ושופכים שם דם הזבחים, כן ימלאו דם חללים, לא ע"י מלחמה רק יאכלו וישתו וה' יפילם חללים, ודימה דם החללים לדם המזרק שהוא לרצון לפני ה', כן ירצה ה' במעשיהם ונצחונם:
"והושיעם ה' אלהיהם" וה' יושיעם בלא מלחמה כרועה המושיע צאנו מיד זאבי ערב.
"כי אבני נזר", במליצה זו שמדמה אותם כצאן יאמר שידמו גם בזה כצאן שאין מבקשים זהב ואבני נזר שהם אבנים טובות, רק מרעה טוב ומים, כן לא יבקשו רק שתוציא האדמה להם דגן ותירוש לאכול ולשתות לא אבני נזר, "כי על אדמתו יתנוססו אבני נזר", שהדגן והתירוש שתוציא האדמה יוחשב בעיניהם כאבני נזר, כמו שבעיני הצאן הדשא והמים הוא כפנינים ואבני חפץ, כי לא יבקשו עושר ורהבים:
"כי מה טובו", הם ינובבו לאמר "מה טובו ומה יפיו" של הנזר? בתמיה למה לנו אבני נזר מה טוב ומה יופי ימצא בו.
"דגן (ינובב) בחורים ותירוש ינובב בתולות" ר"ל הבחורים ינובבו ויאמרו דגן! והבתולות ינובבו ויאמרו תירוש! ר"ל הם ינובבו לאמר שמבקשים אך דגן ותירוש לא אבני נזר, כי מה טובו ומה יפיו של נזר ואבניו?. הלא כאין נחשב בעיניהם:
ביאור המילות
"מה טובו". ר"ל במה נחשב הוא היינו הנזר, ושעור הכתוב דגן [ינובב] בחורים ור"ל כל בחור ובחור ינובב וידבר כן, מלשון ניב שפתים, ויל"פ שר"ל מה טובו דגן ותירוש, כן ינובבו בחורים ובתולות, ידברו בשבח טוב ויופי של הדגן והתירוש, ולא יחשבו אבני נזר למאומה:
