"ויהי בשנת ארבע לדריוש", כי החזון אשר נפתח לחגי וזכריה בשנת שתים לדריוש בעת שהחלו בבנין הבית נסתם באותה שנה ולא מצאו חזון מה' עוד, כי לא היה אז העת המיועד שתשוב השכינה והנבואה לישראל, אולם בשנת ארבע בא אליו הדבור עפ"י סבה שיספר, וז"ש "היה דבר ה'" שנגלה אליו דבר ה' אשר כבר פסק:
(ב-ג) "וישלח", והסבה לזה היה כי "שראצר ורגם מלך" (אנשים נודעים מבבל) "שלחו לבית אל", היינו לבהמ"ק.
"לחלות את פני ה'", שעורו.
"לחלות את פני ה' לאמר אל הכהנים", לבקש את ה' שיופיע רוח קדשו עוד הפעם ויודיע "אל הכהנים ואל הנביאים, לאמר", דהיינו שהם יוכל לאמר התשובה על השאלה "האבכה בחדש החמישי הנזר", מה שלא שאלו על יתר הצומות כי על צום השביעי על הריגת גדליה לא נסתפקו כלל, כי הצום הזה בא מפני שאז נחרב ישוב הארץ שהשאיר נבוזראדן תחת יד גדליה מדלת העם לכורמים וליוגבים וע"י הריגת גדליה ברחו מן הארץ, ואחר שעתה הושב ישוב הארץ על מכונו כיון ששבו קצת כמספר שהיה עם גדליה אין מקום לצום הזה, אולם על הג' צומות שהיה בעבור חורבן העיר והבית עליהם שאלו אם הבית הנבנה עתה יהיה גדול בכבודו ככבוד הבית הקודם ובטל טעם הצום או לא? ולכן שאלו על צום החמישי, שאם יאמר שא"צ להתענות בחמישי כ"ש ברביעי ועשירי, והתעוררו אל שאלה הזאת בד' כסליו למען ידעו איך להתנהג בתענית י' טבת הבא אחריו, והם שאלו בין על הבכי שהוא על העבר, בין על הצום, שעז"א "הנזר" שהוא לבקש תפלה ותחנונים על העתיד, וכבר באר הרי"א ששאלו זאת מפני שהיה הבית הזה קטן בעיניהם מפני שבעה דברים,
א) שראו שלא שבה בו השכינה לשכון כבוד כמו בבית הראשון, וה' דברים חסרו בבית שני,
ב) שהיה תחת רשות מלכי פרס ויראו פן יגרשום שנית מן הארץ,
ג) לפי שלא היה קיבוץ כללי ולא שבו הנדחים בארבע כנפות הארץ,
ד) שראו שנתקללה הארץ ולא שבה לאיתנה וזה סימן שלא שבה ההשגחה שמה כבראשונה,
ה) שראו שהם לבז ולחרפה בין העמים,
ו) שראו שהכותים החזיקו בחלק גדול מן הארץ והעולים מבבל היו מתי מספר,
ז) מפני שראו שאין מולך עליהם איש מבית דוד (כאשר תראה תשובה לכל החששות בסי' ח'):
ביאור המילות
"וישלח". כמו ויבא משה ואהרן, ור"ל שראצר ורגם מלך שלחו:
"אמור" וכו' "כי צמתם", ר"ל שהאדם צריך להתדמות בדרכיו אל דרכי האלהים לעשות חסד ומשפט וצדקה, ואז ה' מתעורר כנגדו במדות האלה, וזה רק בדברים שיתואר בם ה' כמו רחום וחנון טוב וסלח וכדומה, אבל אם יצום ויענה נפשו איך יתעורר האלהים כנגד לפי מעשיו הלא אין אכילה ושתיה לפניו? וז"ש "כי צמתם הצום צמתוני אני", וכי תגרמו בזה שאעשה ג"כ כפי מעשיכם הלא זה אי אפשר, כי.
"הלא את הדברים", ר"ל אך בזה יתעורר כנגדכם בדברים שקרא ביד נביאים הראשונים שיבאר בפסוק ט' שיעשו משפט וחסד ורחמים שאז יעשה גם הוא משפט וחסד ורחמים לבריותיו. ובאר להם שהדברים האלה "קרא ביד הנביאים בהיות ירושלם יושבת ושלוה", וע"י שלא שמעו חרבה ירושלים, וכ"ש עתה שהיא חרבה שא"א שתבנה על תילה אם לא ישמרו את הדברים האלה, כי הדבר שהיה סבה לחדש איזה ענין שלא היה, כ"ש שיספיק לקיים את הענין אחר שכבר הוא במציאות, כמו שהאש אשר יחמם המים הקרים כ"ש שיספיק להעמידם בחומם שלא יתקררו:
"וימאנו להקשיב", תחלה לא רצו להקשיב כלל "ויתנו כתף סוררת", הפכו הכתף שלא לראות בעיניהם מה שהנביאים מראים להם, ואח"כ שבאו דברי הנביאים בקול גדול עד שהקשיבו הקול מרחוק, בכ"ז "אזניהם הכבידו משמוע":
"ולבם" וגם אחרי שהפחידום הנביאים בעונשים ובאו העונשים וראו בעיניהם, שמו את לבם חזק כשמיר בל ייראו מפחד העונש, "משמוע את התורה", המאמרים מקבילים, "וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת משמוע את התורה" שהיא מזהרת עפ"י השכל, "ואזניהם הכבידו משמוע ולבם שמו שמיר משמוע את הדברים אשר שלח ה' ברוחו ביד הנביאים", שיעדם בעונשים ובתוכחות קשות, ולכן "ויהי קצף גדול":
ביאור המילות
"שמו שמיר". הוא שקשה מצור, וממלי קישוי הלב מלהתפעל מיראת העונש הפך רך הלב:
"ואסערם", גם זה אמר ה' צבאות, לא אשמע רק "אסערם על כל הגוים" שהוא הפיזור אל הגליות, "והארץ נשמה אחריהם" שהיא שוממות הארץ, "וישימו", בזה סיים קוטב המאמר, ר"ל הלא כל זה אמר ה' בהיות ירושלים יושבת ושלוה, ועי"כ נחרב הארץ, כ"ש עתה שהארץ חרבה והם עדיין אינם שומעים, א"כ הלא הם "ישימו ארץ חמדה לשמה", שכל עוד שלא ישמעו לדברי ה' לא תסור שוממות הארץ, ומה שמתמדת להיות שממה מתיחס אליהם שהם עושים אותה שממה ע"י שאין שומעים עדיין לדברי ה':
