מלאכת שלמה על תרומות ח
<< · מלאכת שלמה · על תרומות · ח · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
באו ואמרו לה: ס"א לא גרסי' באו:
מת בעליך או גרשך: בירושלמי פריך מת בעליך ניחא אבל גירשך היכי דמי כו' ומשני רבנן אומרים כמשנה ראשונה שארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ואביה מקבל גיטה ר' אלעזר אומר אפי' תימא כמשנה אחרונה תפתר בשאמרה לו הבא (ס"א זכה) לי גיטי למקום פלוני והי' דרכו להביאו לאותו מקום בעשרה ימים ומצא סוס רץ והביאו לשם בחמשה ימים והיא לא ידעה ונמצאת אוכלת בטעות ואפי' ר"א בן שמוע דפליג התם בכשאמרה לו התקבל לי גיטי למקום פלוני דאסורה מיד מודה הוא בכשאמרה לו לשון הבאה או זכייה ושלא יהא שליח קבלה עד הגיעו למקום ההוא דאוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום דהא ודאי קפדא ואתי ר' אליעזר דמחייב קרן וחומש הכא אפי' כר"א בן שמוע דבהא מודה:
וכן העבד: כנעני דאילו עבד עברי אינו אוכל ואפי' נרצע:
ור' יהושע פוטר: בירוש' דפרקין דלעיל מפ' דר' יהושע פטר לי' בין מקרן בין מחומש והתם בפסחים מפ' טעמי' משום דטועה בדבר מצוה דהא עשה מצוה כל דהו שהקריב קרבן וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ואף הנשחטין לשם פסח ר' יהושע מכשר להו בפ' תמיד נשחט ומתני' דהכא מוקמינן לה נמי בתרומה בערב הפסח דזמנה בהול. ועוד מפ' לה התם בכל ימות השנה ואכילת תרומה איקרי עבודה ועבודה של חלל בשוגג רחמנא אכשרה כדתנן לקמן הי' עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה וכו' כל הקרבנות כולן שהקריב ר' יהושע מכשיר ותרומה דאכילתה מיקרייא עבודה מנלן דתניא מעשה בר' טרפון שלא בא אמש לבהמ"ד לשחרית מצאו ר"ג א"ל מפני מה לא באת אמש לבהמ"ד א"ל עבודה עבדתי א"ל כל דבריך אינם אלא תימה עבודה בזה"ז מנין א"ל ה"ה אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם עשה אכילת תרומה כעבודת בהמ"ק ופירש"י ז"ל עבודת מתנה מתנות כהונה שנתתי לכם הרי הן כעבודה ע"כ עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל:
ונודע וכו': בירושלמי מפרש שנודע בב"ד:
וכולן: אעבד ואשה קאי ומשום דהתחילו בהיתר מתיר ר"א לבלוע אבל ר' נתן פליג בירושלמי אמתני' ולא מפליג בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור דתניא א"ר נתן לא שהי' ר"א אומר משום שהתחיל בו בהיתר אלא שהי' ר"א אומר הלעוס כבלוע אף בשבת ובפסח וביה"כ ובנזיר ובנבלה ובטריפה ובשקצים וברמשים פי' אף בשבת כגון פירות הנושרין שלעס בפיו והן מוקצין. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל לתוך פיהם בלמ"ד גרסי' וכן מצאתי בכל הספרים וגם בסיפא גרסי' בלמ"ד טעם פשפש לתוך פיו ע"כ. עוד כתב ונטמאת תרומה ברוב הספרים גרסי' ונטמאת אך בספר אחד גרסי' נטמאת ונ"ל דהכל אחד ואפי' לספרים דגרסי ונטמאת פירושו או נטמאת דהא לקמן גרסי' בכולן טמא היית וטמאה היתה וכו' אע"ג שגם שם ר"ל או טמאה מ"מ גרסי' וטמאה וא"כ גם הכא יש לגרוס ונטמאת אע"ג דפי' או ע"כ. עוד כתב נודע שהוא טבל ס"א שהיא ביו"ד ונ"ל לגרוס שהוא בוי"ו מפני שאינו חוזר על הכהן האוכל תרומה אלא על כל מי שיהי' אוכל איזה מאכל ונודע לו שהוא טבל וכו' ע"כ. עוד כתב ז"ל על מה שפי' ר"ע ז"ל וכולן עבד ואשה שאכלו מתחלה בהיתר כתב כמה קשים דברי המפרש הזה. זה כנגד זה שבכאן אמר שטעמו של ר"א הוא משום שהתחיל בו בהיתר ולמטה הוא אומר לא שיגמור בחצר אלא יצא חוץ לחצר והיינו דברי ר' נתן שאומר שאין טעמו של ר"א משום שהתחיל בו בהיתר עכ"ל ז"ל:
אמרו לו נטמאת: ותרומה לא נטמאה כגון דלא הוכשרה אסורה לך בלא תעשה: ונטמאת התרומה. או נטמאה התרומה יאסור אפי' לטהור בעשה ובטומאה שאירעה אחר שהכניס התרומה לתוך פיו עסקי' למ"ד משום דאתחיל בהיתר:
טמא היית: קודם שתאכל התרומה:
וטמאה היתה התרומה: או טמאה היתה:
או נודע לו שהוא טבל: מה שהי' אוכל או לוי שהי' אוכל מעשר ואמרו לו שלא ניטלה תרומתו וטבל הוא או מעשר שני חוץ לירושלים וחשב שהי' פדוי ואמרו לו שלא נפדה:
או שטעם טעם פשפש: בנדה פרק הרואה כתם (נדה דף נ"ח) מפ' מנא ידע וקאמר דריחו כטעמו ובירוש' מפרש דלאו דוקא פשפש דה"ה כל דבר שנפשו של אדם חתה וקצה ממנו והי' תרומה לתוך פיו ה"ז יפלוט ואע"ג דפליגי לעיל גבי נטמא או נטמאת התרומה דר' אליעזר אומר יבלע ור' יהושע אומר יפלוט הכא כולהו מודו הואיל ועד שלא ניתנה לתוך פיו אירע בה פסול או שמעולם לא הותרה לא חיישי' להפסד תרומה ומשום דמאבד אוכלי תרומה נקט לה אבל כ"ש חולין דהא שרץ הוא. הר"ש שירילי"ו ז"ל והוא פי' רש"י ז"ל שם בנדה. ועיין במה שכתב בית יוסף בטוי"ד ססי' ק"ד בשם תשוב' הרשב"א ז"ל. והילך קיצור מה שמצאתי בתשוב' הרשב"א ז"ל סי' ק"א. דברים ברורים אני רואה כאן שאין הבריה אוסרת בכל מה שהיא מחמת פליטתה אלא מחמת ממשה והוא שתהא שלימה ושלא נפסדה צורתה הא אם נחתך ממנה אבר או אפי' היא שלימה ונתרסקה ונפסדה צורתה אבד שמה והרי היא כשאר האיסורין ובטלה ואלו דברים פשוטים לא ראיתי לכתוב ראיותיהן כי רבו וכו' עד ומה ששנינו הי' אוכל את התרומה וטעם טעם פשפש זורקה מסתברא לי משום דחיישי' שמא פשפש עומד בפני עצמו דאי אפשר לו לברור בתוך פיו ולפיכך זורקה ע"כ והב"י הביאה שם כולה בשלימות:
היה אוכל באשכול וכו': כתב ה"ר יהוסף ז"ל ר"א אומר יגמור פי' יגמור אפי' בחצר ואפי' בשבת כיון שהתחיל בו בהיתר ומה שפי' המפרש לא שיאכל בחצר הועתק מלשון הירושלמי אך צ"ע בלשון הירוש' כי משמע שם שאין זה אלא דעת ר' נתן ואין נראה שזוהי דעת משנתינו פי' שאין סברא שר' יהושע יחלוק על זה וצ"ע שם דקאמר התם מ"ט דר"א משום שהתחיל בו בהיתר תני ר"נ אומר לא שהי' ר"א אומר משום שהתחיל בו בהיתר אלא שהי' ר"א אומר הלעוס כבלוע וכו' ולקמן קאמר נמי הכי מ"ט וכו' תני ר' נתן אומר לא שהי' ר"א אומר משום וכו' אלא שר"א אומר ימתין עד מ"ש וכו' משמע שדוקא ר"נ אומר זה עכ"ל. והקשו התוס' בפ' הפועלים לר' יוחנן דס"ל התם דחצר קובעת מדאורייתא אמאי יגמור לר"א וי"ל דמיירי בחצר שאין הכלים נשמרים בתוכה דלא קבעה אלא מדרבנן ע"כ. ותני הכא הך פלוגתא משום דדמיא לדלעיל שהתחיל בהיתר. וביו"ט ס"פ המביא פי' רש"י ז"ל הי' אוכל באשכול וסתם אשכול לאו גמר מלאכה היא דסתם ענבים לדריכה קיימי הלכך מותרין דרך עראי. ונכנס מן הגנה לחצר שלקטו משם ובא לו לחצר וחצר קובעת למעשר כדמפרש בפ"ב דמעשרות. יגמור אם רצה לגמור בחצר אכילתו יגמור. לא יגמור דקסבר חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו ע"כ:
חשיכה לילי וכו': יגמור למ"ש. ופי' הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בפ' ערבי פסחים דף רמ"ט דחשכה לאו דוקא אלא ר"ל שקיעת החמה וכן נמי הא דתנן השום והבוסר והמלילות שרסקן מע"ש ר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך וכן הא דתנן אין נותנין את הפת לתנור ע"ש עם חשיכה וכן הא דתנן משלשלין את הפסח לתנור ע"ש עם חשכה וכן הא דת"ר לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ותניח לתוך התנור ע"ש עם חשכה וכן כי"ב פי' חשיכה בכולן שקיעת החמה כדתנן ובכולן ב"ה מתירין עם השמש ע"כ. וכן פי' ג"כ שם הר"ן ז"ל. והקשו תוס' ז"ל שם ביו"ט מ"ש מתינוקות שטמנו תאנים דלמ"ש לא יאכל וי"ל דהתם ייחדום לאכילת שבת אבל הכא לא ייחדום לשבת א"נ כפי' רש"י ז"ל שם דהתם מיירי בתאנים דנגמרה מלאכתן אבל הכא מיירי באשכול דלא נגמרה מלאכתן ע"כ. וכן פי' הר"ש ז"ל. ובירוש' מפרש טעמי' דר' אליעזר משום דהתחיל בה בהיתר ור' יהושע לית לי' טעמא דהתחיל בהיתר. תניא ר"נ אומר לא שאמר ר"א משום שהתחיל בו בהיתר אלא שר"א אומר ימתין עד למ"ש או עד שיצא חוץ לחצר ויגמור וכמו שפי' ר"ע ז"ל:
חשכה לילי שבת ר' יהושע אומר יגמור: כך נראה שהיא גרסת הרמב"ם ז"ל בהאי סיפא. אבל גרסת רש"י ז"ל התם ביום טוב בתרי בבי ר' אליעזר אומר יגמור ור' יהושע אומר לא יגמור. וכן משמע שהיא גרסת תוס' והר"ש ז"ל גם הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכן משמע מברייתא דר"נ. וגם הרמב"ם ז"ל נראה שחזר בו בהלכות מעשר ס"פ חמישי שפסק לא יגמור כר' יהושע דקי"ל כותי' לגבי ר"א. גם ה"ר יהוסף ז"ל כתב ברוב הספרים גרסי' בסיפא ר"א אומר לא יגמור ור"י אומר יגמור, ונ"ל דטעות הוא דמ"ש הא מרישא דר"א לקולא ור"י לחומרא. ע"כ. אחר זמן ראיתי פי' הרמב"ם ז"ל מוגה מסכים עם גרסת רש"י ותוס' ושאר המפרשים ז"ל גם עם מה שפסק בחבורו. וע"ש בכ"מ שנתן טעם למה גבי שבת פסק שם ואם הניתן למו"ש ה"ז גומרן וגבי חצר שם בספ"ד פסק אע"פ שיצא מן החצר לא יגמור עד שיעשר, אלא שאני ראיתי בספר מדויק שם בספ"ה מוגה ואפי' הניחו לאחר השבת ה"ז לא יגמור:
ישפך: משום סכנה, ואפי' לזילוף לא חזי דנכנס הארס ברגלים. הר"ש שירילי"ו ז"ל:
שלשה משקין אסורין משום גלוי וכו': בירוש' וגם שם בפ' אלו טרפות תניא חמשה אין בהן משום גלוי: ציר וחומץ שמן ודבש ומורייס, ר"ש אומר אף הן יש בהן משום גלוי. והקשו שם תוס' ז"ל מתני' דקתני ושאר כל המשקין מותרין מני, הא אפי' רבנן דברייתא לא שרו אלא חמשה. ותרצו דה"ה לכולן, והא דנקט חמשה משום דפליג ר"ש עלייהו אבל בשאר מודה. ע"כ:
המים והיין והחלב: מדרש תהלים סימן קל"ו: מים מנין, לרוקע הארץ על המים. חלב מנין, שנאמר ותפתח את נאד החלב. יין מנין, דכתיב כל נבל ימלא יין. כתוב בטור א"ח סי' רע"ב וז"ל: וכיון שנתן האור תחתיו והרתיח אין בו משום גלוי ולא משום יין נסך. ע"כ:
כדי שיצא הרחש: בירוש' פריך ולא חמי לי' בתמיה, והא כיון דלא שהה שיעור שיכול לחזור לחורו אלא לבא לשתות ולא יותר ודאי לא אתא, דאי אתא הא קחזי לי' בחזירתו, ומשני דמין קטן הוא ושפיפון שמו והוא כחוט השערה ואינו ניכר. אבל בחולין בבבלי ד' יו"ד מתרץ כדי שישתה ויחזור לחורו, כדפי' ר"ע ז"ל. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל הרחש פי' כל דבר שיש בו ארס ולאו דוקא נחש כן נ"ל לדקדק ממאי דקתני רחש ולא קתני נחש כדקתני לקמן ונשכת הנחש אסורה ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל. צריך להגיה: שיעור המים להיות מותרים משום גלוי וכו', או לכל הפחות צריך להיות כך: שיעור המים מלהיות אסורין משום גלוי וכו':
כדי שתאבד בהם המרה: הארס ולא מפרש במתני' כמה שיעורן שתאבד בהן ותתבטל, ופליגי בירושלמי תנאי בהא מילתא, ומדקאמר ר' יוסי בקרקעות מ' סאה משמע דת"ק לא בעי כולי האי, ור' נחמי' אמר כדי שתהא חבית של שייטין מתמלאת מהן, ואפשר דת"ק דמתני' סבר כותי' ולא מפליג בין כלים לקרקע ור"י פליג עלי' וסבר דבעי' תרתי שהמים יהיו בקרקע ולא בכלי וארבעים סאה דוקא ולא בפחות מכאן דס"ל דקרירות הקרקע ורבוי המים הוא דמבטלי אכל בכלי אפי' מרובין אין המים בכחן ולא מבטלי הארס. הר"ש שירילי"ו ז"ל. וגם הרמב"ם ז"ל נראה שהוא סובר דר"י לחלוק בא, אבל בית יוסף כתב בטוי"ד סי' קט"ז דהרי"ף והרא"ש ז"ל נראה שהם מפרשים דר"י לפרש דברי ת"ק אתא וגם הר"י בעל הטורים ז"ל מאחר שהביא ב' הפירושים ע"כ. וז"ל הרי"ף והרא"ש ז"ל בפרק שני דע"ז אחר שהביאו דברי ת"ק ור"י כתבו יש שפירשו אם המים המגולים מרובין כדי שתאבד בהן המרה שהיא הסם של רחש אין חוששין להם שהסם בטל בהם ואינו מזיק ואם אין בהן זה השעור אסורין מפני הסכנה, וי"א חלוף, שאם אין בהם זה השעור והמים נראים צלולין מותרין שאלו הי' בהם סם הי' נראה, אבל אם המים מרובין אסורין שחוששין שמא יש בהן סם ואינו ניכר. ע"כ:
בכלים כ"ש: לאיסורא קתני לה. פי' אפי' מרובין וכן פירשו כל המפרשים גם הר"ן ז"ל בפ"ב דמס' ע"ז וכן פי' הר"ש ז"ל אלא שכתב הטעם דגזרינן אטו מועטין:
אפילו הם ככר: כלומר שהם גדולים הרבה עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט נראה שהוא מלשון כר וכסת או מלשון כרי ואני היה נראה לע"ד דככר לשון קנטר כלומר אפי' הן מרובין וכולם נקורין אסורין והשתא אתי שפיר דקתני בתר הכי אחד גדול ואחד קטן. אבל ה"ר יהוסף ז"ל כתב על פי' ר"ע ז"ל פי' זה אין נראה דהא אח"כ קאמר אחד גדול וכו' אלא נראה שר"ל אפי' הן שלימין עדיין אלא שנקרו בהן מעט אפי' הכי אסור וכל דבר שלם הוא נקרא ככר כגון ככר דבילה או כגון הא דתנן בעירובין ככר כאיסר והוא שלם וכו' עכ"ל ז"ל. אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל כתב ה"ג ואפי' הם ככד בדלי"ת כלומר גדולים כמו כד כדאמרי' נמי בפ"ק דר"ה דף ט"ו אפי' הי' האתרוג כזית ונעשה ככד ע"כ וגם שם נפל טעות ובערוך לא מצאתי לא זו ולא זו לא בערך כד בדלי"ת ולא בערך כר ברי"ש. ומ"מ גם ברב אלפס שם בפ' שני דע"ז איתא ככד בדלי"ת בשני הדפוסין וגם בדפוס שאלוניקי וגם הרב בצלאל אשכנזי ז"ל הגיה במתני' ככד בדלי"ת וכתב גם הוא ז"ל מה שהוקשה לי וז"ל קשה קצת דהאי בבא דאחד גדול וא' קטן מיותרת היא דהא קתני אפי' הם ככד ע"כ וגם בתוס' י"ט. ונראה ממתני' דאם דָרַך ענבים שהיו בהן נקורין אסורין:
כל שיש בו ליחה אסורה: כתב הרשב"א ז"ל דאפי' באבטיח אינו אסור עד שיגיע מקום נקורו למעיה ע"כ:
ונשוכת הנחש וכו': ללח מדמינן לה. וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל וּנְשַיכַת ביו"ד אחר השי"ן ובניקוד ציר"י בשי"ן. ובירושלמי א"ר יהודה בן פזי מאן תנא נקורין ר"ג הוא דתנן בפ"ט דמס' פרה ר"ג אומר אף הנחש מפני שהוא מקיא וקאמרי רבנן התם דחולדה פוסלת ולא נחש דס"ל דנחש אינו מקיא וא"כ מתני' דקאמרה ניקורין ר"ג שנאה וטעמא משום דמקיא הארס בשעה שהוא נוקר לאכול ודחי לה דאע"ג דלגבי מצות פליגי רבנן כגון גבי מי חטאת. לגבי סכנתא חשו כולהו לדרבן גמליאל דחמירא סכנתא מאיסורא:
המשמרת וכו': ירוש' המשמרת של יין פי' שהוא כלי עשוי ככברה לסנן בו היין ע"ג פי חבית או כלי אחר ר' יהודה אומר אם היתה פקוקה מלמעלה אע"פ שהיא פתוחה מלמטן אין בו משום גלוי דכיון שמנטף מתירא הנחש לבוא ונבעת ר"נ אומר אם היתה התחתונה מכוסה אע"פ שהעליונה מגולה מותר מפני שארס נחש עומד בסבכה ועומד מלמעלה ואינו עובר. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דת"ק דמתני' לית לי' דר' יהודה:
ר' נחמי' מתיר: פי' הר"ן ז"ל בפ"ב דע"ז שמפני שהיא מנטפת שומע קולו ובורח. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים ל"ג זו המשנה ע"כ. עוד כתב המשמרת וכו' פי' כשהיין מגולה בתוך המשמרת כי הארס יוצא עם היין ע"כ:
שנולד בה ספק טומאה: הקשו תוס' חיצוניות וא"ת ה"ד אי ברה"ר ספיקו טהור ואי ברה"י ספיקו טמא וי"ל ברה"ר וכגון שטומאה הזאת באה מנגע ונדה דלא ילפי' מסוטה דכל טומאה הבאה מגוף האדם לא ילפי' ספיקה מסוטה כיון דא"א לברר ע"כ. אבל ה"ר גרשון מ"ה ז"ל פי' שנולד לה ספק טומאה שנמצא שרץ בצדה ספק נגע ספק לא נגע ע"כ. ובודאי דקשה על פירושו ז"ל מה שכתבתי וכן ג"כ הקשה ה"ר שמשון ז"ל ואסיק כדפי' ר"ע ז"ל וכ' דשתיהן תלויות מדאוריי' דאע"ג דס' טומאה ברה"י ספקו טמא מדאו' אין לטמא שתיהן מכח זה כיון דממ"נ כו':
יגלנה: כי היכי דלהוי בה ספק יין מגולה ותנן לעיל יין שנתגלה ישפך ואפי' של תרומה:
ר"ג אומר אל יחדש וכו': ס"א רשב"ג אומר אל יחדש וכו':
אל יחדש בה כל דבר: אלא יניחנה כמות שהיא אם במקום תורפה אם במקום מוצנע דס"ל כר' אליעזר דשמא יבא אליהו ויטהרנה. ובירוש' א"ר יוסי ב"ר בון מדברי שלשתן נלמוד דתלויה אסור לשורפה דכולהו מודו דממתינין עד שיכול בה טומאה ודלא כר"מ דאמר רב הונא אומר הי' ר"מ דשורפין תלוי' אפי' בשאר ימות השנה וכ"ש בערב הפסח וטעמא דר"מ משום תקלה שמא יאכלנה ועוד דסוף סוף אזלא לאיבוד דאין יכול לאכלה. ועוד גרסי' בירושלמי תמן תנינן בפ"ה דבכורות בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין לו דם דבדי ר' יהודה וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום ה"ז לא ישחט עליו ר"ש אומר יקיז ואע"פ שעושה בו מום ר' אבהו בשם ר' אלעזר אתיא דר' יהודה כר"ג פי' ר' יהוד' דאמר אע"ג דמית ואזיל לאיבוד לא יקלקלנו ולא יתקננו כר"ג דאמר אל יחדש בה כל דבר ודרבנן דאסרי לקלקלו ומתירין לתקנו אם יכול לעשות בלא מום יקיז שלא ימות כר"א דאסור לגרום לה טומאה אלא מצניעה שלא תטמא. ור"ש כר' יהושע פי' ר"ש דשרי להטיל מום קודם שימות כדי שיראה לאכילה ובמום אחר כר' יהושע דאמר יגרום לה טומאה כדי שתראה לזילוף. והא דתניא בשם ר"ש יקיז ואע"פ שהוא מתכוין לעשות בו מום דס"ל דנשחט באותו מום ופליגא אמתני' אתיא כרבי יהושע אוחרא דס"ל דתלויה שרי לטמאה בידים ועיין במ"ש שם בפ' כל פסולי סי' ב':
חבית שנשברה בגת וכו': אית דגרסי חבית של תרומה שנשברה והכי איתא שם בפסחים פ"ק דף ט"ו וסוף הפרק ותוס' פ' התערובת דף ע"ג ודפ' הקומץ רבא דף כ"ב אבל הרמב"ם ז"ל לא גריס של תרומה שפי' ז"ל החבית ר"ל בחבית של תרומה. ובירושלמי מפ' דמתני' מיירי שאין בבור שיעור כדי להעלות התרומה. הר"ש שירילי"ו ז"ל:
ואם לאו ר"א אומר תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו: בפ' התכלת וגם שם בפסחים מסיים בה ור"י אומר אף יטמאנה ביד וכתב הר"ש ז"ל דהיינו דתני סיפא ועל זו ועל זו וכו' אלא שהתלמוד מקצר בלשון ותני ר"י אומר אף יטמאנה ביד. ושם בפסחים פ"ק דף כ' רמי ר"א תרומה אתרומה ומשני מי אמר ר' יהושע גרמא אין. בידים לא. דקאמר לעיל במתני' אם היתה מכוסה יגלנה ותו לא ורמינהו חבית שנשברה בגת העליונה וכו' ומשני שאני התם דאיכא הפסד חולין והא דלא חייש ר' יוסי אליבא דר' יהושע במתני' דספ"ק דפסחים דאין שורפין אותן ביחד ואע"ג דאיכא הפסד עצים משני התם אביי עלה וקאמר דלהפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו כדתניא וכו' ומייתי התם הך מתני' דחבית של שמן בלשון ברייתא ובלשון אחר ע"ש דקתני התם חבית של שמן של תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתיה חולין טמאין מודה ר"א לר"י שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל וא"ל תרד ותטמא ואל יטמאנה ביד וקתני מלת לר' יהושע בלמ"ד ופריך עלה התם מודה ר"י לר"א מיבעי ליה ומשני רבא איפוך ורב הונא ברי' דר' יהושע אמר לעולם לא תיפוך והאי מודה לאו אסיפא קאי או אם לאו אלא ארישא דקתני אם יכול להציל רביעית וכו' ובכלי שתוכו טהור וגבו טמא דמהו דתימא נגזור ר' אליעזר דלא יציל בתוכו דילמא נגע גבו בתרומה ומטמא לה בידים קמ"ל:
בסוף פי' ר"ע ז"ל. ולהכי קתני גבי שמן נשפכה ולא נקט כמו גבי יין משום דבחבית של שמן שנשברה בגת העליונה ובתחתונה חולין טמאים מודה ר"א ור"י שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו תרד בטהרה ואל יטמאנה ביד וכו' ע"כ אמר המלקט הוא פי' הר"ש ז"ל ופשוט הוא דמאי דקאמר ואם לאו תרד בטהרה ואל יטמאנה ביד וכו' ר"ל דבהא לדברי הכל תרד בטהרה ואפי' לר"י וכדמפ' ואזיל לא נחלקו וכו' והוא פי' בנוי על הקדמת הברייתא דבספ"ק דפסחים שכתבתיה בסמוך. ובירוש' חברייא בשם ר"א חבית הראשונה דהיינו פלוגתא דלעיל ברישא דתנן אליבא דר"י דאפי' בתלוי' לא שרי ר' יהושע אלא גרמא היינו אליבא דר' יוסי וה"נ אמרי' התם דהך רישא ר' יוסי ואליבא דר' יהושע וחבית שנייה דהיינו מתני' דחבית שנשברה ר' יהושע אליבא דר' מאיר דשרי לטמאות תרומה טהורה בידים היכא דאזלא לאיבוד ע"כ ואיכא התם מאן דפליג עלייהו ע"ש:
ואל יבלענה: גרסינן וכן הוא במשניות מדויקות. ופירש הר"ש שירילי"ו ז"ל ואל יבלענה בידיו ואל יבלענה בסמרטוט בידים שאינם טהורות ובירושלמי מפרש דבנתגלגלה בבית הפרס ושם נשפכה מיירי שהיא טמאה מדרבנן ומשום הכי קתני ואל יבלענה דמשחיתה כולה אבל אם אינו משחיתה כולה כגון בכלי שתוכו טהור ואחוריו טמאים שרי ר' אליעזר ואף על גב דגבי שמן כי מקבל לה בכלי טמא לא מפסיד כהן דיכול להדליקה אפילו הכי פליג ר' אליעזר אר' יהושע ע"כ. אכן ה"ר יהוסף ז"ל הגיה ואל יטמאנה בידיו וכתב פי' כדי להציל השמן שלא יבלע ויוכל להדליקו בטומאה ע"כ. ועל מה שפי' ר"ע ז"ל ואם לאו תרד בטהרה ואל יטמאנה ביד משום דשמן ראוי להדליק וכו' כתב קשה לפי' זה דהא ותבלע תנן ע"כ:
ועל זו ועל זו: כך צ"ל. וכ' הר"ש ז"ל בפסחים ספ"ק גרסי' בשני מקומות ר' יהושע אומר יטמאנה ביד והיינו הא דתני סיפא ועל זו ועל זו וכו' ע"כ וכבר כתבתיו לעיל סי' ט':
ובל תטמאה: פי' הרמב"ם ז"ל עניינו שאל יכוין לטומאה אבל לסייע בזה אחר שנשפכה מותר עכ"ל ז"ל נראה מתוך פירושו ז"ל שהוא סובר דובל תטמאה חוזר על האמור למעלה וקשה לפירושו מאי כיצד דקתני ושמא לא הי' גורס כיצד וכן כתב ה"ר יהוסף ז"ל דבכל הספרים לא גרסי' כיצד. וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל ובל תטמאנה כיצד. ר' יהושע דרישא קאמר לה מה שאני מוזהר שלא לטמאות התרומה אע"ג דאיכא דוחקא כגון זה דאני מוזהר כיצד הי' עובר וכו' והאזהרה שלא לטמא את התרומה פי' רש"י ז"ל בפ"ק דפסחים דכתיב את משמרת תרומתי ע"כ וזהו עשה דמשמרת ולאו נמי איכא ופלוגתא דאמוראי היא בהדיא בפ' אלו הן הלוקין ע"כ בקיצור:
ואל יתן לו אחת מהן ויטמא: י"ס דלא גרסי ויטמא:
אחת מהן על הסלע: יש ספרים דלא גרסי מלת מהן:
בפי' ר"ע ז"ל. ועל זו ועל זו שנולד לה ספק טומאה ועל זו שהולכת לאבוד וכו' כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה כלל כי ר' יהושע כבר אמר דבריו על אותה המשנה. אך האי על זו ועל זו קאי על אלה השתי בבות שלפניו דהיינו חבית שנשברה וחבית שנשפכה כי בשתיהן הזכיר דברי ר"א לבד והשתא אשמועי' על זו ועל זו שעל שתיהן אמר ר' יהושע וכו' וכן פי' הוא בעצמו לעיל על משנה דחבית שנשברה אך בתלמוד ירוש' יש מחלוקת בדבר וצ"ע שם עכ"ל ז"ל. עוד כתב ואם לאו הרי אני מטמא את כולם פי' אע"פ שגם בזה יש מחלוקת מ"מ כ"ע מודו שלא יתננה בידו ויטמאנה בידים ובעבור שהזכיר הדין הזכיר המחלוקת ע"כ:
תנו אחת מכם: ס"א תנו לנו אחת מכם:
יטמא את כולן: כלומר ימסור נפשו עליהן וימות ויטמא העובד כוכבים את כולן. הר"ש שירילי"ו ז"ל:
ואל ימסרו להם נפש אחת: פי' ה"ר יהוסף ז"ל וכאן כ"ע מודו משום דמאי חזית למסור בידים את זו שמא אחרת ע"כ. ובירוש' מוכח דאם ייחדו להם אחת מוסרין אותה וכן נמי תני התם דאם אמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג את כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם ייחדו להם אחד כשבע בן בכרי ימסרוהו להם ואל יהרגו ומ"מ אינה משנת חסידים כדמוכח התם בעובדא דר"י בן לוי והביאו ב"י בי"ד סי' קנ"ז: