מלאכת שלמה על עוקצין ב
<< · מלאכת שלמה · על עוקצין · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
זתים שכבשן בטרפיהן וכו': ופי' בערוך זתים שכבשן בטרפיהן ונגע שרץ לטרפא שהן חוץ לקדרה לא טימא למה שבקדרה:
האשה שכובשת ירק: בקדרה ותולה ממנה ירק חוץ לקדרה ונגע בשרץ אין מטמא למה שבקדרה ע"כ:
כשות של קשות והנץ שלה טהורים: גרסי' ואית דגרסי טהורה והכי מסתברא משום סיפא דר' יהודה אלא שלשם אית דגרסי טמא בלא הא:
ר"י אומר כל זמן שהן לפני התגר טמא: דניחא ליה לתגר וכתב כדפי' רעז"ל ותימא לטעם זה וכי אין זה למראה וברישא לא פליג ר' יהודה ושמא היינו טעמא דר"י לפי שהקשואים רכים וכו' כדפי' רעז"ל בטעם שני:
כל הגלעינין מיטמאות: (א) ומטמאות ולא מצטרפות הרא"ש ז"ל היה גורס על פי פי' הרמב"ם ומצטרפין אבל ביד פ"ה כתוב ולא מצטרפות וכתב שם מהרי"ק ז"ל כל הגלעינין של פירות היבשין הן יד ולא שומר ולכך אין מצטרפין אמנם של רוטב הוא שומר כי אם תוסר הגרעין תתחלחל התמרה הלחה ותפסד ולכך מצטרפות ע"כ. ומ"מ בכולה מתני' גלענין גלענה בלא יו"ד. גם מצאתי מוגה בכולה מתני' כנגד האוכל בלא שין. וכתב החכם הר"ס ז"ל לפיכך חותם של יבשה מצטרף וכו' כתב הרב רבינו שמשון ז"ל צריך ליישב מאי לפיכך ונראה לפרש כדי ליישב לפיכך גרעינה של רוטב אע"פ שיוצאה מצטרפת לפי שהתמרים הטובות אם תוסר מהם הגרעינה יתקלקלו שישובו כמו עיסה לפי שמתמעכין ואינו מעמיד אותם אלא הגרעינה ולפיכך תקרא שומר אבל של יבשה אע"פ שתוסר היא עומדת ואינה מתמעכת ולפיכך אינה שומר ואינה מצטרפת לפיכך לפי זה הטעם החותם הוא הפך מהגרעינה לפי שהחותם של תמרה שסותם הנקב של תמרה אם היא רטובה אינה מעלה ואינה מורד לפי שאינם רוצים לקיים התמרים הרטובות אלא לפי שעה קונים אותם ומיד אוכלין אותם ולכן אותו החותם אינו נקרא שומר שאין הקפדה בין אם יהיה להם חותם בין לא יהיה להם אמנם של יבשה הוא שומר לפי שרוצים לקיימן זמן רב ולכן החותם הוא מועיל להם לקיומן והוא שומר ולכן מצטרף עכ"ל ז"ל:
בפי' רעז"ל מפני שהקרים הוא שומר אמר המלקט מפני שמדובק בגוף הפרי. גלעינה שמקצתה יוצאה לפי שאמר כי אלו יצא קצת הגרעין מן הליחה שהוא מצטרף ביאר כי תכלית מה שיצערף ממנו הוא מה שכנגד האוכלין הרמב"ם ז"ל:
בפי' רעז"ל גלעינה שמקצתה יוצאה כגון גרעינה של תמרה לחה אמר המלקט דאי ביבשה פלוגתא היא בתוספתא דר"מ ס"ל דמה שכנגד האוכל טמא ומה שלא כנגד האוכל טהור וחכמים אומרים ביבשה הכל טהור:
שכנגד האוכל מצטרף: תניא בתוספתא איזהו כנגד האוכל רבי אומר עד חלל חבילי אזוב והסיאה והקורנית כנגד האוכל מצטרף שלא כנגד האוכל אין מצטרף איזהו כנגד האוכל רבי אומר עד חלל עצם שיש עליו בשר וכן מוח שבראש ושבקולית כנגד האוכל מצטרף שלא כנגד האוכל אין מצטרף איזהו כנגד האוכל אם יש שם חלל עד חלל ואם אין שם חלל אין טמא אלא חסום העליון בלבד:
בפי' רעז"ל א"ר שמעון נראה שצריך להגיה רבי ישמעאל אומר וכו' ובסוף אותו דבור ג"כ צריך להיות ואין הלכה כר' ישמעאל:
שלם מכאן ומכאן ונימוק מן האמצע: כלומר לא מיבעיא מצד אחד אלא אפילו נשאר שלם מכל צד ונימוק מן האמצע אינו מצטרף:
הפיטמא של רמון וכו': ברכות פ' ששי דף ל"ח וחולין ר"פ העור והרוטב (חולין בדף קי"ח.) ובתוספתא קרי לפטמא עמוד ולנץ שלו קרי שיער:
והנץ שלו אינו מצטרף: פירש"י ז"ל שם בחולין משום דהוי שומר ע"ג שומר:
ר' אלעזר: בלי יו"ד צ"ל:
אף המסרק: מצאתי מלת אף מחוקה כתב החכם הר"ס ז"ל [כאן נמחק שורה א'. וע' בר"ש שהביא מתוספתא רא"א הנוגע בעמוד טמא בשער ובמסרק טהור ע"כ. ועפ"ז יובנו דברי החכם הר"ס ז"ל אלו] היינו עמוד היינו הפטמא דמתני' ושער היינו הנץ דמתני' ושפיר גרס אף המסרק טהור וה"פ לת"ק הנץ שלו והיינו השער אינו מצטרף אצטרופי הוא דלא מצטרף משום דלא חשיב שומר אבל יד מיהא הוי ומיטמא ומטמא ור' אלעזר אומר אף המסרק טהור ל"מ הנץ דהיינו השער שהוא טהור לגמרי משום דלא חשיב יד אלא אפילו המסרק טהור משום דלא חשיב יד אבל לת"ק המסרק הוי יד דלא גרע מהנץ דהוי יד לת"ק עכ"ל ז"ל:
שלש קליפין: מצאתי מוגה. וכן מ"מ בכולה מתני':
וקדודה בשני דלתין: ולא נהירא בשני דלתין. ונראה דגירסא זו דומה למקדרין בהרים דבפ' כיצד מעברין דאיכא מאן דגריס התם מקדדין בשני דלתין כדכתבינן התם סי' ד':
הפנימית בין שלימה בין קדורה מצטרפת: משום דחשיבא אוכל ואמצעית חשיבא שומר כשהיא שלמה וחיצונה חשיבא שומר ע"ג שומר:
ולשלוק בשול מרובה: אבל בפי' רעז"ל נראה שצ"ל ולשלוק שליקה גרעה טפי מבשול ובהכי וכו' גם בפי' הר"ש ז"ל שממנו העתיק רעז"ל. ועיין במה שכתבתי בפ' שני דפסחים סימן ו'. עוד בפי' רעז"ל דידוע הוא שהבישול יפרידם ויחלקם זו מזו. אמר המלקט כלומר ומעיקרא אינו מכוון שישאר אותו דבר מחובר ולהניח על השלחן בכל אלו ניחא ליה בחבורן והויא כל אחת יד לחברתה אי נמי חשיבי כולהו כחתיכה אחת:
התחיל לפרק: (הגה"ה ה"ר יהוסף ז"ל הגי' התחיל למרק במם וכתוב כן מצאתי ע"כ). שהיו שלשה או ד' חתיכות מעורות והתחיל להפריד לגמרי אחת מהן גלי אדעתי' בהני דתו לא ניחא ליה בחבורן ואפילו המעורות שבהן אינם חבור א"נ אותה חתיכה שהתחיל לפרק אינה חבור דסופו למרקה לגמרי אבל השאר חבור. תניא בתוספתא המחתך לבשל כיון שקרצו אינו חבור לכבוש ולשלוק ולהניח על השלחן חבור עד שיתחיל לפרק. התחיל לפרק זה שהתחיל בו אינו חבור והשאר חבור. עוד תניא בתוספתא מלפפין שחתכו ונתנו על השלחן חבור עד שיתחיל לפרק התחיל לפרק חתיכה וכל העולה עמה חבור והשאר אינו חבור פוקה התחתונה חבור היא לעצמה ואינה חיבור לחתיכות היו שנים או שלשה מלפפונות והתחיל באחת מהן זה שהתחיל בו אינו חבור והשאר חבור בן עזאי אומר טהרו שלשתן וחכמים אומרים אפילו אמר חציו אני אוכל שחרית וחציו אני אוכל ערבית זה שהתחיל בו אינו חבור והשאר חבור הר"ש ז"ל. ועיין על גירסת תוספתא זו בר"פ ששי דהלכות טומאת אוכלין:
האגוזים שאמנם: בערוך פי' יש ששונים האגוזים שחמרן והבצלים שעמרן מלשון כי קבצם כעמיר גרנה ע"כ:
לפרק באגוזים: פי' בערוך לפרק כמו לפרש האגוזים יש להם שתי קליפות זו ע"ג זו וכשעושין אותם חמרים חמרים מפרקין מהם קליפה החיצונה ע"כ ושם בהשגת פירש הראב"ד ז"ל כי נראה לוי חמרן ע"י האור כמו נחמרו בני מעי פי' שחררן מעט באור כדי לייבש קליפתם ואעפ"כ חבור היא עד שיתחיל לפרק ואמנם שבקש להשיר האומן שלהם מוהיו מלכים אומניך והוא הקליפה ע"כ וכפי' הראשון פירש שאמנן ושחמרן שדבקן במחובר כדי שיתאימו ונדבקו זו לזו הרי הן חבור עד שיתחיל לפרק ע"כ:
אוכל שהתחיל בו אינו חבור: כתוב שם בכסף משנה דדעת הרמב"ם ז"ל דלדוקא איצטריך הא אוכל שלא התחיל חבור:
ולפקל: פי' בערוך בלשון שני פי' מפקל מפקיע עלין שלהן כיחד מאה או מאתים והראשים תלויין למטה ותולין אותן לייבש ע"כ.
ולפקל בבצלים אינו חבור: יש גורסין חבור אבל שם ביד אין הלשון כך וז"ל האגוזים שקצצן בעוקציהן כשהן רכים ואמנם כולן כמו חבל וכן הבצלים שחברן בדרך הזאת הרי אלו חבור התחיל לפרק באגוזים ולפקל אין השאר חבור ע"כ וכתב שם מהרי"ק ז"ל דהה"נ דבצלים שחמרן שאם נפל משקה על אחד מהן חברו טהור כלומר שלא הוכשר חברו דלא הוי חבור לגמרי כההיא דקליעה של שום דבתוספתא ע"כ בקיצור:
עד שירסס: תוספתא פליגא דקתני האגוזים והשקדים אע"פ שריסס חבור עד שיתתיל לפרח הר"ש ז"ל. בסוף פי' רעז"ל רצוצה וכתותה לחלקים דקים אמר המלקט אבל אם הסיר הקליפה של אגוזים ואע"פ שהשיבו למקומו תו לא מצטרף הרמב"ם ז"ל. והגי' ה"ר יהוסף ז"ל האגוזים והשקדים חבור משירס גם במתני' דבסמוך הגי' ביצה מגולגלת משיגוס ושלוקה משירסס וכתב כן מצאתי ברוב הספרים אמנם בבא דעצם שיש בו מוח והרמון שפרד בכל הספרים גרסינן עד ע"כ. וכתב עוד נ"ל לפ' הגירסא דגרסה האגוזים והשקדים משירסס כי האגוזים והשקדים אינן מצטרפין לטומאה כשהם אינם מחוברות יחד כדתנן לעיל במסכת טבול יום פ"ג מעשה קדרה וקטניות בזמן שהם פרודים אינם חבור בזמן שהן גוש בקערה חבור ועל זה תנן הכא האגוזים והשקדים הם חבור משירסס פי' שיתחיל לכותשם וכן החלמון והחלבון של הביצה המגולגלת הן חבור משיגוס בם כלומר משיערבם וכן פי' ר"ש ז"ל לשון מגיסה בקדרה ושלוקה שאי אפשר לגוס בה מפני שהיא קשה הויא חבור משירסס כמו שפירשתי גבי אגוזים ואפילו נאמר שריסוס לא שייך אלא על הקליפה אפ"ה פירושו של חבור הוא חוזר על האוכלים ולא על הקליפה פי' כי שני פירות שהם בקליפתם אינם מצטרפים כי הקליפה מפסקת אך כשהם מרוססים אינה מפסקת וצ"ע ע"כ:
ועל מה שפי' רעז"ל האגוזים והשקדים השתא מיירי במפצע באגוזים וכו' כתב פי' זה קשה הרבה שלא דבר כאן אלא בפרי עצמו ובכאן ידבר בקליפה עם הפרי ולא יפרש שום דבר במשנה ועוד כי מה צרוף שייך בקליפה ועוד האריך בקושיות אלא שנגרע ובסוף דבריו כתב על כן נראה שאינו חוזר אלא על האוכל שהוא חבור אע"פ שהוא מופרד זה מזה דכן המות של עצם לפעמים הוא מתפרד עכ"ל ז"ל:
ביצה מגולגלת: צלוי' קצת עד שראוי' להתגלגל:
עד שיגוז בזין: היא גירסת הרמב"ם ז"ל אבל הר"ש והרא"ש ז"ל גרסי עד שיגוס בסמך מלשון מגיסה בקדרה דבפ"ה דמכשירין כלומר שמפריד בקיסם האוכל מן הקליפה ומערב המלח והאוכל יחד תו לא הוי חבור אע"פ שהאוכל עדיין בתוך הקליפה הוי כאוכל הנתון תוך כלי שאין לכלי לא תורת יד ולא תורת שומר עכ"ל ז"ל:
שלל הכובסים: ועיין במ"ש במתני' דלעיל בשם ה"ר יהוסף ז"ל. ואפילו שלא בשעת מלאכה הוי שלל של כובסין חבור כדאמרי' התם דניחא ליה דאי מיטנפי הדר מחוור להו. והילך פי' תוספות יום טוב שיגוס וריר"ב ז"ל העתיק שיגוז כו' ולי היה נראה לגרוס שיגום במם כו': [הגה"ה גם אני תמה למה לא נזכרה גירסא זו בשום מפרש במשנה זו]:
ופשוט וידוע הוא דר' אלעזר ב"ר צדוק לעולם בכל מקום שהוא מוזכר צ"ל בלתי יוד. מצטרפים באכרוב מ"מ באלף. וכן הגי' הרי"א ז"ל:
ובשר זקנה שנתמעך: כך מ"מ בכף. בסוף פי' רעז"ל אין אומרים הואיל וכשהיה חי לא היה בו כדי לטמא אף עכשיו לא יטמא ע"כ. אמר המלקט כרב ור' חייא ור' יוחנן דאמרי כמות שהן שנינו פי' כמו שהן עכשיו ודלא כשמואל ור"ש בן רבי וריש לקיש דאמרי לכמות שהן שנינו פי' כמות שהיו מתחלה:
בפי' רעז"ל קשות שנטעה בעציץ שאינו נקוב אמר המלקט מצאתי כתוב ולדעת הרמב"ם ז"ל בעציץ נקוב ע"כ וז"ל כשזרע קשות בכלי אינה מטמאה בה צמחתה כי האוכלין אינם מטמאין קודם תלישתן מן הקרקע כמו שבארנו בראשון של מכשירין ואר"ש כי כאשר יצא מן הקשואים חוץ לכלי הרי הוא כתלוש ויטמא והוא אמרו הטמא בטומאתו והטהור יאכל עכ"ל ז"ל וכן הוא ג"כ שם ביד וז"ל שם קשות שנטעה בעציץ והגדילה אע"פ שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה וכתב שם מהרי"ק ז"ל דרבינו ז"ל מפ' לה בקשות טהורה שנטעה בעציץ נקוב שכיון שהיא נטועה אינה מקבלת טומאה ואם הגדילה ויצאת חוץ לעציץ סד"א שאותו שיצא חוץ הוי כתלוש ומקבל טומאה קמ"ל דאף עפ"כ טהורה כלומר אינו מקבל טומאה ולאפוקי מר"ש דפליג התם ואמר מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל כלומר מה שיצא לחוץ מקבל טומאה ומה שבתוך העציץ יאכל דאינו מקבל טומאה ע"כ. והראב"ד ז"ל השיג שם:
שהשרשים יכולין לצאת בהן: אינם מכשירין מה שפי' רעז"ל הוא פי' הר"ש והרא"ש ז"ל ועוד פי' הר"ש ז"ל וז"ל מכאן משמע דכלי גללים היינו צפיעי בקר ולא כדברי האומר של אבן גלל דאותן אין השרש יכול לנקבן דמטעם זה לא נקט כלי אבנים וכ"ש אבן גלל שקשין ביותר ע"כ אבל הרמב"ם ז"ל מפ' דכלי גללים וכלי אדמה מיירי בנקובין נקב שיצא ממנו שרש הצמחים ע"כ אלא ששם ביד בפ' שני דהלכות טומאת אוכלין חזר בו ופירש ואע"פ שאינם נקובין הרי הן כנקובין ע"כ:
עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים וכו': אפילו ר"ש דמשוי נקוב לשאינו נקוב בשלהי פ' המצניע לענין הכשר זרעים מודה כדאיתא התם וכתבתיו בס"ד שם בשבת ס"פ המצניע:
כדי שיצא בו שרש קטן: הוא פחות מכזית כדאיתא התם פ' המצניע: