מועד קטן כו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אובאיחוי אלכסנדרי ת"ר בהקורע מתוך השלל מתוך המלל מתוך הלקט מתוך הסולמות לא יצא מתוך האיחוי יצא אמר רב חסדא גובאיחוי אלכסנדרי ת"ר רשאי להופכו למטה ולאחותו ר' שמעון בן אלעזר דאוסר לאחותו הוכשם שהמוכר אסור לאחותו כך הלוקח אסור לאחותו ולפיכך מוכר צריך להודיעו ללוקח ת"ר תחילת קריעה טפח ותוספת שלש אצבעות דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר תחילת קריעה שלש אצבעות ותוספת כל שהו אמר עולא הלכה כרבי מאיר בקריעה והלכה כרבי יהודה בתוספת תניא נמי הכי רבי יוסי אומר ותחילת קריעה טפח ותוספת כל שהו ת"ר זאמרו לו מת אביו וקרע מת בנו והוסיף תחתון מתאחה עליון אינו מתאחה מת בנו וקרע מת אביו והוסיף עליון מתאחה תחתון אינו מתאחה מת אביו מת אמו מת אחיו מתה אחותו קורע קרע אחד לכולן רבי יהודה בן בתירה אומר על כולן קרע אחד על אביו ואמו קרע אחד לפי שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו מאי טעמא אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאינן בתוספת אמר שמואל חהלכה כרבי יהודה בן בתירה ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל אבילות לחוד קריעה לחוד עד היכן קורע טעד טיבורו ויש אומרים עד לבו אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר (יואל ב, יג) וקרעו לבבכם ואל בגדיכם הגיע לטיבורו מרחיק שלש אצבעות וקורע נתמלא מלפניו מחזירו לאחוריו נתמלא מלמעלה הופכו מלמטה יוהקורע מלמטה ומן הצדדין לא יצא כאלא שכהן גדול פורם מלמטה פליגו בה רב מתנה ומר עוקבא ותרוייהו משמיה דאבוה דשמואל ולוי חד אמר לכל שבעה קורע לאחר שבעה מוסיף וחד אמר כל שלשים קורע לאחר שלשים מוסיף מתקיף לה רבי זירא מאן דאמר כל שבעה קורע אמאי דלא ניתן לשוללו אלא הא דאמר מר האשה שוללתו לאלתר ה"נ התם משום כבוד אשה הוא מאן דאמר כל שלשים קורע אמאי דלא ניתן לאחותו אלא לאביו ולאמו דלא ניתן לאחותו לעולם ה"נ התם משום כבוד אביו ואמו הוא ת"ר מהיוצא בבגד קרוע לפני המת הרי זה גוזל את המתים ואת החיים רשב"ג אומר נהאומר לחבירו השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת קורע ומאחו וכשיבא לביתו מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו ואם לא הודיעו הרי זה לא יגע בו ת"ר סחולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמת שמא תטרף דעתו עליו ואין מקרעין בפניו ומשתקין את הנשים מפניו ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש עוקורעין על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו ואמר רב פפא תנא באבל רבתי פאבל לא יניח תינוק בתוך חיקו מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות:
ואין מברין על מטות זקופות:
ת"ר ההולך לבית האבל אם היה לבו גס בו יברוהו על מטות כפויות ואם לאו יברוהו על מטות זקופות רבא איתרע ביה מילתא על לגביה אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי רבא זקיף אבא בר מרתא כפי אמר כמה לית ביה דעתא להאי צורבא מרבנן תנו רבנן ההולך ממקום למקום
רש"י[עריכה]
מתוך השלל - שלא קרע אלא בשלל:
מתוך האיחוי - מקרע האיחוי:
ובאיחוי אלכסנדרי - דהוה כשלם:
רשאי להפכו למטה - שהופך הקרע למטה והופך שלמטה למעלה ומאחהו ועושה בית הצואר ולובשו:
ותוספת שלש - כגון שמוסיף קרע אחר על אותו קרע כגון שאירעו אבל אחר:
עליון אין מתאחה - שקרעו על אביו ועל אמו:
שאינן בתוספת - כלומר אין בדין שמוסיף עליהן:
הגיע לטיבורו - ומת לו מת אחר:
מרחיק שלש אצבעות - בצד אותו קרע וקורע:
נתמלא - קרעים מלפניו מחזירו לאחוריו וחוזר וקורע לפניו:
כל שבעה - אם מת לו מת קורע קריעה אחרת:
לאחר שבעה מוסיף - על קרע ראשון:
דלא ניתן לשוללו - תוך שבעה כלל ואי מוסיף ביה מיחזי כקרע אחד אבל לאחר שבעה דכבר שללו קורע כל השלילות ומוסיף כל שהו דמינכר דעל מת אחר קרע:
אשה שוללתו לאלתר - אפילו תוך שבעה:
הכי נמי - דמוסיף דקורע השלילה ומוסיף בה פורתא דקא מינכר וקא פסיק כל שבעה קורע ואפילו אשה:
משום כבוד האשה הוא - ולא מן הדין:
משום כבוד אביו - ולא מן הדין והוי כאיחוי לפיכך מוסיף בו לאחר שלשים:
בבגד קרוע - קודם לכן גוזל הכל שמרמה הכל שמראה להן שקרע על המת:
ואם לא הודיעו - שהולך לבקר את אביו:
יברוהו - לאותו שבא על מטות כפויות: אבל ההולך ממקום למקום:
תוספות[עריכה]
ובאיחוי אלכסנדרי. בירושלמי איזהו איחוי כל שאין מקומו ניכר ובמסכת שמחות (פ"ט) מפרש כל שאחוהו כל צורכו:
כך הלוקח אסור לאחותו. שמעתי אם מותר למוכרו לנכרי נהי דלוקח אסור לאחותו אם הוא נכרי מותר ואע"פ דמוכר צריך להודיע ללוקח היינו כדי שלא יעשה לוקח איסור אבל אין אנו חוששין אם יתפרנו הנכרי ולכאורה היה מותר ועוד צ"ע והאי וכשם שמוכר כו' הוי פי' לתנא קמא בלא הפיכה ולר"ש בן אלעזר אפילו ע"י הפיכה ובמאי דפליגי נראה דהלכה כתנא קמא וכן פירש הר"א:
תחילת קריעה שלש אצבעות. לא ידענא ממאי מפיק טעמא דלעיל (ד' כב:) מפקינן טפח מויחזק אין אחיזה פחות מטפח:
תניא נמי הכי. רבי יוסי סובר כן ורבי יוסי הלכה כמותו לגבי דרבי מאיר ורבי יהודה בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מו:) ועוד דה"ל מכריע:
קורע קרע אחד על כולן. במסכת שמחות (פ"ט) א"ל מת אביו וקרע והוא אינו אלא אמו יצא מתה אמו והוא אינו אלא אביו יצא מת אביו מתה אמו וקרע והוא אינו אלא אחד מן הקרובין יצא אחד מן הקרובין וקרע והוא אינו אלא אביו או אמו לא יצא ובירושלמי אמרו לו מת ראובן וקרע ואמרו שמעון היה יצא אמרו לו מת ראובן וקרע ואח"כ: אמרו לו קיים היה ומת אית תנא לא יצא וכן קרע על אביו ונמצא בנו אם מת על אתר אין צריך לקרוע כמה הוא על אתר כדי דבור ובסוף פרק בתרא דנדרים (דף פז.) כמו כן היא שנויה:
אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאינן בתוספת תימה . מאי מוסיף לפרש הטעם מן הברייתא ופירש הר"א בשם רבינו שמואל דלא גרסינן לפי שאין מוסיפין בברייתא והר"י הקשה בתוספות מאי שייך בתוספת נראה לי דמצי למימר דסבירא כמאן דאמר עד טיבורו אי נמי עד שיגלה את לבו אין זה כל כך כמו עד לבו מיהו יותר נראה לי דקאמר רב נחמן בר יצחק לפי שאינן בתוספת שצריך לקרוע עד לבו ואם אירע כך שלא קרע עד לבו מ"מ כיון דלא עשה כמו שהיה צריך אומר אין שייך תוספת מיהו לפירושו קסבר רב נחמן בר יצחק כיש אומרים עד לבו ואפילו למאן דאמר בסמוך עד טיבורו יש ליישב כמו שפי' שאין צריך לקרוע על אביו ועל אמו רק עד שיגלה את לבו מכל מקום אם קרע טפי שפיר משום כבוד אביו ואין כאן בל תשחית:
פורם מלמטה. בפ' בתרא דהוריות (ד' יב:) מפרש מה קורע למטה אם בצואר:
לפי שאין מוסיפין על אביו ואמו. פי' בקונטרס דאכולהו קאי דבין אם קרע על אביו קודם בין קרע על אחד מקרוביו קודם ולא ידענא מנא ליה דלישנא משמע דוקא על קרע אביו ואמו שהיה קודם:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
קצט א מיי' פ"ט מהל' אבל הלכה ג':
ר ב ג מיי' פ"ט מהל' אבל הלכה ג', סמג עשין ב, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף כ':
רא ד ה מיי' פ"ט מהל' אבל הלכה ג' והלכה ד, סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף י"ט:
רב ו מיי' פ"ח מהל' אבל הלכה ב' והלכה י, סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף ג':
רג ז ח מיי' פ"ח מהל' אבל הלכה ט', טור ושו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף כ"ב:
רד ט מיי' פ"ח מהל' אבל הלכה י', טור ושו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף כ"א:
רה י מיי' פ"ח מהל' אבל הלכה א', טור ושו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף ב':
רו כ מיי' פ"ח מהל' אבל הלכה א', ומיי' פ"ז מהל' אבל הלכה ו', סמג שם וסמג לאוין שא, ומיי' פ"ה מהל' כלי המקדש הלכה ו':
רז ל מיי' פ"ח מהל' אבל הלכה י', סמג עשין ב, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף כ"א:
רח מ מיי' פ"ח מהל' אבל הלכה ו', סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף ל"ג:
רט נ מיי' פ"ח מהל' אבל הלכה ז', טור ושו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף ל"ד:
רי ס מיי' פ"ח מהל' אבל הלכה ה', טור ושו"ע יו"ד סי' של"ז:
ריא ע מיי' פ"ח מהל' אבל הלכה ד', טור ושו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף ד':
ריב פ מיי' פ"ה מהל' אבל הלכה כ', טוש"ע שם, וטור ושו"ע יו"ד סי' שצ"א סעיף א':
ראשונים נוספים
רבינו חננאל
ת"ר רשאי להופכו למטה ולעשות לו איחוי. פי' להפך החלוק לחתכו ולתת בית הצואר שלו שולים והשולים יעשה בית שפה. ר' שמעון בן אלעזר אומר באיחוי בין מלמעלן בין מלמטה. וכשם שהבעלים אסורין לאחותו כן הלוקח אסור לאחותו. לפיכך צריך המוכר להודיע ללוקח שזה קרע אסור באיחוי הוא. ת"ר וכולן אלו הקרעין רשאין לשוללן למוללן ללוקטן ולעשותן בתפירה אחת כעין סולמות שיהא ניכר הקרע. אבל אין רשאין לאחותן באיחוי אלכסנדרית שהוא כמין אריגה. ת"ר הקורע מתוך השלל או מתוך המלל או מתוך הליקוט או מתוך הסולמות לא יצא. אבל אם היה איחוי אלכסנדרית שהוא כאריגה יצא ידי קריעה:
ירושלמי כד דמך ר' יוחנן אורי ר' חייא בר אבא לשלול הקרע בו ביום ולנעול הסנדל בו ביום. א"ל ר' תנחום ב"ר חייא לר' חיננא בר פפא ר' צלי עלן. א"ל יסוג תודעתך שכל אותה שנה הדין מתוח כנגד המשפחה דא"ר יוחנן כל שבעה החרב שלופה עד שלשים יום. ומשלשים היא רופפת ואינה חוזרת לתערה עד י"ב חודש. למה"ד לכיפת אבנים שנתרועעה אחת מהן נתרועעה כולן. א"ר אלעזר אם נולד להן בן באותה משפחה נתרפאת כל המשפחה כולה:
ת"ר תחלת הקריעה טפח ואם קרע על המת ועוד מת לו מת אחר ובא לקרוע ולהוסיף על הקרע מוסיף ג' אצבעות דברי ר' מאיר ותחלת הקריעה ג' אצבעות ותוספת כל שהו.
אמר עולא הלכה כר' מאיר בקריעה שתחלת קריעה טפח. והלכתא כר' יהודה בתוספת דדי לו אפילו כל שהו. תניא נמי הכי ר' יוסי אומר תחלת הקריעה טפח ותוספת כל שהו:
ת"ר מת אביו וקרע. מת בנו והוסיף תחתיו מתאחה. עליון אין מתאחה.
מת בנו וקרע מת אביו והוסיף כו'.
ר' יהודה בן בתירה אומר על כולן כגון בנו ובתו אחיו ואחותו ואשתו קורעין להן קרע אחד על אביו ועל אמו קורע קרע אחר. לפי שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו פי' לפי שאינו בתוספת מפני שקריעתו על אביו ועל אמו מבדיל קמי שפה שלו וקורע והולך עד שמגיע הקרע אל לבו ומגלה. ובשאר מתים קורע טפח ומוסיף כל שהו עד שמגיע אל לבו.
ואע"פ שאין ראייה ברורה אשכחן זכר לדבר כדכתיב וקרעו לבבכם ואל בגדיכם. אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירה. איני והאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. ור' יהודה לגבי ת"ק מחמיר הוא. ופרקינן כי קאמר שמואל בענין אבלות. האי ענין קריעה הוא. הלכך הלכתא כר' יהודה בן בתירה. עד היכן קורע עד טיבורו הגיע לטיבורו מרחיק ג' אצבעות וקורע.
נתמלא מלפניו מחזירו מלאחוריו נתמלא מלמעלה הופכו למטה (כנגד) כלומר מהפך ועושה שולי חלוקו בית הצואר וקורע למעלה. והקורע מלמטה מן השוליים ומן הצדדין לא יצא. אלא שכ"ג פורם מלמטה. פליגי עליה משמיה דאבוה דשמואל ולוי.
חד אמר כל שבעה קורע לאחר שבעה אם מת לו מת אחר מוסיף על הקרע הראשון כל שהו. וחד אמר כל שלשים יום אם ימות לו מת אחר קורע [קרע] אחר לאחר ל' יום מוסיף. מתקיף ליה ר' זירא מאן דאמר כל שבעה קורע אמאי אינו מוסיף דלא ניתן לשוללו בתוך ז'. אלא קרע של אשה ששוללתו לאלתר הכי נמי שמוספת לאלתר.
ופרקינן התם משום כבוד אשה.
מ"ד כל ל' יום אם קורע אמאי כו':
ת"ר היוצא בבגד קרוע לפני המת הרי זה גוזל את החיים ואת המתים רשבג"א האומר לחבירו השאליני חלוקך כדי שאלך ואבקר את אבי שהוא חולה.
ומצאו שמת קורעו. וכשיבא לביתו מאחו. ומחזירו לבעליו ונותן לו דמי קרעו. ואם לא הודיעו כי הולך לבקר את אביו לא יגע בו.
ת"ר חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו של חולה ואין מקרעין לו ומשתקין הנשים מפניו ומקרעין. לקטן פי' על אביו שמת או על אמו. וכיוצא בהן מפני עגמת נפש.
וקורע על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו:
תנא באבל רבתי אבל לא יניח תינוק בחיקו מפני הרבים מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות.
ואין מברין אלא על מטות זקופות. ת"ר ההולך לבית האבל אם היה לבו גס בו יברוהו על מטות כפויות. ואם לאו יברוהו על מטות זקופות. רבא איתרע ליה מלתא דאבלות על לגביה רבה וזקף המטה להברותו. על אבא בר מרתא וכפה. אמר לית ביה דעתא [להאי צורבא] מרבנן דכפה דהא אין לבי גס בו. ת"ר אבל ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקו כלומר שלא יקנה ולא ימכור [ימעט].
חידושי הרמב"ן
תנו רבנן הקורע מתוך השלל מתוך המלל מתוך הליקוט מתוך הסולמות לא יצא. מתוך האיחוי יצא. אמר רב חסדא ובאחוי אלכסנדרי. פי' הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל שהיא התפירה שלנו שוה מלמעלה ובולטת מלמטה. [ו]מחטא דתלמיות' שהזכירו רז"ל (במס' קדושין בסוף). היא כעין אריגה שרזי"ר בלע"ז.
ולי נראה דאחוי סתם הוא התפירה השוה מלמעלה. ובולטת מלמטה. ואיחוי אלכסנדרי היא השוה מלמעלה ומלמטה דומה לאריגה. ומחטא דתלמיותא שבמסכת קידושין היא המחט שעושין בה צורות על הבגדים ונקראת כן לפי שעושין בה תלמים. וכן מצינו בירושלמי איזהו האחוי כאריג.
והיכא דקרע לו על מתו ומת לו מת אחר תוך שבעה קורע קרע אחר בפני עצמו. לאחר שבעה מוסיף על אותו קרע כל שהוא ויצא. דאמרינן (שם) פליגי בה רב מתנה ומר עוקבא ותרוייהו משום אבוה דשמואל ולוי אמרי. חד אמר כל שבעה קורע לאחר שבעה מוסיף וחד אמר כל שלשים קורע ומוסיף לאחר שלשים. ופסקו רבואתא כמ"ד שבעה. ותניא ר' יוסי אומר תחלת קריעה טפח ותוספת כל שהוא וקי"ל כוותי':
תנו רבנן וכלן רשאין לשוללן ללקטן למוללן לעשותן כמין סולמות אבל לא לאחותן, אמר ר' חסדא ובאחוי אלכסנדרי. תנו רבנן רשאי להפכו למטה ולאחותו רבי שמעון בן אלעזר אוסר באיחוי וכשם שמוכר אסור לאחותו כך לוקח אסור לאחותו לפיכך מוכר צריך להודיע ללוקח. נראין הדברים דסיפא דברייתא כשם שמוכר אסור לאחותו כך לוקח אסור רבי שמעון בן אלעזר קתני לה שאלו לדברי חכמים כיון שהוא עצמו מותר לשנות הבגד לאחותו ש"מ דלאו חובת מנא הוא אלא חובת גברא הוא שאסרו עליו לאחות קריעה זו שלא יהא כמי שהשלים אבלות וכיון שהפכן למטה ובאו פנים חדשות לכאן מותר וכל שכן בלוקח שאינו מחויב בדבר ואחוי שלו אין מראה כלום (כאבלותו) [באבלותו] של מוכר שהוא מותר לאחותו [למטה] אלא לר' שמעון בן אלעזר הוא דלדידיה בגד זה אסור באיחוי הוא לעולם והיינו דקתני ר' שמעון בן אלעזר אוסר באיחוי.
וכתוב בהלכות גדולות בכלל גדול ובאבל ולפני חגיהן הלכה כר' שמעון בן אלעזר ובהן סמך רבינו ז"ל בהלכותיו ודבר זה מצאתי אותו בירושלמי אבל אני תמה שלא ראיתי גדולי הגאונים ורבנו ז"ל שיהו סומכין על ירושלמי בפסק הלכה וכמה הלכות פסוקות בירושלמי שאין הגאונים מוסרין לנו כך במסכתא זו עצמה לא פסקו כירושלמי וכן הדין נותן שלא נסמוך על הירושלמי בזה לפי שכל מקום שלא פסקו בגמרא שלנו הלכה כדברי יחיד ודאי שדעתם מכרעת לדברי המרובים והגמרא הירושלמית שפוסקת כדברי יחיד חולקת היא ואין סומכין עליה ואולי קבלה היא ביד בעל ההלכות בזו כאותה שאמרו הגאונים במיפך שבועה וחיורי שהיא הלכה פסוקה בידם ורבינו ז"ל סומך על קבלתו.
באבל [פ"ט] תניא המוכר חלוק קרוע לחבירו צריך להודיעו שהוא מן הקרעים שאינן מתאחין והלוקח חלוק מחבירו אסור לאחותו עד שיודע שהוא מן הקרעים המתאחין כל הקרעים שאינן מתאחין אסור למכרן לארמי לחפותן ולהפכן מלמטה דברי ר' שמעון בן אלעזר ור' מתיר, וקשה לי כיון שאמרנו מוכר צריך להודיע ללוקח למה אסרו ללוקח לאחותו עד שידע שהוא מן הקרעים המתאחין והלא בידוע שמן המתאחין הוא כיון שמכר לו סתם ולא הודיעו כדאמרינן [חולין פ"ג ע"א] בד' פרקי' בשנ' המוכר בהמה לחבירו צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ותני עלה אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע ואיפשר שלפיכך אסרו על הלוקח לאחותו ולא סמכו על השתיקה של מוכר מפני שרגלי' לדבר שזה הקרע אינו מתאחה שאלו היה מוכר מותר לאחותו לא מכרו כשהוא מקורע שהקרע פוחת בדמיו. ואם תאמר כיון שאסור לאחותו מן הסתם למה הצריכו להודיעו שמא יטעה לוקח בשעת המקח ויהיה בו משום אונאה:
ת"ר עד היכן הוא קורע עד טבורו וי"א עד לבו. הגיע לטבורו מרחיק שלש אצבעות וקורע. נתמלא מלפניו הופכו לאחוריו. נתמלא מלמעלה הופכו למטה. הקורע למטה ומן הצדדים לא יצא אלא שכ"ג פורס מלמטה. פי' הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל למטה בשולי הבגד או מן הצדדין שתחת בתי הידים לא יצא. וכן דעתנו דכל בית הצואר שלפניו מקום קריעה הוא. שלא לפני בית הצואר מכאן ומכאן נקרא צדדין ולא יצא. וזהו קמי שפה דכתיב שפה לפיו.
ובאבל (פ"ט): אין קורעין אלא בשתי המוריאות. הקורע מן החופה ומן הצדדין לא יצא. ר' יהודה אומר יצא. אר"י מעשה בימי הדופית שהיו קורעין מן הצדדין. א"ל אין שעת הסכנה ראי'. פי' שתי המוריאות הם אימרא שבפי החלוק מן הימין ואימרא שבפיו מן השמאל שעושין אותו כדי שלא יקרעו התפירות וחפת החלוק מצדו על בית יד שלו מן השמאל. וזהו שאמרו במועד כל שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו. ולפיכך הקורע מן החפת ומן הצדדין מכאן ומכאן חוץ ממקום האימראות לפניו לא יצא.
ירושלמי (ג,ז) שלמו מלפניו מתחיל וקורע לאחוריו, שלמו מלמעלה מתחיל מלמטה שלמו אלו ואלו נעשה כפוחח פי' ואינו קורע וה"ל כמי שאין לו חלוק לקרוע כדבעינן למימר קמן. באבל (שם) הפוחח אינו קורע ר' יהודה אומר קורע:
ת"ר אמרו לו מת אביו וקרע. מת בנו והוסיף תחתון מתאחה עליון אין מתאחה. מת בנו וקרע מת אביו והוסיף. עליון מתאחה תחתון אין מתאחה. מת אביו ומתה אמו מת אחיו ומתה אחותו קורע קרע אחד לכלן. ר' יהודה בן בתירא אומר על כלן קרע אחד. על אביו ועל אמו קרע אחר. לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. מאי טעמא דר"י בן בתירא. אמר ר' נחמן בר יצחק לפי שאינן בתוספת. אמר שמואל הלכה כר"י בן בתירא. והא אמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. אבלות לחוד וקריעה לחוד. פי' מדקאמר ר"י בן בתירא על כלן קרע אחד. על אביו ועל אמו קרע אחר. וקאמר לפי שאינן מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו יקרע על האחרים תחלה. ויוסיף על אביו ועל אמו. ומתרץ לפי שאינן בתוספת. כלומר כשם שאין מוסיפין על קרעים שלהן כך אין קרעים שלהן מתוספין על אחרי'. וטעמ' דאין מוסיפין משום דקרע של אביו ושל אמו מתחמם וקורע והולך הוא. לפי שקריע' גדולה היא. ופעמים שמוסיפין בה יותר מעד לבו. דכבוד אביו ואמו אין לו שיעור ניכר למעלה. וטעמא דאינן בתוספת משום דאע"ג דקריעה דאחרים טפח ושל אביו ושל אמו דעד לבו ניכרת בה לגמרי. אפילו הכי אינו בדין לעשות עיקר קריעה של אחרים ושל אביו ושל אמו טפלה להם. כדאמרי' קורע על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה. כדפגע בירושלים תחלה.
ורב יצחק בן גיאת ז"ל פי' לפי שאינן מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. משום דעד לבו בלבד הוא מוסיף כיש אומרים מכאן ואילך מרחיק שלש אצבעות וקורע. והרי הרב ז"ל יצטרך לפסוק הלכה כיש אומרים. ואלו היה כן היו מפרשין בגמרא ומעמידין לר"י בן בתירא כדברי היחיד. ורבינו הגדול ז"ל נמי כת"ק פסק וכן עיקר.
ומפרש ר"ש ז"ל דר"י בן בתירא ארישא דברייתא נמי פליג. אמרו לו מת אביו וקרע. מת בנו והוסיף. מת בנו וקרע. מת אביו והוסיף. דקרע של אביו ושל אמו. קרע בפני עצמו הוא לעולם.
והרב אברהם [בר דוד] ז"ל מחלק בדבר. דבזה אחר זה. מת אביו וקרע. מת בנו לאחר שבעה והוסיף יצא. ולא פליג ר"י בן בתירא אלא אסיפא. בקורע בבת אחת. ומשמע מדיוקא דברייתא. דהיכא דא"ל מת אביו ומתה אמו. דקורע על שניהם קרע אחד לא החמיר ר' יהודה ב"ב. אלא שלא לערב קרע דשאר קרובים בשל אביו ואמו. אבל אביו ואמו שמתו שניהם לשניהם קרע אחד. ובאבל (פרק ט') תניא מי שמתו לו אביו ואמו בבת אחת הרי זה קורע לשניהם קרע אחד. ר' יהודה בן תימא אומר. קורע לזה בעצמו ולזה בעצמו. ויש שסובר לומר דמת אביו ומתה אמו דקתני בברייתא דידן. אביו או אמו קתני. הא שניהם לכל אחד קריעה בפני עצמו.
והדברים נראין בחיצונה הזו שהיא משובשת. ומי שמת לו אחיו ואביו קתני. ור' יהודה בן תימא הוא ר' יהודה בן בתירא השנוי כאן. וכך הזכירוהו בירושלמי בברייתא זו. ואם נאמר שהיא מחלוקת אחרת. נפסוק הלכה כת"ק דאבל. וליתיה לדר"י בן תימא. שלא פסקו בגמרא באביו ובאמו כאחת קריעה לכל אחד.
נמצא עכשיו. שמי שמתו לו שני קרובים כאחד. או שבאת לו שמועה על שניה' בבת אחת קורע קרע אחד לכלן. קרע ואח"כ מת לו מת אחר תוך שבעה לראשון קורע קרע אחר בבגד אחר או מרחיק שלש אצבעות מאותו קרע ראשון. וקורע טפח בין למטה מן הקרע הראשון. בין במקום אחר מן הצד. לאחר שבעה. מוסיף על אותו קרע ראשון כל שהוא ויצא. מת אביו ואחד מן הקרובים. או אמו ואחד מן הקרובים. קורע תחלה על אביו ועל אמו עד לבו ומרחיק שלש אצבעות. וקורע טפח על המת האחר. מח אחד מן הקרובים וקרע. ואח"כ מתו אביו או אמו. בין בתוך שבעה בין לאחר שבעה מרחיק שלש אצבעות. קורע מן הצד בשפת הבגד. שהרי צריך להבדיל קמי שפה שלו. וקורע עד שמגלה את לבו. מתו אביו ואמו כאחת קורע לשניה קריעה אחת עד לבו.
ומדברי הרב רמב"ם ז"ל יראה לי. שהוא מפרש הך סוגיא כר"י ב"ב מדקאמר ריב"ב על כלן קרע אחד. על אביו ועל אמו קרע אחר. לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. בעי בגמרא מ"ט דריב"ב. והלא אם קרע תחלת קריעה על אביו ועל אמו. והוסיף על אחרים. אין כבודן של אביו ושל אמו מתמעט בכך. ומהדרינן היינו טעמא דריב"ב לפי שאינן בתוספות. כלומר שאין אביו ואמו מתוספין עם אחרים בקריעה ובין שיקרע קרע אחד לכלן כגון בשמועה אחת. בין שיקרע תחילה על אחרים בשמועה ראשונה. ויוסיף לאביו ולאמו בשמועה אחרת. תוספת היא. ובעינן קריעה שלימה לשמן. אבל קרע תתלה על אביו ועל אמו ואחר כך שמע על אחרים ודאי מוסיף שכבר יצא ידי קריעה שלהן. וא"ת בשומע כלן כאחד יקרע לשם אביו ומוסיף לשם אחרים. זו אינה תורה. שאם נחייב אותו לקרוע בפני עצמו לשם אביו ואמו. אף הוא צריך קריעה אחרת לשאר הקרובים. שהרי אמרנו כל שבעה קורע ואינו מוסיף.
נמצא עכשיו, דר"י בן בתירא פליג בסיפא דברייתא. מת אביו ומתה אמו, מת אחיו ומתה אחותו. ופליג' אמצעיתא מת בנו וקרע. מת אביו וקרע. אבל רישא מת אביו וקרע מת בנו והוסיף. דברי הכל היא. לפכך כתב הרב ז"ל (הרמב"ם פ"ח מה' אבל) מי שמתו לו בנים הרבה כאחד קורע קרע אחד לכלן. הי' בכללן אביו או אמו קורע על כלן קרע אחד על אביו ועל אמו קרע אחר. אמרו לו מת אביו וקרע ואחר שבע' מת בנו והוסיף תחתון מתאחה. עליון אינו מתאחה. אמרו לו מת בנו וקרע ואחר שבעה מת אביו אינו מוסיף אלא קורע קרע אחר שאין אביו ואמו בתוספת. זה לשונו. ויפה כיון:
והא דאמרינן בגמרא אבילות לחוד וקריעה לחוד. פירשו בו מפני שקריעה מן התורה ואבילות מדבריהם ואנו עתידין לבאר זה בע"ה בשער שלפנינו. לפיכך אמרו מקצת החכמים בתינוק כל שלשים. אע"פ שאינו מתאבל עליו חייב הוא בקריעה. דהתם אמרינן (בכורות מ"ט ע"א) אמר רב אסי הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דמי. דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. הילכך לענין קריעה כיון דאין הלכה כדברי המיקל. ולחומרא אזלי' בה כל שלא שהא שלשים יום באדם דספיקא הוא קורע ואינו מתאבל.
ולא נראה לי זאת הסברא. שהקריעה עצמה מדברי סופרים וספקא לקולא. וכי מפקינן קריעה מכלל אבילות. לומר דליתיה בקריעה להאי כללא הלכה כדברי המיקל לעולם. אלא כשאר ד"ס היא. וכדאמרינן בהדיא במסכת עירובין פ' מי שהוציאוהו (דמ"ו ע"א) באבלות הוא דאקילו בי' רבנן אבל בעלמא אפילו בדרבנן שאני בין יחיד במקום יחיד בין יחיד במקום רבים. וכי מפקינן קריעה מכלל אבילות. להכי מפקינן לומר דהיא כשאר ד"ס. והלכה כרבים. אי נמי אי מסתבר טעמא דיחיד. יכלינן למיפסק כוותי' בגמרא. כשאר כל ד"ס שפסקו בכמה מקומות כדברי המחמיר. דודאי לא אשכחן קריעה מפורשת בתורה. אלא באסמכתא בעלמא מייתו לה מדא"ל רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו כו' מכלל דכ"ע מיחייבי. והא ודאי אסמכת' בעלמ' היא. דבני אהרן לאיסורא קא"ל רחמנא מכלל דכ"ע רשאין הן. תדע. דהא התם משום עבודה קא מזהר להו רחמנא. כדקיי"ל בפרועי ראש ומחוסרי בגדים דבמיתה וקרועי בגדים נמי מחוסר בגדים נינהו דקמחללי עבודה כדאיתא במס' זבחים (פ"ב י"ז ע"ב) הילכך במיתה נינהו. וה"ק רחמנ' לא תפרעו ולא תפרומו משום עבוד' ולא תמותו. הא אם תעשו תמותו. ואע"ג דפרועי ראש ומחוסרי בגדי' דבמית' לאו מהכ' מפקינן להו במס' סנהדרין (פ"ג ע"ב) משום דהאי קרא לשעה. והנהו לדורות. מ"מ קרא לבני אהרן פרועי ראש ומחוסרי בגדים ששמשו דבמיתה אתא. וה"ק רחמנא ולא תמותו הא אם תעשו תמותו. וכן נמי מצינו דכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו. הא אם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה. ולא מצית למידק מהני קראי לאחר אלא רשות אלא אסמכתא בעלמא הוא. ודאמרינן נמי אבל שלא פירע ושלא פירס חייב מיתה. דכתיב ולא תמותו. אסמכתא בעלמא היא. ומיתה זו עונש מדברי חכמי' כענין כל בר ישראל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ואמרינן דכוותה אבל ששמש מטתו בימי אבלו חייב מיתה.
מיכן אני אומר לענין פריעת הראש דשלשים יום שהוא מדבריהם. ואין לנו אבלות תורה אלא ביום מיתה וקבורה לדעת הגאונים. הא לאחר מיכן הרי הוא כשאר כל אדם. ואפילו בתספורת שסמוך לדברי תורה. ואין צריך לומר בגיהוץ שהוא סמוך לד"ס באסמכתא בעלמא כדבעינן למימר קמן. ועוד לדברי הגאונים יום ראשון של אבילות תורה הוא ואף על פי כן בנפלים ספק אינו מתאבל הוא וכן קריעה אינו קורע עליהם עד שיהיו בני קיימא ודאי כמו שאני עתיד להזכיר בענין האיבול:
מקרעין לקטן מפני עגמת נפש הא שלא מפני עגמת נפש לא דא"כ נמצאת אבילות נוהגת בקטן. להרב רי"ץ בן גיאת ז"ל. אם הגיע לחינוך קורע על קרוביו. כשאר מצות שמחנכין אותו בהן.
באבל (פ"ה) תניא היה יושב ומספר. אמרו לו מת אביך הרי זה יגמור. אחד המספר ואחד המסתפר.
בסוף נדרים (פ"ז ע"א) תניא אמרו לו מת אביך וקרע. ואח"כ נמצא בנו. יצא ידי קריעה. ותניא אחריתי א"ל מת בנו וקרע. ואח"כ נמצא אביו לא יצא ידי קריעה. ופריק רב אשי כאן תוך כדי דבור כאן לאחר כ"ד. הא דאמרת יצא שנמצא בנו תוך כדי דבור. והא דאמרת לא יצא ידי קריעה לאחר כ"ד. תניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף. וכמדומה שמת וקרע ואח"כ מת לא יצא א"ר שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא לא שנו אלא שמת לאחר כדי דבור. אבל מת בתכ"ד אינו חוזר וקורע. וכן הלכתא.
בהלכות הרב רי"ץ בן גיאת אמר גאון מי ששמע שמת אביו וקרע. וישב עליו שלשה ימים ובאו ואמרו לו קיים ופסק. ואח"כ אמרו לו מת. כיון שקרע בשעת חימום יצא ידי קריעה. ואינו צריך לחזור ולקרוע ולישב שבעה רצופים שכבר הקשו לחג. אלו דברי גאון. ודחאם הרב ז"ל מן הברייתא הזו. דכל לאחר כדי דבור לא יצא ידי קריעה. ובודאי אם דברי הגאון כשאמרו לו מת ולא מת ואח"כ מת. דברי טעות הן. אלא א"צ מת וקרע ונהג ג' ימים אבילו'. ואח"כ א"ל לא מת. ואח"כ באו ואמרו לו משעה ראשונה מת. כמו שאמרו הראשונים. ואלו שהפסיקו אבילותך עדי שקר הם. זה ודאי יצא ידי קריעה. כדברי הגאון.
ולענין שבעה ימי אבילות נמי ראוי לנו לומר כבר הורה זקן. אלא שיש לי לדקדק אחר דבריו. שהרי הקובר את מתו שני ימים קודם לרגל. לדעת משנה ראשונה מפסיק כל הרגל ומונה חמשה לאחר הרגל. ונמצא שלא מנאן רצופין. וא"ת מפני שנהג בדברים שבצינעה ברגל. והלא לדברי האומר אין אבילות בשבת וכ"ש ברגל. לא נהג כלום. ונמצא שמנה בהפסקה. ועוד דלדברי הכל מ"מ הפסק אבילות הוא. שאם לא תאמר כן נמצא שנוהג אבילות יותר משבעה. ולא מצינו גזירות הללו נוהגת יותר משבעה. וקרוב היה לומר שכיון שחלה עליו אבלו ונהג בו אע"פ שבטל מקצת הימים בשוגג עולין לו ואין תשלומין לאבילות. ודבר זה צריך תלמוד:
מתני':אין מברין אלא על מטות זקופות. והני מילי במועד אבל בחול כדתני רבנן ההולך לבית האבל אם לבו גם בו יברוהו על מטות כפיות ואם לאו יברוהו על מטות זקופות. רבא איתרע ביה מלתא על לגביה אבא בר מרת דהוא אבא בר מניומי רבא זקיף ואיהו כפי אמר כמה לית ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן יש מפרשי' שהמברה יושב על מטה זקיפה והאבל על מטה כפויה ואם לבו גס בו מברה אף שניהם על מטה כפויה שהמברה נוהג עמו דלכבודו בא לכאן וזו דעת הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל. ואחרי' פירשו ששניהם על מטה זקופה הן מסובין לכבוד המברה ודוקא בשעת הבראה שזוקף. ומסתבר האי לישנא מדקתני מטות זקופות ולא תני מטה זקופה אלמא כולן מסובין על מטות זקופות. והמלך אף על פי שהעם מסובין על הארץ הוא מיסב על הדרגש שאינו חייב בכפיית המטה:
חידושי הריטב"א
לפי' מוכר צריך להודיעו פי' כדי שידע שהן מן הקרעים שאינן המתאחין דכיון דשעורין טפח כדין קריעת קרובים היה טועה בדבר. והיה נראה דכל שלא להודיעו המוכר שיהא הלוקח מותר לאחותו וכעין מה שאמרו בענין אותו ואת בנו במסכת חולין אבל במסכת אבל תניא והלוקח אסור לאחותו עד שיודע לו שהוא מן הקרעים שאינן מתאחין וי"ל דההיא בלוקח מן ע"ה אבל רבי' הרמב"ן ז"ל מפרשה אפי' בלוקח מתלמיד דרגלים לדבר שאלו היה מן הקרעים המתאחים היה המוכר מאחה אותו כיון שהקרע פוחתו מדמיו ואעפ"כ הוצרך להודיעו שמא יטעה לוקח בדעתו בשעת המקח ויהא בו משום אונא' וכבר הור' זקן:
תחלת קריעה ג' אצבעות פירש ולא דריש ויחזק א"נ דס"ל דחזקה היינו ג' אצבעות שבהן עיקר תפיסת האדם כשקורע ואין טעם ברור לדברי רבי מאיר מפני מה התוספת ג' אצבעות
אמר עולא הלכה כרבי מאיר בקריעה והלכה כרבי יהודה בתוספות תנ"ה רבי יוסי אומר וכו' פי' תניא דמסייעא לפסקא דעול' דהא רבי יוסי דנמקו עמו סובר כן וראוי לפסוק הלכה כמותו אע"ג דכי מפיינת בה פליג על רבי מאיר ורבי יהודה וכן פירש בתוספות:
ת"ר אמרו לו מת אביו וקרע אמרו לו מת בנו והוסיף פירש שבאו לו השמועות בזה אח"ז והשנייה לאחר ז' דאלו תוך ז' ליכא תוספת כדאמר לקמן והא אתיא כת"ק דלקמן דסבר דמקום קריעה ברגלים עד טבורו דאלו ליש אומר דאמ' עד לבו היאך יכול להוסיף לאחרים על קריע' של אביו ואמו שהרי כבר קרע עליהם על לבו אלא ודאי כדאמרן וכן פי' ר"י ז"ל ויש ללמוד מן הברייתא הזאת לפסוק הלכה כת"ק דלקמן וכמו שפסקו הגאון אלפסי ז"ל ואחרים עמו ושלא כדברי הר"י ן' גיאת ז"ל שפוסק כי"ח:
תחתון מתאחה ועליון אינו מתאחה פי' וקמ"ל דלא גזרו בתחתון אטו עליון:
מת בנו וקרע מת אביו והוסיף עליון מתאחה ותחתון אינו מתאחה. וקמ"ל טובא דסד"א עליון נמי לא יתאחה שאע"פ שתחלה כשקורע לשם אחרים נקרע מ"מ הרי בסוף עלה לו ג"כ לקריעת אביו שאפילו היה שלם היה צריך לקרוע הכל עד לבו מראש ועד סוף קמ"ל דבתר שעת קריעה אזלי'
מת אביו ומתה אמו מת אחיו ומתה אחותו פיר' שבאה לו שמועת כלן כא'
קורע קרע א' לכלן פירש וכיון שאביו או אמו בכלל קורע עד לבו ותעלה לכלן:
שם ר' יהודה בן בתירא או' על כלן קרע א' ועל אביו ועל אמו קרע א' י"מ על אביו או על אמו אבל אביו ואמו ממש צריך כל א' קרע שלו ומת אביו (או) ומתה אמו דקתני רישא או מתה אמו קתני מפני שמצאו באבל. מי שמתו אביו ואמו בבת א' הרי זה קורע קרע א' לשניהם ר' יהודה בן תימא או' קורע לזה בעצמו ולזה בעצמו ואמרי' דר' יהודה בן תימא היינו ר' יהודה בן בתירא שנפסקה הלכה כמותו בש"ס. ואין הפי' הזה נכון בעיני שמשבשי' לשון הברייתא דקתני על אביו קרע א' ועוד דאימא דקתני רישא ומתה אמו או מתה אמו הוא דקתני ה"נ מת אחיו ומתה אחותו או מתה אחותו קתני ואין כאן אלא שמועת שם מתים אחיו או אחותו עם אביו או אמו והיכי קתני קרע א' לכלן הא ודאי לישנא דכלן על כל הרבים הנזכרים משמע אלא ודאי דברים כפשוטן דאביו ואמו כי הדדי נינהו ומין א' הם כשם שכל שאר קרובים מין א' וברייתא דאבל משבשתא ואביו ואחיו ה"ל למתני. א"נ ר' יהודה בן תימא לחוד ור' יהודה בן בתירא לחוד ור' יהודה בן בתירא כת"ק דהתם ס"ל:
לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו ואמרי' מאי טעמא דר' יהודה בן בתירא פי' אע"ג דלכאורה ר' יהודה בן בתירא נמקו עמו בברייתא שאין לערב אביו ואמו עם שאר קרובים בקריע' א' כיון שאינם ממין א' ונתן טעם ג"כ שאין לומר שיקרע תחלה על אביו ועל אמו ושיוסיף על אותה קריעה מפיי שאר קרובים רק שיקרע עליהן קריעה אחרת בפני עצמה וקתני טעמא מפני שאין להוסיף על קרע של אביו ושל אמו מפני שאינו נראה כמוסיף מפני האחרים אלא כמתחמם ומרבה בקריעת אביו ואמו יותר מדאי כי למעלה אין לו שיעור מ"מ יקרע תחלה על שאר קרובים ויוסיף אחרי כן על אביו ועל אמו כי אע"פ שראוי היה לקרוע תחלה על אביו ועל אמו מפני כבודן מ"מ כדי שלא להרבות בקריעות היו לו לאחרים דהא כולהו תוך כדי דבור הם ומהדרינן לפי שאינן בתוספות אלא בזו שבאו השמועות כא' וכיון דלא סגי להו בקריעה א' אין תוספת ראויה בהן שאם אחרים הוא מוסיף על אביו אינו ניכר דקורע עליהם ואם של אביו ואמו הוא מאחר ומוסיף נמצא מאחר בכבודן ועושה אותם טפילה ובזה אסתבר לשמואל טעמא דר' יהודה בן בתירא אבל היכא שבאו השמועות בזה אח"ז אף ר' יהודה מודה שישנן בתוספת ולא נחלק רבי יהודה על רישא דברייתא ומאי דאפליגי אמוראי לקמן בזמן התוספ' נחלקו ואף באביו ואמו נחלקו כדמקשי' עלה בהדיא מאביו ואמו שלא נותן לאחותו לאחר למד ואם איתא דלא מודה רבי יהודה ברישא הוה לן לומר דההיא פרכא אליבא דת"ק איפריכא ואע"ג דלית הלכתא כוותיה דמשום דלשתמע לן דאמוראי אליבא דלא נחלקו בזמן התוספ' וכמו שפי' בתוספת לקמן לדעת רש"י ז"ל לקמן שהוא סובר דר' יהודה אפי' ארישא דברייתא דהכא פליג ואין לו תוספת כלל באביו או אמו ומה שכתבתי הוא הנכון בעיני וכבר זכיתי ומצאתי כן למקצת רבותי בעלי התוספות ומאי דהוה ס"ד שיהא ר' יהודה בן בתיר' מתיר לקרוע תחלה על שאר קרובי' ואח"כ יוסיף עליהן על אביו ועל אמו ובעי מ"ט דר' יהודה בן בתירא לאו משום דהשתא הוה ס"ד דטעותא דלר' יהודה בן בתירא יש תוספת תוך ז' משום דנקט טעמא דאין מוסיפי' על קרע של אביו ואמו:
ושיילי' לפום דעתיה שיקרע על שאר קרובים תחלה דהא ליתא אלא ודאי שפיר ידעי' דבשמועת הבאות זו אחר זו ועמדה והונתקה הקריעה לראשון דתו לא מנתקה ע"י תוספת תוך ז' לשני ואפי' בקרובין דעלמא אלא משום דבאו השמועות בבת א' וקריעה שנייה או התוספות הוא תוך כדי דבור של ראשונ' שייך בהו תוספ' תוך ז' דלא אינתיקא קריעה לשם קמא לגמרי ולכך הוצרך לומר ר' יהודה בן בתירא שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו הא של שאר קרובים שייך תוספת אלא דלא אצטריך דבקריעה א' סגי דאי לא תימא הכי כלה סוגיא דלקמן דלא כר' יהודה בן בתירא דאלו לקמן לכ"ע אין תוספת תוך ז' ואלו הכא שרי רבי יהודה תוספת תוך ז' רק על אביו ועל אמו שאינם בתוספת כלל אלא ודאי כדאמרן כנ"ל בבירור ונסתלקה לי בזה הקושיא שהקשיתי לפני רבותי ז"ל כיון דסובר רבי יהודה שאין לערב אביו ואמו עם שאר קרובים בקריעה א' פשי' דצריך לחזור ולקרוע ואין כאן תוספת דהא תוך ז' הוא ולדברי הכל אין בו תוספת לימא תהוי כלן סוגיין דלקמן דלא כרבי יהודה בן בתירא ושמואל לא הוצרך לפסוק הלכה כמותו אלא לענין מה שאמר שאין מספיק קרע א' לכלן דאלו לענין התוספת פשי' דהלכתא כותיה ולאו מטעמיה אלא לפי שאין תוספת תוך ז' הא לאחר ז' ודאי קורע ומוסיף אפי' על אביו ואמו כת"ק דרישא דברייתא ולפי מה שכתבתי אין צריך לכל זה והרמב"ם ז"ל פסק כרבי יהודה בן בתירא בשמע שמועה כלן כא' שקורע על אביו ואמו וחוזר וקורע על שאר קרובים ואינו נכון ואינו כשיטת התוספו' וא' מבעלי היראה וכבר פי' הרמב"ן ז"ל לפי שיטתו דמדקאמר רבי יהודה על כלן קרע א' ועל אביו ועל אמו קרע א' לפי שאינן מוסיפי' על קרע של אביו ואמו בעי בש"ס מ"ט דר' יהוד' בן בתירא והלא אם קרע מתחלה על אביו ואמו ואח"כ הוסיף של אחרים אין כבודן של אביו ואמו מתמעט בכך ומהדרי' היינו טעמא דרבי יהודה בן בתירא לפי שאינם בתוספות כלומר שאין אביו ואמו בתוספות עם אחרים בקריעה ובין שיקרע קרע א' לכלן כגון בשמועה א' בין שיקרע תחלה לאחרים בשמועה ויוסיף לאביו ואמו בשמועה אחרת תוספ' הוא ובעי' קריעה שלימה לשמן אבל קרע תחל' על אביו או אמו קריעה שלימה מוסיף עליה בשמועה שנייה של אחרים דבדידהו לא בעי קריעה שלימה לשמן וכי תימא בשמועה א' לכלן יקרע על אביו תחלה ואח"כ יוסיף עליה לאחרים זה אינו דהא תוך ז' אי אפשר להוסיף אלא לקרוע קריעה באנפי נפשה ע"כ תורף דבריו קצבו של דבר לדמיון תפס התלמוד לפי שאינן בתוספת כלומר שכשם שאינן בעלמא בתוספות שיוסיפו הן על אחרים לפי שאין קריעה שלימה לשמן כך אינן בקריעה א' עם אחרים דלתוספת דמיא דגם בזו שלא היתה קריעה שלימה לשמן ולהאי פי' פליג נמי רבי יהודה על רישא כשמת בנו וקרע מת אביו והוסיף והלכה כמותו וקושיא דלקמן דאקשי' אלא דאביו ואמו שלא ניתן לאחותו ה"נ שפיר אתיא לרבי דבההיא מודה רבי יהודה אבל אמוראי בתרייהו איפליגו ואליבא דת"ק ורבי יהודה בן בתירא ובפ' הזה ג"כ נסתלקה הקושיא שהקשיתי למעלה לפני רבותי ומה שכתבנו נ"ל יותר נכון:
אבלות לחוד וקריעה לחוד יש שפירשו משום דאבלות דרבנן וקריעה מדאורייתא ולפי מה שכתבנו לעיל שיש סוברין דקריעה נמי דרבנן וקראי כולהי אסמכתא בעלמא ה"פ כי אע"פ שגם קריעה מדרבנן לא נתן שמואל הכלל בין יחיד במקום יחיד בין יחיד במקום רבים הילכך הויא קריעה כשאר דברי סופרים שהלכה כרבים וכשאר כללי דש"ס:
שם ת"ר עד היכן הוא קורע עד טבורו וכן הלכה והקורע מלמטה ומן הצדדין לא יצא פי' למטה בשפת חלוקו ומן הצדדין קרי בראשו כל שאינו לפניו ממש בין לאחוריו בין מן הצד וזהו שאמרו כי כששלמו לפניו הופך החלוק לאחוריו ואח"כ יקרע כשיהיה השלם לפניו וכן כשנתמלא למעלה תופרו למטה ויהיה השלם למעלה שיקרע ומה שאמרו מרחיק ג' אצבעות זהו פירושו דבית הצואר ומיהו אם שלמו מותר כלם לפניו והפך והחזיר יכול להחזיר למשה מסוף הקרע הראשון שירחיק ממנ' ג' אצבעות ויקרע ואם הבגד העליון כלו קרוע והתחתון שלם יהפוך התחתון וילבשנו עליון ויקרע אמרו בירושל' שלמו אלו ואלו נעשה כפותח פי' ואינו קורע וה"ל כמי שאין לו חלוק לקרוע גרסי' באבל אין קורעין אלא בין שתי המוראות הקורע מן החפת ומן הצדדין לא יצא ופי' הרמב"ן ז"ל שתי מוריאות הן האמרא שבפי חלוק מכאן ומכאן וזהו חוץ ממה שהוא לפני:
דלא ניתן לשללו פי' וכל זמן שצריך לעמוד קרוע מפני הקריעה הראשונה אין ראוי להעלותו לקריעה שנייה:
לאלתר פי' אפי' תוך ז' כדפרישנא לעיל ומכאן יש לפ' ההוא ראיה ברורה:
ה"נ פי' שיכולה להוסיף עליו תוך ז' כלומר וכי תימא ה"נ והא סתמא קאמר ליה ולא מפליג בין איש לאשה:
ופרקי' התם משום כבוד אשתו כלומר התם שורת הדין שאפי' באשה לא תשלול עד לאחר ז' כדין האיש אלא שהקלו עליה מפני כבודה שלא תתבזה וכיון דכן לגבי הא לא חשיב ניתן לשוללו כדי להוסי' עליו וכן הא דפרקי' התם משום כבוד אביו ואמו ה"פ דשורת הדין שיהא מאחה על אביו ועל אמו לאחר ל' אלא שהחמירו בדבר מפני כבוד אביו ואמו ולגבי הא אוקמוה אדינא וחשבינן ליה כאלו נותן לאחותיו כנ"ל לפי שמועה זו ובתוספ' גמגמו בה:
שם ת"ר היוצא בבגד קרוע לפני המת הרי זה גוזל את החיים ואת המתים פי' שהוא ממעט בכבוד המת שלא לקרוע עליו והוא מבזה אותו ולקרוביו וגוזל מהן דבר שאין לו תשלומין אמרו באבל רבתי חמור גזל המת מגזל החי שהגוזל את החי יכול לפייסו ולהחזיר לו גזלו ובמותו אינו חי כיוצא בו המכבד את ילדיו במותן משובח ממי שמכבדן בחייהן שהמכבדן בחייהן אינו מכבדן אלא משום יראה ומשום ירושה והמכבדן במיתתן אינו מכבדן אלא לשם שמים מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו פי' האומר לחבירו בפי' קרע את כסותי על מנת לשלם משמע עד שיאמר לו בפי' ע"מ להפטר כדאי' בב"ק:
והקורע על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו פי' ודוקא חמיו וחמותו כדאמרי' לענין אבלות וה"ה דכל שניים שמתאבלין עליהם קורע עליה' ודוקא כשהוא בפניו של ראשן שלו כדאמרי לענין אבלות:
שם ת"ר ההולך לבית האבל וכו' אם היה לבו גס בו יש שפירש לבו של אבל גס בו שאינו מצטער כ"כ ויש שפי' שהוא גס במנחם שישב עמו לאכול על מעה כפויה ומתני' מיירי במי שאין לבו גס בו לפי הפירש שפירש במתני' לא מיירי במועד ולדברי המפרש משנתי' במועד יפרש דמתני' אפי' בשאין לבו גס בו ומשום כבוד המועד ומדמייתי' מתנייתא בהדיא עלה דמתני' כעין מתנייתא ומאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא וכשמברין על מטה זקופה ודאי אפילו לאבל גם כן מברין לכבוד המברה חדא דאין זה הגון שיאכל המברה במטה זקופה והאבל בכפייה ועוד דהא עיקר חדוש זה שבא התנא ללמדנו להברו' על מטה זקופה משום אבל הוא ולישנא נמי דייק הכי דקתני הברוהו על מטות זקופות ולא קתני על מטה זקופה אלמא כולנו מסובין על מטות זקופות דלישנא דמברין היינו שמברין לאבלים וכיון שכן בדידהו קתני שמברין אותן במטות זקופין דאי לא הכי ה"ל למתני יברוהו והן על מטות זקופות ושלא כדברי הר"י ן' גיאות ז"ל שפירש שהמברה היא שיושב על מטה זקופה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה