מהר"ם על הש"ס/עבודה זרה/פרק ד

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

נ.

תוס' ד"ה במקורבות וכו' ודבר תימה הוא דכיון שהן מקורבות כ"כ וכו' מה מזיק להם הגובה מכאן ואילך מיהו הא לא קשה כולי האי וכו' כן נראה להגיה:

בא"ד דאיכא למימר דה"ק במקורבות תוך ד' וכו'. ר"ל רלפי המסקנא הא דקאמר לעיל במקורבות וכו' ד"ה אסורות לא הוי פירושו באמה וחצי אמה אלא אפי' תוך ד' אמות כשאין גובה מפסיק מקורבות קרי ליה והוי כאילו אמר בדליכא גובה ד"ה אסורות אפילו תוך ד' ובדאיכא גובה דהיינו מרוחקות פליגי א"נ כי איכא גובה ואבני המרקוליס אינם גבוהים כי אם מעט וכו' כשהם נופלות אינם יכולים להתרחק ר"ל כשיש כאן גובה מפסיק כשהאבנים נופלין מן המרקוליס למעלה מן הגובה דרך הגובה אין דרך להתרחק משום שאינם יכולים להתרחק מפגי הגובה ואם נמצא אבנים מרוחקים בודאי אינם מהמרקוליס הגדולה ולכך נקט לעיל במקורבות ד"ה אסורות דאילו במרוחקות פליגי בודאי דא"א שיפלו מן המרקוליס ויהיו כל כך מרוחקות וק"ל:

בא"ד ומסיק בצד ד' אמות וכו' דמוכחא מלתא דהוה מרקוליס דעושין קטן וכו' כצ"ל:

ד"ה וסבר ר' ישמעאל וכו' ונראה לי דה"ה דהוי מצי לאקשויי וסבר ר' ישמעאל ג' חוץ לד' אמות מותרות. ר"ל דה"מ לאקשויי והא תניא שלש אפילו מרוחקות וע"כ הוי פירושו חוץ לד' אמות דאי תוך ד' אמות קתני רישא דברייתא דאפילו שתים בתפוסה לו מותרות דהיינו תוך ד'. ולפי המסקנא ניחא ר"ל דלפי המסקנא הא דקתני ברייתא שלש אפילו מרוחקות אסורות אינו ר"ל חוץ לד' אלא ר"ל תוך ד' ובדאיכא גובה וקרי ליה מרוחקות משום דאינן נראות עמו בשביל הגובה כמו שכתבו התוס' בסוף דבור שלפני זה:

ד"ה אבני בית קוליס וכו' וזהו מרקוליס חילוף קילוס. ויש לדקדק דלפי זה היה ראוי לקרותה מרקילוס דהוי משמע טפי חילוף קילוס ממרקוליס וק"ל וכבר הארכתי בזה בביאורי לסמ"ג:

נ:

רש"י ד"ה עד ד"ה של ערב שביעית אע"פ שעבודת האילן אסור ל' יום לפני ר"ה הכא שרי שלא ימותו הנטיעות וכו'. יש לדקדק לפרש"י איך יתורץ לפי מאי דמסיק בשנויא דהכא מיירי לאברויי אילנא וא"כ מפני מה יהא מותר בשלשים יום שקודם ר"ה וי"ל דאפילו לפי מאי דמסיק דאיירי לאברויי אילנא אפ"ה התירו לתקן מלאכות הללו בל' יום שקודם ר"ה דהנך מלאכות אפי' כשהן לאברויי אילנא מקרו שלא ימותו נגד שאר מלאכות שהם עיקרן להוסיף תיקון אבל הנך מלאכות אפי' כשהן לאברויי מקרי שלא ימותו דבלא זה יתקלקלו האילנות וק"ל:

תוס' ד"ה ומשקין אותן עד ר"ה וכו' אלא יש לפרש בשביעית דרבנן וכו'. ר"ל דשם ריש מ"ק דקתני מתניתין משקין בית השלחין במועד ובשביעית ופריך התם והא השקה תולדה דזריעה או חרישה היא כדאיתא התם וא"כ היאך יהא מותר בשביעית אפילו בדבר האבוד דהיינו בית השלחין ומשני אביי דמתניתין איירי בשביעית בזמן הזה ואתי כרבי דאית ליה דשביעית בזמן הזה הוה דרבנן לכך התירו בדבר האבוד וא"כ האי מתגיתין דמייתי הכא איכא נמי לאוקמי בשביעית בזמן הזה וכיון דלא הוי אלא מדרבנן לא החמירו לאסור הנך מלאכות בתוס' שביעית שהוא הל' יום שקודם ר"ה ורבא משני התם השקאה תולדה דזריעה היא ואבות דוקא אסרה תורה בשביעית ולא תולדות אלא מדרבנן אסרו גם התולדות ובדבר האבוד כגון בבית השלחין לא גזרי רבנן להחמיר וא"כ ה"נ הכא דכל הנך מלאכות תולדות נינהו ולכך לא החמירו לאסור אותן ל' יום קודם ר"ה שהוא תוספת שביעית:

בא"ד עי"ל דדוקא מלאכות של חרישה וזריעה הוי דאורייתא וכו'. ר"ל דאע"ג דלרבי עקיבא הוי תוס' שביעית דאורייתא אינו אסור מדאורייתא אלא חרישה וזריעה כדכתיב בחריש ובקציר תשבות דמיניה יליף רבי עקיבא תוס' שביעית אבל שאר מלאכות אפי' אבות לא הוו דאורייתא ולכך לא החמירו לאסור הנך מלאכות דהכא בתוס' שביעית וק"ל:

נא.

גמ' א"ר אלעזר מנין לשוחט בהמה למרקוליס שהוא חייב שנאמר ולא יזבחו עוד וכו'. ואע"ג דזביחה כעין פנים היא וכבר ילפינן ליה מקרא דזובח לאלהים יחרם מ"מ אשכחן עונש אזהרה מנין לחייב מלקות וכן משמע מפרש"י לקמן ע"ב ד"ה ואין אחרת להם דפירש אלמא לאזהרת שחוטי חוץ וכו' אתא ואזהרת מרקוליס מנלן:

תוס' ד"ה חייב פי' בקונט' וכו' דהא רב יהודה לא מחייב בשבירת מקל וכו' רק באותה שרגילה במקל וכו' כצ"ל:

נא:

גמ' מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא נראה דלהאי לישנא ע"כ צ"ל דאפילו בטובת אחרים אסור דאי בטובת כומרים דוקא אסור אבל בטובת אחרים מותר א"כ מה בין רישא לסיפא וק"ל:

רש"י ד"ה א"כ לא יאמר עליהם וכו' לשון אחר כל שעמהן דאשר ריבויא הוא. נראה דבין ללישנא קמא דרש"י דמעץ ואבן יליף ליה ובין ללישנא אחרינא דאשר ריבויא הוא אין להקשות דלכתוב קרא דעליהם לחוד דא"כ ה"א דעמהם כלל וכלל לא וגם אין להקשות דלכתוב קרא דעמהם לחוד דאסור וכ"ש דעליהם ולשתוק ולא לכתוב בקרא דעמהם עץ ואבן וללשון אחר לשתוק ולא לכתוב אשר דמשמע ריבויא וממילא לא משתמע מיניה אלא דבר של נוי דא"כ ה"א דשל עץ ואבן אפי' היכי דהוי של נוי לא יהא אסור לכך אצטריך למכתב הקרא דעמהם ללשון ראשון עץ ואבן וללשון אחר אשר ריבויא לרבות דהיכי דהוה של נוי אפי' של עץ ואבן אסור ואי לאו קרא דעליהם ה"א דמרבה אפילו שאינו של נוי אבל השתא דכתיב ג"כ קרא דעליהם דרשינן דעמהם דומיא דעליהם וא"כ לא מרבינן מריבויא דכתיב בקרא דעמהם דשל עץ ואבן נמי יאסור אלא היכי דהוה דבר של גוי וכ"ת א"כ כיון דגם ללשון אחר דאשר ריבויא הוא לא מרבינן מיניה לפי המסקנא אלא היכי דהוי מידי של נוי אפי' משל עץ ואבן אסור א"כ ל"ל ריבויא דאשר הא בלא ריבויא דאשר כתיב בקרא דעמהם בהדיא עץ ואבן י"ל דלשון אחר ס"ל דהא דכתיב בקרא עץ ואבן לא נמשך אעמהם ובא לומר דהדברים שעמהם אפי' הוי של עץ ואבן אסורים אלא נמשך אלעיל מיניה דהיינו גילולים ושיעור הכתוב כך הוא ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן פי' הגילולים שהן העבודת כוכבים בעצמם הוו של עץ ואבן ותראו גם כסף וזהב אשר עמהם ולפי זה אם נמצא עמהם דברים שהן של עץ ואבן לא נשמע מהכתוב דאסור לכך אצטריך אשר דריבויא הוא דבא לרבות כל מה שעמהם וק"ל:

תוס' ד"ה אפילו מים ומלח אסור וכו' ודלא כפירוש הקונטרס וכו' דא"כ גבי פעור וכו'. נראה דהמדקדק בדברי רש"י יראה שרש"י הרגיש בקושיא זו ופירש באופן שאין מקום לקושית התוס' שהרי רש"י כתב אפילו חוץ כפנים וכו' שהרי כל עבודתו דרך בזיון וכו' הלכך לא שייכא ביה ולא מפסיקי ר"ל ושייך ביה תקרובת חוץ לקלקלין כמו לפנים מן הקלקלין ואפילו אינו של יופי דלא שייך גביה יופי ומה שכתב רש"י לעיל חוץ מן הקלקלין לאו משום תקרובות איתיה הלכך של נוי אסור דנפקא מאשר עמהם וכו' היינו בשאר עבודת כוכבים דקלקלין הוי הפסק וק"ל:

נב.

רש"י ד"ה חזרו לטומאתן ישנה וכו' שברן כדי לטהרן וחזר וריתכן לעבודת כוכבים וכו'. הא דכתב רש"י וחזר וריתכן לעבודת כוכבים ולא כתב וחזר וריתכן סתמא משום דלשון הבעיא הוא ריתך כלי לעבודת כוכבים וכ"ת והכל טעמא מאי למה אצטריך ריתוך לשם עבודת כוכבים ולא אמרינן מסתמא כשחזר הכלי להיות שלם חוזר לטומאתו הישנה כמו בשאר טומאות דכשחוזר ועשאו כלי חוזרת הטומאה ממילא מעצמה דשאני התם דבשבירת הכלי מעצמו נתבטל ממנו הטומאה לכך חוזרת הטומאה ממילא כשחוזר ועשאו כלי אבל הכא לא מתבטל טומאת העבודת כוכבים מן הכלי אלא כששוברו כדי לבטלו מעבודת כוכבים ולטהרו וא"כ במה תחזור טומאת עבודת כוכבים על הכלי כשחזר וריתכו דהא כבר נתבטל איסור העבודת כוכבים מהכלי לכך אצטריך לומר שחזד וריתכו לעבודת כוכבים אלא שעדיין לא עבדו דאל"כ מאי קא מבעי ליה ת"ל דהשתא כשחזר ועבדו נטמא בלא טומאה ישנה וק"ל:

תוס' ד"ה מה מזבח טעון גניזה כמו כלי שרת דאמרינן שגנזום. נראה דר"ל דאמרינן בעלמא שכלי שרת גנזום אבל לא ידעתי היכן אמרינן הכי. אף אשירה טעונה גניזה פי' ביעור פי' ולא גניזה ממש כמו מזבח אלא ביעור שיבערם מן העולם באופן שלא יהנו ממנו כמו שמצינו גבי עגל וכו':

נב:

גמ' ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי וכו' היכננום שגנזום וכו'. ויש לדקדק דיהא כך דיכול לשנויי ולפרש קרא הכי שלא יקשה עליו מ"מ אינו מוכרח שלא יתפרש כפשוטו כמו הס"ד דהמקשה דהכננום היינו דאטבלינהו וא"כ אין מן המקרא הזה ראיה מוכרחת לאיסור שאומר עליו ומקרא היה בידינו ושכחנוהו ואמר שעתה החזיד לו אבידתו וצ"ל דלשון הכננום לא משמע ליה לשון טבילה אלא לשון גניזה וק"ל:

תוס' ד"ה דינרי הדריינא וכו' ונראה לר"ת לפרש וכו' שייפא שנשוף ואין האותיות ניכרות וכו'. לפי' ר"ת הדרייני וטורייני ושיפא הכל דבר אחד ור"ל הדינרים העגולים הגדולים כתריטה ונישופי' שאין האותיות ניכרות בקשו לאוסרן משום דשמא מטבע של ירושלים הן ואין הכתב ניכר שהיה כתוב עליו דוד ושלמה וק"ל:

נג.

ד"ה או דלמא וכו' דלגירסת הריב"ן נמי יש להקשות וכו' ולא קשיא דקאמר תיקו ופשיט בתר הכי וכו'. יש להתיישב בדברי התוס' הללו דאמאי קאי אי אפירוש התוס' הא לא גרסי תיקו כלל ואי קאי אפירושו של הריב"ן הא איהו גריס מיתיבי ולא פשיטותא וי"ל אע"ג דגריס מיתיבי הוי ממילא פשיטותא ולא גריס מיתיבי אלא משום דהדחייה דדחי המתרץ לא מתיישבת אי גרסי' ת"ש ולכך גריס מיתיבי אבל באמת ממילא נפשטה הבעיא והא דאצטריך למגרס תיקו משום דלא מתיישב לישנא דמיתיבי אלישנא דאיבעיא להו אי לא גרסינן תיקו ביני ביני וק"ל וא"כ לפי זה צריך לפרש דהמשך דברי התוס' כך הן דבתחלה קאמרי דלגירסת הריב"ן נמי יש להקשות אמאי קאמר תיקו וכו' והדר קאמר ולא קשיא דקאמר תיקו וכו' כלומר אבל אין זה קושיא כ"כ ול"ק מידי לגירסת הריב"ן אמנם משמעות שיטת התוס' לא משמע הכי לכך יש לפרש דה"ק וכ"ת משום הכי גריס הריב"ן מיתיבי משום דמצא בספרים שקדמו לו שהיה כתוב בהן תיקו והדר קאמר תא שמע לכך גריס איהו במקום ת"ש מיתיבי ועל זה קאמרי התוס' ולא קשיא דאמר תיקו ופשיט בתר הכי וכו' כלומר דבשביל זה לא היה הריב"ן צריך לשנות גי' הספרים וק"ל:

נד.

ד"ה הא בצנעא הא בפרהסיא וכו'. ומורי דודי וכו' רבא דפ' ר' ישמעאל לא פליג עליה דר' יוחנן וכו' ומיהו מ"מ משמעות דורשין איכא בינייהו דר' יוחנן דריש מלא תחללו אונס בפרהסיא דשאר עבירות ורבא מפיק לא תחללו לאזהרה ולמיתה דאונס בפרהסיא דעבודת כוכבים וק"ל:

ד"ה אילימא מכהנים וכו' אע"פ שאין זה ראיה גמורה דשמא עשו מעשה בשלהם וכו'. מדברי התוס' משמע דמפרש דמביא ראיה מכהנים שהקריבו לעבודת כוכבים בהמות שאינם שלהם וע"י זה נאסרו מכלל דבהמה שהקריבו מקרי נעבד אע"פ שלא היתה שלהם וע"ז כתבו אע"פ שאין זה ראיה גמורה דשמא עשו מעשה והקריבו בהמות שלהם לעבודת כוכבים אבל מדברי רש"י לא משמע הכי אלא דרש"י מפרש דמביא ראיה מכהנים שאנסום המלכים ליעשות כומרים לעבודת כוכבים ונאסרו הכהנים ע"י זה ואע"פ שהכהנים לא מקרי שלהם אע"פ כן נאסרו כיון שעשו מעשה וק"ל:

נד:

רש"י ד"ה למעוטי ערלה וכו' ואם מכרם וקידש בדמיהן מקודשת וכו' וממונא הוא אע"ג דאיהו אסור לאתהנויי מינייהו מיהו ההיא הנאה מטיא ליה ע"י ערלה אבל איהי לא מערלה קא מטיא לה וכו' כצ"ל. ור"ל כיון שאין הדמים נתפסים באיסור א"כ הדמים לא מקרי איסורי הנאה אלא ממונא הן ולכך האשה מקודשת שהרי היא מותרת ליהנות מהדמים שקדשה בהם ואף על גב דאיהו ר"ל המוכר בעצמו אילו היו הדמים נשארו בידו היה אסור ליהנות מהן מדרבנן אף על גב שאין נתפסות מן התורה היינו משום כיון דההיא מטיא ליה מכל מקום על ידי ערלה ולכך אסור ליהנות מהן מדרבנן אבל איהי לא מערלה מטיא לה ולכך היא מותרת ליהנות מהדמים וכיון שהיא מותרת ליהנות מהן ממונא הן לה ומיקדשא שפיר בהן וכ"ת כיון דאיהו אסור ליהנות מהדמים א"כ היאך היא מקודשת והא הוא מקבל הנאה בזה מהדמים שהרי הוא קונה בהם האשה ובקידושין עצמן הוא נהנה מהדמים לכך קאמר רש"י ודוקא קידושי אשה וכו' ר"ל אע"ג דשאר הנאות אסור איהו ליהנות מהדמים קידושי אשה התירו לו משום פריה ורביה או משום דאין האשה דומה כ"כ לחליפי הדמים כמו שכתבו התוס' בעמוד זה ועיין לקמן בתוס' ריש פרק השוכר:

תוס' ד"ה משום דהוו עבודת כוכבים ושביעית וכו' תימה הא אין שניהם שוים דעבודת כוכבים חליפי חליפין אסורים וכו'. ר"ל כי לא מוקמינן הוא אעבודת כוכבים א"כ ממילא הוה עבודת כוכבים חליפי חליפין אסורין עד סוף כל העולם משום דכתיב והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהוה ממנו מה שאין כן גבי שביעית א"כ לא הוו שני כתובים ושפיר אצטריך הוא למעוטי ערלה ומ"ט דמ"ד דערלה וכלאי הכרם לא צריכי קרא ומוקי הוא למעוטי חליפי חליפין דעבודת כוכבים וק"ל:

נה.

מתני' ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור ירר לבור מה שבבור אסור וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לוקחין גת בעוטה וכו' והוי סיפא פי' דרישא וכו'. ר"ל לשתי הגירסות בין אי גרסי אינו או גרסי' שאינו לשניהם הוי הסיפא פירוש דרישא:

בא"ד א"נ תנא סיפא לגלויי רישא וכו'. נ"ל דהאי א"נ אלעיל קא מהדר ור"ל דאפילו אי גרסינן ואינו בוי"ו להשמיענו דין אחר לומר שאפילו אי נגע בקילוח וכו' אלא בא לגלויי ארישא דלא תימא דהא דקתני רישא ונותן לתפוח היינו בעוד שאין הכל נאסף אל התפוח אבל אחר שהכל נאסף אל התפוח נעשה יין נסך משום דהוי כאילו ירד לבור להכי תנא סיפא ואינו נעשה יין נסך עד שירד לבור דוקא ודו"ק:

ד"ה ירד לבור וכו' אבל אין לפרש דר"ל והשאר מותר כו' דשפיר הוי קרוי יין כיון שנתן הכל אל התפוח וכו'. פירוש ולא גרסינן ואינו נעשה יין נסך וכו' דאילו לגירסא דגריס ואינו בוי"ו לא יתכן פירוש זה כלל כדלעיל בדבור שלפני זה וק"ל:

נה:

ד"ה אמר רב הונא וכו' וכן פירש רשב"ם בשם רש"י וכו' ואם מפנין גרעיגין שבגיגיות וכו' נראה לר"י אין לך המשכה גדולה מזו וכו'. נ"ל דיש למחוק לר"י דהא בשם רש"י כתב זה וק"ל:

בא"ד אלמא משמע מתוך הירושלמי שיש לחוש למשנה ראשונה שמא יחזיר וכו'. ר"ל דהירושלמי דאוסר ליקח גת בעוטה כשהעלים עיניו אתי בין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה דלמשנה ראשונה אע"ג דאפילו אחר ההמשכה לא מקרי יין אלא מה שבבור אבל מה שבגת לא מקרי [יין] ולא נאסר במגע עובד כוכבים כדלעיל מ"מ יש לחוש דשמא החזיר העובד כוכבים הגרגותני לבור ונאסר גם היין שבגת מהטיפות יין שנטפו מהגרגותני לתוך הגת כדלקמן בגמרא ולמשנה אחרונה דלאחר שהתחיל לימשך נעשה יין נסך אסור ליקח מגת בעוטה כשהעלים עיניו ממנו מטעם דיש לחוש דשמא המשיך קצת ממנו ולמשנה אחרונה אחר שהתחיל לימשך גם כל מה שבגת נקרא יין ונאסר במגע העובד כוכבים ויש לחוש שמא נגע העובד כוכבים בענבים שבגת לאחר שמשך ממנה קצת:

בא"ד ורבינו יהודה פירש דהירושלמי קאי אמשנה אחרונה וכו'. לשון התוס' מגומגם וכלל פירושו דר"ל דהירושלמי איירי בגת שיודעין שכבר ירד ממנה קצת יין לבור והתחיל כבר לימשך ולמשנה אחרונה מקרי יין כל מה שבגת ולכך יש לחוש שמא נגע העובד כוכבים במה שבגת ונאסר כשהעלים ממנו עיניו ולמשנה ראשונה אע"ג שאפילו אחר שירד ממנו קצת יין לבור לא מקרי יין אלא מה שבבור אבל מה שבגת לא מקרי יין ואינו נאסר במגע עובד כוכבים מ"מ יש לחוש שנגע באותו יין שירד ושבגרגותני ואח"כ החזיר הגרגותני לגת ונאסר גם כן מה שבגת ור' חנין דבירושלמי קאי אמתני' דירד לבור דאיירי דכבר התחיל לימשך ועל זה קאי ואסור ליקח כשהעלים ממנה עיניו אבל כשאין יודעים שהמשיכו ממנו כבר אין לאסור מטעם חששא דשמא המשיכו ממנו קצת או לחזרת הגרגותני בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה:

בא"ד וכן נראה דברזא שעושין העובדי כוכבים וכו' והקונה יין מגיגיות העובד כוכבים צריך ליזהר וכו'. ר"ל אפי' למאן דמיקל ליקח לאחר שהעלים עיניו ואינו חושש לשמא משך ממנו מ"מ כשיש ברזא בגיגית יש להחמיר לכ"ע:

ד"ה אין בוצרין וכו' אבל קשה למה צריך למתני אין דורכין וכו'. והא דלא הקשו התוס' קושיא זו במתני' דקתני ישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו משום די"ל דסיפא אצטריכא ליה דקתני אבל מוליכין עמו וכו' וק"ל:

נו.

ד"ה ר"ע אומר משיקפה וכו' וי"ל דשאני התם דאיכא למטעי וכו'. מקשין התלמידים מאי בעי בגמרא קיפוי דבור או קיפוי דחביות פשיטא דהוי קיפוי דבור דאם איתא דהוי קיפוי דחביות הול"ל עד שיקפה דבשלמא קיפוי דבור לא אצטריך למתני עד משום דליכא למטעי דקודם זה ליכא שום קיפוי ול"נ דלא קשה מידי דכוונת התוס' הכי הוא דבשלמא התם גבי משיפקסו דמדלא קתני עד משמע מיד שיפקסו אפילו קודם שהכניסם לבית חייבים במעשר דאם איתא דבעינן גם כניסת הבית הל"ל עד שיפקסו דהוי משמע אפילו הכניסן לבית אינן חייבין במעשר עד שיפקסו והיינו דקא מתרצי התוס' דשאני התם דאיכא למטעי וכו' אבל הכא ליכא למטעי ר"ל דלא שייך למימר דה"נ ליתני עד שיקפה דיהא משמע אפי' אחר שירד לבור שאינו חייב במעשר עד שיקפה אבל השתא דלא תנא עד משמע מיד שיקפה אפילו קודם שירד לבור חייב במעשר דזה אינו דקודם שירד לבור לא שייך שום קיפוי והשתא לפי זה ל"ק מידי דאפילו אי הוי הכא קיפוי דחבית לא קשה דליתני עד שיקפה דהא אפילו אי תנא עד לא הוי נשמע שבא למעט קיפוי דבור דאין במשמעו אלא שבא למעט קודם שום קיפוי וק"ל. ועוד נוכל לומר דהכי קא מיבעי ליה קיפוי דבור או קיפוי דחבית אבל קיפוי דבור לא מקרי כלל קיפוי וליכא למטעי ביה כלל ולכך לא שייך גם כן למתני עד שיקפה דליכא למטעי בקיפוי אחר כלל וק"ל:

נו:

תוס' ד"ה רבא מוקי לה כתלתא תנאי וכו' דלמשנה אחרונה נמי התחיל לימשך קבעו למעשר. נ"ל דלשון זה לאו סיומא דתירוצא הוא משום דאי הוה אמרינן דלמשנה אחרונה לא תלי קביעות מעשר בהתחיל לימשך אלא בירידה לבור כ"ש דהוי מתורץ טפי דלא הוי אלא תלתא תנאי וא"כ מאי האי דמסיים דלמשנה אחרונה נמי התחיל לימשך קבעו למעשר אלא ע"כ ה"ק וכ"ת מאי אצטריך לן לתרץ דתנא דמשנה ראשונה ודמשנה אחרונה חד חשיב ליה הא בלא"ה ל"ק מידי דנימא דמשנה אחרונה לא איירי לענין קביעת מעשר אלא לענין יין נסך ולעולם לענין קביעת מעשר לא הוו אלא תלתא תנאי זה אינו דסברא הוא דלמשנה אחרונה נמי התחיל לימשך קבעו למעשר דכמו דחשיב ליה יין לענין יין נסך ה"נ חשיב ליה יין לענין קביעת מעשר ולכך ע"כ ליכא לתרוצי בענין זה והוכרחנו לומר דתנא דמשנה ראשונה ודמשנה אחרונה חד חשיב ליה ומשום הכי קאמר תלתא תנאי וק"ל:

ד"ה אבל אם החזיר גרגותני לגת וכו' וי"ל דס"ל כאביי דאמר חמרא חדתא בענבי במשהו ולית ליה נמי סלק את מינו וכו'. ר"ל או הא או הא דאי ס"ל חמרא חדתא במשהו לא אצטריך תו למימר דלית ליה סלק מינו וכו' דהא לאביי הכל מינו הוא:

ד"ה גרגותני גופה במאי מתסרא וכו' ומעשה בא לפני רש"י כו' ואח"כ משך ישראל יין מן החבית לקנקן כו' והתירו רש"י וכו' כצ"ל ומ"ש בספרים ונתנו ליין שבחבית נראה שצריך למחקו דהא משמע מתוך דברי התוס' שלא היה שום חשש איסור ביין שבחבית אלא מטעם ניצוק שנתחבר ליין שבתוך הקנקן ולא שנתערב בו יין שבקנקן:

בא"ד והיין שבקנקן נאסר נמי מטעם ניצוק וכו' והא דאמר דבמאי דנפיק לבראי גזרו ביה רבנן ובמאי דבגואי לא גזרו היינו למ"ד ניצוק אינו דבור כמו שכתבו התוס' אחר זה בסמוך בדבור זה:

בא"ד מעשה בא לפני ר' מנחם זצ"ל וכו' אכל הכא שהיין שבתוך הכלי אין בו איסור יין נסך גמור אלא מכח עובד כוכבים לא נאסר ההוא דלא נפיק לבראי מטעם ניצוק וכו'. נראה דהאי מעשה פליגא אמעשה דרש"י לעיל וגם אפירוש שכתבו התוס' לעיל מזה אליביה דפי' הרשב"ם משום דהא לעיל כתב במעשה דרש"י דהיין שבקנקן נאסר מטעם ניצוק אע"ג דהיין שנשפך לכוס לא נאסר אלא מטעם כח העובד כוכבים וגם בפירושו של הרשב"ם כתבו התוס' דהיין שבגרגותני נאסר מטעם ניצוק אע"ג דהיין שבבור לא נאסר אלא מחמת כח העובד כוכבים וק"ל:

ד"ה מהו לדרוך עם העובד כוכבים בגת וכו' ומיירי נמי בדצייר לידיה כמ"ש וכו'. לפירוש התוס' משמע שתחלת הבעיא היתה בדציירו לידיה וא"כ צריך לפרש דהא דפריך והא קא מנסך בידיה וכו' והא קא מנסך ברגלים לאו הנהו דבעו מיניה קא פרכו ליה ולחדודי ההוא ינוקא קא בעו כדמשמע פשטא דשמעתין אלא על מעשה שאירע כך שדרכו עם עובד כוכבים שציירו לידיה קא בעו מיניה דינא אי ניסוך רגל שמיה ניסוך או לא וגמרא הוא דקא הדר ומפרש בעייתם ותשובת ההוא ינוקא באיזה ענין היה המעשה שהשיב להם כך להיתירא לכך פריך גמרא והא קא מנסך בידי' והא קא מנסך ברגלים וכו' והיינו דקא מסיימו התוס' וצ"ל שע"י מעשה שאלו וכו' ר"ל וע"כ צ"ל כדפירשנו שתחלת הבעי' היתה בדציירו לידיה ושאלו אותו ע"י מעשה שאירע כך ולא לפסק הלכה לידע אם התינוק יודע פסק ההלכה דא"כ מסתמא הם שאלו לו בסתם מהו לידרך עם העובד כוכבים בגת כלומר אם פסק ההלכה כמשנה ראשונה או לא והוא השיב להם דורכים והם חזרו והקשו לו והא קא מנסך בידי' והשיב להם דציירנא לידיה וכו' כפשטא דשמעתין א"כ היה לו להשיב אין דורכין כדין הפשוט לפי משנה אחרונה ולמה היה לו להשיב דורכין להפוך מהפסק ההלכה לפי משנה האחרונה עד שהוצרך אח"כ לתרץ דבריו דציירנא לידיה שהוא דבר שאינו מצוי וק"ל:

בא"ד וא"ת כיון שהגת התחיל לימשך וכו' יאסר יין הגת בהנאה וכו' ע"י יין הבור שהוא אסור בהנאה ע"כ. צ"ל דיין שבבור לא נאסר בהנאה אלא מחמת כח העובד כוכבים משום דהא אדורך עם עובד כוכבים דציירנא לידיה קאי ולא משכחת שום איסור שאסור יין שבבור כ"א ע"י כח העובד כוכבים וא"כ יש לדקדק אמאי דתירצו התוס' וי"ל דניצוק כי האי שאין העובד כוכבים נוגע עתה בבור וכו' לא אסרו בהנאה וכו' למאן קאי האי תירוצא אי לסברת מעשה דרש"י והתוס' דלעיל שבדבור שלפני זה הא ס"ל דאפי' ביין שנאסר ע"י כח עובד כוכבים שייך ביה דין ניצוק לאסור היין שבכלי העליון שמערה ממנו ואי לסברת מעשה דר' מנחם דלעיל היה להם לתרץ בקצרה דיין שנאסר מחמת כח העובד כוכבים אינו אוסר יין שבכלי עליון מטעם ניצוק כלשון ר' מנחם דלעיל ולמה להו להתוס' להאריך בהאי לישנא ולומר דניצוק כי האי דאין העובד כוכבים נוגע וכו' ונראה דיש לפרש דר"ל דמה שבבור נאסר מכח העובד כוכבים ולמ"ד ניצוק אוסר בכח עובד כוכבים וגם יש לפרש דהתוס' ר"ל דכיון שהגת והבור הוא של עובד כוכבים מסתמא יש בבור כבר קצת יין נסך וא"כ יאסר גם מה שבגת מטעם ניצוק כמו המערה לתוך כלי עובד כוכבים דאמר דב חסדא כי כייליתו חמרא קטופו קטופא כי היכי דלא יאסר מה שבחבית ע"י ניצוק כדלעיל ואפ"ה אתי שפיר תירוצא דתוס' דס"ל לתוס' דניצוק כזה אינו אסור אלא בשתיה לא בהנאה משום דניצוק כזה אינו אסור אלא מטעם דרואין כאילו אותו יין הנאסר שבתוך הכלי למטה מעורב ביין שבכלי העליון ולכך [אינו] אוסר העליון בהנאה משום דהא אפילו נתערב ממש יין נסך ביין קי"ל ימכר חוץ מדמי יי"נ שבו ולכך אתי שפיר הכא שהיין שדרך עם העובד כוכבים בדצייר לידיה אינו נאסר בהנאה מטעם ניצוק ולכך מותר לדרוך עם העובד כוכבים בענין זה ולא מקרי משתכר באיסורי הנאה אבל כשהעובד כוכבים נוגע בסוף הקילוח למטה שאז נאסר גם היין שבכלי למעלה מטעם ניצוק אותו ניצוק הוא אסור אפילו בהנאה משום שאותו ניצוק אוסר מטעם שאנו רואין כאילו העובד כוכבים נוגע בעליון ולכך גם העליון אסור בהנאה ודו"ק:

נז.

ד"ה ה"ג ברוב ספרים בהדי דקא נחית וכו' ולפי דה"ל הכא שלא בכוונה שרי בהנאה כצ"ל ובהכי ניחא דמדמי ליה רב כהנא וכו'. ר"ל דלגירסא זו קשיא מה שמדמה ליה לתינוק והא תינוק היה נוגע בגופו והכא הוי מגע ע"י ד"א אמנם בהכי ר"ל במ"ש דלפי גירסא זו חשבינן מגע עובד כוכבים ע"י ד"א כמו מגע עובד כוכבים בגופו אתי נמי שפיר מה שמדמה ליה לתינוק כיון דס"ל דמגע ע"י ד"א חשבינן ליה כמגע בגופו:

בא"ד וכן פי' ששאב היין מן הגיגית בנטלא. נ"ל שהספר חסר וצ"ל וכן הא דפריך לקמן והא קא נגע בנטלא פירוש ששאב היין מן הגיגית וכו':

בא"ד מדמתרץ לקמן גבי ההיא פירכא דנטלא וכו' לא צריכא דמוריק אורוקי פי' וה"ל כחו שלא בכוונה ולא גזור אף בשתיה. ר"ל וכשהוא מערה הרי כאילו נוגע ביין ע"י הכלי ואפ"ה לא גזור אפילו בשתיה כשהוא שלא בכוונה ש"מ דמגע ע"י ד"א שלא בכוונה מותר אפילו בשתיה ועיין לקמן בדף ס' בד"ה ואי מצדד צדודי וכו' בתוס' דמבואר שם כשהוא מצדד הכלי הוי כאילו נוגע ביין ע"י הכלי אלא דשם איירי בכוונה ולכך אוסר שם:

בא"ד ועוד קשיא מההיא דלקמן דקאמר דקאזיל מיניה ומיניה וכו'. ויש תמיה דהשתא מביאין התוס' ראיה מזה דמגע ע"י ד"א שלא בכוונה מותר בשתיה ולעיל מזה לפי גירסת הספרים הביאו מזה ראיה דמגע ע"י ד"א אסור מדדייקא להא שלא בחמתו לא וצ"ל דלעיל אייתי ראיה לפי מה שפירש רש"י לקמן בהא דקאזיל מיניה ומיניה שהוא מגלגלו עד סמוך לבור ולא יותר ואפ"ה שלא בחמתו אסור אע"ג דאין כאן נגיעה ודאית אפי' ע"י ד"א אלא דחיישינן דלמא נגע כמו שפרש"י לקמן בדף ס"א וזה חשיב ליה לתוס' לעיל כמגע ע"י ד"א שלא בכוונה ואפ"ה שלא בחמתו אסור ולכך הביאו מזה ראיה לעיל דמגע ע"י ד"א שלא בכוונה אסור בשתיה אבל השתא לא ס"ל להתוס' בהאי דקאזיל מיניה ומיניה כפירוש רש"י דלקמן אלא שמפרשים דקאזיל מיניה וכו' היינו שנוגע ודוחף החבית עד שנופל לבור ונוגע ביין מש"ה הוי שפיר דאסור שלא בחמתו דהוי נגיעה ע"י ד"א בכוונה ואפ"ה הכשירוהו בחמתו משום דבחמתו מקרי נוגע ע"י ד"א שלא בכוונה:

נז:

תוס' ד"ה תרגמא אבני השפחות וכו' וא"ת אמאי לא נקיט וכו' ולא קאי מידי איין נסך וכו'. ר"ל הא דקתני ברייתא מלו ולא טבלו לא קתני לה אלא משום רוקן ומדרסן אבל לענין יין נסך אפי' מלו וטבלו עושין יין נסך:

ד"ה הא קמ"ל עבדים דומיא דבני השפחות נראה דהכי הוה מצי למימר האי וכן כשאר וכן דעלמא וכו'. ר"ל דבשלמא בלישנא ושיטה ראשונה דמשני דוכן קאי לענין מלו וטבלו ולאשמועינן דכשמלו וטבלו אין עושין יין נסך לקולא הוכרח לומר עבדים דומין לבני השפחות דלא היה יכול לומר שפחות דומיא דעבדים דכ"ש הוא דאם עבדים שמלו וטבלו אין עושין יין נסך כ"ש בני השפחות שמלו וטבלו לכך קאמר רבא לאשמועינן וכן להיפוך דמדמינן עבדים לבני השפחות אבל בשיטה זו דקאי לענין גדולים עושים יין וכו' הוי מצי למימר האי וכן כשאר וכן דעלמא ומדמה שפחות לעבדים כמשמעות לישנא וכן בכל מקום דמדמה הסיפא לרישא:

ד"ה לאפוקי מדרב וכו' דלהאי לישנא דאמרי לה טהור לית ליה דרב דאמר תינוק בן יומו וכו' דאל"כ לא אתי האי מתני' כוותיה. צ"ע מנ"ל הא נימא דלעולם שמואל אית ליה הא דרב והא מתניתין מתרץ דהא דקתני מלו ולא טבלו קאי ארוקן ומדרסן ולא קאי מידי איין נסך כמו שהקשו התוס' לעיל ונ"ל דלהאי לישנא ליכא לתרץ דהא דקתני מלו ולא טבלו ארוקן ומדרסן משום דאם מלו ולא טבלו רוקן ומדרסן טהור כ"ש במלו וטבלו ולישנא דברייתא משמע דוקא מלו ולא טבלו אבל מלו וטבלו לא מדלא נקט אע"פ שלא טבלו וא"כ א"א לתרץ אלא דאבני שפחות קאי והא דקתני וכן הא קמ"ל עבדים דומיא דבני השפחות וכו' לאפוקי מדרב וכו' וק"ל:

נח.

ד"ה איקלע רב הונא וכו' לכך פירש ר"י וכו' ואיפלוג עליה וכו' ואסרי דמידמו ליה וכו' לפלוגתא דרשב"ג ורבנן ולמתני' דאגרדומי וכו' וה"ג בספרים ישנים איקלע רב נחמן למחוזא וכו' כצ"ל:

נח:

רש"י ד"ה שמסכו שמזגו וכו' אסור אע"ג דלא נגע גזור רבנן בכחו וכו'. פי' בכחו שנגע ביין ע"י המים שיצאו בכחו מהכלי והיינו שכחו נגע ביין:

דלא עדיף מנגיעה ע"י ד"א כצ"ל:

תוס' ד"ה כתב הר"י א"ז בזמן הזה עובד כוכבים ששכשך ביינו של ישראל מותר וכו' אבל אי חזינן לדעתיה דעובד כוכבים שנוגע ביינו של ישראל כדי להכעיסו וכו'. צ"ל דהאי שכשוך ונוגע דקאמר הר"י א"ז בתחלת דבריו אינו ר"ל בידו ממש אלא ע"י ד"א דומיא דזרק העובד כוכבים חפץ לבור דקאמר בתר הכי משום דהא בסוף דבריו כתב וקרוב הדבר בעיני דאפי' אם נגע העובד כוכבים בידו להכעיס מותר בשתיה וכו' מכלל דעד השתא לא איירי בנגע בידו ממש וק"ל:

ד"ה בצר לאו היינו בצרה וכו' אז הודה כי גם בטעות זה יטעה שר של רומי. ר"ל אבל קודם ששמע זה מר"י הוה סבר ר"ל שלא יטעה שר של רומי כ"א בב' טעיות אבל האי דיגלה לבצרה לא הוה חשיב ליה לטעות משום דר"ל נמי הוי ס"ל דבצרה היא בצר בארץ מישור הכתובה בתורה שהיא אחת מערי המקלט:

בא"ד ומשמע מהכא דח"ל לא מיחייב במעשר וכו' מעשה היה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה וכו' כצ"ל. ור"ל דמסיים שם וסכוה שמן של תרומה משמע שבפומבדיתא שהיא בבבל שהוא ח"ל היו נוהגין להפריש תרומה:

בא"ד ולאשמועינן כל המיקל בארץ וכו'. ע"ש בפרק כיצד מברכין שאין לשון זה שכתבו התוס' לשון הגמרא שם ממש וכן עיין בפ"ק דביצה:

בא"ד אלו דברים מתעשרים דמאי בכל מקום וכו'. משום דבאים מא"י כמבואד לקמן בדבור זה:

נט.

בא"ד שפירות קסרין ודאי פי' ודאי טבל שהיו אז כולן ע"ה. ר"ל ולא היו מעשרין כלל או כולם חברים אלא שהיה ידוע שלא עשרו צ"ל דר"ל שאע"פ שהיו חברים היה ידוע שכל הפירות שהיו מוכרים למשולחים להביא משם למקומות אחרים לא היו מעשרין שהיו סוברים כר' יוסי דמתיר לשלוח טבל ודאי כשמודיעו אבל מה שהיו אוכלין בעצמן היו מפרישין שהרי חבירים היו:

כיון שהיה סוכות. פירוש וצריך לצאת בו ואתרוג חסר הוא פסול ומתרץ בחולו של מועד דיוצאים בחסר:

בא"ד ופריך בירושלמי ויעשר ממנו עליו פי' למה שלח לו בטבל וכו' כצ"ל:

בא"ד הא מותר לשלוח אתרוג בטבלו מן הבריי'. לשון זה שכתבו מן הברייתא א"א לי ליישבו וצריך למוחקו:

בא"ד תרגומי' ולא נודע פירושו. ר"ל של תרגומי' ועיין באשר"י שכתב בו שני פירושים:

בא"ד ובמקומות הקרובים נמי מפרש בירושלמי מנהג שהיו עושים וכו' ר"ל ואפי' במקומות הקרובים ואפילו שבטלום הרובים לא מפרישין כל ההפרשות אלא מפרש בירושלמי המנהג איך היו עושין דהיינו רב יהודה בשם שמואל מפרש שאוכל והולך ואח"כ מפריש ור' בא אמר דוקא תרומת דגן תירוש ויצהר ור' אילא אמר שלא היו מפרישין כ"א תרומה גדולה ולא מעשר ובירקות לא היו מפרישין כלל אפילו תרומה ועיין במס' חולין דף ה' בתוס' ושם כתוב דבור זה כולו וכאן מחלק שם מחלוקי ירק ושאר פירות ודגן ותירוש ויצהר ובזה מתורץ כל הקושיות שהקשו התוס' בתחלת הדבור ע"ש:

ד"ה דא"ר יוחנן וכו' ואי רבו היה היה לו למחות וכו' כצ"ל דאי הוי רביה של ר"י רשב"ל היה תלמיד. נ"ל דב' קושיות הן הא' דר"י היה לו למחות בריש לקיש לכבוד רבו ועוד רשב"ל גופיה היאך היה מותר לו להקל בכבודו של ר' שמעון הא כיון שהיה רבו של ר' יוחנן שהוא רבו של ר"ל א"כ גם ר"ל היה תלמיד של ר' שמעון בן יהוצדק וק"ל:

בד"ה מהו שיוליך ענבים לגת רשב"ם פי' וכו' לא מבעיא ליה אם יכול ליתן הענבים בתוך הגת דאם יש יין נמשך וכו'. ר"ל דאין לפרש דמבעיא ליה אם יכול ליתן הענבים לתוך הגת משום דא"כ תקשה לך ממ"נ אי איירי שיש יין נמשך בגת פשיטא דאסור לעובד כוכבים ליתן ענבים לתוכו דאם נותן נאסר כל היין שבגת ואם אין יין נמשך בגת פשיטא דשרי אלא ודאי לא מבעיא ליה אלא אי חשיב יין ההוא שמזלף ע"ג הענבים ונאסר בנגיעת עובד כוכבים או לא:

נט:

בא"ד דההוא דקאזיל מיניה ומיניה דלקמן פירוש שבשעה שהחבית נופל לבור עדיין הוא נוגע בו כצ"ל:

ד"ה ה"ג אתא עובד כוכבים אידרי וכו' וכן כתב רשב"ם בשם רש"י שאם תחב עובר כוכבים ברזא וכו'. ר"ל וכיון שרשב"ם אוסר אפילו בהכנסת ברזא כ"ש בתחיבת אצבע וק"ל:

בד"ה אר"פ כו' ומצידיה נמי טמאה צ"ל דאין זה מטעם ניצוק וכו' אלא הטעם לפי שמה שכנגד אצבעו טמא וא"כ וכו' ממה שכנגד אצבעו ה"ל כמפיה ומשוליה וכו' כצ"ל:

בא"ד וקשה להך לישנא דקאמר עד הברזא אסור היאך יהיה זה שהיין כולו מעורב וכו'. ונראה דלהך לישנא דאמר כל דלהדי ברזא ל"ק דאיכא למימר דלא אסר אלא היין שבעובי הנקב כמו שפירשו התוס' לקמן ד"ה מצידיה ומיד שהסיר העובד כוכבים ידו יצא דלא מתערב כל כך עם שאר היין שבחבית דעובי החבית גופיה מפסיק וק"ל:

ס.

תוס' ד"ה זיקא בין מליא בין חסירא וכו' והעמידו בהידוק כנגד הסדק בסכין עד שסתם הנקב כצ"ל:

ס:

ד"ה אי איכא טופח ע"מ להטפיח וכו' דהכי אמרינן לקמן טופח שלא ע"מ להטפיח ליכא למיחש וכו' כצ"ל:

סא.

ד"ה המטהר יינו של עובד כוכבים וכו' וא"ת היאך נוכיח ממתניתין וכו' וי"ל דה"פ בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור עד שישב ומשמר ועלה מפרש אין השומר צריך וכו' אע"פ שיוצא ונכנס כצ"ל ור"ל דמדקתני עד שישב ומשמר שזהו שומר גמור ופשיט' היכא שיש כאן שומר ורואה שלא נגע בו עובד כוכבים מותר לכתחלה אפילו בלי שום מפתח וחותם ועלה קא מפרש אין השומר וכו' אלא אע"פ שיוצא ונכנס. ר"ל שיוצא ונכנס הוי כמו שומר גמור מכלל דביוצא ונכנס נמי מותר אפילו לכתחלה [אפילו] בלא מפתח וחותם ודו"ק:

סא:

ד"ה עד שיהא יושב ומשמר תימה היינו רישא וכו'. ע"כ דיבור זה שייך במתני' דלעיל וא"כ מאי מקשין התוס' ליתרץ דלהכי קתני עד שיהא השומר יושב ומשמר כדי ליתני עלה ואין השומר וכו' אלא אפילו יוצא ונכנס לאשמועינן דיוצא ונכנס מותר אפי' לכתחלה אפי' בלא מפתח וחותם כמו שכתבו התוס' לעיל בדבור המטהר יינו ויש ליישב דהתוס' רוצים ג"כ לתרץ לפי סברת התנא דתני קמיה דר' יוחנן ישראל דר באותה חצר והוא שמפתח וחותם בידו וא"כ היה סבר ג"כ דביוצא ונכנס צריך ג"כ מפתח וחותם וא"כ לפי מה דס"ל היאך היה מתרץ מתניתין דקתני עד שישב ומשמר היינו רישא דישראל ועובד כוכבים דרים דמ"ל דרים ומ"ל יושב ומשמר אבל אה"נ לפי מה דקאמר ליה רבי יוחנן אע"פ שאין מפתח וחותם בידו מותר אין אנו צריכין לתירוץ של התוס' אלא כמו שפירשו התוס' לעיל דאתא לאשמועינן דביוצא ונכנס סגי אפילו בלא מפתח וחותם כמו בשומר גמור וק"ל: