מהר"ם על הש"ס/סנהדרין/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | ר"ן | יד רמ"ה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

סח:

בגמרא ותו היכא אשכחן דענשו הכתוב דהא ליבעי קרא למיפטריה יש מקשין לפי סברת המקשה זה דלא ידע שום סברא דהכא לענין בן סורר ומורה הוה ס"ד לחייב הקטן טפי מבעלמא א"כ תקשי ליה מתני' למה היה צריך למתני הקטן פטור כו' אבל בעיני אין זה קושיא כלל דבשלמא מתני' ניחא ליה דה"ק מאימתי נעשה בן סורר ומורה משיביא ב' שערות עד שיקיף הזקן כו' שנאמר כי יהיה לאיש בן כו' בן ולא איש וכ"ת נמעטיה ג"כ משהביא ב' שערות שאז נקרא איש ולא יהיה החיוב כי אם קודם שיביא ב' שערות זה א"א שהרי קודם שערות קטן הוא ופשוט שהקטן פטור שלא בא לכלל מצות ואם כן על כרחך המיעוט אינו בא אלא למעט משיקיף זקן התחתון הכי משמע ליה פשטא דמתניתין אבל אמאי דקאמר קטן מנא לן מקשה שפיר היכי אשכחן כו':

בתוס' ד"ה בן הסמוך לגבורתו כו' ויש לומר דהוה אמינא דמקודם הבאת שתי שערות מתחיל הזמן כו' ואפילו הוי יותר משלשה חדשים פירוש דלקמן בסמוך אמרינן דכל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא שלשה חדשים לאחר שהביא שתי שערות ואפי' לא הקיף זקן דהכי אמרי' מלו שלשה חדשים אף על גב דלא הקיף זקן הקיף זקן אע"ג דלא מלו שלשה חדשים וטעם שלשה חדשים הוי משום דראוי להוליד ולהיות אב והתורה אמרה בן ולא אב ואם כן היכי סלקא דעתך למימר דמקודם הבאת שתי שערות הזמן הסמוך לגבורתו של איש א"כ הוי יותר משלשה חדשים לכך קאמר במה שבימי קטנות רצה לומר לא הוי חיישינן באותן הימים שקודם הבאת שתי שערות ולא הוה חשבינן להו למנין ג' חדשים כיון דאינו ראוי להוליד בהן כו':

ד"ה קטן אי אתה צריך לחזור כו' כדמוכח בפרק קמא דמציעא דאמרי' חצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות פירוש התם איירי לענין שאין חצר קונה לאדם שלא מדעתו דבר שהוא חוב לאדם כמו גט לאשה משום דחצר אף על פי שהוא זוכה לאדם לא גרע משליחות ואין אדם נעשה שליח לאדם שלא מדעתו במה שחוב הוא לו ואם כן הוא הדין נמי הכא כיון שזכייה מטעם שליחות לכך אין זכייה לקטן מדאורייתא דהא כיון דאין הקטן עושה שליחות אין לו גם כן זכייה וק"ל:

בא"ד מיהו בפרק התקבל גבי צרור וזרקו כו' משמע דהיינו מדאורייתא כו' רצה לומר ואם כן משכחת שפיר דאית ליה ממונא לקטן כגון דנתנו לו במתנה כשבא לכלל דעת צרור וזורקו וכו' והא דאמרי' בפ' מי שמת דאין זכייה לקטן היינו כשעדיין לא הגיע לכלל דעת כזה צרור וזורקו אגוז ונוטלו:

בא"ד מדפריך למאן דאמר אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים כו' דמשמע דזוכה לאחרים דאורייתא ומשמע דלמאן דאמר זוכה לאחרים ניחא אם כן שמע מיניה דמאן דאמר דזוכה לאחרים היינו דאורייתא:

בא"ד דעל ידי דעת אחרת מקנה אותן זוכה מדאורייתא לאחרים לרב חסדא דגיטין כו' נראה לי דמעות סופר הוא וצ"ל לרב יהודה אמר רב אסי וכן בתר הכי:

בא"ד אי נמי שאין זוכה לאחרים קאמר כו' ודלא כרב חסדא צ"ל ג"כ ודלא כר"י:

בא"ד ואם תאמר היאך מדקדק בגיטין דזוכה לאחרים מדפודה מעשר שני לאחרים כו' ובחלול מעשר מי איכא דעת אחרת כו' ר"ל ואם כן גבי חלול מעשר ע"כ טעמא אחרינא אית ביה מלגבי ממון וא"כ מאי פריך מחלול לממון וי"ל דסבר המקשה דכמו שזוכה לעצמו בחלול מעשר מן התורה כו' דברי התוס' הללו אינו מובנין וכאן קצרו לשונם אבל שם בגיטין פרק האומר התקבל דף ס"ה ד"ה ופדו בהן מעשר שני כו' האריכו יותר ופירשו דבריהם וז"ל שם וי"ל דכיון דמופלא סמוך לאיש דאורייתא ותרומתו תרומה וחלולו חלול א"כ אם לגבי ממון זוכה לאחרים מן התורה כשדעת אחרת מקנה אותו א"כ לענין חלול מעשר יש לו להועיל אפילו בלא דעת אחרת אבל לרב חסדא דאינו זוכה לאחרים אף על פי שלעצמו זוכה גם בחלול מעשר לא יזכה לאחרים בחלול אע"פ שלעצמו מחלל עכ"ל וכלל הענין דהכי פריך דבשלמא למ"ד דבמקום דזוכה לעצמו מן התורה זוכה גם לאחרים א"ש דכיון דמצינו דבתרומה ומעשר שני לענין חלול מופלא סמוך לאיש תורם ומחלל לעצמו אפילו בלא דעת אחרת אע"ג דבממון אינו זוכה לעצמו כי אם בדעת אחרת מקנה כמו כן נמי מחלל לאחרים בלא דעת אחרת מקנה דבמקום שלענין ממון זוכה לעצמו ולאחרים בדעת אחרת מקנה אותן יש להועיל בתרומה ובחלול מעשר שני אף בלא דעת אחרת אבל לרב חסדא דאינו זוכה לאחרים כו' קשה:

סט.

בתוס' ד"ה בידוע שאין לו גואלים וכו' וי"ל דאע"פ שבדורות האחרונים נתנו חכמים סימן להבאת ב' שערות בדורות הראשונים שהיו ממהרים להביא ב' שערות היה זמן גדלות מקודם הרבה ר"ל דבדורות האחרונים דאין מולידין כ"א אחר י"ג שנים והבאת השערות אינם באים כ"א לי"ג שנים אין נקרא איש כ"א בי"ג שנים אבל בדורות הראשונים שהיו מולידין לח' שנים היו ג"כ ממהרים להביא ב' שערות לח' שנים היה זמן גדלותן והיו נקראים איש נ"כ לח' שנים וא"כ הא דקאמרת איש אתה צריך לחקור עליו אם יש לו גואלים וכו' קטן אי אתה צריך לחקור וכו' משום דקטן אינו מוליד היינו כל אהר לפי זמן הרור ובדורות הראשונים קודם ח' שנים אי אתה צריך לחקור משום דהיה קטן אבל לאחר ח' צריך לחקור דאינו נקרא קטן ובדורות האחרונים קודם י"ג שנה אי אתה צריך לחקור:

בא"ד והא דקאמר לקמן וכי עבר בצלאל משכן בר י"ג שנה הוה דכתיב איש איש ממלאכתו התם רוצה להוכיח על דורות הראשונים דאפי' כי אזלת בתר דורות דהשתא וכו' מקשין העולם מכל מקום קשה מנא ליה להוכיח לקמן מפסוק זה דדורות הראשונים היו מולידין לח' שנים דכי עבד בצלאל משכן בר כמה הוה בר תליסר דכתיב איש איש ממלאכתו אשר המה עושים ותניא שנה ראשונה עשה משכן שנייה הקימו ושלח מרגלים וכתיב בן ארבעים שנה אנכי בשלוח משה עבד ה' כמה הוה ארבעים דל ארבע סרי דהוה בצלאל פשו לה כ"ו דל תרתי שני דתלתא עבורי אשתכח דכל חד וחד בתמניא אוליד פירוש דהיינו חור ואורי ובצלאל והשתא כיון דבדורות הראשונים היה זמן גדלות מקודם אימא לך דלעולם לא אולידו בתמניא וכי כתיב איש איש ממלאכתו לא היה בר י"ג אלא בר ט' שנים דבדורות הראשונים היה זמן גדלות לט' שנים ובשעת שילוח מרגלים היה בצלאל בן י' שנים וכלב בן מ' דל י' מארבעים פשו להו שלשים שנה דל תרתי שני לתלתא עבורי אשתכח דכל חד וחד בט' ושליש שנה אוליד אבל בה' שנה אפילו בדורות הראשונים לא היה מוליד וא"כ מנא להו לב"ש למילף מדורות הראשונים דבן שמנה שנה ביאתו ביאה וראיתי מי שתירץ דהא דלקמן לא אתי כרבה דאית ליה קטן אינו מוליד אלא דאתי כרב חסדא דהא אליביה קיימא הך סוגיא לקמן דאיהו קאמר דבית שמאי ובית הלל פליגי בן שמנה אי גמרינן מדורות הראשונים או לא ולרב חסדא אתי שפיר דאיהו אית ליה קטן מוליד דלא סבירא ליה הך דרשה דואם אין לאיש גואל אי אתה צריך לחקור עליו וכו' ואם כן לדידיה לא תלי זמן גדלות בהולדה וכמו שבדורות האחרונים דמבן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה ומוליד לרב חסדא ואפילו הכי לא נקרא איש עד שהוא בן י"ג שנה כמו כן בדורות הראשונים אף על פי שהיו מולידין לשמנה שנים אפי' הכי לא נקרא איש עד י"ג שנים ואם כן יליף שפיר לקמן מקרא דאיש איש ממלאכתו דבצלאל הוי בר י"ג שנים וממילא ידעינן דאולידו לה' שנים כדאיתא לקמן זהו תמצית דבריו אבל אין דבריו נכונים דהא מוכח בהדיא מדברי התוס' בדבור זה דהא דרשה דלקמן אתי אליבא דכולי עלמא אפילו אליביה דרבה דסבירא ליה קטן אינו מוליד דהא ארבה מקשו התוס' ואם תאמר דמשמע דקטן בידוע שאין לו גואלים משום דאינו מוליד וכו' הא אמרינן לקמן בשמעתין דדורות הראשונים היו מולידים בח' שנים ותירצו דבדורות הראשונים הוה זמן גדלות מקודם הרבה ועל זה הקשו והא דקאמר וכי עשה בצלאל משכן בר י"ג שנה הוה וכו' מדברים אלו מבואר בהדיא דדרשה דלקמן אתי אליביה דאם לא כן מאי מקשו התוס' מיניה הוה להו לתרוצי בקיצור דהך דרשה דלקמן לא אתיא כרבה אלא כרב חסדא ע"כ אני אומר דהאמת הוא דהך דרשה דלקמן אתיא אפילו אליבא דרבה דאית ליה קטן אינו מוליד וסבירא ליה דבדורות הראשונים היה זמן גדלות מקורם י"ג שנה כנזכר למעלה ואפילו הכי אתי שפיר הך דרשה דלקמן משום דלא ידעינן זה דבדורות הראשונים היה שום שינוי קדימה אלא בתר דדרשינן הך דרשה לקמן דסבירא ליה לגמרא דלא נכתב האי קרא דאיש איש ממלאכתו וגו' אלא למילף מיניה זמן הלידה לדורות הראשונים דאיכא נפקותא בדין גם לדורות אחרונים לב"ש למגמר מיניה דגם בדורות האחרונים בן שמנה שנים ביאתו ביאה ולב"ה איכא שום נפקותא אחרת וא"כ ע"כ האי קרא דאיש איש וגו' איירי בזמן אישות גמור שהוא בכל הדורות דהיינו בן י"ג שנה דאז נוכל למילף מיניה שפיר דבדורות הראשונים היו מולידין לה' שנים כמו שדייק מיניה לקמן אבל אי אמרת דאיירי בזמן האישות של דורות הראשונים לא גלי לן קרא מידי איזה זמן הוא אם היה בצלאל באותו זמן בן ט' או בן י' או בן ח' או פחות דהא לא ידעינן זמן קדימות הגדלות דדורות הראשונים אלא בתר דידעינן זמן ההולדה וכיון דעדיין לא ידעינן זמן ההולדה לא ידעינן נמי לאיזה זמן קראו הכתוב איש איש דנוכל לומר דל מארבעים שנה כך וכך שנדע מיניה כמה נשתיירו מהשנים של כלב להולדת חור ואורי ובצלאל שנדע מהן זמן הולדת דורות הראשונים ולזה נתכוונו התוס' וזה פירוש דבריהם במה שכתבו בסוף דבור זה התם רוצה להוכיח וכו' אפילו כי אזלת בתר דורות כי השתא וכו' ר"ל דהך דרשה דלקמן דקאמר דהוה בר י"ג שנה היינו משום דבאותו סלקא דעתך עדיין לא הוכחנו שבדורות הראשונים היו נחשבים גדולים בפחות משלשה עשר אלא באותו ה"א סבירא ליה עדיין דאזלינן בתר דורות דהשתא וא"כ בעל כרחך בר תליסר שנה היה ואפילו מזה עצמו נוכיח ונדייק שבדורות הראשונים היו מולידים לח' שנים והיינו דקאמרי התוס' דאפי' כי אזלת בתר דהשתא ר"ל דאפילו מזה גופיה דאתה מוקי קרא דאיש איש דאזלת בתר דורות דהשתא דהיינו י"ג שנה אדרבה מזה נוכיח מוכיח בהפך דבדורות הראשונים לא היו מולידים כדורות דהשתא אלא הוי מולידין בן ח' שנים וק"ל וברור:

סט:

בגמרא אלא מהכא אלא תולדות תרח וכו' כמה קשיש אברם משרה עשר שנים וקשיש מאבוה תרתי שנים אשתכח כי אולדה הרן לשרה בתמני אולידה יש לתמוה הא כי מדלת שמנה חדשים לימי עיבורה אשתכח דלא הוה הרן כי אולדה כי אם ז' שנים וד' חדשים וק"ל:

ע.

בתוס' ד"ה קיללו ברביעי מה שלא קילל חם עצמו וכו' לפי טעם זה צריך לומר דגמרא דשמעתין לא אתי ליתן טעם למה לא קילל לחם עצמו דזה הוא מפני שכבר נתברך מפי ה' יתברך כדאיתא בב"ר אלא בא ליתן טעם למה לא קילל או כוש או מצרים אי פוט ולמה קילל את כנען שהוא בנו הקטן ולפי זה לא גרסינן בגמרא אלא למ"ד רביעי מ"ש רביעי נלטיה בהדיא דלשון נילטיה בהדיא משמע שהקושיא היא שקילל לחם עצמו אלא גרסי' מאי שנא רביעי ותו לא וק"ל:

ע:

ברש"י ד"ה אחריפו וכו' בלילה היו יושבים שם וכו' והאי דקתני אין עולין לה ביום אעיקר מלתא קאי שהסעודה ומשאו ומתנו של דבר בלילה הוא ר"ל דהא דקתני אין עולין ביום לא אעליה עצמה קפיד אלא כלומר שלא יעשו עיקר הענין דהיינו הסעודה והמשא ומתן ביום כ"א בלילה במוצאי שלשים ויש להתיישב מה היה אותו המשא ומתן שהרי במוצאי שלשים היו יושבין שכבר נתעבר החודש ודוחק לומר שהיו נושאין ונותנין אם כדין עשו כי מה יועיל על מה שכבר עשאוהו:

תוס' ד"ה ואין עולין לה ביום וכו' וי"ל דס"ד לאו לאפוקי יום העיבור וכו'. ר"ל דהו"א דהא דקתני רישא אלא לאור עיבורו פירוש לילה שלאחר יום השלשים עושים הסעודה לאפוקי הלילה שלפי יום השלשים אבל אם רצו לעשות ביום השלשים עצמו ה"א דעושין לכך תני בהדיא אין עולים לה ביום וכ"ת א"כ ליתני ואין עולים לה ביום לחוד ולא ליתני הרישא ואין עולים לה אלא לאור עיבורו וי"ל אי תני הכי ה"א איפכא דלא אתי אלא לאפוקי שלא יעשו הסעודה ביום אבל בלילה אפילו אם יעשו בלילה שלפני יום השלשים הרשות בידם וק"ל:

עא.

בתוס' ד"ה על מנת שאין לבעלך כו' דהא ר' אליעזר הוא דאמר בחזקת הבתים אחד זה ואחד זה וכו' פי' בין שנתן לה בעלה במתנה בין שמכר לה בעלה קנתה וכו':

עא:

בד"ה קלה בחמורה מישך שייכא חנק שהיתה מיתה קלה היה ראוי לו מתחלה ויותר ר"ל ולכך לא מקרי זה אשתני קטלא ולקמן גבי סרחה ואחר כך בגרה דקאמר בסקילה מאי טעמא לא דכיון דאשתני אשתני רצה לומר דקרי ליה אשתני קטלא מחמת שמתחלה היה דינה בסקילה ועכשיו שנתבגרה דינה בחנק ולא אמרינן נמי קלה בחמורה מישך שייכא ולא מקרי אשתני קטלא אין הכי נמי דלא מקרי אשתני קטלא והא דקרי ליה אשתני לאו אמיתה קאי אלא אשתני גופה והא דקאמר רבי יוחנן לתנא תני תידון בסקילה והכא לא דיינינן ליה במיתה קמייתא וכו' ור"ל לפי מה דמסיק דאמר ר"י לתנא בהדיא דסרחה ואחר כך בגרה תני תידון בסקילה תקשי לך הברייתות אהדדי דהתם גבי סרחה ואחר כך בגרה נידונית במיתה קמייתא החמורה והכא בברייתא זו בבן נח שהכה או בא על אשת איש קתני עשה כן בישראל ונתגייר חייב משמע דדיינינן במיתה דהשתא דהיינו חנק ולא במיתה קמייתא ותירצו התוס' דהתם גבי סרחה ואח"כ בגרה לא אשתני דינא ולכך נידונית במיתה קמייתא אבל הכא גבי בן נח שעשה כן בישראל ונתגייר שנשתנה דינו דבעינן עדים והתראה אלו עביד השתא ולכך נידון במיתה דהשתא:

בא"ד ומיהו קשה דגבי סרחה ואחר כך בגרה לא משמע דאיירי בשינוי הגוף פירוש אלא דקרי ליה אשתני קטלא אף על גב דמעיקרא הוה דינה בסקילה החמורה ועכשיו הוי דינה בחנק הקלה וקלה בחמורה מישך שייכא והא דקאמר כל שכן הכא דאשתני לגמרי ד"ל דגבי בן נח שבירך השם ונתגייר איכא תרתי דמשתני דינא ואשתני קטלא ונראה לפרש דהא דקאמר קלה בחמורה מישך שייכא וכו' דמכל מקום קטלא אשתני וכו' ר"ל ולכך אתי נמי שפיר גבי סרחה ואחר כך בגרה דקאמר (בסקילה) מאי טעמא לא הואיל ואשתני דקרי ליה אשתני כפשוטו משום דאשתני קטלה והא דקאמר רבי יוחנן לתנא תני תידון בסקילה דהיינו מיתה קמייתא וגבי בן נח שעשה כן בישראל ונתגייר לא דיינינן ליה במיתה קמייתא מתורץ גם כן כמו שתירצו התוס' לעיל לפי פירוש דראשון של מישך שייכא דהיינו משום דגבי סרחה ואחר כך בגרה לא אשתני דינא אבל גבי בן נח שנתגייר אשתני נמי דינא דההוא קושיא ותירוץ שפירשו התוס' לעיל אמר ר"י דקאמר לתנא תני תידון בסקילה שייך שפיר בין לפירוש הראשון שפירשו התוס' על קלה בחמורה מישך שייכא בין לפירוש זה שפירשו השתא והארכתי בפירוש דברי התוס' זה הגם שדברים פשוטים חן משום שראיתי מי שפירש דבור זה בדרך זר משובש ושקר וכדי שלא יטעו אחריו הוכרחתי לבאר דברי התוס' על נכון:

עב.

בתוס' ד"ה אפילו נטל וכו' אלמא קודם יאוש לא קני פירוש לא אמרינן בדמי קנינהו אף על גב דכל גנב שלא נמצא במחתרת אלא שנכנס הגנב דרך פתחים בר קטלא הוא כדלקמן בסמוך בדף זה ע"ב ותירצו ויש לומר דהתם בגנב מגגו וכו' דלאו בר קטלא הוא פירוש אף על גב דילפינן לקמן מדכתיב ימצא הגנב מכל מקום דאפילו בגגו חצרו וקרפיפו בר קטלא הוא היינו כשהתרו בו ובמרובה איירי דלא התרו ביה דאז לאו בר קטלא הוא ולא שייך לומר בדמים קנינהו ולכך קודם יאוש לא קני:

עב:

בתוס' ד"ה כאן באב על הבן כו' ובשמעתא קמייתא דפסחים דדרשינן לאור יקום רוצח וכו' ופירוש שם בקונטרס כגון בן על האב או כל אדם ולא יתכן כדאמרינן הכא וכו' יש לתמוה על דברי התוס' שכתבו על דברי רש"י כך דהא כי מעיינת שם בפירוש רש"י גם רש"י ידע שפיר סוגיא דשמעתין דהכא ואינה סותרת כלל פירושו דהתם הכי דריש קרא דכתיב לאור יקום רוצח וגו' ובלילה יהא כגנב ודריש הכי אם פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו ואם מספקא לך כלילה יהא בעיניך כגנב ולא ניתן להצילו בנפשו ופי' רש"י דרישא דקרא דקאמר אם פשיטא לך וכו' והיינו כל אדם ואפילו בן שבא במחתרת על האב מסתמא רוצח הוא ופשיטא לך דאנפשות קאתי לכך ניתן להצילו בנפשו ולהרגו וסיפא דקרא דקאמר ואם מספקא לך בלילה היינו האב על הבן או אוהב כיוצא בו שידוע לך שהוא אוהבך כמו אב ויש לו רחמים עליך אז מסתמא אי אתה רשאי להרגו שמסתמא אינו בא אנפשות ואם כן אין שום סתירה לפירש"י משמעתין דהכא אלא שהתוס' לא מסתבר להו לפלוגי רישא וסיפא דקרא מהדדי אלא מוקמי רישא וסיפא דקרא הכל בחד דוכתא ומפרשי דכולא קרא איירי באב שבא במחתרת על הבן ולכך קאמר אם פשיטא לך מלתא כנהורא דהוא שונא לך ואנפשות קאתי רוצח הוא ומותר לך להרגו אבל אם מספקא לך כלילה אז אי אתה רשאי להרגו דמסתמא אב אינו בא אנפשות כדאמר הכא בשמעתין ודו"ק שם ברש"י ותוס' ותמצא כי כן הוא ואם כן לא היה ראוי לכתוב על פירש"י ולא יתכן וכו' וק"ל:

עג.

בגמרא אי מהתם ה"א הני מילי בנפשיה אבל למטרח ומיגר אגורי פועלים אימא לא קא משמע לן ויש לדקדק אם כן למה ליה למילף מוהשבתו לו תיפוק ליה מלא תעמוד על דם רעך לחוד ובלא פי' רש"י הייתי יכול לתרץ דמיתורא דתרי קראי ילפינן דחייב אפילו למטרח ולמיגר אגורי אבל אי לא הוה כתיב אלא חד קרא איזה שיהיה ה"א דוקא בנפשיה אבל למטרח ולמיגר אגורי לא אבל רש"י דפירש קא משמע לן לא תעמוד על דם רעך לא תעמוד על עצמך משמע אלא חזור על כל צדדים שלא יאבד דם רעך משמע מדבריו דמלא תעמוד על דם רעך לחוד נפקי ליה דחייב למטרח ולמיגר אגורי אם כן והשבותו לו למה לי וצריך לומר דגם לרש"י ר"ל דדייק השתא דכתיב גם כן והשבותו לו דדרשינן הכי אבל אי לאו דכתיב כבר והשבותו לו לא הוה דרשינן מלא תעמוד על דם רעך הכי חזור על כל צדדים שלא יאבד דם רעך אלא הוה דרשינן לא תעמוד עצמך על דמו מלהצילו בנפשיה אבל לא למטרח למיגר אגורי וק"ל:

בתוס' ד"ה ומה נערה המאורסה וכו' ואם תאמר ומנא לן דאפגמא קפיד רחמנא וכו' מדאצטריך למעוטי עובד ע"ז וכו' כל זה מן הקושיא רצה לומר מדאצטריך למעוטי עובד ע"ז ומחלל שבת וכו' מכלל דאאיסורא קפיד קרא ובקונטרס פירש לקמן דאפגמא קפיד מדגלי בהני ולא בעבירות אחרות וצ"ל לפי' האי דאצטריך למעוטי עובד ע"ז ומחלל שבת היינו דאי לא מעטינהו הוה אמינא דאאיסורא קפיד אבל השתא דאימעטינהו חזינן דלא אאיסורא קפיד אלא אפגמא דידה וק"ל:

ד"ה להצילו בנפשו וכו' אבל קשה מנערה המאורסה דקאמר שניתן להצילה בנפשו כך יש גורסין ומפרשין דקושיא היא מדקאמר לשון נקבה שניתן להצילה וקצת דוחק הוא דמאי מקשו התוס' דלמא אין הכי נמי דהגי' בגמרא ניתן להציל בנפשו ויש לפרש דהכי מקשין התוס' דהא גבי נערה המאורסה לא קפיד קרא אאיסורא כ"א אפגמא דידה כדלעיל וא"כ לא שייך לפרש דמצילין הרודף מן העבירה בנפשו של עצמו וק"ל:

עג:

בתוס' ד"ה חד למעוטי ע"ז וכו' אי לאו כתיב אלא חד הוה מוקמינן ליה למעוטי בהמה ושבת כתבו התוס' זה כדי לתרץ מה שכתב רש"י דשבת כדי נסבא דכיון דאימעט ע"ז מהיכי תיתי שבת לכך כתבו התוס' דשפיר אצטריך עוד קרא שני למעט שבת דאי לא כתיב אלא חד לא הוה מוקמינן ליה לע"ז אלא לשבת ולבהמה אבל ע"ז הוה אמינא דמצילין בנפשו לכך איצטריך תרתי:

ד"ה ממונא לא משלם וכו' אלא הכא היינו טעמא וכו' י"מ דלא איתרבאי העראה וכו' אבל לענין קנס לא איתרבאי פירוש ולכך לא משלם עד גמר ביאה ובגמר ביאה מיהא מיחייב אפילו לא הוציא בתולים:

ד"ה במפותה ודברי הכל וכו' ומיהו בירושלמי פריך לה וכו' ר"ל בירושלמי מוקי מתניתי' דקתני אשת אחיו כר"ע דברייתא דסבירא ליה דנערה שנתארסה ושנתגרשה קנסה לאביה ולכך מיתוקמא שפיר במפותה דכיון דקנסה של אביה אינה יכולה למחול אבל יש להוכיח דע"כ לא מתוקמא כר"ע דברייתא ולכך ליכא לאוקמא באוקימתא דהירושלמי וע"כ צריך לתרץ דקנסה לעצמה כר"ע דמתני' ובאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת הקנס:

עד.

בתוס' ד"ה דקסבר עונשין מן הדין וכו' כדפרי' פ' ד' מיתות עיין שם בתוספות דף נ"ג ע"ב ד"ה השתא יש לומר אמו שאינה אשת אביו וכו':

עד:

בתוס' ד"ה והא אסתר פרהסיא הואי וכו' ה"מ קודם שיהרוג בידים כצ"ל:

בא"ד לא בעי למימר דמהאי טעמא היה לה למסור עצמה וכו' ר"ל אין הפירוש שהמקשה מקשה הכי דכיון דקא מתהני מהעבירה היה לה למסור עצמה אין הפירוש כן דאם כן בשמעתין נמי הוה ליה לאקשויי הכי אלא התם הכי פריך למה הכתוב משבחה וכו':

בא"ד כדתנן הכל מודים שאין מתנה עמה וכו' לשון זה של התוס' אינו מדוקדק וע"ש: