מהר"ם על הש"ס/חולין/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

מב.

ברש"י ד"ה זאת החיה קרי ביה זאת חיה. נ"ל דכתב כן משום דלא מתיישב לישנא החיה בה"א על דרוש דהיה אכול וכו':

בתוס' ד"ה ניקב הלב וכו' ה"א או הא או הא. ר"ל דה"א דהא דקתני במתני' דהכא נשברה השדרה ונפסק החוט הוי פירושו או שנפסק החוט ובאחת מהן לבד טריפה אפילו נשברה השדרה לבד ולא נפסק החוט או ה"א דכמו שאין נטרפת בשבירת השדרה בלא פסיקת החוט ה"נ אינה נטרפת בפסיקת החוט לבד בלא שבירת השדרה קמ"ל בסיפא דבנשברה השדרה ולא נפסק החוט הוא דכשרה אבל נפסק החוט אפילו לא נשברה השדרה טריפה:

בא"ד פריך בגמרא לקמן דף מ"ו רישא לסיפא. דהא הכא ברישא משמע דדוקא לא נשתייר מן הכבד כלום טריפה הא נשתייר ממנה משהו כשרה ובסיפא קתני דוקא נשתייר ממנה כזית הוא דכשרה:

ד"ה או שחסרה בגמרא מפרש או שחסרה מבפנים. משום דאי מבחוץ היינו ניקבה היינו חסרה עיין בגמ':

ד"ה דרוסת הנץ וכו' אלא משום ר"י תנא ליה הכא. ר"ל משום דכולא מלתיה דר"י היא ור"י איירי בתחלת דבריו בדרוסת בהמה דשייך למיתני הכא ואגב זה נקט נמי סוף דבריו דאיירי בעוף:

ד"ה דרוסת הגס וכו' ומהאי טעמא לא תני במתניתין דמיא לדיותא וכו'. במראה דריאה איירי וטעמא דהריאה נטרפת במראות הללו הוא משום דסופה לינקב:

מב:

בגמ' אלא סבר לה כר"ש בן אלעזר דאמר כשרה היא. ואע"ג דר"ש קאמר טעמא דמכשיר משום דיכולה לכוות ולחיות ותנא דרבי ישמעאל ס"ל דטריפה היה מ"מ תנא דבי רבי ישמעאל סבר ליה כר"ש דמכשיר ולא מטעמיה אלא מטעם דס"ל דטרפות בהמה שנחתכו רגליה לא נתקבלה מסיני וק"ל:

ברש"י ד"ה ר"ש בן אלעזר וכו' עד דאפילו הכי איכא למימר דאטריפה לא פליג ר"ש וכו'. וצ"ל דלפי דעת המקשה הא דקאמר ר"ש יכולה לכוות ולחיות לאו לענין טריפות קאמר לה אלא לענין שאר מילי כגון לענין ערות אשה שאין יכול להעיד שמת בעלה בשביל שראה שנחתכו רגליו מהארכובה ולמעלה:

ד"ה נעקרה צלע כו' עם חצי חוליא. ע"ל דף נ"ב דשם פירשו התוס' מלתיה דשמואל כן אבל רש"י מפרש שם דשמואל איירי בלא חוליא וצ"ל דאע"ג דס"ל לרש"י דלשמואל לא בעינן חצי חוליא אנן כרב קי"ל דס"ל התם דבעינן חצי חוליא ולכך פרש"י קושית המקשה דפריך דליחשוב צלע שנעקרה לפי הלכתא דקי"ל הכי וק"ל:

ד"ה וגולגולת שנחבסה וכו' ולא נפחתה וכו'. משום דאילו נפחת הגולגולת לא בעינן רובה דבכסלע היא נטרפה לרש"י וע"ל בדף נ"ד:

בתוס' ד"ה ואמר רב יהודה וכו' וב"ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות אלמא דבשיעור מיתה חשיב חסרון. ר"ל ולכך דייק מינה ר"י דהואיל וכן הוא ודאי כמו דפליגי ב"ש וב"ה בשיעור חסרון השדרה לענין טומאה ה"נ פליגי לענין טריפות ובחסרון חוליא אחת נטרפה לב"ה והאי דקאמרו ב"ה בחסרון הגולגלת כדי שינטל מן החי וימות מפרש בבכורות דף ל"ו דהיינו כסלע מצומצם ושיעורא דב"ש דהיינו מלא המקדח הוא כסלע מרווח שאינו מצומצם ע"ש אלא שי"ל מאי קאמרי ב"ה כדי שינטל מן החי וימות הא שיעורא דב"ש נמי בשיעור דמיתה תלי ומצאתי בתוספות בעירובין בריש דף ו' דב"ה מוסיפין במלתייהו ואמרו כדי שינטל מן החי דכשהחסרון בא ע"י נטילה ולא בעצמו הוא מת בשיעור מועט יותר משבא ע"י רקיבה או חולי ע"ש:

בא"ד והא דאמרינן בעירובין וכו' כגון שדרה וגולגלת. ר"ל וכיון דהאי וכן לטרפה לא קאי אגולגלת ול"פ ב"ש וב"ה בטריפות חסרון הגולגולת כלל משום דלא מיטרפה בהכי לא שייך למימר עלה דמאן דעביר בטומאה בחסרון הגולגולת לחומרא כב"ש ובחסרון הגלגולת בטריפות לחומרא כב"ה הוי ב' חומרי דסתרי אהדדי דהא ל"פ ב"ש וב"ה בטרפות חסרון הגולגולת וא"כ אמאי נקט התם גולגולת ולקמן בריש דף מ"ד מביא רש"י שם ההיא סוגיא דעירובין:

בא"ד דמשכחת ביה חומרא וקילא חומרא לענין הורג את הנפש וכו'. ר"ל דטריפה שהרג את הנפש היא פטור ולב"ש אם הוא חסר חוליא אחת לא מקרי טרפה ואינו פטור רק נהרג והיינו חומרא וקילא לענין פדיון בכור וכו' ר"ל דאם הבכור נעשה חסר חוליא תוך ל' וכבר קבלו לב"ש אין הכהן צריך להחזירו כיון דלא מקרי עדיין טריפה ולב"ה מקרי טריפה וצריך הכהן להחזירו ומאן דעביד גבי טומאה וכן לענין טרפה שהרג לחומרא כב"ש וגבי פדיון בכור כב"ה הוי ב' חומרי דסתרי אהדדי וכן לענין עשה חבירו טרפה ר"ל שעשאו חסר חוליא א' לב"ש לא מקרי עשאו טרפה ואינו חייב והיינו קולא כך פירוש התוספות לפי נוסחאות הספרים שלפנינו אבל אי לא מיסתפינא אמינא דטעות הוא בספרים אלא כצ"ל דמשכחת ביה חומרא וקולא חומרא לענין טומאה וקולא לענין פדיון בכור ותו לא וכן מסתבר משום דלענין הריגת נפש לא שייך למימר דכדי למעבר לחומרא כב"ש או כב"ה נהרגנו לזה ועוד דלמה להו לתוספות לאשכוחי חומרא הא גבי טומאה דאיירי ביה ב"ש וב"ה הוי חומרא לב"ש וק"ל:

ד"ה אפיק חדא וכו' דלרבנן הוי בכלל נקובה וכו'. ר"ל דלרבנן אין חילוק בין נקב שיש בו חסרון לנקב שאין בו חסרון ולא שייך למחשבינהו לתרתי אבל לר"ש הוי שפיר תרי מילי דבנקב שאין בו חסרון הוי שיעור עד כדי שינקב לבית הסמפונות ונקב שיש בו חסרון מטרפה בנקיבה מועטת אע"ג שאינה עמוקה וחסרון דמתני' הוי פירושו נקב שיש בו חסרון לר"ש קתני ליה:

ד"ה אמר שמואל נעקרה צלע וכו' פליג עליה בן זכאי וכו'. יש לדקדק הא פירשו התוספות לקמן דף נ"ב דשמואל איירי בנעקרה חצי חוליא עמה וא"כ לפי זה לא פליג עליה בן זכאי מידי ועוד קשה מאי מקשי בתר הכי וא"ת לר"י וכו' חסר להו מי"ח וכו' הא איכא למימר דלר"י חשיב הכא נעקרה צלע וחצי חוליא דמודה בה ר"י וא"כ לא חסר מידי מי"ח ונראה דהתוספות ס"ל דסוגיא דהכא ס"ל כפשוטא דמלתא דשמואל איירי בלא חצי חוליא משום דטריפות דחצי חוליא לא שייכא למיחשבה הכא בחדא בפני עצמה משום דבכלל חסרון בשדרה דקאמר ב"ה חוליא אחת היא דכבר חשב לה הכא וק"ל:

מג.

תד"ה והני דאפקת לא תפיק וכו' ועוד קשה למ"ד נקרע רוב החיצונה זהו בשר החופה וכו' חסר להו חדא וכו'. יש לדקדק מאי מקשין התוספות הלא קושיא זו מתורצת שפיר בתירוצא דלעיל דאותו מ"ד ס"ל ההיא דרכיש בר פפא וגם חשיב נטלו צומת הגידין לחדא בפני עצמה והוו להו שפיר י"ח וי"ל בדוחק דנראה להם לתוספות דוחק דעולא ואותו מ"ד דנקרע רוב החיצונה זהו בשר החופה את רוב הכרס תרוייהו יהיו סוברים דצומת הגידין חדא בפני עצמה ולרכיש הוא בכלל נחתכו רגליה וק"ל:

בא"ד לכך נראה דעולא וההיא דלקמן סברי כמתניתין וכרבי יוחנן דאמר אלו טרפות דוקא ואתא אלו למעוטי דרב מתנא וכו' כצ"ל. והא דלא תירצו התוספות בקיצור דאינהו לא ס"ל כתנא דרבי ישמעאל ולית להו י"ח טריפות נאמרו למשה מסיני ומה הוצרכו התוספות לומר דס"ל כתנא דמתניתין וכרבי יוחנן וכו' משום דאל"כ כיון דתנא דרבי ישמעאל ס"ל י"ח טריפות נאמרו מסיני ולא סליק לן מניינא אלא א"כ נצטרך לומר דס"ל לכל הנהו דשב שמעתתא ותנא דמתניתין נמי מצי ס"ל לכל הני הלכתות וכללינהו בזה הכלל א"כ לא מסתבר למימר דעולא לית ליה כותיה כל כמה דלא אשכחן תנא דפליג על ההוא תנא דר' ישמעאל בהדיא ולכך הוצרכו התוס' לומר דס"ל לעולא כר' יוחנן דאמר דאלו טריפות דמתני' דווקא ואתא למעוטי ההיא דרב מתנא וכו' והשתא אית ליה לעולא תנא דמסייע ליה והיא תנא דמתני' וק"ל וההיא דר' יוחנן עיין לקמן בתר מתני' דאלו כשרות:

מג:

בגמ' יונה אמר ר' זירא מבלעתא. פי' יונה הוא שם חכם אמר משמיה דר' זירא דתורבץ הוושט הוא מבלעתא ורבים טעו בזה ופירשו יונה ר"ל בעוף ועיין בב"י בטור י"ד סימן כ':

ברש"י ד"ה מאי שנא מספק דרוסה וכו' והכא לא אפשר למיבדקיה דנקב במשהו בעור החיצון של ושט לא מינכר. פי' וכל שכן ללשון ראשון שפרש"י לעיל שיש לחוש שהבריא ועלה בו קרום מחמת מכה כל שכן דאין לה בדיקה אלא שרש"י רוצה ליישב שיטת ההלכה גם לפירוש השני ולקמן בסמוך גבי אבל ישב חיישינן פרש"י חיישינן שמא ב' עורות נקבו והבריא החיצון פי' כן כדי ליישב הסוגיא גם לפי' הראשון כי לקמן משמע טפי פי' השני דבישב חיישינן לשמא ניקב גם עור החיצון ולכך הוכרח לפרש וליישב הסוגיא גם לפי' הראשון:

בתוס' ד"ה קסבר עולא אין חוששין וכו' וי"ל דשאני הכא דדרוסה שכיחא והא דאמרינן לקמן וכו' עד אבל למ"ד חוששין לא מוקמינן אחזקה כל זה לשון הקושיא כלומר והתם טעמא מאי דלא מוקמינן לה אחזקתיה ומשני התם נמי דמי לתלות יותר בדרוסת ארי ולכך לא מוקמינן לה אחזקתיה כמו בספק דרוסה דעלמא ולפי זה כיון דפסקו התוס' דהואיל ופסקינן לקמן דחוששין לספק דרוסה חיישינן נמי לשמא הבריא ע"כ צ"ל דבישב לה קוץ בושט הוי נמי שכיח דהבריא כמו בדרוסה דאל"כ הוי מוקמינן לה אחזקת היתר וק"ל וכן הוא בתוס' פרק ד' אחין דף ל' ד"ה אשה בחזקת היתר עומדת:

מד.

בגמ' מתקיף לה רב פפא והאיכא עיקור סימנים וכו' לא תימא כולו אלא אימא רובו וכו'. המשך פשט הסוגיא כך הוא ר"ל דבנעקר כולו הוא עיקור אבל נעקר רובו לא מקרי עיקור וכשרה ופריך והאמר שמואל תורבץ הוושט ברובו א"כ ש"מ דברובו נמי טרפה ומשני הא דאקפל איקפולי הא דאינקב אינקובי פי' הא דאמר רב נחמן אמר שמואל דברובו כשרה היינו היכי דנקלף תורבץ הוושט ממקום חבורו מהבשר המחובר ללחי והא דאמר שמואל לעיל תורבץ הוושט ברובו היינו היכי דנעשה נקב בתורבץ הוושט לא שנפרד למעלה מעל הבשר שבלחי ופריך והאמר רבה בב"ח וכו' סימנים שנדלדלו ברובן ולשון נדלדלו הוי פירושו שנפרדו למעלה מבשר הלחי וברובו הוי טריפה ומשני התם דאפרוק אפרוקי פי' הא דאמר רב נחמן דכשנקלפו מהבשר שבלחי דכשר ברובו היינו היכי דמוכח שנקלף בנחת כגון שאנו רואים שמיעוט הנשאר הוא במקום אחד והא דאמר שמואל סימנים שנדלדלו ברובן טרפה היינו דאפרוק אפרוקי שאנו רואים שאפי' אותו המיעוט הנשאר לא נשאר במקום אחד כדבר הנעקר בכח דאפי' מיעוט המחובר אינו מחובר ביחד הלכך לאו חבור הוא ולא הדר בריא ולכך הוא טרפה ומפרש"י משמע דלא גריס קושיית והאמר שמואל תורבץ הוושט ברובו וכו' אלא הכי גריס לא תימא כולו אלא אימא רובו ופריך והאמר רבה בב"ח אמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טרפה ומשני הא דאקפל אקפולי הא דאפרק אפרוקי והדין עמו דאיך יעלה על דעת המקשה להקשות מהא דאמר שמואל לעיל תורבץ הוושט ברובו דפשיטא דלעיל לא איירי בתורבץ הוושט שניטל מהלחי אלא בניקב איירי דוגמת מה שאמר רב תורבץ דוושט במשהו שר"ל בנקב משהו בוושט עצמו ועליה קאי שמואל ואמר ברובו ומ"מ לפי שיטה דשמעתין הוו ג' חילוקי דינים בתורבץ הוושט שניטל ונעקר מהבשר שבלחי דבאיגום איגומי הלחי מעל הבשר והסימנים נשארו מחוברים בבשר כשר בכל ענין אפי' ניטל הלחי כולו אבל אם נעקר הוושט מהבשר המחובר בלחי אם נעקר כולו היינו עיקור ואם נעקר רובו באקפל אקפולי דהיינו שנעקר בנחת באופן שנשאר המיעוט מחובר במקום אחד כשרה והיינו מימרא דרב נחמן אמר שמואל ובאפרוק אפרוקי דהיינו שנעקר בכח שלא נשאר המיעוט במקום אחד טרפה והיינו מימרא דרבה בר בר חנא סימנים שנדלדלו ברובן טריפה:

בתוס' ד"ה כולה כרב עבדא והא דאמרי' לעיל רמינן עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל היינו למאי דס"ד. ר"ל הא דקאמר לעיל אמר רבא רמינא עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל לפי האמת לא אמר רבא הכי אלא אמר רבא כולהו כרב עביד אלא לפי מאי דסלקא אדעת החכמים שהיו חולקים על רבא דהיינו ר' אבא ומר בריה דרבינא דמותיב עליה שהיו סבורים דטעמו של רבא דטריף לההוא תורא היה הטעם דרמי עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל קאמר גמ' הכי לעיל אמר רבא רמינא עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל ר"ל דסלקא דעתייהו שאמר רבא הכי וק"ל:

ד"ה והאיכא עיקור סימנים לפי' הקונטרס דפ"ק דבעיקור סימנים הוי טרפה. ועיין לעיל בתוס' דף ט' ד"ה כולהו תנינא וכו':

בא"ד ע"כ אינו נטרף בנקב בעלמא. ר"ל משום דהא השתא לשמואל קיימינן דס"ל דתורבץ הוושט לא הוי דינו כושט:

(ד"ה) [בא"ד] וכ"ת דלא גרע משמוטת הגרגרת דטריפה וכו'. פירוש ושמוטת הגרגרת עצמו שמעינן מדקתני במתני' דאלו טרפות פסוקת הגרגרת ואע"ג דלפי פרש"י צריך לפרש פי' דמתני' דהיינו ששחט בסכין פגומה כדאיתא בתוס' שם בפ"ק בדבור הנזכר מ"מ ה"ה דבנפסק ונשמט בלא סכין דטריפה דמאי שנא וזהו דוחק גדול ר"ל משום דהיאך נילף שמוטת תורבץ הוושט דלא גרע וושט מגרגרת דשמא תורבץ הוושט כיון דאינו וושט כלל הוא גרע מגרגרת ועוד דקאמר בהדיא שהוא גרע שהרי קא משני בסמוך דבתורבץ הוושט ברובו כשר אע"פ דבפסוקת הגרגרת תנן ברובו טריפה:

בא"ד ומיהו לספרים דגרסי מעיקרא לא קשיא הא דאקפיל אקפולי והא דאדלדל אדלדולי י"ל שידע המקשה כדמסיק לבסוף. לגירסא זו א"א ליישב דברי התוס' מכמה טעמים אשר תקצר היריעה מהכיל והעיקר נ"ל דט"ס הוא וכך צ"ל ומיהו לספרים דגרסי והא דאדלדול אידלדולי י"ל שידע דמקשה וכו' והא דאיתא בתוס' הא דאקפיל אקפולי מיותר הוא וט"ס הוא ור"ל דגרסי' בגמ' הכי לא תימא כולו אלא אימא רובו ופריך והא אמר שמואל תורבץ הוושט ברובו ל"ק הא דאנקב אנקיבי הא דאדלדול אדלדולי ופריך והאמר רבה בב"ח אמר שמואל סימנים שנדלדלו ברובן טריפה ומשני הא דאקפול אקפולי הא דאפרוק אפרוקי וה"פ הא בכולהו דעיקור הוא כשנעקר כולו ואז אין שחיטה מועלת בו אבל אינו טריפה אבל כשנעקר רובו כשרה ופריך והא אמר שמואל וכו' ומשני הא דאנקיב אנקיבי והא דאדלדול אדלדולי דר"ל שנפרד הוושט מהלחי אז הוא כשר ופריך והאמר רבה בב"ח וכו' דסימנים שנדלדלו ברובן לא לבד שאין השחיטה מועלת בהן אלא דאפי' טריפה הוי ואת אמרת דבאדלדול אדלדולי ברובו הוי כשרה ומשני הא דאקפול אקפולי שנפרד בנחת אז היא כשרה והא דרבה בב"ח איירי דאפרוק אפרוקי בכח והשתא לפי גירסא זו י"ל דשפיר ידע המקשה כדמסיק בסוף דרבה בב"ח דאמר טרפה איירי באפרוק אפרוקי בכח ועיקור סימן דקי"ל דלא הוי טריפה אלא שאין השחיטה מועלת בו היינו באקפול אקפולי ר"ל שנפרד בנחת ואע"ג דהשתא לרב נחמן נמי איכא לשנויי הכי דבנעקר בכח הוי טריפה ברובו דהיינו מימרא דרבה בב"ח אבל באקפיל אקפולי יש חילוק דבנעקר כולו זהו עיקור דאינו טריפה אלא שאין השחיטה מועלת בו ובנעקר רובו הוי כשרה והיינו מימרא דרב נחמן אמר שמואל מ"מ פריך מלשון דלדול דרבה בב"ח אלשון דלדול שהזכיר המתרץ לעיל דאמר הא דאנקוב אנקובי והא דאדלדול אדלדולי שר"ל שר"נ איירי באדלדולי דכשרה ורבה בר בר חנא אמר דלדול דהיינו סימנים שנדלדלו ברובן טריפה שהיה ס"ד דלשון דלדול שהזכיר המתרץ ולשון דלדול שהזכיר רבה בב"ח הוה הכל א' ופי' שניהם שוה וחזר המתרץ ואמר הא דאקפול אקפולי וכו' ר"ל שלשון דלדול שזכרתי לעיל אמלתי' דרב נחמן לא הויא פירושו כשל רבה בב"ח אלא ההוא דלדול דלעיל שאמרתי איירי באקפול אקפולי בנחת ולכך בנעקר כולו זהו עיקור דלא הוי טריפה אלא שאין השחיטה מועלת בו ובנעקר רובו הוי כשרה לגמרי וגם שחיטה מועלת בו וההיא דרבה בב"ח איירי באפרוק אפרוקי בכח ולכך הוי טרפה לגמרי אלא שיש קצת דוחק לפי זה דנימא דכשנעקר רובו של וושט בכח הוי טריפה וכשנעקר כולו באפרוק אפרוקי לא הוי טריפה אלא שאין שחיטה מועלת בו ובמה גרע שנעקר בנחת דשמא נעקר בכח כיון שנעקר כולו בפנינו ואפשר שגם כשנעקר כולו יש היכר במקום הנעקר כשנעקר בכח וק"ל אבל לספרים דגרסי לעיל הא דאנקיב אנקובי הא דאקפל אקפולי ולא גרסי לעיל לשון דלדול קשה דאי ידע המקשה כדמסיק בסוף דרבה בב"ח איירי באפרוק אפרוקי א"כ מאי פריך ארב נחמן וכן לפי' ר"ח וכו' ואפי' לספרים דגרסי לעיל לשון דלדול קשה דאי ידע המקשה האמת כדמסיק לבסוף דרבה איירי בסימנים שנפרדו זה מזה לא היה פריך מידי דליכא למימר דאלשון דלדול שהזכיר המתרץ לעיל פריך דהא ע"כ לשון דלדול דלעיל אי אפשר לפרש בסימנים שנפרדו זה מזה דהא אמלתיה דר"נ אמר שמואל קאי דאמר תורבץ הוושט שניטל מהלחי וע"כ צריך לפרש דר"ל שנעקר הסימן מהלחי וא"כ מאי פריך וליכא למימר שהמקשה לא היה מפרש מלתיה דרבה בב"ח בסימנים שנפרדו אלא בסימנים שנעקרו מהלחי בכח ומ"מ פריך מלשון דלדול דרבה בב"ח אלשון דלדול שהזכיר המתרץ לעיל כמו שפירשנו לעיל והמתרץ השיב לו במסקנא דרבה בב"ח איירי בסימנים שנפרדו זה מזה דהיינו דאפרוק אפרוקי לפי' ר"ח דא"כ תקשה לך למה היה צריך המתרץ לחזור מאותי פי' שהיה ס"ד דמקשה שרבה בב"ח איירי שנעקר בכח לא היה לו להשיב אלא דלשון דלדול הוי פירושו דאקפול אקפולי בנחת ולא בכח אלא ודאי לסברת ר"ח אין שום חילוק בין נעקר בכח בין נעקר בנחת לא לפי דעת המקשה ולא לפי דעת המתרץ וליכא לפרושי ההיא דרבה בב"ח דטריפה אלא בסימנים שנפרדו זה מזה כדמסיק לבסוף דאפרוק אפרוקי לפי' ר"ח וא"כ אם היה יודע המקשה האמת כדמסיק לבסוף לא היה פריך מידי אדברי התרצן דלעיל אלא ע"כ צ"ל דהוה מצי למימר וליטעמך וכו' כן נ"ל לשיטת התוס' ולפי פירושינו עולה הכל כהוגן בלי שום גמגום ודברי פירוש ספר חכמת שלמה בדבור זה אינם מובנים לי ולא אוכל ליישבם ולא נהירין לי כלל וכלל ודו"ק:

מד:

ברש"י ד"ה משום חשדא וכו' ונראה כנוטל שכר על הוראתו. והא דלא פי' רש"י כדי שלא יאמרו שבשביל כך התירה לו כדפי' לקמן גבי דן את הדין אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור וכו' משום דהכא לא חשדינן ליה דיתיר האיסור כדי שיאכל ממנו ע"כ הוכרח לפרש דהחשד הוא שלא יהא נראה כנוטל שכר על הוראתו:

בתוס' ד"ה היכי עביד הכי כו' ופירש שם בקונטרס דהדר ביה מאידך שנויא וכו'. ברש"י שלפנינו שם אינו כן אלא שמפרש כמו שמפרשים התוס' בסמוך בדבור זה אגמרי' סמך ולכן האמין לדבריהם ע"ש:

מה.

בגמ' נקבה כנפה וכו'. מסוגיא דשמעתין משמע דשיעורא דרובא הוי יותר מכאיסור וצ"ל דהיינו היכי דכל הנקוב הוא מצד אחד ברוחב דהוי הנקוב כאיסר ולא הוי רובו אבל אם הנקבים עומדים זה אצל זה בשורה בעגול סביב הקנה ברוב עיגולו דטריפה מטעם דהוי כפסוק אפילו אם תצטרף כל הנקבים לא הוי בכאיסר וא"כ הוי שיעור רובו לחומרא:

בתוס' ד"ה אישתמיטתיה הא דאמר וכו' ס"ד דר' ירמיה דאפילו בנקבים שיש בהם חסרון קאמר דמצטרפין ובו'. נ"ל דהוקשה להם לתוספות אפילו אישתמיטתיה מהמקשה הא דאמר רבי חלבו אעפ"כ היה לו לידע מעצמו דההיא דגולגולת ע"כ בנקב שיש בו חסרון איירי דהא על חסרון הגולגולת קאי והאי נקבה כנפה מצטרפת לרובא באין בהן חסרון איירי דומיא דפסוקת הגרגרת דשיעורא ברובא ולכך כתבו התוס' דלכך הוה ס"ד דרב ירמיה דהאי נקבה כנפה בנקבים שיש בהן חסרון איירי מדנקיט כנפה וכו' ולכך קאמר ולשון אישתמיטתיה קשה משום דהא השתא הא דמקשה ר"י הכי היינו משום דהכי דייק לה מדנקיט כנפה וק"ל:

מו.

תד"ה ואת"ל וכו' אבל אם עד ועד בכלל לא מצי למבעי פי פרשה שניה דממה נפשך וכו'. צ"ל דס"ל לתוס' דאפי' אי אמרינן דפי פרשה הוי בכלל בין הפרשות היינו שנמשך אחר בין הפרשות שלמטה ממנו ולא לשל מעלה הלבך אי פי פרשה שנייה הוי בכלל בין הפרשות היינו בין הפרשות שניה וא"כ הוי בכלל אינו יודע ואי לא מקרי בין הפרשות לא הוי נמי טרפה דהא עד בין הפרשות ראשון קאמר ר"ל ובין הפרשות בכלל דהיינו עד התחלת השניה (ומ"מ) [ומ"ה] פי פרשה שניה לא הוי בכלל טרפה וא"כ ע"כ הוי בכלל אינו יודע וק"ל:ד"ה מאי לאו ראשונה ושניה הא דנקט שניה משום דאי הויא טריפה וכו'. נ"ל דר"ל דרב יהודה קאמר דאינו יודע אם אמר שמואל דטרפה ער פרשה ראשונה או אם אמר עד פרשה שניה ואם היה האמת דאמר עד פרשה שניה טריפה הוי נמי שייך למבעי כל הנך בעיות דלעיל דהיינו אם עד ועד בכלל ואפי' בין הפרשות שניה טריפה או לא ואת"ל עד ועד שלא בכלל פי פרשה שנייה מהו כמו שהשתא בעי בראשונה לכך נקט ראשונה ושניה וק"ל:

ד"ה ואמרי לה קרמא תתאה וכו'. נ"ל דהתוס' מפרשים דהא דקאמר בגמרא ואמרי לה וכו' ה"פ דללישנא קמא לא פליגי רב ושמואל אלא תרוייהו אמרי קרמא עילאה ואמרי לה דפליגי ושמואל ס"ל תתאה ולכך כתבו התוס' דר"ל עם עילאה דאי תתאה גרידא וכו' לא הוי לא כרב ולא כשמואל משום דהא לרב עילאה לחודיה ולשמואל תתאה לחודיה ועל כל פנים צ"ל ע"כ הא דקאמר בגמרא בתר הכי פשיטא אינקיב עילאה לפרושי לישנא דאמרי לה תתאה אתא והתוס' שכתבו כלומר עם עילאה וכו'. ר"ל דהכי הוי פירושו לפי המסקנא וק"ל:

מו:

ד"ה והלכתא מנין כדרב יוסף וכו' בכל דוכתא קי"ל כרבינא לקולא וכו'. ר"ל דקי"ל דבכל דוכתא דפליגי רב אחא ורבינא הוי רבינא לקולא והלכתא כוותיה:ד"ה אלא לא שנא וכו' בס"ה ורבינו יעקב בר ר' אבין היה מודה. הלשון מגומגם ולפי דעתי שצ"ל היה מורה כן:ד"ה אוכמר אוכמי וכו' משום דשחור אדום הוא וכו'. פי' אע"ג דאדום כשר כיון שלקה עד שחזר להיות שחור טריפה:

ד"ה אבל כסדרן היינו רביתייהו וכו' ועוד כתוב בערוך בשם ר"ח שלא כסדרן קבלה רב טפי רב וכו' כן הוא בערוך:

ד"ה היינו רביתייהו וכו' א"כ בחנם מחלק בין כסדרן לשלא כסדרן וכו' וצ"ל לפירוש הערוך דלעיל שכתוב בשם ר"ח דכי סריכין תרי אוני באמצע ועיקרן מפרקן מהדדי טריפה דלא חש לקושיא זו משום דאיהו ס"ל דכי סריכין באמצע ועיקרן מפרקן זהו מקרי שלא כסדרן ולכך לא שייך להקשות דלחלק בכסדרן עצמו ולמה לו לחלק בין כסדרן לשלא כסדרן דזה נמי מקרי שלא כסדרן וק"ל:

בא"ד ומיהו היינו הא דפריך וכו' ופרש"י וכו'. ר"ל ולכך כי אמרינן דאין סירכא בלא נקב מיתרצא שפיר:

בא"ד ומיהו הא דפריך רב יוסף לרבינא וכו'. ר"ל דפריך ליה דלא יועיל הסתימה היכי דניקב:

בא"ד דאי לא הוי אומא בכלל אוני לא תמצא שלא כסדרן בשמאל. נ"ל דס"ל כרש"י דלא מקרי שלא כסדרן אלא כשנסרכו שתי החיצונות ע"ג האמצעית או מתחתיה וק"ל::

מז.

ד"ה כל הני עיזי וכו' ונראה דאין ראיה מבהמות שלנו וכו'. נ"ל דרבינו אפרים פי' כן משום דהביא ראיה מבהמות שלנו דכולן יש להן אחת:

בא"ד אם לא שנאמר וכו' ושוב לא תלד. ר"ל וכיון דחזינן דילדה בת שלש ידעינן דלא ילדה מקודם דאי ילדה בשנה שנייה אינה יולדת שוב בשלישית:

מז:

ד"ה אבל אגבה וכו' ואם שינתה מקימה וכו'. ר"ל שאינה עומדת במקומה ממש אבל מ"מ אינה בצד שמאל כ"א בימין:ד"ה אלא ירוקה ה"ד וכו' שהוא צבע אינד"ש. פי' בל"א בל"א. דכל מיני:

מח.

ד"ה אמר רבינא והוא דסביך וכו' ועוד מדפריך רב יוסף לרבינא ולא לרב נחמן. קצת יש לתמוה אפי' אי אמרינן דרבינא בא לפרש דברי ר"נ מה היה לו למפרך לרב נחמן הא בלא רבינא לא היה יכול למפרך לרב נחמן כלל דהיה יכול לתרץ דהא דקאמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סיתמת' כשרה היינו אפילו לא סביך ולא סריך אלא בכל ענין כשרה דהשתא לא מקרי פסול החוזר להכשרו דלעולם הוא כשר ולא נפסל מעולם אבל לרבינא דמפרש דברי רב נחמן והיא דסביך פריך עליה שפיר ולעולם אימא לך דרבינא לפרושי דברי רב נחמן אתא ולא לאפלוגי עליה ויש לתרץ בדוחק דמדקאמר בגמרא א"ל רב יוסף לרבינא דלישנא יתירא הוא דל"ל לרבינא דהא כבר קאמר אמר ליה וממילא ידעינן דלרבינא קאמר אלא למידק אתא דלרבינא פריך ולא לר"נ:

בא"ד ומיהו לא ידעינן וכו'. ר"ל אפילו את"ל דרבינא פליג ארב נחמן הסברא הוא דלהוי הלכתא כרבינא דהוא בתראי:

מח:

בגמ' חזינא אי קופא לבר וכו' והני מילי באלימת' וכו'. מסוגיא דשמעתין משמע דכל היכי דאיכא למיתלי בתרתי דאפשר למיתלי דאתא דרך הסמפונות וגם אפשר ראתא דרך הוושט תלינן דאנקובי ואתא דרך הוושט לחומרא דהרי בקטינתא דאיכא למיתלי בתרוייהו תלינן לחומרא וטרפה ולא מכשרינן אלא היכי דא"א לומר דאתא ונפיק דרך הוושט כגון בקופא לגו ובאלימתא וא"כ כי פריך בתר הכי מ"ש ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות וכו' ומשני התם כיון דאיכא אוכלין ומשקין וכו' ומאי משני בקופא לבר כיון דאיכא למיתלי נמי דדרך הוושט נקיב ואתי ליתלי לחומרא כמו לעיל גבי כבד וצ"ל דהכי פי' התם כיון דאיכא אוכלין ומשקין וכו' מסתברא יותר לתלות דאוכלין ומשקין דחקוה מדנימא דנכנס דרך הוושט ונקיב לחוץ ואעפ"כ נתחב בתוך עובי בית הכוסות אבל לעיל גבי כבד מסתברא יותר לתלות דנכנס דרך הוושט מדנימא דרך הסמפונות על משום דאין דרך הקנה לבלוע וק"ל:

בתוס' ד"ה דלמא אי הוי ריאה קמן הוה מינקבה לא משום דדרך הוושט מינקיב וכו'. ר"ל משום הכי טריף בכל ענין אפילו היכי דהקופא לגו דא"כ אמאי מכשירינן בחתיכה דכבדא היכא דהקופא לגו אלא היינו טעמא דמטרפינן גבי ריאה כשאינה שלימה אפי' היכי דהקופא לגו משום דחיישינן דדרך הסמפונות נכנס בריאה וניקב בשר הריאה עד לחוץ וניקבה הריאה טרפה משא"כ בכבד כצ"ל דברי התוספות ועיין באשר"י דאל"כ מאי מקשו מחתיכת כבד הא גבי כבדא נמי לא מכשרינן אלא בקיפא לגו וע"כ צ"ל דס"ל לתוספות דבקופא א"א למינקב בשר הריאה דא"כ לא קשה מידי מחתיכה דכבדא וא"כ מה לי יצא דרך הוושט ומה לי יצא דרך הסמפון מ"מ היכי דהקופא לגו היאך היה יכול לאנקיבי בקופא אלא ע"כ צ"ל דברי התוספות כמו שכתבתי הגם שלשון התוס' שכתבו דרך הסמפונות יצא ונכנס בריאה מבחוץ קצת דחוק לפי' זה ולפ"ז צ"ל ג"כ דהיכי דהקופא לבר בחתיכה דריאה שטרפה היינו מטעם דחיישינן דרך הוושט ניקב ונפקא ונתחב בריאה מבחוץ דליכא למימר דהוי טרפה מטעם דחיישינן דנכנס דרך הסמפונות וניקב הריאה עד לחוץ דהא הוכחנו דאפי' בבשר הריאה א"א למינקב בקופא אלא ע"כ צריך לומר ולחלק דבקופא לבר טרפה מטעם דתלינן דדרך הוושט נקוב ונפיק ובקופא לגו טרפה מטעם דחיישינן דדרך הסמפונות נכנס בחודו וניקב הריאה עד לחוץ וחזר לאחוריו אבל כשהיא שלימה אפשר לבודקה בנפיחה וק"ל ועיין במה שכתבתי בחיבורי לטור י"ד וכן הא דקאמר בגמרא א"ל רב אשי אילו אשתכח בבשרא כה"ג הוה טריף מר ר"ל הוה טריף מר אפילו היכא דהקיפא מלגיו דלא אתי לאפלוגי עליה אלא במה דטריף ליה בכל ענין אפי' היכא דהקיפא לגו וק"ל:

ד"ה אי קופא לגו וכו' דאי בחלל הגוף הא ודאי דרך הוושט נקיב ואתא. ר"ל אי לא נקיב אלא צד אחד ע"כ דרך הוושט נקיב ואתא ואי דרך פנים יצא א"כ ע"כ ניקבו כל שני הצדדים כיון דנמצא המחט מבחוץ וממה נפשך טרפה וק"ל:

בא"ד אבל בריאה כשר בכל ענין. פי' כשהריאה שלימה אפילו היכי דהקופא לבר דקרובה לקנה וכו' וכך נכנסה שפיר אפי' דרך קופא ומסתבר יותר לתלותה דנכנסה דדרך הקנה מדנימא דרך הושט נקיב ואתאי ונכנס בריאה מבחוץ כיון דהריאה שלימה לפנינו ואין בה שום ריעותא וק"ל:

מט.

בגמ' דתניא את כל חלב המכסה וגו'. ט"ס הוא וצריך למחוק תיבת כל דקרא הכי כתיב את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב והאי דרשא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא מסיפא דקרא יליף לה מאת כל החלב אשר על הקרב וכן משמע מפי' רש"י ורישא דקרא את החלב המכסה את הקרב ילפינן מיניה למעט חלב שעל הדופן כמו שכתבו התוספות:

נ:

בתוס' ד"ה רובא ולא הוי טפח וכו' ור"ח גרס דאיכא טפח ומשהו כו'. נראה דלפי גירסת ר"ח היה מפרש המקשה כך טפח ולא הוי רובא ר"ל כל מקום ששייך ואפשר שיעור של טפח כגון כשהכרס גדולה אז אזלינן בתר שיעור טפח ולא בתר רובו ולא הוי טפח ר"ל וכל היכי דא"א לשער אלא בשיעור רובו ולא כשיעור טפח כגון שאין בכל הכרס טפח וה"ה אם לא היה בכל הכרס כ"א טפח מצומצם אזלינן בתר שיעור דרכו משום דכיון דאין בכל הכרס כ"א טפח אין סברא לומר דיצטרך טפח דא"כ כל הכרס כולה נקרע וזה אין סברא לומר דיצטרך שיקרע כולו ולכך פריך פשיטא כיון דא"א לשער בטפח ודאי אזלינן בתר שיעור רובו דהא במתניתין שמעינן דאין לנו כ"א שני שיעורים או טפח או רובא וכיון דלא אפשר לשער בטפח ודאי משערין ברוב ומה אשמועינן רבי בנימין בר יפת במאי דפי' דברי רבי יהודה כן ומשני כגון דאיכא טפח ומשהו דאפשר לשער בטפח ואפילו הכי משערינן ברוב ואין פירושו כס"ד דמקשה וההכרח שהביאו לפרש כן שהקושיא קאי ארבי בנימין בר יפת משום דאל"כ אלא אר"י קאי יש להקשות דלמא ר"י אתא לאשמועינן דבקטנה משערינן ברובא דלא תימא כיון דבגדולה משערינן בטפח בקטנה שא"א לשער בשיעור טפח משערינן הגדולה לפי גדלה והקטנה לפי קטנה לא ברובא אבל לפי מה שכתבתי עולה הכל כהוגן:

ד"ה מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכו' דחיישינן שמא הבריא כי היכי דחיישינן גבי וושט בריש פירקין כן נ"ל להגיה:

בא"ד אלא כלומר לחוץ כלפי חוץ לאפוקי נקבו זה לתוך זה. משום דהא בלאו הכי יש נקב מזה לתוך זה שהריאה נכנס מזה לתוך זה אבל אם צריך נקב מפולש או לא מזה לא איירי התנא דמתני' כלל דלענין זה הם חלוקים דבבית הכוסות ניקב מצד אחד כשר ובהמסס אפי' מצד אחד טרפה כדמשמע מהברייתא דנקט בית הכוסות מצד אחד כשירה:

בא"ד והא דקאמר מצד אחד כשירה בעובי בית הכוסות צריך לפרש אותו צד אחד מבפנים וכו'. ר"ל וא"כ מכלל דלרש"י דס"ל דבהמסס אפילו מצד אחד טרפה הייגו אפילו אותו צד אחד מבפנים:

בא"ד ואין נראה לר"ת וכו'. ר"ל וגם אין נראה לחוש שמא כל העור ניקב אלא שהבריא כמו דחיישינן גבי וושט משום דוושט יש לחוש שניקב עד לחוץ ואח"כ חזר המחט לאחוריו והבריא אנב דפעיא ביה ואכלה ביה וגמדא ליה ופשטא ליה אבל גבי המסס אם הוא דניקב עד לחוץ לא הוה חוזר לאחוריו וק"ל ועיין באשר"י:

בא"ד ואגב דנקיט מצד אחד כשרה נקט נמי משני צדדים טרפה אע"ג דמלתא דפשיטא היא. י"ל מאי מקשה זה לפי' ר"ת לפרש"י נמי קשה למה נקט משני צדדים טרפה כיון דמלתא דפשיטא היא וי"ל דלר"ת קשה טפי דכיון דפירש דרישא רבותא קמ"ל דמצד אחד כשירה אע"ג שניקב עור אחד וא"כ אפי' בעור אחד הוה סלקא אדעתיה דטרפה וא"כ למה לי תו לאשמועינן דבשני צדדים טרפה פשיטא ועוד י"ל דלרש"י דס"ל דבהמסס טרפה בניקב חצי העור ואם כן ה"ה בבית הכוסות אם ניקב העור האחד כולו והשני חציו נמי טרפה ואיכא לפרש דהא דקתני ניקבו משני צדדים לא שני צדדים ממש אלא שניקב העור א' כולו והשני חציו דטרפה ולכך ליכא לאקשויי פשיטא ול"ל למיתני וק"ל ועיין במה שכתבתי בזה במסכת סוכה דף ל"ד:

בא"ד וה"א שאותו דביקות מנין שלא יצא הריעי כצ"ל. ונראה דע"כ לא כל הבית הכוסות שוכב על השומן של המסס כמובן בעצמו וא"כ הכי פירושו של הברייתא מצד אחד כשירה אפילו במקום שאין שם שומן משום דהוה ס"ד דבמקום שאין שם שומן אפילו מצד אחד טרפה ומשני צדדים טרפה אפי' במקום שיש שם שומן משום דהוה ס"ד דבמקום שיש שם שומן אפי' נקב משני צדדים כשרה והוי רישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל והוצרכתי לפרש כן דאל"כ תקשה לך לפי' ר"ת הוי רישא וסיפא סברות הפוכות דברישא אמרי' דהוה ס"ד דאפילו מצד אחד טרפה ובסיפא אמרינן דהוה ס"ד דאפילו משני צדדים כשרה משום דהשומן מגין אבל לפי מה שכתבתי עולה הכל שפיר כן נ"ל ודו"ק:

נא.

תד"ה המוציא מחבירו וכו'. ועוד גבי חלוק לעולם הוא ברשות הראשונה כו' כצ"ל:

ד"ה דהוו שגרן כרעיה בתרייתא לא בנפילה מיירי. משום דא"כ מאי קאמר בתר הכי שגרונא שכיח חוט השררה לא שכיח ואי איירי בנפילה שכיח ושכיח הוא פסיקת חוט השדרה עם נפילתה ועיין ברבינו נסים:

ד"ה בית הרחם וכו' משום דאיכא רעותא דאינו הולך וכו'. ע"כ צ"ל דר"ל דאותו עגל שאיירי ביה רב נחמן מיירי כגון דאיכא ביה ריעותא שאינו הולך אבל שאר עגלים הולכים בו ביום שנולדו דאי אמרינן דכל העגלים אינם הולכים א"כ הדרא קושיא לדוכתא פשיטא דאזלינן בתר רובא:

בא"ד וי"ל דאם איתא דמתרמי ריסוק אברים וכו' ובזה יתורץ ג"כ אפילו אי איירי דהיה הרבה אחרי כן מ"מ כיון דאם מתרמי ריסוק אברים מחמת בית הרחם אם כן הוי סברא לומר אפי' היכי דידעינן שלא נתרסקו אבריו כגון שהיה אחר כך מ"מ באותו יום של יציאת בית הרחם הוי כמו חולה ותלינן הזיבה בחולי ובאונס:

בא"ד ועוד דזובו מוכיח וכו'. שנויא זה לא בא לתרץ אלא קושיא הראשונה שהקשה שאין כאן ריעותא אבל לא האי נמי כשהיה הרבה:

נא:

ברש"י ד"ה ואי כו' וזו אחד משבעה דרכים שהזב נבדק בהם כצ"ל ועיין בריש מסכת זבין במתני' שבעה דרכים בודקים את הזב וכו':

בתוס' ד"ה עמדה אינה צריכה מעת לעת וכו' ופריך בנפילה ליבדקיה פירש בהליכה ואותה שאין יכולה להלוך ודאי היא הנפולה ואם כולן יכולין לילך א"כ גם הנפולה שנתערבה כהן לא היתה טרפה:

בא"ד וכיון שאין מרויח שום דבר וכו' ואין לומר דנקט לה אגב דנקט הלכה צריכה בדיקה דלמה ליה למנקט באדב דבר שאינו כהלכתא כיון דבלא זה היה יכול לשנות מאי דמשני וק"ל:

נב.

תד"ה אי הכי היינו דרב לאו דרב ממש וכו'. משום דרב איירי בצלע וחצי חוליא ונשאר הצלע שכנגדה מחוברת בחצי חוליא הנשארת ולא הוי גיסטרא אבל דרב כהנא ורב אסי כיון שנעקרו שתי הצלעות זה כנגד זה הוי גיסטרא:

ד"ה נעקרה צלע טרפה וכו' ור"ת מפרש עם האסית' וכו'. פירוש צלע עם חצי החוליא כרב דלעיל דליכא לפרש עם חוליא שלימה דאם כן מאי פריך ורמינהו וכו' הא שמואל נמי עם חוליא איירי אבל לפי מה שכתבתי דשמואל בחצי חוליא איירי פריך שפיר ורמינהו דהא מדקאמר שמואל התם וכן לטרפה משמע דלטרפה נמי דוקא חוליא שלימה דומיא דלענין טומאת אהל חצי חוליא ואם כן קשיא דשמואל אדשמואל אבל לרב דלעיל לא קשיא מידי דאיכא למימר דרב לא קאמר שם וכן לטרפה דאילו לטרפה אפי' בחצי חוליא מיטרפא וק"ל:

נב:

ד"ה וכ"ת קא משמע לן וכו' דלהכי נקט מן הזאב ולמעלה וכו'. נ"ל דמשום הכי לא רצו התוס' לפרש כפי' רש"י משום דלפירושו לא יתיישב הא דקאמר ואיבעית אימא לעולם למעוטי חתול וכו' משום דהא לשנויא קמא אתי נמי רב למעוטי חתול וק"ל ועיין באשר"י:

נג.

תד"ה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו יש דרוסה וא"ת ולישני ליה דהכא רחל קטנה היתה וכו'. וא"ל מאי מקשו התוספות דדלמא האי לישנא ס"ל דמדנקט רחל ולא נקט טלה ש"מ דרחל גדולה היתה דזה אינו דע"כ צ"ל דקטנה היתה דאי גדולה היאך אמרו יש דרוסה הא אפילו חתול אין בה דרוסה אלא פשיטא דבקטנה איירי וא"כ מקשו התוספות שפיר דדלמא רב כהנא איירי בגדולה ולכך אמר דאין דרוסה ותירצו ררכ כהנא נמי ע"כ איירי בקטנה דהיינו גדיים וטלאים ואפ"ה אמר דאין דרוסה:

ד"ה רוב אריות דורסים וא"ת אפילו את"ל וכו' מ"מ אפילו בשאר שוורים וכו' כיון דרוב אריות שבין השוורים דורסין. ר"ל כיון דרוב אריות שבין השוורים דורסין ע"כ חוששין לדריסה אפילו מספק דהשתא לא מקרי ספק דרובא הוי ככולה א"כ מאי משני במאי דאמר אימר בכותל נתחכך לא יהא אלא כאילו לא נמצא צפורן תחובה כלל ואפילו הכי הוי חוששין מספק שמא הארי דרסה ואינו ניכר הכי נמי נימא השתא אפילו את"ל דהאי צפורן התחוב לא בא ע"י דריסה אלא בכותל נתחכך מ"מ יש לחוש שבלא זה הצפורן הכה אותה הארי ודרסה כיון שרוב אריות דורסין הוי כאילו ודאי הוא שדרסה א"כ בסמוך נמי למה לי מקום צפורן כלל אפילו אין ניכר מקום צפורן כלל הוה לן למיחש לדריסה והיו התוספות יכולין גם כן להקשות דלפי האמת נמי קשה דלמה ס"ל לרב דאין חוששין לספק דרוסה מכיון דאמרינן רוב אריות דורסין לא שייך למימר אוקמא הבהמה אחזקתה דאין כאן ספק דרסה ספק לא דרסה אלא הוי כאילו ודאי דרסה וק"ל:

בא"ד ואומר ר"ת דה"פ וכו'. דברי התוס' צ"ע ליישבם ונ"ל דהצעת הסוגיא לפירוש ר"ת כך היא דלעולם רב ס"ל דאילו לא נמצא צפורן תחובה כלל לא הוה חוששין לדריסה אלא הוה מוקמינן הבהמה בחזקת כשרותה כמו שכתבו התוספות לעיל בדף מ"ג ד"ה קסבר עולא וכו' דלא אמרינן רוב אריות דורסין אלא כיון דנמצא צפורן תחובה לו בגבו הוה לן למיחש טפי אפי' לרב דרגלים לדבר היא שהארי דרסה אלא דתלינן ליה דהאי צפורן לא אתא ונתחב בגבה מחמת דריסה אלא מחמת שהבהמה נתחככה בארי חולה והוקשה לגמרא דאין סברא לתלות בארי חולה דאין מצוי הא דרוב אריות בריאין הן לכך קאמר אע"פ שרוב אריות דורסין פי' דורסין ר"ל בריאים ומיעוטן חולים וא"כ לא הוי לן למתלי האי צפורן שנתחב דאתי' מארי חולה אלא מארי בריא ומחמת דריסה אפ"ה כיון שכל הדורסי' אין צפורנן נשמטת וזאת הואיל וצפורן יושבת לו בגבו אימא בכותל נתחככה ר"ל לכך תלינן טפי שהארי היה חולה והשור נתחכך בכותל אצל רגל הארי ונשמטה ממנו הצפורן וישבה לו בגבו דהא דקאמר דורסים הוי כאילו קאמר בריאים אבל לעולם לא אמרי' שרובן דורסים אלא ספק הוא לא חיישינן לספק דרוסה והשתא צ"ל דלא מסתבר לגמרא למימר שהיה כבר צפורן זה בכותל ומחמת שנתחכך השור נתחב בגבו כי מאין בא הצפורן בכותל אלא דתלינן שהארי חולה היה והיה שוכב והשור נתחכך בכותל וברגלו ומה דדחק ר"ת לפרש שהשור נתחכך בארי חולה ולא פי' בקוצר דגמרא ס"ל דרב לא חייש לדריסה אם לא היה הצפורן תחוב בגבו דמוקמינן הבהמה אחזקתה והא דקאמר רוב אריות דורסין ומיעוטן אינן דורסין לא הוי פירושו דורסין ממש אלא ר"ל בריאים אבל לעולם לא חיישינן לדריסה דספק הוא אלא שמחמת שנמצא הצפורן תחובה בגבו הוה לן למיחש לדריסה וכיון שכל הדורסין אין צפורן נשמטת תלינן דהשור נתחכך בכותל והצפורן כבר היה בכותל כפשיטות סוגיא דשמעתין נ"ל דס"ל כך דא"כ למה לה לגמ' למימר הא דקאמר רוב אריות דורסין פי' בריאים ומיעוטן וכו' לא הל"ל אלא ארי שנכנס לבין השוורים וצפורן תחובה לו בגבו אין חוששין שמא ארי דורסו כמו שאין חושש רב לשאר שוורים שנכנס ארי ביניהם מאי אמרת למיחש משום הצפורן התחובה לו בגבו אמרינן בכותל נתחכך ומה היה צריך גמרא להזכיר הא דרוב אריות דורסים פירוש בריאים ומיעוטן אינן דורסים ר"ל חולים למה לו להזכיר חולים כלל יהיה כולן בריאים אבל השתא דפירש ר"ת דגמרא ס"ל דלא תלינן שהצפורן היה בכותל אלא שבא מארי חולה והוקשה לו לגמרא והלא רוב אריות אינם חולים ולכך הוצרך להאריך ולמימר דאע"ג דרוב אריות דורסים פירוש בריאים וכו' אפ"ה תלינן הצפורן במיעוט אריות החולים והשתא נמי יתיישב הא דקאמר בתר הכי אבל מקום צפורן חוששין דאי לאו מקום צפורן לא הוה חיישינן לרב לדריסה אע"ג דרוב אריות בריאים וראוים לדריסה לא חיישינן שמא דרס אלא מוקמינן כל בהמה אחזקתה דו"ק נ"ל:

נג:

בתוס' ד"ה אתי בהו לידי תקלה וכו' ועוד דלמאי דמסיק הכא דלפרסומי מלתא עביד הכי ניחא. ר"ל דלמאי דמסיק לא אצטריך תו לשנויא דלעיל דאתו ביה לידי תקלה והא דלא שהינהו י"ב חדש ושדינהו לנהרא משום דלפרסמי מלתא עביד הכי:

ד"ה ספק שונרא ספק קניא וכו' דאיערב נקובת הקוץ בדריסת הזאב וכו'. פירוש נקובת הקוץ שלא ניקב לתוך החלל דכשרה והקדישה לקרבן ואח"כ נתערבה בדרוסת הזאב שהיא טרפה בכל ענין והשתא לשניהם יש להם מקום חבלה אלא שאין ידוע איזה מהן היא נקובת הקוץ ואיזה מהן היא הדרוסה ולכך קאמר התם דכולהו כרבי ינאי לא אמרי דבין נקובת הקוץ לדריסת הזאב מידע ידיע וכו' אלא שצריך עיון דלמה לא מוקי לה התם כגון שנתערבה בהמה שלימה וכשרה מכל שהקדישה לקרבן מדרוסת הזאב ואין ניכר בה מקום הדריסה כגון שנכנס ארי בין השוורים דלשמואל חוששין לספק דרוסה וצריכה בדיקה ובקדשים א"א לבדוק לאחר שחיטה מבפנים דשמא ימצא טרפה ונמצא ששחט טרפה בעזרה ואפילו לרב דס"ל דאין חוששין לספק דרוסה איכא לאוקמא בודאי דרוסה כגון שראינו שדרסה פירוש שהכה על גבה ואין מקום הדריסה ניכרת דצריכה ג"כ בדיקה בכל חלל הגוף לאחר שחיטה ובהמת קדשים אי אפשר כדלעיל וכדמשמע בתוספות בדבור שאחר זה וכמו שאפרש בסמוך ולפי מה שכתב הרשב"א בת"ה והביאו הב"י בטור י"ד סימן נ"ז דבודקים הדרוסה וכל מקום שאין ניכר רושם הדריסה מבחוץ אז גם מבפנים אין צריך בדיקה וכשרה אלא שהבדיקה היא שאנו בודקים כל חלל הבהמה מבחוץ ובכל מקום שנמצא רושם מבחוץ בודקים כנגדו מבפנים יתיישב קושיא זו שפיר דלהכי הוכרח לשנויי שנתערבה נקובת הקוץ בדרוסת הזאב דאל"כ אלא שנתערבה בהמה שלימה בדרוסה היה לנו לבדוק אותם מבחוץ ואותה שימצא רושם מבחוץ היא הדרוסה ואם לא ימצא שום רושם מבחוץ בשניהם אז שניהם כשירות ולכך הוצרך לשנויי שגם הכשירה היה בה מכת הנקיבה ולכך אין יכולין להתברר כשנתערבו וק"ל (דו"ק) נ"ל:

ד"ה דרוסה שאמרו וכו' משמע דודאי דרוסה לא מהני בדיקה וכו'. ואע"ג דרש"י כתב ג"כ או שראוהו שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ ואי ס"ל לרש"י דודאי דרוסה אין לה בדיקה א"כ כשראוהו שדרסה נמי אין לה בדיקה דמאי נפקא מינה בזה שאין מקום הדריסה ניכרת כיון שראוהו שודאי דרסה ונ"ל דרש"י ר"ל שראינו שדרסה אבל לא ראינו אם דרסה כנגד החלל או כנגד אותן האברים שאין מיטרפא בהן משום דריסה כגון בירך וכדומה דהשתא נמי הוי ספק דרוסה ולכך מהני בדיקה אבל ראינו שדרסה ר"ל שהכה אותה על גבה כנגד החלל לא מהני בדיקה ובזה יתיישב נמי מה שכתבו התוספות בתר הכי ומביאין ראיה דאפילו ודאי דרוסה יש לה בדיקה מהא דמורי בה רב מכפא ועד אטמא והיינו ע"כ ודאי דרוסה דרב לא חייש לספק דרוסה וכו' ומאי מייתי ראיה דלמא לעולם אימא לך דודאי דרוסה שמקומה ניכר אין לה בדיקה ורב איירי בראינו שדרסה אלא שאין מקומה ניכר דההיא נמי יש לה בדיקה כמבואר בדברי רש"י אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר דראינו שדרסה שכתב רש"י היינו שראינו שדרסה אבל לא ראינו אם דרסה כנגד החלל או לא שזה מקרי ג"כ ספק דרוסה לרש"י דלרב אין חוששין הלכך ע"כ צ"ל דהיינו דמורי בה מכפא ועד אטמא דרב איירי בודאי דרוסה גמורה דהיינו שראינו שדרסה כנגד החלל ואף על פירוש זה יש לפקפק דא"כ נצטרך לומר דלרב אפילו כשראינו שדרסה אלא שאין ידוע אם דרסה נגד החלל או לא מקרי ספק דרוסה ואין חוששין לה ולא משמע כן לעיל בסוגיא דשמעתין דאמר ומר סבר מחמת ביעתותא הוא דקא עבדין ואי אמרינן כה"ג דכתיבנא לעיל אין חוששין לרב הל"ל ומר סבר דמחמת דדרס לה בירכים או במקום אחר דלא מיטרפא בהן עבדין הכי מכלל דאי אמרינן שדרסה אע"ג דאין ידוע לנו אי דרסה במקום החלל או לא גם לרב חוששין אבל עכ"פ נראה דראינוה שדרסה כנגד החלל אע"ג דאין מקום הדריסה ניכר הוי דרוסה אפילו לרב וכן מוכרח קצת מהא דמסקי התוס' בסוף דבריהם אבל אם היה ניכר מבחוץ מקום הדריסה לא היה צריך לבדוק אלא כנגד אותו מקום וא"כ הא דמודי בה רב מכפא ועד אטמא במאי איירי דהא בספק דרוסה לא חייש רב כלל ואי איירי בניכר מקום הדריסה א"כ לא הוה צריך למיבדקה אלא כנגד אותו מקום לבד אלא ע"כ צ"ל שראינוהו שדרסה כנגד החלל ואין מקום הדריסה ניכר וק"ל:

נד.

בגמרא מחו בגידא נשיא וקטלי וכו'. פירוש כשהיו מניחין אותה כך היתה מתה מאליה אבל היתה שוהה מלמות ולכך אתו ושאלו אם שוחטים אותה מיד אחר הצידה קודם שתמות אם מותרת באכילה או נימא כי מיד היא נטרפת מחמת אותה המכה הואיל וחזינן דכשמניחין אותה כך היא מתה מאליה:

בתוס' ד"ה אילימא כפא דידא וכו' ובתר הכי בעי רב הונא נגד הסימנים מאי וכו'. הביאו התוס' זה כדי שלא נימא דלעולם בכלל בני מעים הוי נמי ריאה וכבד ומר זוטרא דלעיל אתי להוסיף סימנים והוי נמי בכלל כנגד כל החלל דקאמר וק"ל:

ד"ה וחזיא לדרב מתנא וכו' וי"ל דסבר רכיש דמרבינן בזה הכלל אע"ג דלא דמי וכו'. וי"ל לפי תירוץ זה לרכיש לישנא דאלו טרפות ודאלו כשרות מה אתא למעוטי ואין סברא לומר דאיהו טריפות דוקא ואתי למעוטי הא דרב מתנא דהא לפי הנראה הא דרב מתנא מסתבר טפי לאסור מדרכיש דהא דרב מתנא דמי טפי לנטולה וחסורה מהא דרכיש וי"ל דלעולם ס"ל דאלו כשרות דוקא וצריכי דאתי לגלויי בזה הכלל דלא תימא דלא מרבינן בזה הכלל אלא מאי דדמי ליה לכך תני אלו כשרות הני הוא דכשרות אבל הא דרכיש מרבינן בזה הכלל ואי קשיא לך א"כ זה הכלל ל"ל לישתמע הכל מאלו כשרות הא קושיא זו בלאו הכי קשה נמי אריש לקיש דס"ל דאלו כשרות אתי למעוטי הא דרב מתנא אע"ג דלא דמיא כל כך לנטולה א"כ למה לי זה הכלל לישתמעו כולהו שב שמעתתא ממיעוטא דאלו כשרות אלא ע"כ צ"ל דאי לאו כללא דזה הכלל הוה מוקמינן מיעוטא דאלו כשרות לדבר דמסתבר טפי לכך אצטריך תרוייהו ודו"ק:

נד:

רש"י ד"ה אלמא קסבר הא דקתני מתניתין עד כאיסר וכו' דע"כ עד דמתניתין אכשירות קאי וכו'. ר"ל וכי תימא מאי פריך המקשה דשמא נימא דלעולם קסבר רב נחמן עד ועד בכלל והכי פירושא דמתניתין לרב נחמן ומלמעלה למטה קא חשיב ג' ב' איסרים טרפה ער כאיסר וכאיסר עצמו ג"כ טרפה והיינו עד ועד בכלל זה אינו דע"כ מלמטה למעלה קא חשיב דהא אאלו כשרות קאי ושייך למימר עד כמה תגדיל החסרון ויהיה כשרה עד כאיסר וכיון דרב נחמן ס"ל דכאיסר טרפה ע"כ ס"ל עד ולא עד בכלל דא"א לפרש דמלמעלה קא חשיב משום דלא איירי מתניתין מקודם זה בטריפות דנימא דתיפול עליה לשון עד כמה תחסר ותהא טרפה עד כאיסר ואי עכשיו התחלת הדבור ורוצה לאשמועינן שיעור חסרון דמיטרפא ביה הכי הל"ל כמה תחסר ותהא טרפה כאיסר ודו"ק דבזה מתיישב שפיר לשון רש"י דנראה לפום ריהטא מגומגם כאשר מובן מעצמו:

בתוס' ד"ה אין בעלי אומניות וכו' כדאמרינן בפ"ק דקדושין מה הידור שאין בו חסרון וכו'. נ"ל דט"ס הוא וצ"ל מה קימה אין בו חסרון אף הידור שאין בו חסרון וע"ש בקדושין ותמצא כי כן הוא:

ד"ה כסלע כיתר מכסלע וכו' בפרק הזהב כמה תחסר וכו' ובפרק הכונס עברה גדר ארבע אמות וכו'. וי"ל הנהו תרי משניות היכי מיתרצו דהא מתניתין דפרק הזהב מלמעלה למטה קא חשיב והוי עד ועד בכלל דד' איסרים יש בהן אונאה כדאיתא התם ומתני' דפרק הכונס קא חשיב מלמטה למעלה והוי עד ולא עד בכלל כדמוכח התם ואפילו לפי המסקנא דהכא לא מיתרצו דבכל דוכתי הוי להחמיר ושם בפרק הכונס הוי להקל ויש לתרץ דסוגיא דהכא לא איירי אלא בדיני איסור או בדיני טומאה אבל בדיני ממון כדהתם פרק הזהב ופרק הכונס לא שייך שם קולא וחומרא ולכך אשכחן שפיר דזימנין הוי עד ועד בכלל וזימנין עד ולא עד בכלל מ"מ מייתו התוספות שפיר ראיה משם אלישנא דתנא דאשכחן דוכתא דלא תני בהו עד והוי כמו עד וק"ל:

בא"ד ונראה דקאי אנקדר כסלע וכו'. ר"ל ולא מיירי כלל בעד אלא אשמועינן דכסלע טריפה לאפוקי מרבי חייא בר אבא דאמר כסלע כשרה אבל אגולגולת ואגלודה לא שייך לפרש דא"כ תקשה ליה פשיטא כדלעיל ורבא דמותיב לרב נחמן לא מותיב ליה אמה דאמר כאיסר כיתר מכאיסר:

ד"ה הדקין שבכלי חרס וכו' אלא אשברים קאי. בספר ח"ש מגיה כאן אמנם לא מצינו בשום מקום דבעינן שיעור לכלי חרס מתחלתן והאי דתנן וכי' עכ"ל ומלשון התוס' משמע כן:

נה.

תד"ה שיעורן בכדי סיכת קטן וכו' וי"ל רההיא דתוספתא מיירי בדלא חזי ע"י יחוד בלי תיקון כגון בשברים הפחותים מכשיעור כנ"ל להגיה:

בא"ד ואם התקינה למיתוח טמאה לאו יחוד בעלמא קאמר אלא שעשה שום תיקון וצ"ל דמיירי דחשיב כלי גמור ע"י התיקון השני דאל"כ כיון דנטהר שוב לא יקבל טומאה כדלעיל:

נו.

תד"ה ור"י אמר אף במסמר וליכא משום מכלה ממון של ישראל וכו'. הוצרך לפרש לאפוקי אם ר"ל דוקא במסמר היה כוונתו לומר אבל ביד לא משום דאתה מאכיל טרפות לישראל אבל השתא דר"ל אף במסמר דהיינו רביד פשיטא דבודקין אלא אפילו במסמר בודקין ולא אמרינן דבבדיקת מסמר אתה מכלה ממונם של ישראל:

ד"ה נבילות והא שחוטה היא וכו' ועוד דלא מסיק אדעתיה תסתיים וכו' ר"ל אלא היה סבור שרבי נחמיה הוה בדיק בידא ור"י קאמר לרבי נחמיה אתה מאכיל נבילות לישראל וא"כ השתא פריך גמרא בפשיטות טפי והא לרבי נחמיה לא הוי נבילה דשחיטה מטהרת והיאך קאמר ליה ר"י לרבי נחמיה שהוא מאכיל נבילות וק"ל:

ד"ה והא תני לוי וכו' בחנם מקשה מברייתא ארב ושמואל דאלוי גופיה ה"מ למפרך וכו'. מקשין העולם מאי קשה להו לתוספות נימא דמשום הכי פריך ארב ושמואל משום דמעשה נמי עביד כמו שכתבו התוספות בדבור שלפני זה ויש לפרש דה"ק בחנם מקשה מברייתא דתני לוי ארב ושמואל דדלמא רב ושמואל פליגי אברייתא דתני לוי ולכך לא קשה מידי ארב ושמואל על כן ה"ל למפרך טפי אלוי גופיה וק"ל:

נו:

ד"ה איבעיא להו וכו' וליכא למפשט מדתני לוי וכו' משום דלא מיירי בפלוגתא וכו'. צ"ל דהתוספות ס"ל דרבי טרפון מטריף בין בעוף ובין בבהמה ורבנן מכשרי בשניהם אפילו בעוף ובבהמה לית הלכתא כרבי טרפון והוא עצמו חזר בו אבל בעוף יכול להיות דהוה הלכתא כרבי טרפון ולוי לא תני לה משום דפליגי רבנן עליה אפילו בעוף ובפלוגתא לא קא מיירי:

נז.

תד"ה שמוטת ירך וכו' ולא משמע דפליג עליה מדמקשינן לעיל מיניה וכו'. ואע"ג דלפי מה שפירשתי לעיל כוונת התוספות בד"ה והא תני לוי וכו' לא היה יכול להקשות מידי מדתני לוי ארב ושמואל וטפי ה"ל להקשות אלוי גופיה מ"מ מדחזינן דפריך לה מיניה ארב ושמואל ש"מ דהכי קים ליה לגמרא דלית מאן דפליג אברייתא זו דתני לוי וק"ל:

נח.

תוס' ד"ה מכאן ואילך וכו' היינו במלתא דשרי כל חד באפי נפשיה ולא שייך זה וזה גורם וכו'. פירוש דהואיל וכל חד וחד שרי באפי נפשיה וכי מצטרפי אסורים התם לא שייך לומר זה וזה גורם דהיינו שאיסור והיתר גורמים שנולד שהרי שניהם היתר באפי נפשיה וכד מצטרפי שניהם אסורים והוו נולד כולו מאיסור וק"ל אכל הכא חד אסור וחד שרי א"כ נולד מאיסור והיתר דהיינו זה וזה גורם:

נח:

ברש"י ד"ה בחדא מחיתא מחתינהו וכו' לשון עובד מחי וכו' פירוש מעשה אורג תרגום אונקלוס עובד מחי: