מהר"ם על הש"ס/חולין/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

סח.

ברש"י ד"ה בהמה המקשה לילד בשעת שחיטה. נראה שכונת רש"י בזה לומר שדין זה בעובר שהוציא את ידו וכו' לא שייך אלא בענין כשניתר העובר בשחיטת האם דהנייו כשהוא נמצא בתוכה בשעת שחיטה אבל עובר הנולד אע"פ שהוציא קודם הלידה כמה אברים אינו כלום שלא נקרא זה בשר שיצא חוץ למחיצתו משומ דמחיצת האם אינו מתירו דהא צריך שחיטה בפ"ע ולכך לא נקרא מחיצתו וכן משמע בסוגיא דשמעתין לקמן דכל היכא דאין ניתר בשחיטת האם לא מקרי בשר שיצא חוץ למחיצתו גבי הא דפריך אי לר"מ איסור חלב ודם איכא איסור יוצא ליכא וכן הא דקתני הוציא את ראשו וכו' הרי זה כילוד לא בא אלא לומר שאינו ניתר בשחיטת אמו ולכך פרש"י בתחילת המשנה דכל המשנה איירי בשעת שחיטה וק"ל:

בתוס' ד"ה כיון שיצא בשר וכו' כדדריש לקמן וכו'. הוקשה להם מאי מייתי ראיה ממקרא זה שהאבר עצמו אסור אפי' לאחר שהחזירו לכך כתבו כדדריש לקמן וכו':

ד"ה סיפא מאי קמ"ל וכו' דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא החזירו וכו' ואע"ג שרש"י כתב אע"פ שיצא ראשו חי והחזירו ויצא אחיו וכו' וכתב כן משום דלפי המושכל והנהוג א"א לולד השני לבא אחריו ולצאת אם לא שהחזיר הראשון את ראשו לפנים וא"כ ההוא דבכורות ע"כ בהחזירו איירי ומ"מ אינו מוכרח כ"כ משום דיכול להיות דאיירי ההיא דבכורות שלא החזיר הראשון את ראשו אלא שנחתך ונשאר בחוץ ואח"כ יצא אחיו או בענין אחר שאפשר הוא לשני לצאת אפי' היכי שלא החזיר הראשון את ראשו לכך כתבו התוספות דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא החזירו:

בא"ד וזה נמי אין להקשות וכו' דלרב יהודה אסור קאי אעובר וכו'. ר"ל כיון דלרב יהודה הא דקתני רישא מותר באכילה קאי אעובר שבפנים ממילא נמי הא דקתני סיפא הוציא את ראשו וכו' הרי זה כילוד קאי נמי אמה שבפנים לאפוקי אי הוה מפרשינן רישא בסברת המקשה דקאי אאבר שבחוץ א"כ ה"ה הא דקתני סיפא הרי הוא כילוד קאי נמי אמה שבחוץ ולא הוה מוכרח שנשמע ממנו דאפי' מה שבפנים הוא אסור:

ד"ה טעמא דראשו מת וכו' וי"ל משום דאיכא למדחי מאי ראשו רובו וכו'. מקשין העולם כיון דמרישא דאיירי בנפל ליכא למפרך מידי משום דאיכא למימר מאי ראשו רובו א"כ מסיפא נמי ליכא למפרך תנינא דאע"ג דמסיפא מדיוקא שמעינן דראשו הוה כילוד ה"א דהיינו דוקא בבן תשעה אבל בנפל שאינו בן ט' לא הוי ראשו כסברת שמואל כילוד להכי אשמועינן מתני' דבהמה אפילו בנפל אם הוציא ראשו הרי זה כילוד ונ"ל דזה החילוק בין בן ט' ולנפל לא שייך אלא באדם אבל בבהמה אי הוה ראשו כילוד בבן ט' ה"ה בנפל ולהכי ג"כ לא אמר שמואל דאין ראש פוטר בנפלים כ"א גבי אדם אבל בבהמה אפילו שמואל מודה כמ"ש התוס' לקמן בסמוך:

ד"ה אדם מבהמה לא יליף וכו' מה היה יכול הפרוזדור לעכב הלידה כיון שהראש חוצה לו וכו'. ר"ל דע"כ הא דקתני כילוד היינו כשהראש חוץ לפרוזדור כדקאמר התם בפרק יוצא דופן דבע"א לא הוי כילוד וכיון דבהוציא ראשו חוץ לפרוזדור איירי פשיטא דהוי כילוד כמו גבי בהמה דמה היה יכול הפרוזדור לעכב וכו' וק"ל:

ד"ה שליא שיצתה מקצתה וכו'. וי"ל דאם איתא דביציאת הראש לא הוי לידה לא היה ראוי לגזור וכו' פירוש משום דמהיכי תיתי יבא לטעות ולהתיר גם ביציאת רובה אבל אי אמרי' דביציאת הראש הוי לידה שייך שפיר לגזור אפי' למ"ד יש שליא בלא ולד משום דאי שרינן ביציאת מקצתה אע"ג דאיכא למיחש שמא באותו מקצת יצא הראש והוי כילוד ואפ"ה שרינן ליה ולכך אתי נמי למשרי ביציאתה רובה ולא ידעי דביצאתה מקצת הוי ספק ספיקא דשמא לא יצא שום ולד משום דיש שליא בלא ולד ואת"ל יש בה ולד שמא לא יצא באותו מקצת הראש אבל ביציאתה רובה אין כאן כי אם ספק א' אבל בלא גזירה לא הוה אסרינן יצאתה מקצתה למ"ד יש שליא בלא ולד משום דיש כאן ספק ספיקא ולדידן דקיי"ל דאין שליא בלא ולד בלא שום גזירה אסרינן ביצאתה מקצתה משום דשמא באותו מקצת שיצא יצא הראש והוי כילוד סוף כל סוף בין למ"ד דיש שליא בלא ולד וביצאתה מקצתה דאסור הוי מטעם דגזרינן אטו רובה ובין למ"ד דאין שליא בלא ולד דאסרינן בלא שום גזירה לא שייך טעם האיסור אלא מכח דיש לחוש דשמא באותו מקצת יצא הראש והוי כילוד וליכא להקשות דשמא הוי טעם האיסור משום דחיישינן שמא באותו מקצת יצא רוב הולד ולא מטעם יציאת הראש לבד משום דלשון מקצת משמע דבר מועט דא"א שיבא באותו מקצת רוב הולד ולכך צ"ל ע"כ דטעם האיסור הוא מטעם שמא באותו המקצת יצא הראש והוי כילוד וצריך עיון ברש"י שם בפ"ק דב"ק דפי' דטעם האיסור הוי משום דחיישינן שמא באותו מקצת יצא רוב מיחוי הולד ולפי זה לא הוי פריך הכא גמרא מידי וק"ל:

סח:

ד"ה אמר רבי יוחנן וכו' תקשה ליה ברייתא דהחזיר פרסה וכו'. ר"ל דממ"נ אם הוא מפרש חד קרא למקום חתך וחד קרא לקלוט א"כ ע"כ ס"ל להברייתא דאבר עצמו אסור דאי ס"ל אבר עצמו מותר משום דרשא ל"ל קרא למשרי מקום חתך ק"ו הוא אלא ע"כ איהו מפרש ברייתא דחד קרא אתי למקום חתך וחד קרא לאבר דהשתא ליכא להקשות למה לי קרא למקום התך כיון דאפילו אבר עצמו שרי משום דאי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה למקום חתך לחוד ולכך אצטריך גם קרא אחרינא דהשתא מוקמינן ליה למישרי גם האבר עצמו א"כ קשה למה לו לרבי יוחנן קרא אחרינא וק"ל:

ד"ה הכל היו בכלל ובשר בשדה וכו' כטרפה דאין לה היתר וכו'. כלל הענין דהוקשה לתוס' ממ"נ אי דריש רבי יוחנן טרפה אם כן הוא היאך ס"ל מדפרט הכתוב גבי חטאת מכלל דכל מילי כיון דהדר שרו הא כתיב טרפה כטרפה שאין לה היתר ואי לא דריש טרפה ל"ל למימר מדפרט רחמנא גבי חטאת בלא חטאת הוה אמרינן דניתר בחזרה כמו שמצינו גבי מעשר שני ובכורים כדתניא בברייתא דלק' לכך כתבו התוס' דס"ל לרבי יוחנן דאי לאו דפרט גבי חטאת הוי דרשי' כטרפה שאין לה היתר אבל השתא דפרט רחמנא גבי חטאת וכו' אם איתא דטרפה אתי לאורויי שאין להם היתר בחזרה א"כ חטאת למה לי הא הכל היה בכלל ובשר בשדה טרפה דאתי לאורויי דאין להם היתר בחזרה אלא ודאי מדפרט רחמנא גבי חטאת מכלל דכל מילי כיון דהדר שרו וטרפה אתי למלתא אחריתא וק"ל:

סט.

ברש"י ד"ה ותבעי לך קדשים קלים בירושלים כגון עובר שלמים שהוציא את ידו בירושלים והחזירה והכניסוה לעזרה ושחטוה ותבעי לך אליביה דמ"ד יש לידה לאברים וכו' מי מהניא ליה חומה דלא להוי בשר בשדה וכו'. רבים יתמהו על דברי רש"י הללו למה הוצרך לפרש כגון שהחזיר העובר את ידו ואליבא דמ"ד יש לידה לאברים דלא מהני חזרה לפרש בשלא החזיר את ידו והכניסוה לעזרה ושחטוה ותבעי לה אליבא דכ"ע מי מהני חומת ירושלים דהוי מחיצה דלא להוי בשר בשדה ועוד י"ל בדברי רש"י דלעיל מזה בבעיא הראשונה פי' מהו להיות לו חומת העזרה מחיצה להתירו בשחיטת האם ר"ל שיהא נקרא בבהמה כאילו הוא עדיין במעי אמו ויהא ניתר בשחיטת אמו ובעי' זו דחומת ירושלים פי' מי מהניא ליה חומה דלא להוי בשר בשדה ונראה דרש"י רצה בזה משום דכוונתו לפרש הא דקאמר ותבעי לך קדשים קלים בירושלים ר"ל ולא תצטרך לבעי' זו דחומת (ירושלים) [עזרה] וע"כ בחומת העזרה שייך שפיר למבעי אי מהני חומת העזרה לשני דברים דלא מבעיא שלא יהא בשר בשדה אלא אפילו דהוי מחיצה שיהא נקרא בבהמה להתירו בשחיטת אמו אבל בחומת ירושלים א"א לפרש דבעי אי מהני חומת ירושלים להתירו בשחיטת אמו משום דהא לא נשחטה בירושלים כ"א בעזרה וא"כ איך אפשר שהתירו חומת ירושלים בשחיטת אמו כיון שלא נשחט לשם הלכך אי אפשר לפרש אלא דבעי אי מהני חומת ירושלים כשהוציא שם את ידו דלא להוי בשר בשדה וא"כ אי מיירי כשלא החזיר ידו תקשה לך במה יהא אותה היד ניתר כיון שאין חומת ירושלים מחיצה להתירו בשחיטת אמו כיון שלא נשחטה שם ע"כ תצטרך לומר שאחר כך כשיכניסו אותה לעזרה וישחטוה שם חומת העזרה תהא לו למחיצה להתירו בשחיטת אמו א"כ ע"כ תצטרך לבעיא הראשונה למבעיא אם חומת העזרה נקרא מחיצה להתיר בשחיטת אמו וזה אבר בפני עצמו אין לו שחיטה וא"כ מאי קאמר ותבעי לך קדשים קלים בירושלים הא ע"כ עכ"פ צריך אתה לבעיא דחומת העזרה לכך מוכרח רש"י לפרש שהחזיר את ידו וא"כ בלא חומת העזרה כיון שהיד היא במעי אמו בשעת שחיטה היא ניתרת בשחיטת אמו מאחר שלא היה בשר בשדה בשעה שהוציאה שחומת ירושלים היה לו למחיצה והואיל והוכרח לפרש דאיירי כשהחזיר את ידו ע"כ צריך ג"כ לפרש דתבעי לך אליבא דמ"ד דיש לידה לאברים דאי למ"ד אין לידה אפי' בלא מחיצת חומת ירושלים מהני ליה החזרה ולא מקרי בשר בשדה כיון שהחזיר את ידו אח"כ ולמה לי חומת ירושלים וק"ל וזה נראה לי ברור בכוונת רש"י בזה:

בתוס' ד"ה דאתא אבן פקועה דכוותיה שיש בו איסור יוצא בחד אבר. לשון דכוותיה דייקי התוס' דמשמע דגם הנקבה שבא עליה היתה בת פקועה שהיה בה איסור יוצא ולפי זה אתיא בעיא זו אליבא דכ"ע אפילו למ"ד דאין חוששין לזרע האב ורש"י שכתב ואליבא דחנניא קא בעי לה ע"כ איהו מפרש דלישנא דכוותיה לאו דוקא והנקבה שבא עליה אין נפקותא בה אם היה בה איסור יוצא או לא ודייק לישנא דקאמר מבלבל זרעיה דמשמע דאזכר קאי וס"ל לגמרא דבלבול זרע לא שייך כ"א גבי האב ולא לגבי האם אפילו אם היה ג"כ איסור יוצא ולכך צ"ל ע"כ דדוקא אליבא דחנניא דחושש לזרע האב קא בעי לה:

ד"ה תלתא לא אמרינן תימה מאי קמיבעיא ליה והא קי"ל דזה וזה גורם מותר. ויש לדקדק הא כתבו התוס' לעיל דאיירי שבא על בן פקועה דכוותיה שיש בו ג"כ איסור יוצא בחד אבר ואם כן הוי איסור משני הצדדים וצ"ל שהתוספות ס"ל שבכל אחד מהם בין בזכר לבדו הוי זה וזה גורם שהרי כולו הוא היתר ואין אסור בו כ"א אבר אחד וא"כ הולד נולד מאיסור והיתר וכן בנקבה יש בה זה וזה גורם דהא היא ג"כ כולה היתר חוץ מאבר אחר וק"ל ועיין לעיל פ' אלו טריפות ריש דף נ"ח:

ד"ה אלמה אמר רבי יוחנן וכו' וכי פריך קלוט במעי אמו ליתסר וכו'. ר"ל ומאי פריך והא קלוט אפילו יצא לאויר העולם מותר לכך קאמר דאליבא דר"ש פריך אבל לרבנן דשרי ביצא לאויר העולם כל שכן דשרי בנמצא במעי אמו:

סט:

ד"ה יצא רובו הרי זה יקבר וכו' דב"ה מתירין למנות עובד כוכבים על הבכור. פירוש כשנשחט במומו ונאכל לכהנים דס"ל לב"ה דלא מבעיא דשרי להאכילו לישראל אלא אפילו לעובד כוכבים שרי להזמינו עליו וא"כ קשה למה קאמר במתניתין דהכא יקבר ימכר העובד שמת לעובד כוכבים דהא לא גרע מהיכי דנשחט במומו ותירצו דהא מוקמינן לה התם כרבי עקיבא ר"ל ע"כ צ"ל דלאו בכל ענין שרי לעובד כוכבים דאם לא כן תקשה דר"ע אדרבי עקיבא אלא ע"כ צריך לחלק דהיכי דלישראל שרי כגון היכי שנאכל במומו אז ג"כ שרי להאכילו לעובד בוכבים דטעמו דר"ע משום דאתקש לצבי ואיל אבל היכי דלא שרי לישראל כגון שנמצא טרפה או מת כמו במתני' דהכא דאיירי בעובר שהוא נפל ומת אז אסור ג"כ להאכילו לעובד כוכבים משום דהא אז לא דמי לצבי ואיל:

ד"ה רב הונא אמר קדשי וכו' אבל אימרא באזנים לא. פירוש זה הוא מדברי התוספות ולא מלשון הגמרא ור"ל דבאימרא אפילו כי חזי האזנים ולא יצא עדיין כ"א מיעוט הראש אפילו הכי אסור להטיל בו מום משום כיון דבאימרא אין דרך לראות האזנים במיעוט הראש כ"א לאחר שיצא הרוב והשתא דחזינן להו במיעוט הראש ודאי אמרינן כבר יצא רוב אלא שחזר ולכך חזינן להו אבל בגדיים דדרכן לצאת אזנים במיעוט הראש ולכך כשחזינן להו במיעוט הראש לית לן למיחש דכבר יצא רוב הראש:

בא"ד ומיהו איכא לאוקמי ההיא דרב יהודה אליבא דרב הונא. ר"ל וגם הסוגיא איכא לאוקמא אליבא דרב הונא דגמרא לא קאמר אלא אמר רב יהודה מותר להטיל וכו' דמפרש גמרא דגדיא באזניה ואימרא בשפוותיה ותו לא ואיכא לפרש דה"ק דבגדיא מותר להטיל באזנים בפנים בעוד שלא יצא הראש עדיין כלל אבל כשיצא אפילו מיעוטו אין ה"נ דאסור כר"ה אבל באימרא אפילו כשרואה האזנים בפנים סמוך לפתח הרחם ועדיין לא יצא הראש כלל אפילו הכי אסור להטיל בו מום משום דאין דרך באימרא שיתראו האזנים תחלה סמוך לפתח הרחם הלכך כשרואה אותן בפנים סמוך לפתח הרחם חיישינן ואמרי' ודאי יצא רוב הראש כבר והיו האזנים מבחוץ עם רוב הראש ואח"כ חזר לפנים ולכך נמצאו האזנים סמוך לפתח הרחם ולפי זה יתיישב שפיר מה שכתבו התוס' אבל אימרא איכא למיחש וכו' שכבר יצא רוב הראש וחזר אע"ג דלרב הונא קיימינן השתא ולמה לי למיחש שיצא רוב הראש הא אפילו לא יצא כי אם מעט אסור להטיל בו מום אבל לפי מה שכתבתי א"ש דכיון דמה שחזינן האזנים סמוך לפתח הרחם מבפנים אנו תולין לומר שהוא משום שכבר יצא הראש וחזר ולכך ע"כ צריכים אנו לומר שכבר יצא רוב הראש וחזר דאי לא יצא כי אם מיעוט אפי' יצא וחזר לא היה להם לאזנים לראותן מבפנים סמוך לפתח הרחם משום דאין דרכן לצאת לחוץ עם הראש כי אם עם רובו ולכך הוכרחו התוס' לומר דחיישינן שכבר יצא רוב הראש וחזר אבל אין הכי נמי אפי' אם לא יצא כי אם מיעוט הראש אסור להטיל בו מום אלא שאין לתלות ראיית האזנים כ"א ביציאת רוב הראש אבל שפוותי' דרכן למצא סמוך לפתח הרחם משום דדרכו לצאת תחלה עם השפתים לכך מותר להטיל מום בשפתים כשרואין אותן בפנים ולא יצא עדיין הראש כלל דלמה אית לן למיחש שכבר יצא הראש כיון דאורחיה בכך וק"ל:

ע.

תד"'ה מאי לאו מחתך ומניח וכו' ומיהו מכי יצא רובו ואילך טעון קבורה וכו'. ר"ל אותו מיעוט האחרון שיוצא אחר יציאת הרוב טעון קבורה משום דכבר נתקדש משיצא הרוב:

[בא"ד] ואע"ג דקתני יצא רובו [וכו'] ומשמע רובו בבת א' וכו'. ר"ל דמהסוגיא משמע דלמ"ד מכאן ולהבא הוא קדוש דוקא יצא רובו בבת אחת הוא דאמרינן יקבר הא אבר אבר לא ואנן אמרינן השתא דאפילו ביצא אבר אבר משיצא רובו ואילך טעון קבורה מה שיוצא אח"כ היינו דוקא לענין מיעוט הראשון וכו' דלענין מיעוט הראשון שהוא מה שיצא קודם יציאת הרוב בזה הוא דאמרינן דאין צריך קבורה אלא כשיצא רובו בבת אחת אבל לענין מיעוט האחרון שהוא מה שיוצא אחר יציאת הרוב אפילו ביצא רובו אבר אבר נמי טעון קבורה משום דכבר נתקדש רובו וק"ל:

ד"ה כרכתו אחזתו וכו' ואע"ג דיש לחלק בין מבכרת לאין מבכרת אי נמי התם כשילדה אחד קודם. ר"ל אי נמי דמתני' דהושיט הרועה את ידו נמי איירי במבכרת אלא שילדה ולד אחר קודם שהושיט הרועה את ידו ונגע בזה דהיינו כשהיה לה שתי ולדות במעי' וקודם שהושיט הרועה את ידו ילדה האחד וקודם שיצא השני הושיט הרועה את ידו:

בא"ד ונראה לר"ת כגירסת ר"ח כרכתו אחזתו והוציאו וכו' כצ"ל:

ע:

בגמ' וכל הולך לרבות פרה במעי גמל. מקשין למה לי דכתב רחמנא כפיו כיון דאפילו פרה במעי טמאה טמא לכתוב סתמא הולך בכל החיה ונראה דאין המקרא יוצא מדי פשוטו ופשוטו של קרא אתא לחיה טמאה דמטמאה במותה כדמשמע פשוטו של מקרא דחשיב התם בקרא בהמה טמאה וחיה טמאה ואח"כ כתיב בהמה טהורה דכתיב וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה אלא מדכתיב בכל החיה ולא כתיב וכל חיה דרשינן עובר הנמצא בתוך גופה של בהמה חי:

[שם] אי לאו דר' יצחק ה"א כוליה לכדרבי הוא דאתא קמ"ל. פי' השתא דכתיב קרא דוכל הולך על כפיו מוקמינן האי קרא דנפש כי תגע בכל טמא לשני דברים לכדר' וגם להאי דרשא דעובר שבטמאה טמא ובטהורה טהור:

בתוס' ד"ה מ"ט דת"ק כו' וי"ל משום דר"ע מטמא וכו'. לפי מה שכתבו התוס' לקמן דף ע"ב ד"ה גזירה שמא יוציא ולד ראשו וכו' דגם ר"ע ס"ל דכשהעובר כולו במעי האשה אינו מטמא ולא פליג אלא כשהוציא את ידו כדלקמן צ"ל מה שכתבו התוס' כאן וי"ל משום דר"ע מטמא וכו' לא כתבו זה אלא על פי דרכו של רש"י ולהו לא סבירא להו וק"ל:

בא"ד אי נמי משום דהיה לנו לטמאות מוכל הולך וגו' אפילו קלוט במעי קלוטה וכו'. ונראה דנקטו התוס' האי דחיה לטמאות אפילו קלוט במעי קלוטה משום דלא תקשה לך כי היכי דהשתא דאיכא ק"ו מוקמינן קרא דהולך על כפיו לדרשא אחריתא א"כ אפילו בלא ק"ו נמי כיון דאיכא היקשא דאתקש בהמה טמאה לטהורה א"כ ליכא למדרש קרא דהולך על כפיו לטמא עובר במעי טמאה דהא אתקש טמאה לטהורה וטהורה ע"כ ליכא למדרש מקרא דהולך על כפיו ועובר במעי טהורה ע"כ היינו צריכין לומר דטהור א"כ במעי טמאה נמי טהור מהקישא וע"כ הייתי מוכרח לאוקמי קרא דהולך על כפיו לדרשא אחריתא וא"ל דלא הוה מוקמינן קרא דהולך על כפיו לדרשא אחריתא אלא הוה דרשינן ההיקש איפכא דמקיש טהורה לטמאה מה טמאה עוברה טמא אף טהורה עוברה טמא דא"כ תקשה לך לא לכתוב לא ה"א ולא וי"ו דלא לכתוב לישנא דהולך על כפיו דמשמע מיניה טמאה ולא טהורה אלא לכתוב סתמא בכל החיה ונשמע מיניה בין טמאה בין טהורה ולא בעי היקשא לכך נקטו דתוס' דהיה לנו לטמא מקרא דוכל הולך על כפיו אפי' קלוט במעי קליטה שהיא טהורה והשתא א"א לן למדרש היקשא מה טהורה עוברה טהור דהא אשכחן אפילו טהורה כגון קלוטה עוברה טמא ולכך הוה מטמאינן כל מהלכי ארבע במהלכי ארבע וההיקש הוה דרשינן לשום דרשא למאי דמוקים ליה רבי יוסי הגלילי אבל השתא דאיכא ק"ו דאי אפשר לנו לטמאות עובר במעי טהורה וגם אית לן היקשא דמקשינן טמאה לטהורה ע"כ מוכרחים אנו לאוקמי קרא דהולך על כפיו לדרשא אחריתא ודו"ק:

ד"ה קלוט במעי קלוטה וא"ת כו' דדריש אתין בפ' ד' וה' וכו'. פי' דשם איתא דבעל השור נקי אתי להנאת עורו פי' דאפי' בהנאת עורו אסור כאדם שאומר יצא פלוני נקי מנכסיו ומאן דדריש נקי מדמי ולדות הנאת עורו מנ"ל ומשני התם דיליף ליה מאת בשרו את הטפל לבשרו וכן מאן דשרי קלוט דריש גמל גמל שתי פעמים לאסור חלבו ומאן דאסר קלוט מגמל גמל יליף חלבו מאת הגמל וא"כ ר' יוסי הגלילי דדריש נקי מדמי ולדות ור"ש דאסר קלוט תרוייהו דרשי אתין וא"כ ר' יוסי הגלילי כר"ש ס"ל דאסר קלוטה וא"כ קלוט במעי קלוטה הוי עובר במעי טמאה ואין ה"נ דמטמא ליה ר' יוסי זהו המשך כוונת התוס' אבל העולם מקשין מאי מקשו התוס' דלמא הא דפריך גמרא קלוט במעי קלוטה ליטמא לא איירי בקלוטה שיצאה לאויר אלא שנמצאת גם היא חיה במעי אמה ושריא אפילו לר"ש דמודה ר"ש בנמצא במעי אמו כדאמרינן לעיל וי"ל דאי איירי בקלוטה שנמצאת במעי אמו לא הוי פריך מידי דכוון דלא בעי שחיטה הויא היא ועוברה כאילו נשחטו ולא שייך בהו מיתה ולא טומאה ומאי פריך ליטמא:

ד"ה חיה טמאה וכו' ומיהו בלאו הכי ידעינן וכו'. ר"ל ולא צריכין אנו למילף ממה שהיה בכלל בהמה וכל חיה בכלל בהמה צריך למשמע מיניה דחיה טמאה מטמא אלא דלרווחא דמלתא נקט הרבעה למימר דשמעינן שום חדוש מכל כלל וכלל:

עא.

בגמ' מי לא עסקינן וכו'. וצ"ל הא דהצריך קרא באוכל מנבלתם כיבוס בגדים והערב שמש היינו היכי שהסיט הנבלה בגרונו או בפיו ע"י האכילה קודם שהגיע למעיו התחתונים ונעשה טומאה בלועה דאל"כ כיון דטומאה בלועה לא מטמא לא צריך כלל כיבוס בגדים והערב שמש באוכל נבילה וק"ל:

בתוס' ד"ה ולרבנן האי קרא למה לי כו' אלא לרבנן מאי איכא למימר וכו'. דלדידהו ליכא למימר ליצירה ושנויא דמשני בגמרא כו' לכדר' הוא דאתא צ"ל דהכי פירושא הא דאשמועינן קרא דבהמה בכלל חיה כו' לכדר' אתא לא נפקא לן בזה אלא לענין דבהמה טמאה בכלל חיה טמאה כדי למילף מניה הא דדריש ר' ולא לענין דבהמה טהורה בכלל חיה טהורה ורבנן לא ס"ל כללא דקאמר ר' יונתן בהמה טהורה בכלל חיה טהורה וכו':

ד"ה והאשה טהורה וכו' כשלא העגיל הראש כפיקה. פירוש ככדור וכפקעת של צמר שתי או ערב וע"ש בבכורות:

ד"ה מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וכו' ומשם מדקדק אביי דבמקום נבילת עוף טהור בלוע הוא. פי' וטימאה בלועה לא מטמאה ולכך לא מטמאה בגדים בבית הבליעה וא"כ ש"מ דטומאת בלועה לא מטמא:

בא"ד אבל לרבא וכו' היכא מתרץ לברייתא. ר"ל אמאי קתני בברייתא דלא מטמאה הנבילה בגדים בבית הבליעה והא הסיטה ע"י הבליעה והוי ליה נושא הנבילה דמטמא בגדים:

[בא"ד] ע"כ כשתחב לחברו והוציאה וכו'. ר"ל ולכך לא נשמע ג"כ מינה דטומאה בלועה לא מטמא דלעולם אימא לך דאם נבלעה לתוך מעיו התחתונים והסיטה בתוך מעיו אה"נ דהוי טמא אלא דאיירי דהוציאה:

[בא"ד] ומיהו היינו יכולין לפרש וכו'. ר"ל דודאי נוכל לתרץ כך בלי שום הכרח ודיוק דלהכי רבא אינו מדקדק משם דטומאה בלועה אינה מטמאה משום דנוכל לתרץ דקרא איירי בהוציאה אבל מה שבאת להכריח דע"כ איירי בהוציאה דאל"כ היכי מתרץ רבא לברייתא זה אינו מוכרח דנוכל לפרש ולתרץ הברייתא בלא הוציאה אלא שהיה בית הבליעה רחב ולא הסיט כלל ולכך לא נטמא בבית הבליעה אע"ג דלא הויא כי אם בית הסתרים ומטמא שם בהסט ובמשא ולפ"ז היה יכול לדקדק משם אף לרבא דטומאה בלועה לא מטמא דאל"כ נהי דלא נטמא בבית הבליעה משום דלא הסיט יטמאנו כשהגיע לתוך בני מעים וק"ל:

בא"ד ולא כתיב אוכל אלא כדי ליתן שיעור אכילה וכו'. פי' דהכי קתני התם בברייתא א"כ ר"ל כיון דנבילה אינה מטמאה בגדים בבית הבליעה למה כתב רחמנא והאוכל מנבלתה הא לא מצינו דנטמא ע"י אכילה אלא במגע ליתן שיעור וכו':

[בא"ד] ואי אצטריך לדרשא דהכא וכו'. ר"ל ועוד אי אצטריך לדרשה דהכא וכו':

[שם] וי"ל דלא מסתבר לאוקמי וכו'. כלל הענין דרבא ס"ל דהא דמיעט קרא דלא מטמא נבילה בגדים אבית הבליעה כשתחב לו חברו ובית הבליעה הוה רחב והא דכתיב והאוכל מנבלתם יכבס בגדיו והצריך קרא הערב שמש איירי כשלא היה בית הבליעה רחב והסיטה ע"י הבליעה או שבעצמו לקחה ונשאה ואכלה אלא שלגוף הדין זה לא אצטריך קדא דפשיטא כיון דהסיט או נשא הנבילה שהוא טמא דכבר שמעינן שהנבילה מטמא במשא ואין זה תלוי באכילה ולמה צריך קרא למכתב והאוכל מנבלתה וגו' אלא למילף מניה דרשא דהכא דמי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וכו' לאשמועינן דטומאה בלועה לא מטמא ולא מסתבר ליה לאוקמיה כולי לדרשא דהכא דלפי דרוש דהכא לא אתי עיקר קרא לאורויי טומאה דכבר שמעינן דנבילה מטמא במשא אלא לאורויי טהרה אתא דטומאה בלועה לא מטמא ואין זה משמעות הקרא דמשמע דאתא לארויי טומאה ולכך מוקי לה ג"כ הברייתא דאתא לאורויי טומאה דהיינו ליתן לנושא שיעור אכילה ומ"מ כולי (וכו') לדרוש דהתם ליכא לאוקמא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע דמיירי באוכל ממש ולכך ע"כ אתי נמי לדרוש דהכא כן נראה הצעת כוונת דתוס' ודו"ק:

עא:

ד"ה אטו אנן מגבו אמרינן וכו'. וא"ל ק"ו הכי ומה כלי חרס וכו' שאין גבו מציל לחוץ בפני הטומאה שבתוכו מלטמא מציל על טהרה שבתוכו וכו' כצ"ל ותיבת תוכו ט"ס ור"ל דילפינן תוכו של אדם מגבו של כלי חרס בק"ו:

ד"ה דלמטה מנ"ל כו' כדמוכח מתניתין דעובר וכו'. ר"ל מתניתין דאשה שמת ולדה וכו' דאשה טהורה משום דטומאת בלועה אינה מטמאה כדלקמן במסקנא:

ד"ה למאי הלכתא וכו' וקשה דבת"כ וכו' וטבעותיו בידו וכו'. פי' תחובים ומלובשים באצבעותיו:

עב.

תד"ה כי קאמר רבה כגון שבלע ב' טבעות וכו' וקשה לפירושו דבטבעת שנגעה למת וכו' שלא תטמא את האדם וכו'. תיבת וקשה דלעיל נמשך למטה כאילו אמר וקשה שלא תטמא את האדם וכו':

בא"ד היינו טהרה בעלמא וכו'. ר"ל טהרה שהיא בחוץ:

בא"ד ואין לתמוה כיון דבא לאשמועינן כאן בשתי טבעות מאי כשם וכו'. ר"ל כיון דהא דקאמר רבה בריש דבריו כשם שטומאה בלועה אינה מטמא וכו' הוי פירושו שתי טבעות בלועות אחת טמאה ואחת טהורה שאין הטמאה מטמאת את הטהורה א"כ נשמע מזה ג"כ שטהרה בלועה אינה נטמאת א"כ למה מסיים אח"כ טהרה בלועה אינה מטמאת והוי כפילות דברים דבשלמא לפרש"י לא קשיא זה דלפירושו אצ"ל דרבה בתחלת דבריו דקאמר כשם שטומאה בלועה וכו' ר"ל שתי טבעות אלא אתא לאשמועינן דטומאה בלועה אינה מטמאה אפילו היכי דשייך טומאת משא כגון מת ונבלה דמטמאה במשא אפילו בבית הסתרים דזה לא אשמועינן ממתני' דבלע טבעת טמאה וכו' דהא טעמא הוי משום דלא הוי כ"א מגע בית הסתרים והא דקאמר גמרא כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות וכו' לא אצטריך זה למימר אלא בשביל טהרה בלועה דקאמר רבה אבל לפירוש התוספות דדחה פירושו של רש"י ולא ס"ל ענין זה כדלעיל קשה:

בא"ד וא"ת מנ"ל לרבה הא דטהרה בלועה לא מטמאה וכו'. לפרש"י לא קשה מידי משום דלפרש"י אי טהרה בלועה אינה מטמאה אין חילוק בין מטומאה דעלמא שמבחוץ ובין מטומאה שאצלה אלא דאי לא אשמועינן רבה ה"א דטעמא דמתני' דקתני בלע טבעת טהורה וכו' לא הוי מטעם טהרה בלועה אלא משום דמגע בית הסתרים דאדם אינו מטמא את הטבעת אבל אחר דשמעינן מק"ו דצמיד פתיל דטהרה בלועה אינה מטמאה אין חילוק בין מטומאה דעלמא ובין מטומאה שאצלה אבל לפי' התוס' קשה:

בא"ד וי"ל דכולה מלתא דריש רבה מן האוכל את נבלתם וכו'. מקשין העולם א"כ למה לי ק"ו דצמיד פתיל ר"ל דאי לאו ק"ו ה"א דדוקא מטומאה שאצלה אינה מטמאת טהרה בלועה והטעם הוי משום דהטומאה הוא בלועה לכך קאמר רחמנא בפסוק האוכל מנבלתם וגו' אפילו באכל סמוך לשקיעת החמה מותר לאכול תרומה אע"ג שנגע בטומאה שבמעי הבלועה אבל מטומאה דעלמא כגון אדם הבולע טהרה ונכנס באוהל המת אה"נ דהטהרה הבלועה נטמאת לכך אצטריך ק"ו דצמיד פתיל וק"ל:

ד"ה גזירה שמא יוציא ולד ראשו וכו' וכן משמע דלא תימא אליביה דרבי עקיבא משמע וכו'. ולפי סברת התוס' צריך לפרש הא דקאמר גמ' מאי אינה מדברי תורה וכו' ר"ל ופשיטא דלא שייכא טומאה זו מרברי תורה ופשיטא דשייכא מדברי סופרים ומשני דלא תימא אליבא דר"ע דוקא שייכא מדברי סופרים דאמר עובר במעי אשה והוציא ידו טמא ולכך גזרינן כולו אטו ידו אבל אליבא דרבי ישמעאל אפילו מדברי סופרים לא שייכא ועיין במה שכתבתי לעיל דף ע' בתוס' ד"ה מאי טעמא דת"ק וכו':

ד"ה שתי נפשות וכו'. וקשה דתרי קראי ברביעית דם למה לי במת בנפש ונפשות כצ"ל ור"ל דלרבי ישמעאל דס"ל דיש אם למסורת וקרא דעל כל נפשות מת איירי נמי ברביעית דם מנפש אחת וקרא דלעיל במת בנפש אדם מוקי ליה ר' ישמעאל ג"כ לרביעית דם ותרי קראי ל"ל:

עב:

ד"ה טהור מן המדרס וכו' צ"ל שהיה שם פשוטי כלי עץ וכו'. פירוש ואעפ"כ נטמא במדרס כי לענין מדרס הפסקה אין מעכבת כלום אפילו עשר מצעות זה למעלה מזה:

ד"ה אלא שאם נגע וכו' פירוש שיש אויר בין הסדינין וכו' דבעליון קודם המדרס למגע וכו'. ר"ל דבעליון נמי יש מגע שהוא נוגע בתחתון שנעשה מדרס הלכך אם לא היה אויר מפסיק ביניהם שניהם היו מדרס ומגע מדרס מפני שהעליון נוגע בתחתון ותחתון בעליון:

בא"ד והרב ר"ש אומר דשבע ליה טומאה לא שייך בדבר שהטומאה באה מגופו. פירוש כשהטומאה שניה באה מגוף הטומאה הראשונה כגון ההיא דחותך כזית בשר מן אבר מן החי לר"מ וכן ההיא דסדין שעשאו וילון לר' שהטומאה הב' באה ממילא:

בא"ד ויש לדחוק וכו' דה"א ר"י פליג עליה מה"ט וכו'. ר"ל דאי הוי בעי למפשט מר"מ היינו יכולין לדחות דטעמא דר"י דפליג עליה הוי מטעם דס"ל דשבע טומאה ואינה חלה הב' על הא' וא"כ מה חזית לפשוט מר"מ דלא אמרינן שבע לה טומאה אדרבה לפשוט מר"י דס"ל דשבע לה טומאה ולהכי לא פשיט אלא מר"י דנשמע מדבריו בסיפא דלא אמרינן שבע טומאה והשתא טעמא דפליג ברישא לא הוי מטעם דס"ל דשבע טומאה אלא מטעם דאין כאן מגע כלל וק"ל:

ד"ה בשעת פרישתן וכו' ודוחק לומר דמיירי כגון דבמשהו א' שנחתך לא היה באבר כדי לעלות ארוכה. פירוש ולא נקרא אבר שלם לכך לא נשאר עליו טומאת אבר מן החי הלכך לא נטמא הבשר הנחתך בשעת פרישתו ממנו במגעו כצ"ל:

בא"ד ומיהו בפרק כיצד צולין וכו'. ר"ל וע"כ צ"ל שם בע"א ובאותו תירוץ יתורץ נ"כ הקושיא דמפרק העור והרוטב:

עג.

בא"ד ובקונטרס תירצו שם דהכא איכא עליו שתי טומאות וכו'. נ"ל דתיבת דהכא ט"ס הוא משום דהא הכא בשמעתין לא איירי אלא שלא היה עליו כי אם טומאת מדרס ואפ"ה אמרי' בשעת פרישתן מאביהם מקבלות טומאה מאביהם וגם מבואר בהדיא הכא דשלש על שלש הבאות מבגד גדול דהבגד גדול נשאר עדיין טמא מדרס ומשמע דה"ה כל מקום שנשאר שיעור טומאה מדרס דהיינו ג' טפחים על ג' לא נתבטל ממנו טומאת מדרס אף על פי שנתקרע ע"כ צריך להגיה דהיכי דאיכא עליו ב' טומאות וכו' ואיירי בטלית דעביד להתעטף בו וכיון שנתקרע ואינו ראוי למלאכתו הראשונה דהיינו עיטוף נתבטלה ממנו טומאת מדרס אע"פ שנשאר עדיין ג' על ג' טפחים אבל הכא בשמעתין לא איירי בטלית אלא בבגד דעשוי להציע או לשאר תשמישים לא להתעטף ולכך אע"ג דנתקרע אם נשאר בו עדיין שיעור טומאת מדרס דהיינו ג' על ג' לא נתבטל ממנו טומאת מדרס:

עג:

ד"ה הוכשרו בדמיה אין לדקדק מדמועיל הדם להכשיר האבר וכו'. ר"ל אין לפרש דהמקשה דפריך שחיטה תנינא פריך הכי דמדקדק מדמועיל הדם להכשיר האבר אלמא לא חשיב כניפול אין לפרש כן דא"כ אין התירוץ של התרצן מתיישב על זה דמאי משני אבשר מ"מ קשה אי שחיטה עושה ניפול לא יועיל הדם להכשיר לא באבר ולא בבשר:

[בא"ד] והיינו טעמא. ר"ל וכי תימא והכל טעמא מאי למה לא מקשה המקשה הכי או מאי משני המתרץ הא תקשה לך כיון דשחיטה עושה ניפול מה מועיל הדם להכשיר לכך קאמר והיינו טעמא דדם בהמה מועילה להכשיר וכו':

בא"ד וא"ת להנהו דמוקמינן פלוגתייהו וכו' ואמאי פליגי ארב אסי וכו'. מקשה הכי משום דלפום ריהטא שנויא דרב אסי מסתבר טפי משום דהכי אשכחן דפליגי רבנן ור"ש בהכשר דם וגם הכי נמי משמע לישנא דמתני' דקתני הוכשרו בדמיה ר"ש אומר אינו מכשיר משמע דבהכשר דם פליגי:

ד"ה ס"ד כו' והדין עמו וכו'. ר"ל אע"ג שהיה יכול לפרש דצריך אותו הבשר הפורש מן האבר הכשר אפילו בעודו עדיין מחובר באבר וכי תימא לענין מה דלענין שיטמא לא אצטריך דהא אז מטמא טומאת נבלות כאבר עצמו מ"מ היה יכול לפרש דצריך הכשר לענין שיצטרף לאוכל אחר שהוא פחות מכביצה כדי שיקבל אותו אוכל טומאת אוכלין אפ"ה הדין עמו משום דהאמת הוא שבעודו מחובר הואיל ומטמא אז טומאה חמורה חשיב אוכל להצטרף עם פחות מכביצה אפילו בלא הכשר אע"ג דמעשה עץ שימש ר"ל דבשעה שהוא מטמא טומאה חמורה אינו מטמא מטעם אוכל שאפי' היה עץ בעלמא היה מטמא טומאה חמורה בעודו מחובר באבר אפילו הכי לא בעי הכשר לענין טומאת אוכלין והראיה מפ' טבול יום דפרה ופרים מטמאים טומאת אוכלין וכו':

בא"ד וצ"ל דטעמא דמעשה עץ שימש מהניא לכשפירש וכו'. ר"ל הא דאתמר בגמ' טעמא דמעשה עץ שימש לא מהני לן אלא לענין אחר שפירש דבמקום דלא מעשה עץ שימש אלא שהיתה בו הטומאה חמורה מטעם ראיית אוכל אפילו לאחר שאין סיפה עוד לטמא טומאה חמורה מטמא טומאה קלה בלא שום הכשר ובמקום שמעשה עץ שימש לאחר שאין סופו עוד לטמא טומאה חמורה צריך הכשר לטומאה קלה אבל בעודו מחובר בכל ענין אינו צריך שום הכשר:

עד.

תד"ה תרי במותם כתיבי וכו' א"נ דרשא דהתם מנבלתם נפקא וכו'. ר"ל ודרשא למעוטי בחייהם ממילא נשמע ג"כ מינה ונקט במותם לפי שהיא דרשה פשוטה ר"ל דאי לאו דאצטריך במותם לדרשה אחריתי היה ילפינן מינה בפשיטות מפי מה מיתה שאינה עושה חליפין וכו':

ד"ה נפקא ליה מדר"י וכו' ומיהו סוגיא דהתם לא אתיא כתנא דברייתא דהכא וכו' ורבנן לא דמי לטריפה וכו' הכא אין במינו שחיטה. מקשין העולם למה לא הקשו התוס' התם בלא סוגיא דמתני' דהכא כיון דקאמר רבא דרבנן ס"ל דלא דמי לטריפה משום דאין במינו שחיטה א"כ קרא דלאכלה למה להו ואין זה קושיא דהתם לא ידעינן דאיכא למילף מבהמה טמאה אלא דר' יוסי ור"א לא בעי לאוקמי לאכלה להביא בן ח' משום דמסתבר להי טפי לדמותו לטריפה ורבנן ס"ל דלא דמי לטרפה וכו' ולכך מוקמינן קרא דלאכלה להביא בן ח' אבל מהני' דהכא דס"ד למילף מבהמה טמאה אפילו טרפה אי לאו דטריפה יש במינה שחיטה ממילא בן ח' דאין במינו שחיטה ילפינן ליה שפיר מבהמה טמאה דאין שחיטה מטהרתו ולכך הקשו התוס' הכא דאפילו ת"ק דהתם לא מתוקם כתנא דמתני' דהכא משום דלתנא דמתני' דהכא ידעי' ליה מבהמה טמאה בלא שום קרא וק"ל:

עד:

ד"ה חלבו דמאי וכו' כגון חלב הכליות ושעל הקרב. ר"ל של השליל ואתא למימר דאע"ג דחכמים דהיינו ר"י פליג אר"מ בשחוטה וס"ל דלא מקרי שליל בהמה באנפי נפשיה לענין חלב שעל הכליות ושעל הקרב של השליל מודה דמקרי בהמה וחלבו אסור:

[בא"ד] והא מפליג פליגי אלא חלב דגיד. ר"ל של השליל ואתא למימר דר' מאיר מודה לרבי יהודה בחלב של הגיד דשליל דאינו אוסר. וליכא למימר דר"י מודה לר"מ דהא השתא אפי' גיד עצמו שרי לר"י כל שכן חלבו של גיד והא פליג ר"מ ואית ליה אפי' חלב דגיד דשליל אסור וכו':

ד"ה למעוטי רובעו דס"ד דגרע מבהמה מפרכסת וכו'. משום דהכא לא מקרי בהמה כלל:

[בא"ד] א"נ התם הני מילי וכו'. כל זה מבואר התם בפ' העור והרוטב דף קכא:

ד"ה דגמר שה שה מפסח וכו' אלא מיפסל מטעם שחוטה. ר"ל דילפינן מפסח דאין פודין בשחוטה דאין יוצאין בשה שחוט דהא בעינן לשוחטו לשם פסח ובן פקיעה הוי כמו שחוט:

עה.

תד"ה מאי בינייהו וכו' אלא בין ב"ש לר' עקיבא קאמר וכו'. פירוש ואע"ג דמחלקותם ג"כ מפורש בהדיא דב"ש אומרים משיצודו ור"ע קאמר משעה שאין יכולין לחיות ס"ד דמקשה דמשיצודו היינו שאין יכולין להיות דמיד שמפרישין הדג מן המים מקרי אין יכול להיות ומשני דג מקרטע איכא בינייהו דלר"ע אינו מקבל טומאה כיון שעדיין יכול לחיות אם זורקו במים:

בא"ד לפניו תדוץ וכו'. פסוק הוא באיוב ומדבר בלויתן ע"ש:

ד"ה מה חלב ושתי כליות וכו' אלא משום דמשתרי מן כל בבהמה וכו'. ולפי זה ה"פ דברייתא דת"כ את החלב וכו' ולא את השליל ר"ל אם שחטו בהמת שלמים ומצאו שליל במעיה אין מקריבין חלב השליל משום דלא מקרי חלב משום דהא בחולין ניתר השליל וחלבו בשחיטת אמו ולכך לא מקרי ג"כ חלב בקדשים לענין הקרבה והדר קאמר יכול לא יהא בעונש ובאזהרה ר"ל דנהי דניתר בשחיטת אמו ומותר באכילה ואינו בעונש ובאזהרה היינו מגזירת הכתוב דכל בבהמה אכל לעולם אימא לך דמקרי חלב בקדשים לענין הקרבה כשהוא אומר וכו' ר"ל לכך איצטריך למילף מאשם דלא יהא חלב השליל קרבה ובשמעתין דאותיב לה מניה ר' יוחנן לריש לקיש אע"ג דהתם איירי בחלב שליל הנמצא במעי אמו שנשחטה ופלוגתא דר' יוחנן ור"ל בלא נשחטה אמו הכי פריך ליה ר"י בשלמא לדידי דס"ל דהיכי דאינו ניתר בשחיטת אמו כגון שלא נשחטה האם אלא הושיט ידו למעי בהמה והוציא חלב של בן ט' חי מקרי חלב ואסור א"כ ש"מ דמקרי חלב ולכך גבי קדשים לענין הקרבה דלא נפקא לן שם מידי בשחיטת האם הוה ס"ד דיהא בעמוד והקרב לכך אצטריך למילף מאשם דאינו בהקרבה אבל לדידך דס"ל דלא מקרי חלב כלל בחולין ואפי' היכי דלא נשחטה האם מותר באכילה משום דלא מקרי חלב אלא היכי דאיכא חדשים ואוירה א"כ ל"ל קרא בקדשים דאינו בהקרבה ומשני ר"ל טעמא דידי נמי מהתם דכיון דאשכחן דגבי קדשים לענין הקרבה דלא שייך התם טעמא דכל בבהמה ואפילו הכי מיעטיה קרא מהקרבה ש"מ דלא מקרי חלב כלל גבי חולין לענין אכילה נמי אפילו היכי דלא נשחטה אמו ולא ניתר מטעם דכל בבהמה אפי' הכי מותר באכילה משום דלא מקרי חלב כלל וק"ל:

ד"ה לדברי המתיר וכו' הכי נמי בין לר"י בין לר"ל איכא למבעי לעיל וכו'. ר"ל דל"ת דלא שייכא בעיא דלעיל לר"י משום דהא חזינן הכא דלא נפקא ליה לר"י מידי באוירה וא"כ אפילו הושיט ידו למעי אמו ושחט בן ט' חי למה לא יועיל השחיטה זה אינו דלר"י נמי צריך אוירה דהא לא מקרי חלב לר"י עד שיוציאנו לחוץ ממעי הבהמה וס"ל לר"י אע"ג דהבן ט' לא יצא לאויר כיון שהוציא החלב לאויר מקרי שפיר חלב אבל לעיל דשוחט הבן ט' אימא לך דאפילו לר"י צריך שתהא באויר ולא בפנים ונ"ל שכן צ"ל בתוס' דאפילו לר"י וכו' ואין איסור חלב עד שיוצא לחוץ וכו':

עה:

בגמ' וכן היה ר"ש שזורי מתיר בבנו ובן בנו וכו'. בספר המאור מפרש בנו ובן בנו של פקועה וגם כתב שבנו ובן בנו לאו דוקא אלא ר"ל בתו ובת בתו ע"ש:

בתוס' ד"ה בן פקועה הבא על בהמה וכו' ואפילו לא היתה השהייה פוסלת וכו' כיון דחצי הגוף וכו' לא נשחט. ר"ל דלא שייך צירוף אלא כשהתחיל לשחוט ושהה ואחר כך חזר וגמר אבל כאן איתו חצי הגוף של ולד הבא מכח אמו לא נשחט מעולם אפילו התחלת שחיטה ולכך אפילו לא היתה השהייה פוסלת אלא מצטרפת השחיטה אפילו הכי לא היה שייך הכא להתיר:

בא"ד ומודה נמי לסוגיא דריש פרקין וכו'. ר"ל אותו מ"ד דאמר לעיל ד' סימנין אכשר ביה רחמנא הודה לסוגיא דריש פרקין ובו' דמשמע דאבר היוצא אין לו תקנה בשחיטה משום דהתם הוי כאילו כבר נשחט כו':

ד"ה דנפל עליה דובא וכו' בקונטרס פי' נמי כו'. ר"ל דלהכי פרש"י דלא היה יכול להיות לאשמועינן דבבהמה אחרת היתה נטרפת מחמת אותה הדריסה אלא משום שהיה בן פקועה לא אסיר לה אע"ג דסבר כרבנן דצריך שחיטה בהפריס על גבי קרקע:

בא"ד וכן נראה דלא על חנם השמיענו דנפל דובא עליה. ר"ל דאי לא אתא לאשמועינן אלא הא דאצרכיה שחיטה הכי הל"ל הוה ליה בן פקועה אתא לקמיה דרב אשי א"ל זיל שחטיה ולמה ליה לגמרא להזכיר דנפל עליה דובא:

ד"ה אף בחול וכו' דכיון שהופרש חמור בעיניו יותר וכו'. פי' משום דאינהו נמי תרומה חמירא בעיניהם וכיון שהופרש הוי ליה תרומת מעשר מפני שאימת שבת עליו פי' רבינו שמשון וכן בתוס' בגיטין מפני שחשבת קובעת למעשר והרמב"ם מפרש שם מפני שבשבת מורא שבת עליו לעשות שום עבירה ע"ש:

בא"ד ואי אימת שבת עליו וכו'. ואי אומר אמת אמאי לא יאכל מפני אחר שאין אימת שבת עליו כצ"ל ר"ל דדוקא בשבת שאי אפשר לתקן אין אנו סומכין על זה שמפני אימת שבת הוא אומר אמת אבל לאחר השבת שאפשר לתקן אין אנו סומכין ע"ז מפני שכבר אפשר שנמצא אחד מן העמי הארץ שאין לו אימת שבת ואינו אומר אמת ולכך כיון דאפשר לתקן לא יאכל במוצאי שבת עד שיתקן:

בא"ד ולמ"ד מפני כבוד שבת למה לי שואל ע"י עילה עולה כצ"ל. ופי' שהמקשה פריך כיון דמפני כבוד השבת הוא מתיר לאכול בלי שום תיקון א"כ לישרי בלא שאלה כלל ומשני שלא התירו מפני כבוד השבת כסומא בארובה מבלי שום טעם שאנו יכולין לתלות בו להתיר אלא ע"י שאלה דוקא שבאין עליו בעילה ושואלין וחוקרין אותו באולי יהא נשמע וניכר מתוך דבריו שלא תקנו ואם הוא עומד בדבורו ואומר בבירור דברים שתיקנו אז סומכין על דבריו ועולה לה אותו תיקון של ע"ה לאוכלה בשבת מפני כבוד השבת ולא באופן אחר ודו"ק כן נ"ל:

עו.

בגמ' לבתר דנפיק אמר מ"מ לא אמרי ליה וכו' למעלה מצומות הגידין וכו'. ומ"מ יש חילוק בין לישנא זה ובין לישנא קמא דקאמר למעלה מן הארכובה וכו' דללישנא קמא אם נחתך העצם מיד למעלה מהארכובה במקום צומת הגידין אפי' צומות הגידין קיימין טרפה וללישנא זה דוקא אם נחתך העצם למעלה מצומת הגידין אז היא טרפה אבל במקום צומות הגידין אם נחתך העצם בלא צומת הגידין כשרה ודו"ק:

ברש"י ד"ה למטה מן הארכובה סמוך לה מיד קאמר דלא תימא וכו'. נראה דהוקשה לו לרש"י מאי אצטריך ליה לרב יהודה למימר למטה מן הארכובה הא מבואר במתני' דלמטה מן הארכובה קאמר והל"ל בקצרה באיזה ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש לכך כתב רש"י שרב יהודה בא ליתן טעם לדבריו על שהוא מפרש דארכובה דמתני' היא ארכובה התחתונה הנמכרת עם הראש משום דלמטה משמע סמוך לה מיד ואי הוה מפרש פירוש דמתני' ארכובה העליונה א"א לפרש סמוך לה מיד משום דרב יהודה ס"ל דבכל עצם האמצעי אפי' שלא במקום צומות הגידין אם נחתך שם טרפה מכח כ"ש דצומות הגידין שהן בשיפולי טרפה כ"ש בגבהו וליתא סברא דעולא דקאמר רב אשי לקמן לדידיה טרפות מדמית להדדי וכו' וא"כ היינו צריכין לפרש בהכרח לפי סברתו דלמטה מן הארכובה ומכל צומות הגידין קאמר ולכך מוכרח הוא לפרש לפי סברתו דארכובה הנמכרת עם הראש קאמר כן נ"ל אבל א"ל דכונת רש"י במה שכתב דלא תימא וכו' שרב יהודה הוצרך לומר למטה וכו' כדי שלא תטעה לפרש מתני' דר"ל ארכובה עליונה ומאי למטה למטה ממנו ומכל עצם האמצעי וכו' דא"כ תקשה לך מאי נפקא מינה לר"י שיפרש כן כיון דלענין דינא אין חילוק שהרי לפי סברת רב יהודה דינא הכי הוא וק"ל אבל לפי מה שכתבתי יתיישב שפיר והא דלא מפרש רש"י דרב יהודה קאמר הכי כדי להוציא מפירושו דעולא נראה משום דאביי לא הכריח ולא סתר ר"י פירושו דעולא כלל במה שאמר דלמטה הוי סמוך לו מיד דכשרה משום דהא לעולא נמי דמפרש דארכובה עליונה קאמר הוי נמי סמוך לו למטה מיד כשרה דהא ס"ל דבעצם למעלה מצומות הגידין ולמטה מן הארכובה העליונה אם נחתך שם כשרה ודו"ק נ"ל:

בתוס' ד"ה הכא נמי מן הארכובה ולמעלה קתני לעולא ניחא דמצי לפרש וכו'. ר"ל ואם תקשה לך כמו שלפי זה לא יתיישב הא דקתני ולמעלה כמו כן לעולא נמי לא ניחא הא דקתני למטה מן הארכובה לכך קאמר לעולא ניחא דמצי לפרש וכו':

עו:

תד"ה רוב עוביו וכו' זימנין דמשכחת לה זה בלא זה שאין העצם עגול וכו'. פי' דברי התוס' בפשיטות הוא זה דכשהעצם עגול אין שייך לחלק בין רוב עוביו לרוב היקפו דרוב עוביו הוא בעצמו רוב היקפו אבל כשאין העצם עגול אלא רחב מצד אחד ומיצר מצד אחד אז במקום הרחב נקרא רוב עוביו והיקף כל שאר העצם נקרא רוב היקפו ופליגי לישני הי מינייהו בעי הלכך בעינן תרוייהו ומלשון הרא"ש משמע דכשהוא מיצר והולך הרבה אז הוי רוב היקפו יותר מרוב עוביו ודיו ברוב היקפו וכשאין מיצר והולך הרבה אז הוי רוב עוביו יותר ועוד עיין בטור י"ד סימן נ"ה שכתב שם ג"כ בלשון אחר:

עז.

תד"ה בלשון יחיד וכו' וא"ת וממאי דמהאי דפסח הדר ביה וכו'. נראה דקושיא זו אינה כ"א לפירוש התוס' אבל לפי' רש"י דפי' דבלשון יחיד אני שונה ר"ל דאתיא כיחידאה וכיון דיחידאה היא אין הלכה כן ולא הוי כבשר א"כ פשיטא דהדר מההיא דפסחים אבל לפי' התוס' דמפרשי דאפילו היכי דאתיא כיחידאי לא גרע בשביל כך אעפ"כ הלכה כן בשאר מקומות אלא שבכאן היה ר"י שונה דברי ר' שמעון לכך יש להקשות דלמא ההיא דהעור והרוטב דהשיב שם ר' יוחנן כך שבלשון יחיד הוא שונה המשנה היה קודם ההיא דפסחים וחזר מההיא דהעור והרוטב ולא היה שונה עוד במשנה דברי ר"ש ולכך אמר שם בפסחים דגידין שסופן להקשות הויין כבשר ונמנין עליהם וק"ל:

עז:

ד"ה הריני מטיל עליו וכו' אם לא היכי דחד קודם שקיעת החמה וחד לאחר שקיעת החמה. פי' נפקא מינה אי חוששין לולד אחר לענין מאימתי מתחילין ימי טומאה וימי טהרה או מיום שעבר או מיום שבא:

בא"ד הל"ל תשב לזכר ולנקבה ולנדה. פי' שאין לה ימי טוהר כלל משום דשמא אין כאן ולד אחר כ"א הבהמה או החיה ועוף שהפילה ואותן אינן חשובין ולד לרבנן וכ"ת כיון שאין לה ימי טוהר כלל למאי נפקא מינה דליתני לזכר נפקא מינה לענין שאם תראה יום ל"ד ותחזור ותראה יום מ"א תהא מקולקלת שלא תדע אם אותה הראייה של ל"ד היתה תחלת נדה והראייה של יום מ"א הוה בתחלת ימי זיבה והויא שומרת יום כנגד יום או אותה ראייה של יום ל"ד דם טוהר היה דשמא זכר היה וא"כ אותה ראייה של יום מ"א הוי תחלת נדה וכן לענין נקבה אם תראה יום ע"ד ויום פ"א ועיין בפרק המפלת דף ל':