מדרש זוטא (בובר)/שיר השירים/פרשה ו

<< · מדרש זוטא (בובר) · שיר השירים · פרשה ו · >>

פרשה ששית

[א] אנה הלך דודך. ביום שנאמר ויבן מזבח תחת ההר (שמות כד, ד). שהיו ישראל סבורים [שהר] סיני קדושת עולם ולא היה אלא קדושת שעה:

[ב] דודי ירד לגנו. ביום שירדה האש לקרבנו של הבל ולקרבנו של נח. וכן בנדב ואביהוא. וכן בקרבן מנוח ושלמה ואליהו. לכך נאמר דודי ירד לגנו. עוד אחת הוא עתיד לירד. כמה שנאמר כן ירד ה' צבאות לצבא על הר ציון ועל גבעתה (ישעיה לא, ד). מכאן הם אומרים בעליה שברא הקב"ה כשברא את העולם. כן ירד על הר סיני. וכן הוא לעתיד לבא. לקיים מה שנאמר כן ירד ה' צבאות על הר ציון (ישעיה לא, ד):

[ג] אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים. כביכול אין הקב"ה מקרבן באהבה. אמר אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים. כבני אדם שלא טעמו טעם עבירה מימיהם:

[ד] יפה את רעיתי כתרצה. כשאדם משבח את אשתו אומר לה נאה קומתך כתרצה:

[ה] שערך כעדר העזים. (א) כבר אמרנו:

[ו] (ב) שניך בעדר הרחלים. מה הרחל הזו שכלה קדושה, כך ישראל כלם קדושים. (ג) עדר הרחלים לאהל מועד. (ד) הצמר לפעמונים: הקרנים לשופרות .והרשעים נמשלו לכלבים שאין הנאה מהם. שנאמר כלם כלבים אלמים (ישעיהו נו, י). מה הכלב הזה שהוא [נושך] את האדם. (ה) בקש ממנו אדם נדמה להיטיב. אינו יכול. לכך נמשלו לכלבים שאין בידם לא מעשה טוב [ולא מצוה]:

[ח] ‏ששים המה מלכות. זה אברהם ויוצאי ירכו: ושמונים פילגשים. אלו יוצאי התיבה: ועלמות אין מספר. אלו המשפחות שאין להם מספר:

[ט] אחת היא יונתי תמתי וגו'. אימתי כששלח משה מרגלים. מה ראו בשעה שהגיעו לחמת. אמר משה אל תכנסו כגנבים. אלא והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (במדבר יג, כ) . דתחילו [צ"ל התחילו?] האמורים אומרים (אין כאן) לא באו אלו אלא לקצץ את האילנות ולשרוף את הערים. יצאו השליחים אחריהם ונכנסו האמוריים אליהם. היו אחימן ששי ותלמי רודפים אחריהם עד שהגיעו למישור של חמת שביהודה וכלב נפל לו אחורי הגדר. כיון שמצאן שהגיען בישראל עמד וצוח צוחה אחת ונפלו כלם לפניו וטפח לפניהם. אמר להם מפני מה באתם בשביל חמשה רמונים ואשכול אתת. אמרו לו לא באנו אלא מפני שאמרתם הערים אנו שורפין. כשבאו לפני משה הוציאו דבת הארץ רעה. אמרו ושם ראינו את הנפילים בני ענק (שם שם לג). אמר להם כלב . . . כנסת ישראל שנים עשר. לכך נאמר ראוה בנות [ויאשרוה מלכות ופילגשים] ויהללוה:

[י] (ו) מי זאת הנשקפה כמו שחר. זו גאולת משיח. כדרך שהשחר יוצא ואפלה בורחת מפניו, כך האפלה בורחת על המלכיות כשיבא משיח. (ז) ד"א מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה ברח כחמה. מה גלגל חמה והלבנה שהם באים בפרהסיא. כך כשתגלה מלכות המשיח תגלה בפרהסיא לעולם: ד"א מי זאת הנשקפה כמו שחר. כשהקב"ה מביא טובה לעולם בהשקפה הוא מביאה. שנאמר וישקף ה' אל מחנה מצרים (שמות יד, כד): ד"א מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה. מה השחר הלבנה והחמה לא מאורו של זה דומה לוה. ולא הליכתו של זה כהליכתו של זה. כך אין הצדיקים שוים לעתיד לבא. אלא אדם מקבל לפי מעשיו. מה החמה והלבנה שהן מבררין את הפירות, כך המקום מברר את הצדיקים:

[יא] (ח) אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל. זה אברהם: לראות הפרחה הגפן. זה יצחק: הנצו הרמונים. זה יעקב ושבטיו. (ט) שנכרתה ברית לאבות. כמה שנאמר שבועות מטות אומר סלה (חבקוק ג, ט): ד"א אל גנת אגוז ירדתי. אלה ישראל שנתקדשו לפני הר סיני שנמשלו לאגוז. מה האגוז הזה אם הקשתו כלו מפעפע (י) כך ישראל נוחים כאגוז. א"ר יוסי ב"ר יהודה מי שלא ראה אגוז ואינו יודע מהו (יא) סבור שמא (כלין) [כלו] הוא עצים. פעפע הרי [הוא מוצא] אותו (יב) אגודות של אוכלין. כך ישראל, האומות שאין מכירין אותן אומרים בעונותיהם הם לוקים. בדקו אותם והם מוצאים אותם אגודות אגודות של מצות:

[יב] לא ידעתי נפשי שמתני. יעקב שהלך לחרן. שנאמר וישא יעקב רגליו (בראשית כט, א). א"ר יהודה בן בבא מנין אתה אומר שהראה לו הקב"ה מלכיות שהן עתידות לשעבד את בניו. (יג) שנאמר וירא והנה באר בשדה (שם שם ב'). זו כנסת ישראל. והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה (שם). זו מלכות בבל מדי ויון: ונאספו שמה כל העדרים (שם שם ג'). זו מלכות הרשעה שהיתה מכתבת טרוניא בכל לשון: ד"א לא ידעתי נפשי שמתני. אלו ישראל שהיו במצרים שהיו מצפים לגאולה. ובשגאלם המקום הושיבם בענני הכבוד. אמרו ישראל הרי אנו יושבים עם המלך ברכב שלו. לכך נאמר מרכבות עמי נדיב: ד"א לא ידעתי נפשי שמתני. אלו ישראל בימי ברק ודבורה שבאה גאולה על ידיהן: ד"א עמי נדיב. זה היום שהתנדבו ישראל למשכן ואף לעתיד לבא אוהבם נדבה:

הערות ותקונים

(א) כבר אמרנו. לעיל ד' א':

(ב) שניך כעדר הרחלים מה הרחל הזו. מובא בילקוט המכירי על ישעיה צד 216 בשם הגדת שיר השירים:

(ג) עדר הרחלים לאהל מועד. בילקוט המכירי עור הרחלים לאוהל מועד:

(ד) הצמר לפעמונים. בילקוט המכירי הצמר לססגונים:

(ה) בקש ממנו אדם נדמה להיטיב אינו יכול. בילקוט המכירי בקש אדם ממנו נימה למדונו אינו יכול. והמאמר משובש גם שם וקשה לתקנו:

(ו) מי זאת הנשקפה זו גאולת משיח. מובא בילקוט שמעוני שה"ש רמז תתקצ"א בפסוק הזה:

(ז) ד"א מי זאת הנשקפה. מובא ג"כ בילקוט שם:

(ח) אל גנת אגוז ירדתי אז אברהם. מובא בילקוט שם בפ' הזה, בתחלה הביא מאמר גדול ומצויו בגליון "פסיקתא רבתי" והוא פי"א פסקא יהודה וישראל, ומן ד"א אל גנת אגוז זה היה אברהם הוא מכ"י שלפנינו:

(ט) שנכרתה ברית כו' עד ד"א נשמע בילקוט:

(י) כך ישראל נוחים כאגוז. בילקוט שם כך ישראל משנתקדשו נוחים כאגוז:

(יא) סבור שמא כלין הוא עצים. תקנתי שמא כלו, ובילקוט הגי' סבור שאין בו כלום אלא עצים:

(יב) אגודות של אוכלין. בילקוט הגי' מגורות של אוכלים, וכן להלן אגודות אגודות של מצות הגי' בילקוט מגורות מגורות של מצוה וני' הילקוט נכונה, וכן ראיתי בחזית בפ' הזה א"ר ברכיה מה אגוז זה עשוי ארבע מגורות. והוא מלשון האגוזים משיעשו מגורה (מעשרות פ"א מ"ב), וכן בירושלמי מעשרות פ"א (דף מ"ח ע"ד) האגוזים משיעשו מגורה:

(יג) שנאמר וירא והנה באר בשדה זו כנסת ישראל כו'. בב"ר פ"ע אות ח' נדרש כך: והנה באר זו ציון: והנה שם שלמה עדרי צאן. אלו שלשה מלכיות ראשונות כו': ונאספו שמה כל העדרים, זו מלכות רומי שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם: