מ"ג שמות יג יג
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וכל בכור אדם בבניך תפדה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכׇל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְכָל בּוּכְרָא דִּחְמָרָא תִּפְרוּק בְּאִמְּרָא וְאִם לָא תִפְרוּק וְתִקְפֵיהּ וְכֹל בּוּכְרָא דַּאֲנָשָׁא בִּבְנָךְ תִּפְרוּק׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְכָל פְּתַח וַולְדָא דְחַמְרָא תִּפְרוֹק בְּאִימְרָא וְאִין לָא תִפְרוֹק וְתִנְקוֹף יָתֵיהּ וְכָל בּוּכְרָא דְּאֵינָשָׁא בִּבְרָךְ תִּפְרוֹק בְּכַסְפָּא וְלָא בְּעַבְדָךְ תִּפְרוֹק: |
| ירושלמי (קטעים): | וּתְקַטְלוּן יָתֵיהּ: |
רש"י
"תפדה בשה" - נותן שה לכהן ופטר חמור מותר בהנאה והשה חולין ביד כהן
"וערפתו" - עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו (מכילתא)
"וכל בכור אדם בבניך תפדה" - חמש סלעים פדיונו קצוב במקום אחררש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
תִּפְדֶה בְשֶׂה – נוֹתֵן שֶׂה לַכֹּהֵן, וּפֶטֶר חֲמוֹר מֻתָּר בַּהֲנָּאָה, וְהַשֶּׂה חֻלִּין בְּיַד כֹּהֵן (בכורות ט' ע"ב).
וַעֲרַפְתּוֹ – עוֹרְפוֹ בְּקוֹפִיץ מֵאֲחוֹרָיו וְהוֹרְגוֹ. הוּא הִפְסִיד מָמוֹנוֹ שֶׁל כֹּהֵן, לְפִיכָךְ יַפְסִיד מָמוֹנוֹ (בכורות י"ג ע"א).
וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶה – חָמֵשׁ סְלָעִים פִּדְיוֹנוֹ קָצוּב בְּמָקוֹם אַחֵר (במדבר יח,טז).
רשב"ם
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
- ) גירסת הגאון בעל התורה והמצוה: תלמוד לומר ופטר חמור תפדה בשה. פטר חמור אתה פודה, ואי אתה פודה פטר שאר כל בהמה טמאה. אם כן וכו'
קכב. ואם לא תפדה וערפתו מכאן אמרו, [שם מז] מצות פדייה קודמת למצות עריפה. דבר אחר, ואם לא תפדה וערפתו, אם אין אתה פודהו- עורפהו. הואיל ואבדת נכסי כהן, אף נכסיך יאבדו. ומנין שאסור בהנאה- נאמר כאן עריפה ונאמר להלן עריפה, מה להלן אסור בהנאה אף כאן אסור בהנאה.
קכג. וכל בכור אדם בבניך למה נאמר? לפי שהוא אומר ופדויו מבן חדש תפדה (במדבר יח) כלל, בערכך כסף חמשת שקלים פרט, וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. כשהוא אומר וכל בכור אדם בבניך תפדה חזר וכלל. או כלל ככלל הראשון, אמרת לאו אלא כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרם מפורש בנכסים המטלטלים שאין להם אחריות וגופן ממון, אף אני איני מרבה אלא נכסים שאין להם אחריות [וגופן ממון]. מכאן אמרו, בכל ((מקום) [דבר]) פודין בכורי אדם, חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות והקדשות.
קכד. וכל בכור אדם בבניך תפדה הרי שהיו לו בכורות מחמש נשים, מנין שחייב לפדות את כלן- תלמוד לומר וכל בכור אדם בבניך תפדה.
כל בכור בני אפדה מנין אם לא פדאו אביו יפדה את עצמו- תלמוד לומר כל בכור בני אפדה. ר' יוסי הגלילי אומר הואיל ואמרה תורה פדה את בנך ולמד את בנך תורה, אם למדת על תלמוד תורה שאם לא למדו אביו הוא מלמד לעצמו, כך אם לא פדאו אביו הוא פודה את עצמו. לא, אם אמרת בתלמוד תורה שהוא שקול כנגד הכל שאם לא למדו אביו הוא מלמד לעצמו, תאמר בפדיה שאינה שקולה כנגד, הכל לכך אם לא פדאו אביו הוא לא יפדה את עצמו. והרי המילה תוכיח, שאינה שקולה כנגד הכל, ואם לא מלו אביו הוא מל את עצמו, כך אם לא פדאו אביו הוא יפדה את עצמו. לא, אם אמרת במילה שחייבין עליה כרת שאם לא מלו אביו הוא מל את עצמו, תאמר בפדיה שאין חייבין עליה כרת לכך אם לא פדאו אביו הוא לא יפדה את עצמו. אמרת הפרש ואדון בנין אב מבין שלשתן, לא הרי מילה כהרי תלמוד ולא הרי תלמוד כהרי מילה ולא זה וזה כהרי פדייה ולא הרי פדייה כהרי זה וזה, הצד השוה שבהן שהוא מצות האב על הבן, אם לא עשה אביו יעשה הוא לעצמו. אף כל שהוא מצות האב על הבן אם לא עשה לו אביו, הוא יעשה לעצמו. מכאן אמרו מן התורה חייב אדם למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה, רבי עקיבא אומר אף ללמדו שייט. רבי אומר, אף ישוב מדינה.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קכא. וכל פטר חמור תפדה בשה . זה הוכפל בפרשת תשא, וזה מפני שבפקרשת קרח אמר אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה , שמשמע שיפדה כל בהמה טמאה, לכן אמר רק פטר חמור תפדה. ועדיין יכולנו לאמר שפטר חמור יפדה בשה דוקא, ובכור שאר בהמה טמאה יפדה בכל דבר, כמו בכור אדם, על זה כפל שנית בפ' תשא, רק פטר חמור תפדה. ששם הבא שנית בא לדייק ולמעט, כמו שאמרנו באיילת השחר (כלל קלז קמג ).
והגהתי הנוסח עפ"י גרסת הספרי והילקוט, כי מה שכתוב בנוסח דידן -תלמוד לומר אך, אין לו פי', שגם לחכמים בבכורות (דף ו) למד מכל מקנך תזכר כלל ופרט, ועולה נוסחתנו בין לרבי יוסי הגלילי בין לחכמים. שגם לחכמים למד ממה שנאמר שנית ופטר חמור תפדה שהוא פרט שאחרי הכלל, עיין בגמרא שם.
קכב. ואם לא תפדה וערפתו . כל מקום שכתוב כן, הקודם הוא המצוה העקרית, כמו אשר לא יעדה והפדה, ואם לא יחפוץ ליבם וחלצה, ואם לא יגאל באלה, היעידה והיבום והגאולה קודמים כמו שנאמר במשנה דבכורות (דף יג).
ומה שאמרו אף נכסיך יאבדו, ושאסור בהנאה, מובא בבכורות (דף יב ע"ב) ושם מפלפל אי כר"י אי כר"ש.
קכג. וכל בכור אדם בבניך תפדה. הנה בבכורות (דף נא) ושביעית (דף ד) אמר, ופדויו מבן חדש כלל, בערכך כסף שקלים, פרט תפדה חזר וכלל. ומסיק לרבנן כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכים זה לזה, הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט. ופה אמר שפדויו מבן חדש תפדה הוא כלל אחר.
וקשה הא הוא כלל ופרט המרוחקים זה מזה, ואף למאן דאמר דנים, מסיק בפסחים (דף ו) דהני מילי בחד ענינא, אבל בתרי עניני לכולי עלמא אין דנים. ונראה דהגמרא בבכורות דשם מיירי רבי ורבנן, שרבי דרש בריבה ומיעט, ורבנן דרשי בכלל ופרט, לא רצה לאמר שהכלל הוא וכל בכור בניך תפדה. שאם כן הוא הדין שלרבי יהיה זה הריבה, ורבי סובר בבק (דף פח) דכלל ופרט המרוחקים אין דנים בכלל ופרט, והוא הדין שאין דנים בריבה ומיעט. וכמו שאמרו בסנהדרין פ' נגמר הדין. ור' אליעזר דרוש ריבה ומיעט וכו' אי הוה מקרבי אהדדי, וכ"כ התוס' במנחות (דף נה). וע"כ פי' ששני הכללים סמוכים זה לזה.
אבל המכילתא אזיל אליבא דמאן דאמר דכלל ופרט המרוחקים דנים. שכן סבירא ליה לבן עזאי בב"ק שם. לכן אמר שכל בכור בניך תפדה הוא הכלל. ואף שהגמרא מסיק דבתרי עניני לכולי עלמא אין דנים, כבר כתבו התוס' במנחות (דף נה ד"ה כלל) דלרב אדא בר אהבה דנים אף בתרי עניני. ועוד שהטעם מה שבתרי עניני אין דנים הוא מפני שאין מוקדם ומאוחר בתורה, וי"ל דהפרט המאוחר הוא מוקדם, והוי ליה פרט וכלל. וזה לא שייך כאן, דפ' קדש והיה כי יביאך, נאמר ביום יציאת מצרים כמו שנאמר היום אתם יוצאים, ואין ספק אם הכלל מוקדם.
ויש לומר עוד, שהמכילתא סובר כמאן דאמר בזבחים (דף ז') דכלל שאינו מלא, אין דנים בכלל ופרט. ומה שנאמר ופדויה, הוא כלל שאינו מלא שעוד לא גמר את דבריו עד שבא הפעל תפדה, והגמרא אזיל בשיטת רבינא שם דכלל שאינו מלא דנים בכלל ופרט.
קכד. וכל בכור אדם . מלת כל מלמד שאף שיש לו כמה בכורים, חייב לפדות את כולם.
וממה שנאמר ויהרג ה' כל בכור וכו' על כן כל בכור בני אפדה , מבואר שהטעם אינו מסבת האב, רק מסבת הבנים שהיו בסכנה וצריכים פדיון. מבואר שאם לא פדאו האב חיב לפדות את עצמו. ורבי יוסי הגלילי למד שכן בכל מצוות האב על הבן, עיקר החיוב חל על הבן עצמו.