מ"ג שמות יב מ
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּמוֹתַב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִּיתִיבוּ בְּמִצְרָיִם אַרְבַּע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְיוֹמַיָא דְיָתִיבוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּמִצְרַיִם תְּלָתִין שְׁמִיטִין דִּשְׁנִין דִּסְכוּמְהוֹן מָאתָן וְעֶשֶר שְׁנִין וּמִנְיַן אַרְבַּע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין מִן דְּמַלֵּיל יְיָ לְאַבְרָהָם מִן שַׁעְתָּא דְמַלֵּיל עִמֵּיהּ בַּחֲמֵיסַר בְּנִיסָן בֵּינֵי פְּסוּגַיָיא עַד יוֹמָא דִּנְפָקוּ מִמִּצְרַיִם: |
רש"י
"שלשים שנה וארבע מאות שנה" - בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה משהיה לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק וא"א לומר באמ"צ לבדה שהרי קהת מן הבאים עם יעקב הי' צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמונים של משה לא תמצאם כל כך וע"כ הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם הרי שלא תמצא ד' מאות לביאת מצרים והוזקקת לומר על כרחך שאף שאר הישיבות נקראו גרות אפי' בחברון כענין שנאמר (בראשית לה) אשר גר שם אברהם ויצחק ואומר (שמות ו) את ארץ מגוריהם אשר גרו בה לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך משהי' לו זרע וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן ר"י שנה וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך
ודע, כי הארץ אשר יושב בה האדם הוא מתייחס אחריה, מפני כי כל דבר מתייחס אל המקום אשר הוא מקומו. ולא מתיחס הדבר אל דבר בענין המקרה, רק כאשר הוא מקומו לפי ענינו וטבעו, ואז אף כאשר הוא חוץ ממקומו ויש לו מקום אחר - הוא מתייחס אל המקום אשר הוא מקומו הטבעי, בעבור שזהו המקום לפי טבעו ועצמותו, ומתייחס אליו בטבע. כי אם תקח חלק ארץ ותשים אותו באויר - לא תאמר כי מקום חלק הארץ הזה הוא האויר, שאין זה מקומו כלל, אבל נקרא מקומו תכלית המטה, שהוא מקום הארץ. וכאשר נתן הקב"ה אברהם וזרעו גרים בארץ לא להם (בראשית ט"ו, י"ג), ולא היה מקום ראוי להם רק מצרים, ששם נגזר השעבוד, והוא טבעי ומתייחס אליהם אחר שרצה הוא בשעבוד. וטעם הדבר למה ארץ מצרים דווקא נתבאר באריכות בספר גבורות ה'. ולכך נקרא ישיבת מצרים עליהם אף כאשר ישבו בארץ כנען. וכך כתיב "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ארבע מאות ושלושים שנה", כי הכל נמשך אחר מצרים, ותמיד היה כל ענין שלהם לרדת מצרים, שהרי בשביל זה נמכר יוסף למצרים כדי שירדו, וכל מעשיהם ועניניהם לרדת שמה. ודבר זה דומה לגמרי לדבר שהוא במקום שהוא בלתי טבעי לו ומתנועע אל טבעו, שאף אם הוא חוץ למקומו - כיון שהוא מתנועע אל מקומו יאמר שמקומו הוא המקום הטבעי שלו. וישיבת מצרים תמיד עליהם, ואין לך להשגיח על מה שהיו במקרה בארץ כנען, כיון שלא סר גירותם מעליהם, והבן זה היטב:
[סח] ושלשים משנגזרה גזירת בין הבתרים. ואף על גב שאברהם יצא מארץ מולדתו בן ע"ה שנה (בראשית י"ב, ד'), והוליד את יצחק בן ק' (שם כא, ה), נמצא מן יציאתו מחרן עד צאתם מארץ מצרים תכ"ה שנה, אמרו בסדר עולם (פ"א, פ"ג) כי גזירת בין הבתרים היה ה' שנים קודם זה, והיה אז אברהם בן ע' שנה שהוציאו הקב"ה מאור כשדים והביאו לארץ כנען בברית בין הבתרים, וחזר לחרן ועשה שם ה' שנים, ויצא בן ע"ה מחרן, ואין מוקדם ומאוחר בתורה (פסחים דף ו:), כי ברית בין הבתרים קודם היה, זהו דעת רז"ל. הארכתי בענין זה בעבור המתחכמים על דברי חכמים ז"ל, ונדחקו בדחקים גדולים, והוקשה עליהם לומר כי גזירת בין הבתרים היתה ה' שנים קודם יציאתו מחרן, ודברי רז"ל הם הנכונים ואליהם ראוי לשמוע, וכאשר תדקדק בהם תמצאם מיוסדים על אדני האמת, ואין להאריך בזה עוד:
ואני תמה על הרמב"ן כי הוקשה לו אלו שלשים שנה הנוספים כאן, ולא רצה לומר כי גזירת ברית בין הבתרים היתה ה' שנים קודם, דמשמעות הכתוב שהיה גזירת בין הבתרים אחר יציאתו מחרן והוא בן ע"ה שנה, הלא היה יכול לפרש דזה שכתוב "ומושב בני ישראל שלושים שנה וארבע מאות שנה" משיצא אברהם מאור כשדים, דהוא ארץ מולדתו, ואף בחרן היה גירות, דלא היה אברהם רוצה רק ללכת ארץ כנען, כדכתיב (בראשית י"א, ל"א) "ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם", והשתא אתי שפיר דנאמר לו בגזירת בין הבתרים (ר' בראשית טו, ז) "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך הארץ", ואמר לו "גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה" (שם שם יג) נוסף על שהיית גר מן יציאה של אור כשדים עד לידת זרעך ל' שנה, ונאמר כי ישב אברהם בחרן קודם הליכתו לארץ כנען ה' שנים, ואז היה בן ע"ה שנים. אבל כלל וכלל אין לסור מדברי חז"ל, כי ההוגה בהם טועם טעם בשר, והם נכונים ואין בהם ספק למדקדק ולמבין דברי חכמים:
[סט] ששנו לתלמי המלך. במגילה בפרק קמא (ט.), שלא רצו לכתוב "ומושב בני ישראל במצרים", וכתבו לו 'ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות שלושים שנה וארבע מאות שנה':
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה – בֵּין הַכֹּל, מִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק עַד עַכְשָׁו הָיוּ אַרְבַּע מֵאוֹת. מִשֶּׁהָיָה לוֹ זֶרַע לְאַבְרָהָם, נִתְקַיֵּם "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" (בראשית טו,יג ורש"י שם), וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה הָיוּ מִשֶּׁנִּגְזְרָה גְּזֵרַת בֵּין הַבְּתָרִים עַד שֶׁנּוֹלַד יִצְחָק[2]. וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְבַדָּהּ, שֶׁהֲרֵי קְהָת מִן הַבָּאִים עִם יַעֲקֹב הָיָה (בראשית מו,ח-יא); צֵא וַחֲשֹׁב כָּל שְׁנוֹתָיו, וְכָל שְׁנוֹת עַמְרָם בְּנוֹ, וּשְׁמוֹנִים שֶׁל מֹשֶׁה, לֹא תִּמְצָאֵם כָּל כָּךְ. וְעַל כָּרְחֲךָ הַרְבֵּה שָׁנִים הָיוּ לִקְהָת עַד שֶׁלֹּא יָרַד לְמִצְרַיִם, וְהַרְבֵּה מִשְּׁנוֹת עַמְרָם נִבְלָעִים בִּשְׁנוֹת קְהָת, וְהַרְבֵּה מִשָּׁנִים שֶׁל מֹשֶׁה נִבְלָעִים בִּשְׁנוֹת עַמְרָם; הֲרֵי שֶׁלֹּא תִּמְצָא אַרְבַּע מֵאוֹת לְבִיאַת מִצְרַיִם, וְהֻזְקַקְתָּ לוֹמַר עַל כָּרְחֲךָ שֶׁאַף שְׁאָר הַיְּשִׁיבוֹת נִקְרְאוּ גֵּרוּת. וַאֲפִלּוּ חֶבְרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק" (בראשית לה,כז), וְאוֹמֵר: "אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ" (שמות ו,ד). לְפִיכָךְ אַתָּה צָרִיךְ לוֹמַר: "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ", מִשֶּׁהָיָה לוֹ זֶרַע. וּכְשֶׁתִּמְנֶה אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה מִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק, תִּמְצָא מִבִּיאָתָן לְמִצְרַיִם עַד יְצִיאָתָן מָאתַיִם וְעֶשֶׂר. וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ (מגילה ט א ורש"י שם ד"ה ובשאר).
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים (ובארץ כנען ובארץ גושן ל' שנה וד' מאות שנה) וזה אחד מן הדברים שכתבו לתלמי המלך. כיוצא בו כתבו אליו, אלהים ברא בראשית. אעשה אדם בצלם ובדמות. זכר ונקוביו בראם, ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי. הבה ארדה ואבלה שם שפתם. ותצחק שרה בקרוביה לאמר. כי באפם הרגו (איש) [שור] וברצונם עקרו אבוס. ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על (נושא אדם, לא חמור) אחד מהם נשאתי. אשר חלק ה' אלהיך אותם להאיר לכל העמים. אשר לא צויתי (לאומות) לעבדם, וכתבו לו ואת צעירת הרגלים. ומושב בני ישראל וגו'.
ויהי מקץ שלשים שנה מגיד, שמכיון שהזמן הגיע לא עכבן הכתוב כהרף עין. בחמשה עשר בניסן באו מלאכי השרת לאברהם לבשרו. בט"ו בניסן נגזרה גזרה בין הבתרים, שנאמר ויהי מקץ, קץ אחד לכולן.
ויהי בעצם היום הזה יצאו [וגו' אלו צבאות מלאכי השרת] וכן אתה מוצא, כל זמן שישראל משועבדין כביכול שכינה עמהם. שנאמר ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו (שמות כד). וכשנגאלו מה הוא אומר, וכעצם השמים לטוהר. ונאמר בכל צרתם לו צר (ישעיה סב). אין לי אלא צרת ציבור, צרת יחיד מנין? תלמוד לומר יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה (תהלים צא). ואומר ויקח אדוני יוסף אותו. (ואו') [וגו'] ויהי ה' את יוסף (בראשית לט) ואומר מפני עמך אשר פדית ממצרים גוי ואלהיו (דברי הימים א' יז). רבי אליעזר אומר עבודה זרה עברה עם ישראל בים, שנאמר ועבר בים צרה והכה בים גליו (זכריה י'). ואי זה? זה צלמו של מיכה. רבי עקיבא אומר, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, עצמך פדית. וכן את מוצא בכל מקום שגלו שכינה עמהם. גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים (שמואל א ב'). גלו לבבל שכינה עמהן, שנאמר ושמתי כסאי בעילם (ירמיה מט). גלו לאדום שכינה עמהן, שנאמר מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה (ישעיה סג). וכשעתידין לחזור, כביכול שכינה עמהן. שנאמר ושב ה' אלהיך (דברים ל) אינו אומר והשיב אלא ושב. ואומר אתי מלבנון כלה (שיר השירים ד) וכי מלבנון היא באה, והלא מלבנון הוא עולה. כביכול אני ואת (ללבנון) עולים
מלבי"ם - התורה והמצוה
פה. ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים . לדעת המפרשים, התחיל החשבון מברית בין הבתרים, שהיה לדעתם בהיות אברהם בן שבעים, שלשים שנה קודם שנולד יצחק. ואחר ברית בין הבתרים חזר לחרן וחזר שנית לארץ ישראל כשהיה בן ע"ה.
וארבע מאות שנה נחשבו מיום שנולד יצחק, ומפני שגלותם העקרי היה במצרים, אמר אשר ישבו במצרים [שבצד אחד מפורש גם כן במצור ובמצוק]. ולדעתי רמז הכתוב עוד דבר אחד, כי שם מושב לא בא בשום מקום על הזמן רק על המקום ששם יושב. כמו בית מושב עיר חומה, בכל מושבותיכם, וכדומה.
וארץ גושן נקרא מושב בני ישראל, רצה לומר שהיה מקום שבתם, ולמד כי ארץ גושן נתישבה בעת ברית בין הבתרים, שמאז הוכן להיות ישוב לבני ישראל. ואחר חמש שנים לישיבתה, עבר אברהם במצרים ונתנה לו לשבת שם עם צאנו, כמו שאמרו חז"ל. ועל כן נתישב יעקב בארץ גשן שהיה מיוחד לאבותיו, וכשיצאו ישראל ממצרים נחרבה ומאז בטלה מן הישוב. וישראל חשבו חשבון שלהם מעת ברית בין הבתרים, ואנשי גשן חשבו חשבון שלהם גם כן מעת ההיא שאז נתישבה.
אמר ומושב בני ישראל, רצה לומר ארץ גושן ששם היה מושכ בני ישראל אשר שם ישבו במצרים היה זמן עמידתה ת"ל שנה. ומקץ ת"ל שנה לברית בין הבתרים ולעמידת גשן, יצאו משם וגשן נחרבה. ונחלקו חז"ל, יש אומרים שהייתה כמצודה שאין בה דגן, רצה לומר שנחרבה מעשות תבואה. ויש אומרים שהיתה כמצולה שאין בה דגים, רצה לומר שמתו האנשים החיים שם, ונעשית ארץ אוכלת יושביה. ולדעת פרקי ר"א (פ' מח), חשבו החשבון מיום שנולד מנשה ואפרים שהיה חמש שנים קודם שבא יעקב, ומאז ישבו ג' נפשות במצרים רט"ו שנה, ויען שהם שעבדו בם ביום ובלילה שלא הניחום ללכת לבתיהם בלילה, כפלו את החשבון כמו שאמרו חז"ל על פי משנה שכר שכיר עבדך. שעבד עברי עובד ביום ובלילה ונחשב למשנה ונשלם החשבון ת"ל שנה. ולי נראה עוד במה שנאמר בזהר שצבאות ה' השלימו החשבון, כי צבא מעלה היו עמהם בגלות ונשתתפו בצרתם ולכן חשבו החשבון משנה ונעשה ת"ל שנה, ועז"א.
ויהי מקץ שלשים שנה רצונו לומר, לפי הדין והגזרה היה ראוי שתהיה הגאולה מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה. אבל, ויהי בעצם היום הזה, הטעם מה שהיה הגאולה ביום הזה שהוא חצי מן החשבון, הוא מפני כי יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, שהם צבא מעלה כמו שאמרו במכילתא למעלה, וזה השלים החשבון. וגם ליל שמורים הוא להוציאם, שה' חשב את הלילות, שה' הוצרך לשמרם מפני שעבדו בהם ביום ובלילה, והיו כלים לפי הטבע, וזה גרם להוציאם עתה כדעת הפר"א.
- ^ ומה שנאמר "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן" (בראשית יב,ד), מדבר ביציאתו השנייה והסופית, חמש שנים אחרי ברית בין הבתרים, ופסוק זה שלא כסדרו נאמר, שאין מוקדם ומאוחר בתורה. עיינו סדר עולם רבא פרק א.
- ^ ומה שנאמר "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן" (בראשית יב,ד), מדבר ביציאתו השנייה והסופית, חמש שנים אחרי ברית בין הבתרים, ופסוק זה שלא כסדרו נאמר, שאין מוקדם ומאוחר בתורה. עיינו סדר עולם רבא פרק א.