"יש מפזר". הנה, יש מי שמפזר "ונוסף עוד", והוא בעל השלימות בעיון, כי כל מה שיוסיף ללמד דעת לאנשים תהיה נוספת חכמתו ובינתו, כאמרם ומתלמידי יותר מכלם; ואמנם מי שהוא מונע עצמו מללמד "היושר" לאנשים, הנה זה הענין הוא לו "למחסור" משלימותו, כי להעלימו דברי היושר מהאנשים תמעט חקירתו, ולזאת הסבה ג"כ, הנה "נפש ברכה תדושן ומרוה גם הוא יורה" -
"יש מפזר" - ר"ל ימצא דבר, אם מפזרו בענין מה ויתוסף עוד יותר, ואם ימנע מליתן ממנו אף הראוי, לא יהיה סיבה לקיום הדבר כי-אם להחסירו; והוא פזרון הממון לצדקה, כי המפזר וגו'.
"יש מפזר ונוסף עוד וחשך מיושר אך למחסור", כבר בארו החכמים שטוב לאדם לבחור הדרך הממוצע, והנה הנדיבות הוא הדרך הממוצע בין הפזרנות והכילות ששניהם לא טובים, וכמ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ולפי סברת העולם, הנוטה לא' מן הקצוות טוב יותר הנוטה אל הכילות מן הנוטה אל הפזרנות, כי זה יאבד מהונו וזה עכ"פ ישמור את ממונו ולא יאבדנו, אומר החכם בהפך, כי המפזר לא תמיד מאבד ממונו, שלפעמים ע"י הפזור יתוסף ממונו, שעי"כ יגדל שמו בין עשירי ארץ, וכולם ילוו לו ויהיה נאמן אצלם ועי"כ יגדל כבוד עשרו, עד "שיש" לפעמים "מפזר ונוסף עוד", אבל "החשך מיושר" ע"י הכילות הוא תמיד "אך מחסר", כי ע"י הכילות וצרת עינו יברחו בני אדם ממנו ויכלה ממונו באין נושא ונותן עמו, ואם מצד ענשי ה', כמו שבאר בס' קהלת איש אשר יתן לו האלהים עושר וכו' ולא ישליטנו וכו':
(משלי יא כד): "יש מפזר ונוסף עוד" - ששתי מידות באדם: כילי וותרן. ושניהם אינם על צד היותר טוב, שאף הותרן אינו על צד היותר טוב, כי (תלמוד בבלי כתובות נ ב) "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". אך במידת הוותרנות "יש" לפעמים ש"מפזר ונוסף עוד" לו על ידי זה (ראו כח כז, וראו זוהר ג קנג ב). כמו שאמרו במדרש (ויקרא רבה לז ב), שפעם אחת נתן אדם אחד לעני דינר בשני בצורת, ולא היה לו מה לאכול, והלך ואסף את כל האתרוגים שזרקו ברשות הרבים, והלך בספינה ובא למקום שהכריזו, שמי שיש לו אתרוג יביא למלך ויעשיר אותו, ונתעשר. ולכן "יש מפזר ונוסף" לו "עוד".
"וחושך מיושר אך למחסור" - אבל מי שהוא כילי ביותר, ואינו על ה"יושר", הוא אינו רק "למחסור" לעולם.
