"השורץ על הארץ" - (חולין סז) להוציא את היתושין שבכליסין ושבפולין ואת הזיזין שבעדשים שהרי לא שרצו על הארץ אלא בתוך האוכל אבל משיצאו לאויר ושרצו הרי נאסרו
"לא יאכל" - לחייב על המאכיל כאוכל ואין קרוי שרץ אלא דבר נמוך קצר רגלים שאין נראה אלא כרוחש ונד
[מ] לחייב המאכיל כאוכל. דכל "לא יאכל" משמע על ידך לא יהיה נאכל. ואין לומר דלאיסורי הנאה בא, דאף בהנאה יהיה אסור, תלמוד לומר "לא תאכלום" (פסוק מב) כדלעיל (אות יב), דבהנאה מותר, וילפינן סתום מן המפורש (יומא דף נט.), נאמר "לא יאכל" גבי עופות (ר' לעיל פסוק יג), ונאמר "לא יאכל" גבי שרצים, מה "לא יאכל" גבי שרצים לחייב על הקטנים, אף "לא יאכל" גבי עופות טמאים - חייב על המאכילו, עיין לעיל (אות יב):
"וכל השרץ השורץ על הארץ" - טעם הכתוב הזה כי הזכיר למעלה (בפסוקים כטל) השרצים לענין הטומאה ופרט הטמאים ולא דיבר שם בענין אסור אכילה כלל ולכך אמר עתה וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל לומר כי בענין האכילה אין הפרש ביניהן שכולן אסורין וחזר ופרט בהן והרבה בהן לאוין למלקיות כמו שהזכיר רש"י (בפסוק מד)
וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. אלו המתילדים בפירות, והם התולעים שבתמרים וגרוגרות וזיזין שבעדשים ושבפולין ושאר הפירות. והזכיר אח"כ לכל השרץ השורץ על הארץ, והם המתילדים מזכר ונקבה, וזהו לשון השורץ מלשון (בראשית ט) שרצו בארץ ורבו בה (שמות א) פרו וישרצו, והאדם מסתכן באכילתן, והם נחש ושלשול ועקרב וחפושית ונדל. וכן דרשו רז"ל כל הולך על גחון זה נחש, כל לרבות שלשול קטן, הולך על ארבע זה עקרב, כל לרבות חפושית והדומה לחפושית, מרבה רגלים זה נדל שיש לה רגלים רבים, כל לרבות דומה לדומה. והזכיר אחר כך בכל השרץ השורץ על הארץ והם המתילדים מהעפוש.
