מ"ג ויקרא טו לא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהִזַּרְתֶּ֥ם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִטֻּמְאָתָ֑ם וְלֹ֤א יָמֻ֙תוּ֙ בְּטֻמְאָתָ֔ם בְּטַמְּאָ֥ם אֶת־מִשְׁכָּנִ֖י אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָֽם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְתַפְרְשׁוּן יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִסּוֹאֲבָתְהוֹן וְלָא יְמוּתוּן בְּסוֹאֲבָתְהוֹן בְּסַאוֹבֵיהוֹן יָת מַשְׁכְּנִי דְּבֵינֵיהוֹן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְתִפְרְשׁוּן יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן סְאוֹבְתֵּיהוֹן וְיִתְפַּרְשׁוּן מִן נְשֵׁיהוֹן סְמוֹךְ לְוֶוסְתְּהוֹן וְלָא יִסְתַּקֵף עֲלֵיהוֹן דִימוּתוּן מְטוּל סְאוֹבְתְּהוֹן בְּסָאֲבֵיהוֹן יַת מַשְׁכְּנִי דְתַמָן אִיקַר שְׁכִינְתִּי שַׁרְיָא בֵּינֵיהוֹן: |
רש"י
"ולא ימתו בטמאתם" - הרי הכרת של מטמא מקדש קרוי מיתה
ויש לתרץ גם כן, שנקרא כאן מיתה, משום דקרא איירי גם כן בנשים, ואין באשה שתהיה היא וזרעה נכרתין, שאין הבנים מתים בשביל אמם, ולא מצאנו זה בשום מקום:
אי נמי, דקרא קאמר "והזרתם", שיהיו מזהירים ומפרישים את ישראל, ועיקר הפרשה הוא בשביל מיתת עצמו, דאילו מיתת בניו וכרת שלהם אינם בודאי, כי לפעמים יש לו בנים ולפעמים אין לו בנים, אבל העיקר שיהיו נזהרים בשביל מיתת עצמם:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם – הֲרֵי הַכָּרֵת שֶׁל מְטַמֵּא מִקְדָּשׁ קָרוּי מִיתָה (ספרי חקת קכה).
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
[ו] "והזרתם את בני ישראל"-- אין נזירה אלא הפרשה, וכן הוא אומר "וינזרו מאחרי ויעל גלוליו על לבו" (יחזקאל יד), ואומר "נזורו אחור" (ישעיהו א).
[ז] "והזרתם את בני ישראל מטומאתם"-- הרי זו אזהרה. "ולא ימותו בטומאתם"-- זו עונש. "בטמאם את משכני אשר בתוכם"-- אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם.