[ז] מה הם ברצון וכו'. אף על גב דלא נתרצה אלא בסוף מ' יום, ולמה היו כל הארבעים ברצון, חילוק יש, דבמ' יום עצמם היו רצון, והאי רצון הוא רצון בלבד, שלא היה שום כעס כלל. ועל זה שייך לומר 'ברצון'. ולבסוף ארבעים נתרצה להם למחול להם חטא שלהם (רש"י לעיל ט, יח), ולזה שייך 'נתרצה להם ברצון'. ולפיכך ארבעים יום האחרונים היו ברצון, שלא היה עמהם כעס, ולבסוף ארבעים יום נתרצה להם למחול:
"ואנכי עמדתי בהר" - על דעת רבותינו (סדר עולם ו) יאמר שעמד בהר כשעלה שם ושני הלוחות בידו כימים הראשונים של לוחות הראשונות ארבעים יום וארבעים לילה וישמע ה' אלי גם בפעם השלישית כי עבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וגו' (שמות לד ו) ובקש ממנו (שם שם ט) וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו ונענה ואמר קום לך למסע לפני העם ויבאו ויירשו את הארץ וזהו וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך (שם שם י) וטעם לא אבה ה' השחיתך שלא רצה שלא תבאו ותירשו את הארץ כטעם ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה (במדבר לב טו) ועל דרך האמת לא רצה שתהיה משחת ממנו שלא יהיה שמו הגדול עמך וכבר רמזתי זה הענין בסדר כי תשא
ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום. השוה הכתוב ארבעים יום אחרונים אלו לראשונים, מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, מכלל שהאמצעיים בכעס, והוא דבר העגל שהוצרך משה להתפלל בכל אותן ארבעים יום.
"ואנכי", עתה סיים את דבריו, כי אז שאמר ה' אליו שיעלה ההרה בפעם השלישית אז עמדתי בהר כימים הראשונים שהיו ימי רצון לא כימים השניים שהיו ימי כעס, וישמע ה'
אלי גם בפעם ההיא שאז ירד ה' בענן ויקרא לפניו הי"ג מדות של רחמים ואז בקש ילך נא ה' בקרבנו, ואז נתרצה לו שיעשו את המשכן ואז כרת עמו ברית וז"ש וישמע ה' אלי גם
בפעם ההוא, ועז"א לא אבה ה' השחיתך שלא אבה מציין רצון הלב שהיה לבו עליך לטוב:
