מלבי"ם על דברים י

(א) "בעת ההוא", אחר שפי' מ"ש בפסוק י"ח ואתנפל לפני ה' כראשונה פי' מש"ש פסוק י"ט וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא שהוא מ"ש לו שיפסול שני לוחות ויעל אל ההר, וכבר פי' הדבר בפ' תשא (סי' ל"ד) שאז היה עת רצון ונתרצה לישראל לגמרי כמ"ש ילך נא ה' בקרבנו וכו' ויאמר הנה אנכי כורת ברית וכו' ובכאן ספר מ"ש שיפסול שני לוחות אבנים ועשה לך ארון עץ:

(ב) "ואכתב", פי' מ"ש פסל לך שני לוחות אבנים ועלה ההרה הוא כדי שאכתוב על הלוחות את הדברים וכו', ומ"ש ועשית לך ארון עץ הוא כדי ושמתם בארון. והנה בעלותו לקבל לוחות הראשונים לא צוה לו לעשות ארון מזה הוציא משה שגם השברי לוחות ישים בארון כמ"ש בברכות (דף ט') וע"כ היה צריך להקדים עשיית הארון, וז"ש:

(ג - ה) "ואעש ארון עצי שטים וכו' ואפן וארד מן ההר ואשים את הלוחות", שאז הניח לשם גם לוחות השניים, ומ"ש ויהיו שם בארתי בפ' תרומה כי זה הארון נשאר לדורות כי עשהו משה כמדה שא"ל ה' לעשות במשכן רק אח"כ תקנהו בצלאל במה שהוסיף עליו שני ארונות זהב והכפרת והכרובים עי"ש:

(ו) השאלות (ו - יא)

מ"ש ובני ישראל נסעו וכו' אין לו שום קשר לכאן שזה היה בסוף הארבעים. ומ"ש משם נסעו הגדגדה וכו' אין מובן פירושו. ומ"ש בעת ההיא הבדיל את שבט הלוי הוא פלאי. ומה שחוזר ואנכי עמדתי בהר נלאו בו המפרשים:

"ובני ישראל", אחר שפי' מ"ש וישמע ה' אלי פי' מ"ש ואתפלל גם בעד אהרן ולא נאמר וישמע ה' אלי כמ"ש בספרא (פ' צו) שתפלתו בעד אהרן לא נתקבלה לגמרי, כי כבר התבאר אצלי בפ' שלח ובפ' חוקת, שמה שנגזר על משה ואהרן בחטא מי מריבה שלא יכנסו לארץ, לא היה בעבור חטא מי מריבה לבד, כי מה שמשה לא נכנס לארץ התפרש שהיה בעבור ענין המרגלים כמ"ש (דברים ה) גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם וכן הוכפל בפרשת ואתחנן ויתעבר ה' בי למענכם, וכמש"פ שם במקומו, אולם מה שלא נכנס אהרן לא"י והוא לא שלח את המרגלים, ג"כ לא היה בעבור חטא מי מריבה רק שהיה שמור לו עונש זה בעבור חטא העגל וכמ"ש הרי"א והמפ', רק מפני כבוד מצוקי ארץ הצדיקים האלה שלא יאמרו כי בחטאם מתו תלו הדבר במי מריבה, ופה גלה הטעם האמתי מה שהזכיר מיתת אהרן אצל התוכחה שהוכיחם על העגל, כאומר הגם ששמע ה' אל תפלתי בעד ישראל לא שמע אלי במה שהתפללתי בעד אהרן, כי בעבור זה לא נכנס לארץ ובעת שנסעו ישראל מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם [וכבר בארתי בפ' חוקת ליישב הכתוב דפה עם הכתוב שם שאהרן מת בהר ההר ע"ש]:

(ז) "משם נסעו", ומביא ראיה שלא בעבור חטא מי מריבה מת אהרן כי עיקר הענין של מי מריבה היה רק עלילה כי הארץ ההיא עד יטבתה שהיה סמוך לקדש היה ארץ נחלי מים ולא היה צריך כלל להוציא מים מן הסלע כי היו קרובים לנחלי מים, וא"כ כל ענין הכאת הסלע היה רק עלילה כדי לתלות מיתת משה ואהרן בענין קל לכבודם שלא לאמר שמתו בעבור חטאים קודמים:

(ח) "בעת ההוא", אגב הודיע להם שכמו שחטא העגל היה שמור לאהרן קדוש ה' שלא יכנס לארץ כן לשבט לוי שעשו משפט בעובדי העגל שלם להם שכרם שמאז נבחרו להיות משרתי אלהינו, והגם שהצווי להקדיש את הלוים לא בא עד שנעשה המשכן, זה היה מפני שלא נצרך לעבודתם עד שהיה הארון לשאת אותו והמשכן לשמור משמרתו, אבל הבחירה בשבט לוי היה בעת ההיא שהיה ענין העגל שאז הבדיל ה' את שבט הלוי:

(ט) "על כן", ולא תאמר שהפסידו עי"כ שאין להם חלק בארץ עז"א ש"על כן" לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו מפני שה' הוא נחלתו, והם הובדלו להיות עובדי ה' ומקבלים פרס מבית מלכו של עולם, ואין להם לעסוק בעבודת האדמה רק בעבודת ה' ועל שלחן המלך הם אוכלים למען יחזקו בתורת ה' ובעבודתו:

(י) "ואנכי", עתה סיים את דבריו, כי אז שאמר ה' אליו שיעלה ההרה בפעם השלישית אז עמדתי בהר כימים הראשונים שהיו ימי רצון לא כימים השניים שהיו ימי כעס, וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא שאז ירד ה' בענן ויקרא לפניו הי"ג מדות של רחמים ואז בקש ילך נא ה' בקרבנו, ואז נתרצה לו שיעשו את המשכן ואז כרת עמו ברית וז"ש וישמע ה' אלי גם בפעם ההוא, ועז"א לא אבה ה' השחיתך שלא אבה מציין רצון הלב שהיה לבו עליך לטוב:

(יא) "ויאמר ה' אלי קום לך למסע לפני העם", שאז בטל את הגזרה שאמר ושלחתי לפניך מלאך כי לא אעלה בקרבך, שאז לא היה אפשר שמשה ילך בראשם כי משה לא רצה לקבל הנהגה ע"י מלאך כמ"ש חז"ל עמ"ש המלאך ליהושע כי אני שר צבא ה' עתה באתי אבל בימי משה רבך באתי ולא חפץ בי, ויבואו ויירשו שאז היו באים ויורשים תיכף בלי שום מלחמה שאם היה משה נכנס לארץ לא היו צריכים למלחמה כמ"ש בפ' דברים על פסוק בואו ורשו את הארץ:

(יב - יג) "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה", הרי"א האריך בכאן, לחקור אם מדבר מיראת העונש או מיראת הרוממות, וכתב שאם כוונתו על יראת העונש ה"ז מדרגה קטנה ואם על יראת הרוממות לא יזכה לזה רק א' בדור עיין על דבריו, ולדעתי יראה זו פי' חז"ל במ"ש בעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה, שמי שמאמין בהשגחה פרטית שה' עומד עליו תמיד ורואה במעשיו, יבוש מעשות דבר נגד רצונו כמו שיבוש אדם לעשות דבר נגד רצון המלך כשהמלך עומד עליו וצופה במעשיו ולא מפני יראת העונש רק מפני הבושה מרוממותו, וכמ"ש במו"נ (פנ"א משלישי) העתיקו הרמ"א בא"ח ריש סימן אל"ף, שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני האלהים, כי אינו דומה ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו והוא לפני מלך גדול וכ"ש כשישים על לבו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו, ויראה זו ישיג כ"א אם מאמין שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו וצופה את כל מעשיו, בפרט בדורו של משה שהיתה השכינה שרויה ביניהם, וע"ז אמרו חז"ל אטו יראה מלתא זוטרתא היא אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא, ר"ל בעת שהיה משה ביניהם שאז ראו כלם שהמלך הגדול נמצא ביניהם וצופה על כל מעשיהם היתה מלתא זוטרתא, ומן יראה זו תבא ללכת בכל דרכיו, כמי שהמלך הגדול עומד עליו תמיד לעיין על מעשיו אז ישים לבו על דרכי המלך להתנהג כמוהו באשר יודע כי בזה ימצא חן בעיניו, ואם יראה כי דרכי המלך כלם חסד ורחמים ענוה ונדיבות מושיע דלים אב ליתומים וגם הוא מתקיים על טובו וחסדו יתלהב בלבו אהבה עזה למלך, ועי"כ יתנדב לעבוד אותו בכל לבבו ובכל נפשו ולשמור מצותיו, ועז"א הן לה' אלהיך השמים וכו' ומי מלך גדול ממנו, ויחויב שתירא ותאהב אותו, אולם ממ"ש לטוב לך מבואר שר"ל מה ה' אלהיך שואל מעמך, ר"ל וכי הוא מבקש ממך דבר לצרכו, [כי לשון שאלה שנרדף עם בקשה בא בכ"מ על מי שמבקש דבר לצרכו] ר"ל כי המלך המבקש עבודה מן עבדיו לצורך המלך תקוץ נפשם בעבודתו והוא עליהם לטורח, אבל ה' אינו שואל ממך דבר לצרכו אם צדקת מה תתן לו או מה מידו יקח ומה שמבקש ממך ליראה את ה' אלהיך וכו' אינו לטובת עצמו רק לטוב לך, כאב המצוה את בנו וכרופא שמצוה את החולה שהוא לטובת מי שנצטוה וכן פי' הרמב"ן, ועז"א:

(יד - טו) "הן לה' אלהיך השמים וכו'", ואיך תחשוב כי יצטרך לשאל ממך דבר החסר לו, רק באבותיך חשק ה' רק מה שמבקש לטוב לך הוא מפני שחשק באבותיך לאהבה אותם, והחשק הוא דבר שאין לו טעם רק שכן חשק, ומצד אהבת אבותיך בחר בכם מצד שאתם זרעם אחריהם ובעבור כן רצה להטיב לך ובעבור תכלית זה צוה אותך לעשות חוקיו ומצותיו לטובתך לא לצרכו אל זה:

(טז) "ומלתם", הנה עד הנה היה לבבכם ערל מהשקיף אל אור האמת והאמונה וגם בעת שהבנתם האמת הייתם מקשים ערף מלשוב אל ה' ומעתה תמולו את ערלת לבבכם:

(יז) "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים", המושל בעולם המלאכים ושרי מעלה, ואדוני האדונים המושל במערכת הכוכבים והמזלות שהעכו"ם קוראים אותם אדונים, האל הגדול הוא ראשית הסבות ואחרית המסובבים בעולם הטבע, והגבור שי"ל יכולת לשדד את הטבע, והנורא שהוא המשגיח על כל פרט ופרט כמ"ש בגדר ג' שבחים אלה בכ"מ, אשר לא ישא פנים לשום נמצא מפני איזה מעלה שי"ל, ולא יקח שחד כדרך שופטי הארץ שמעותים את הדין ע"י נשיאת פנים או ע"י לקיחת שוחד:

(יח) "עושה", בהפך דרכי להשגיח ולהושיע דכאי ארץ לעשות משפט יתום שאין מי שיריב ריבם ולתת לחם ושמלה לגר שאין לו מכיר לתת לו צרכיו: (יט) "ואהבתם", וע"כ אני מצוה אתכם לאהוב הגר כדי שתדבקו במדותי, כי כן נהגתי עמכם בהיותכם גרים בא"מ:

(כ) "את ה' אלהיך תירא", באשר צוה תחלה ליראה את ה' אלהיך ולאהבה אותו, ובכ"מ היראה והאהבה הם נפרדים ומתנגדים זל"ז לבד בעבודת השם כמ"ש חז"ל אין לך יראה במקום אהבה ואהבה במקום יראה רק אצל ה' לבד, לכן הזכיר פה שני המקורות אשר מהם יזלון מים חיים האלה, שהיראה באה אם יראו שהעצם שמתיראים ממנו עושה דין ומשפט ומעניש לעוברי רצונו וע"ז אחר שאמר כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וכו' עושה משפט יתום ואלמנה ולא ישא פנים אמר שהנסבב מזה שאת ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד הוא העבודה מיראה, ובכ"ז לא יהיה כמו בעצם אחר שמתיראים ממנו שנשמרים מגשת אליו ומהזכיר שמו כי בו תדבק ובשמו תשבע:

(כא - כב) "הוא", אבל בצד אחר יחויב לך האהבה בשתזכור כי עמך נהג במדת החסד עד שהיא תהלתך שאתה מתהלל בכל הטוב שעשה לך ו"הוא" אלהיך אשר עשה אתך את הגדולות שהגדולה מציין מדת החסד כי בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ככוכבי השמים לרוב שזה מרוב טובו וחסדיו ומזה נמשך כי: