וירא ישראל את בני יוסף. ראיה זו בעין השכל היא איננה בחוש העין, שהרי נאמר בו ולא יכול לראות. מי אלה שאינם ראוים לברכה לפי שראה ירבעם שעתיד לצאת משבט אפרים שהעמיד שני עגלים שנאמר בהם (שמות לב) אלה אלהיך ישראל, וראה ליהוא ובניו יוצאים ממנשה. והשיב יוסף ואמר בני הם אשר נתן לי אלהים בזה. הזכיר השם שעשה לו נסים והגיעו למלכות עד שנתן לו המלך האשה הזאת, וממנה היו לו הבנים הללו. ואמר בזה כלומר בענין הזה שאמרתי שנולדו לי במצרים. ודרשו רז"ל בזה שטר כתובה הראה לו.
וירא ישראל את בני יוסף וגו' עד ויקרא יעקב אל בניו. זכר הכתוב שראה יעקב בדבריו הדברים האלה אנשים נצבים עליו ולא הכירם כי קמו עיניו משיבו. ולכן שאל את יוסף מי אלה העומדים אצלינו ושומעים סודותינו ויוסף כאשר שמע הרמזים אשר גלה לו אמר בני הם אשר נתן לי אלהים בזה ואין פי' בזה במצרים כי בידוע ששם נולדו לא בארץ כנען אבל כיוון לומר בני הם אשר נתן לי אלדים בעבור זה שאמרת שההשגחה אשר הודיעה לך כל הסודות והעתידות האלה היא עצמה סבבה כדי שתתקיים ההבטחה שנולדו לי הבנים ההמה כפי מה שנתיעדת במראת לוז אשר זכרת. ויהיה פי' מלת בזה כמו ובזה הנערה באה אל המלך שאין שם מלת בזה רומז למקום רק לענין ואופן ביאתה וכמו שרמז הרמ"בן ואז אמר יעקב קחם נא אלי ואברכם ר"ל שיוסף יקחם וישים אותם על ברכי אביו לברכם ולפי שעיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות כאשר חשב לכן הגיש אותם יוסף לחבקם ולנשקם והיה משמחת הזקן עד שאמר ליוסף ראה פניך לא פללתי וגו'. ר"ל ראות פניך לא הייתי מתפלל עליו להיותו בעיני תפלת שוא והגדיל י"י עמי שהראה לי גם את זרעך. ולפי שהיו אפרים ומנשה על ברכי יעקב חשש יוסף שיהיו לו למשא כבד ולפי שלא ייעף ולא ייגע אביו הוציאם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה כאומר לאביו חן חן לך על כל מה שאמרת ועשית לבני ואז חזר להגישם אליו ולשום כל א' מהם במקומו הראוי לקבל את הברכה את אפרים בימינו שהיה משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו להיות מימין ישראל ויגש אותם אל אביו לא שהיו על ברכי יעקב הזקן כבראשונה אלא שהיו עומדים על רגליהם נגשים אליו לקבל ברכתו. והותרו בזה השאלות הט' והי'. ואין ספק שיוסף לא ירד לעומק דברי אביו בהקדים אפרים למנשה שחשב שהיתה כונת הזקן למנות את שניהם שבטים לא שיקדים במעלה אפרים למנשה ולכן היה מדריך את מנשה שיהיה לימין אביו להיותו הבכור והיד הימין היא גדולת הכח מהשמאלי' ולכן הי' הימין היא העקר בפעלות האדם וכמ"ש אורך ימי' בימינה בשמאלה עושר וכבוד. אמנם ברצות י"י שיתברך אפרים יותר היה ?שלאחלה עליו יד שמאלית מייסף ולא מיעקב כי הנה יוסף שמו בימינו לשמאל אביו ואביו לא חשש להנחתו אבל שלח ידו על ראש אפריה עם היותו צעיר ואת שמאלו על ראש מנשה ובזה האופן היה אפרים תמיד לצד הימין וזהו שכל את ידיו כי מנשה הבכור ופי' שכל כמו סכל נא את עצת אחיתופל ועתה הסכלת עשה כי הס"מך והשי"ן מתחלפים יאמר ששכל את ידיו כי מנשה הבכור במה ששם ידיו כן הראה כי מנשה הקטן והצעיר מהם ושלא היו הידים יודעים שהיה מנשה הבכור. ואמר ויברך את יוסף לפי שרצה הזקן לברכם במה שהם בני יוסף ולכן תהיה ברכתם שוה מבלי חלוף כמו ששניהם בני יוסף מבלי התחלפות אמנם הברכה האחרת שנתן להם אח"כ היתה כפי עצמם מהסבה שאבאר ולכן עשה חלוף מאפרים למנשה ולא בזאת והותרה השאלה הי"א. והיתה בברכתו זאת האלדים אשר התהלכו אבותי לפניו ואפשר לפ' שהאדם המבורך מבורך בג' ענינים ראשיים לכל הברכות. הא' שיתישר ללכת אחרי ההצלחה האלהית הדבקה בנפש. והב' שיתברך בענינים הזמניים כדי שלא יטרד משלימותו לבקשם. והג' שינצל מהפגעים והמקרים המתרגשים מחוץ. והתפלל הזקן שהנערים האלו יזכו לכלם. על הא' אמר האלדים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק וכמ"ש באברהם התהלך לפני והיה תמים. ועל הב' אמר האלדים הרועה אותי מעודי עד היום הזה שזנני ופרנסני והשלים כל חפצי ומה מתקו דברי רשומות שאמרו מעודי עד היום הזה מעודי בגמט' ק"ל הזה בגמט' י"ז רצו שהאלדי' כלכלו כל ימיו עד בואו במצרים שהיו ק"ל שנה והוא עצמו כלכלו גם כן במצרים י"ז שנה שחיה שם כי הנה מה שעשה יוסף בכלכלתו בשליחות השם עשאו א"כ הכל ממנו יתברך. ועל השלישית אמר המלאך הגואל אותי מכל רע ועל כל א' וא' אמר יברך את הנערים שיברך אותם בברכות האלה המיוחסות אליו יתברך ולמלאכיו. והיותר נכון בזה אצלי הוא שהאבות הקדושים היו מושגחים מאתו יתברך לא מהמלאך ואם מצינו זכרון מלאך בהנהגתם היה ע"צ הכלי שלוח ההשגחה לא כמנהיג אותם וכן תמצא שאמר אברהם לעבדו י"י אלדי השמים אשר לקחני מבית אבי הוא ישלח מלאכו וגו' כי היה המשגיח באמת הסבה הראשונה יתברך והוא ישלח מלאכו שהוא שליח השגחתו לעשות רצונו. ולזה עצמו כוונו חז"ל על אמרם הנה אנכי שולח מלאך לפניך מי ששמר את האבות ישמור את הבנים כי לא אמר מי שהשגיח או מי שהנהיג את האבות אלא מי ששמר שהוא פעל המלאך שלוח השגחתו ורצונו ולזה אמר כאן הזקן האלדים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק כלומר שהיו עובדים אותו שהוא עצמו האלדים הרועה אותי מעודי עד היום הזה שהוא אלדי האלדים ישתבח שמו כי הנה המלאך הוא הגואל אותי מכל רע שליח השם אבל לא היה הוא הרועה אותי והאלדים הרועה אותי הוא יברך את הנערים האלה ויקרא בהם שמי ושם אבותי ר"ל שיקראו בניו של יעקב וכל אחד מהם יאמר אפרים או מנשה בן יעקב בן יצחק בן אברהם בשוה כשאר השבטים וכמ"ש כראובן ושמעון יהיו לי כמו בני השבטים שיתיחסו אל אבותיהם ולפי שהעלה אותם במנין השבטים היה ראוי שירבה אכלוסיהם כשני שבטים שלמים ולזה אמר וידגו לרוב בקרב הארץ וגם כיון בזה שלפי שאמר ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק שלא יהיו עקרים כאברהם ויצחק שיקראו בהם אבל בהפך שירבו כדגים וזהו וידגו לרוב בקרב הארץ שירבו בארץ כדגים בים. והותרו עם זה השאלות הי"ב והי"ג. והנה יוסף קודם ברכת אביו לא השתדל להסיר ידיו להדריכ' ולהישירם על בניו כפי ענינם הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו כמו שעשה אחרי הברכה לפי שאביו כאשר שכל ידיו חשב שבברכותיו יעשה הפרש גדול מאפרים למנשה ושלכן הניח ידיו כפי ענינם אבל כאשר ראה שהיתה הברכה שוה בשניהם אז הוקשה אצלו למה זה שכל את ידיו כי הנה ראה יוסף דברים סותרים הנחת הידים ששם אביו והברכה שבירכם ואמר אם היו המבורכים שוים כפי ענינם למה שכל ידיו ואם היו מתחלפים איך ברכם ברכה משתוה ולכן חשב יוסף שהיה אביו תועה מחמת חליו כמ"ש הרמב"ן ואחז בידי אביו ואמר לא כן אבי כי זה הבכור רומז למנשה שים ימינך על ראשו אבל הזקן השיבו ידעתי בני ידעתי שתי ידיעו' ר"ל ידעתי למה שכלתי את ידי וידעתי למה נתתי את הברכה בשוה לשניהם אם הברכה בשווי לפי שידעתי ברוח הקדש שגם הוא ר"ל גם מנשה יהיה לעם וגם הוא יגדל ומזאת הבחינה שהיו שניהם שוים ומתרבים באכלוסים נתתי עליהם ברכה שוה. אמנם אחיו הקטן יגדל ממנו ומזה הצד שכלתי את ידי ושמתי הימין על ראש אפרים בהיותו הצעיר והשמאל על ראש מנשה בהיותו הבכור ורז"ל דרשו ידעתי מה שעשו לך אחיך רצה בזה שהיה יוסף מתרעם על יתרון הברכה שעשה אביו לאפרים בחשבו שיקנא בו מנשה הגדול כמו שקנאו בו אחיו הגדולים ממנו בעבור כתונת הפסים שעשה לו אביו ונמשך ממנו מה שנמשך ואביו השיבו ידעתי בני ידעתי מה שעשו לך אחיך מקנאתם אותך אבל עכ"ז עצת י"י לעולם תעמוד ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים. והנה התפעל הזקן מדברי בנו שהיה מוחה בידו מעשה נבואתו שלזה שנה לברך אותם לא בשוה כבראשונה אבל מפורש לאיש ואיש מהם כפי מעלתו וזהו ויברכם ביום ההוא לאמר ר"ל שלא היתה הברכה אליהם בשוה במה שהם בני יוסף כבראשונה אבל בירך לכל אחד בפני עצמו ולזה אמר כנגד אפרים בפרט ישימך אלהים כאפרים וצירף אליו וכמנשה להגיד שלא תהיה ביניהם קנאה ולא קטטה כמו שחשב יוסף כי שניהם יהיו תמיד מתחברים ומסכימים הן לטוב הן לרע. ואמרו וישם את אפרים לפני מנשה אין ענינו שהקדימו בלשון הברכה כמו שפירש רש"י כי מבואר הוא בכתוב ולמה יצטרך לאמר אלא כוונת הכתוב שבהנחה ושימה גשמית שם את אפרים לפני מנשה כי הניח ושם את אפרים בראש ואת מנשה אחריו. וכבר נהגו הנביאי' לעשות המעשים המורגשים סימן למה שיהיה כמו שכתב הרמב"ן והוכיחו מענין אלישע והותרו עם מה שפירשתי בזה השאלות הי"ד וה"טו. ולפי שכל מה שעשה הזקן היה כבוד וחסד לבני יוסף ראה לתת מתנה מה ליוסף עצמו מזולת בניו ועל זה אמר ויאמר יש ראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם. ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך והשכם הזה אינו ענין הבכורה כי כבר עבר זה ולמה יחזור לזכרו עתה. גם אינו עיר שכם כי הוא לא קנה אותה בחרבו ובקשתו אבל שמעון ולוי הרגו כל אנשי העיר וקללם עליו כמו שיבא. אבל ענין זה אצלי הוא שהודיעו הזקן ליוסף שתהיה קבורתו בשכם כי כמו שהוא קברהו במערת המכפלה שקנה אברהם מאת עפרון החתי ככה יקבר יוסף בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת חמור אבי שכם במאה קשיטה ויהיו לבני ישראל לנחלה. והוא המורה שעליו אמר הזקן אשר קניתי מיד האמורי ולפי זה לא יהיה קניתי עבר במקום עתיד אבל עבר ממש. ולא היה הקנין ההוא במלחמה כי אם במאה קשיטה שנתן יעקב בעדו והודיעו שהיתה החלקה היא היתה הנחלה הראשונה שהיה לו בעולם לכן נתנה כבר שקנאה והיתה שלו לא העיר אלא החלקה האמנם אמר כאן בחרבי ובקשתי בהיות שאמר שמה במאה קשיטה לפי שיעקב היה איש תם וישר ולא לקח רומח וחנית בידו וכאשר בא אל שכם קנה את חלקת השדה בנכסיו במאה קשיטה שהם היו חרבו וקשתו כי הנה לא עשה כשמעון ולוי שבחרב' ובקשתם ירשו ארץ אבל יעקב לא נסה ללכת באלה וחרבו וקשתו היה הצאן והבקר אשר עמל בו וגדלם ובאותו חרב וקשת שהיו לו שהם המאה קשיטה קנה אותה חלקה. הנה התבאר שנתן ליוסף אותה חלקה בשכם לקבורתו אשר קנה מיד האמורי דומה לקנין אברהם את המערה ובזה בשרו אביו שישארו עצמותיו במצרים עד גאולת ישראל ולזה אמר הנה אנכי מת והיה אלדים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם. ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך ר"ל חלקת השדה אשר בשכם שתקבר וכמ"ש חז"ל על יוסף משכם גנבוהו אל שכם השיבוהו. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הי"ו:
וירא ישראל וגו'. קשה והלא י"ז שנה היו יושבים לפניו ללמוד תורה ואיך שואל עליהם, ורז"ל אמרו (תנחומא) כי ראה בהם ראייה שכליית שעתיד לצאת מהם רשעים, וזה דרך דרש, וצריך לפרש הכתוב כפי פשוטו. והוא כי גילה לנו הכתוב שיעקב כבדו עיניו מזוקן שלא היה יכול לראות ולהכיר, ולצד זה הגם שראה ב' בני אדם עומדים לפניו לבד יוסף שעמו היה מדבר והכירו לצד שהודיעוהו שאמרו לו (ב') הנה בנך יוסף כאמור למעלה והבנים לא הכירם לזה שאול שאל עליהם מי אלה:
עוד אפשר שנתכוון יעקב לעורר אהבת האב על הבן קודם שיברכם כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה, ולזה שאל מי אלה כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר בני הם ויהמו מעיו להם, והוא סוד (ירמי', לא) מדי דברי בו וגו' רחם ארחמנו וגו':
וירא ישראל את בני יוסף בקש לברכן ונסתלקה שכינה ממנו וכו'. קשה למה כתב דבר זה בפסוק וירא ישראל הל"ל כן על ויאמר מי אלה שמאחר שפי' מי אלה מהיכן יצאו אלה שאינן ראויין לברכה שם היה נופל לפרש דבר זה אבל במקום זה מה ענין זה לכאן. י"ל דמשום דכתי' וירא ישראל ובסמוך כתי' לא יוכל לראות וקשין קראי אהדדי משום הכי הוצרך רש"י להוציא מלת וירא ממשמעה ולפרש אותה לשון בזיון כמו אל תראוני שאני שחרחורת וכמו נתתיך לראות בך ופי' וירא ישראל את בני יוסף לכך פי' רש"י למה בזה אותך לפי שבקש לברכן ונסתלקה ממנו שכינה שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה וקשה על זה למה לא נסתלקה שכינה ממנו כשבקש לברך את יהודה שהיו עתידין לצאת ממנו מנשה ואמון וכן הרבה מהשבטים שיצאו מהם רשעים ומה נשתנו מנשה ואפרים מכלן י"ל משום דמנשה ואפרים לא היו בניו של יעקב ואין זכותו מגין עליהם כל כך והואיל והיו עתידין לצאת מהם רשעים נסתלקה ממנו שכינה כשבקש לברכן אבל שאר השבטים היו בניו ממש ואעפ"י שרשעים עתידים לצאת מהן היה זכותו מגין עליהם ולא נסתלקה ממנו שכינה בשביל כך:
