לדלג לתוכן

מ"ג בראשית טו ד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


<< · מ"ג בראשית · טו · ד · >>

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והנה דבר יהוה אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהִנֵּ֨ה דְבַר־יְהֹוָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א יִֽירָשְׁךָ֖ זֶ֑ה כִּי־אִם֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִמֵּעֶ֔יךָ ה֖וּא יִֽירָשֶֽׁךָ׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וְהָא פִּתְגָמָא דַּייָ עִמֵּיהּ לְמֵימַר לָא יֵירְתִנָּךְ דֵּין אֱלָהֵין בַּר דְּתוֹלֵיד הוּא יֵירְתִנָּךְ׃
ירושלמי (יונתן):
וְהָא פִּתְגָמָא מִן קֳדָם יְיָ לֵיהּ לְמֵימַר לָא יַרְתִינָךְ דֵין אֱלָהֵין בַּר דְתוֹלִיד הוּא יַרְתִינָךְ:

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ממעיך — כינוי לאבר, בעבור היותו קרוב:

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה" - בעבור היות לו הבן היורש אחרי זקנתו לא הבטיחו רק על הירושה שלא ידאג כי זרעו יירשנו וטעם והנה דבר ה' אליו כי עוד בפיו והנה בן ביתי יורש אותי ובא אליו פתאום דבר השם לאמר לא יירשך זה

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך" כי הבן יצלח בהנהגת הממון בחייך. כאמרו ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי:

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ד) "והנה דבר ה' אליו", ע"ז השיב לו ה' כי הבן שיולד לו, יולד ויגדל ויהיה לאיש גדול בעודו בחיים חייתו, עד שבמותך "לא יירשך זה", כי הבן כבר יהיה אז אדון הבית ושליט בנכסים, וכל העושר אשר אתן לך זרעך יירשנה, ובאשר היה זה לפלא בעיני אברהם שהיה נמשך לפי דעת האצטגנינים, וידע שלפי הוראה מזלו הוא דבר בלתי אפשר. לכן,  

אלשיך

לפירוש "אלשיך" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(ד) הנה כתבנו כי אברהם עשה עיקר מהנוגע אל עולם הבא ובו היחל, אלא שכלאחר יד עשה אמירה אחרת אל בחינת העולם

הזה. והלא יקשה כי הלא כל שכן שהוא יתברך מבחינת העולם הבא היה לו לעשות עיקר, ולא שכל תשובתו תהיה לא ירשך זה וכו' כאילו ירושת הנכסים הוא עיקר. לזה אמר "והנה" כו' ולא אמר ויאמר ה' כו', לומר, כי הוא יתברך בא להשיב אל מאי דסליק מיניה, ואחר כך אל השניה, ואחר כך אל הראשונה, וזהו אומרו "והנה דבר ה'" שאמרה תורה, לא על עשותו יתברך עיקר מטוב העולם הזה אמר לא ירשך זה וכו', כי אינו אלא שהתחיל לדבר על מה שהוא סמוך, וזהו אומרו "והנה" כלומר מזומנת תשובה אל "והנה" הסמוך. וגם הוא יתברך לא היה מחשיב ענין ירושת הממון להשיב עליה אם לא שהזכיר אברם, וזהו אומרו "אליו לאמר", שלהיות "אליו לאמר" הזכירו ה' להשיב על דברו, לא שהוא יתברך מחשיב ענין זה. ואמר "לא ירשך זה" הוא אליעזר הנזכר. ולא יהיה על לבך כי לא יהיה זה אך יהיה לוט כמאמר רועיו, "כי אם אשר יצא ממעיך" כו': או יאמר, "והנה דבר" כו' כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה מד יד) שהעלהו למעלה מכיפת הרקיע ויאמר הבט כו'. והוא במה שידענו כי טבע לשון "הנה" הוא על דבר שמזמינים וממציאים אותו מיד כעת. והענין כי "הנה" ראינו שדבר עמו עשרה תיבות לא ירשך זה כו' עודנו אברהם על הארץ מתחת, ואחר כך הוציאו החוצה למעלה מכיפת הרקיע כמו שאמרו ז"ל, וחזר לדבר עמו ואמר הבט נא וכו'. ולמה לא העלהו מיד, וגם את הכל ידבר לו שם מאומרו לא ירשך זה כו' הבט נא כו' כיון שהכל ענין אחד, ולא ידבר חציו על הארץ וחציו על השמים. לזה אמר מה שתראה כי "והנה דבר ה' אליו" מיד, ולא המתין לדבר גם זה עד הוציא אותו החוצה, הלא הוא להיות "לאמר לא ירשך זה" כו' להורות כי אם לא היה הדבר רק על דבר הירושה לא היה צריך להוציאו למעלה מכיפת הרקיע ולדרוך כוכבא, כי כאין הוא לפניו דבר זה, אך היה למען הוציא ממנו צדיקים ככוכבים כאשר יבא בביאור הכתוב בס"ד. וזהו אומרו מה שוהנה דבר ה', שהוא מזומן מיד טרם העלות אותו השמימה, הוא כדי "לאמר" לו "לא" "יירשך זה":

(ה) "אך ויוצא אותו" כו' הוא לומר "הבט", שהוא כי זיככו ונתנו עליון על כל העולמות לאמר לו גדולת בניו קדישי עליונין, שהוא דבר טפל אל מציאות ירושה כאשר יבא בס"ד:

והוא באחד משני דרכים, אחד כי אחר שהשיב על מה דסליק מניה בא להשיב על אומרו הן לי וכו' - שהוא כי חשב שהיה תחת המזל ושלא היה הוא יתברך שודד אותו בשביל יחיד, שעל כן איחר מלתת לו עד כה זרע - לכן "ויוצא אותו החוצה", שהוא כמאמרם ז"ל שהעלהו למעלה מכיפת הרקיע ואמר לו דרוך כוכבא. והוא, כי הנה הוקשה לרבותינו ז"ל כי הלא כלל בידינו כי ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בראשה, כי על כן הקשו (ילקוט תהלים תרמג, ובראשית רבה סח ט) מפסוק ישובו רשעים לשאולה (תהלים ט) שיש ה"א בסוף התיבה ולמ"ד בראשה, ואמרו כי הוא להפליג הדבר עד אמבטי התחתונה שבשאול. ועל דרך זה יהיה שהוקשה להם באומרו החוצה, כי יש ה"א בסוף תיבה ובראשה. והנה ה"א הידיעה שבראשה היא תורה יותר סיום חצוניות מלמ"ד שבראש תיבה, על כן הקשו ואמרו וכי מחוץ לעולם הוציאו ולא מתוך האהל בלבד, שנאמר בה"א בראש התיבה עם היות ה"א בסופה, כי זה יורה על הפלגת החצוניות. אלא ודאי כי כן הוא, שהעלהו למעלה מכיפת הרקיע, ואמר לו עד דסנדלך ברגלך מלובש בחומר דרוך כוכבא שלא ישלוט כוכב מזלך למשול בך. ואמר אין הבט אלא מלמעלה למטה, הוא כי הנה רוב מדרשי הגדה כנודע לבקי בהם הם דרך גזירה שוה, והוא כי בחכמתם דברו בדיוק, כי לא אמרו אין הבטה אלא מלמעלה למטה, כי זה לא כן הוא, כי כמה מצינו שהוא בהפך כנזכר למעלה. אך אמרו אין הבט, והוא שדעתם ללמוד מפסוק הבט משמים וראה שהוא מלמעלה למטה, שהוא הבט כלשון זה ממש. ועל מה שאמרת ואנכי הולך ערירי "וספור הכוכבים" כו': ושמא תאמר למה אני מאריך הדבר, או שמא תראה שלא אמהר הזרע, אל תחוש, כי הלא על כן העליתיך למעלה מכיפת הרקיע, ולא אמרתי לך מלמטה שתמשול על המזל, אך היה למען הודיעך חיבתך לפני, והזרע אשר אני חפץ להוציא ממך, כי הלא "כה יהיה זרעך". והוא בהזכיר מאמרם ז"ל באלה הדברים רבה (א יג) שאמרו למה נמשלו הצדיקים לכוכבים כאומרו ומצדיקי הרבים ככוכבים כו', אלא שחמה ולבנה יש להם בושה שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה, אבל כוכבים אין להם בושה לעולם. ונבא אל הענין אמר אם יתמהמה אל תחוש, כי הלא "כה", כלומר ככוכבים שאין להם בושה לעולם "יהיה זרעך", ועל כן צריך שיצאו בעת זקנה ובטהרה גדולה. כמו שאמרו ז"ל בבראשית רבה (מו ב) שלא הוליד אברם את יצחק עד שביטל יצרו ובוטלה תאותו ונצרר דמו ונקשר דמו:

או יהיה שבישרו ואמר, הנה העליתיך לדרוך על המזל ולא אמרתי לך על הארץ מתחת, הוא להודיעך כי "כה יהיה זרעך" שאיכותן למעלה מכיפת הרקיע שולטים על המזל:

ובין לדרך זה או לקודם, הטיבו אשר דברו רבותינו ז"ל באומרם שבכל דור יש שלשים כמנין יהי"ה צדיקים כאברהם, כי על זה ידבר הכתוב לבשרו שיהיו צדיקים. אלא שהוקשה למו כי הלא לא כל זרע אברהם הם כך, על כן אמרו שהוא כמנין יהיה. עוד ראו שאם נפרש הכתוב, שכה יהיה, חוזר אל הריבוי שלא יוכלו לספור אותם, היה לו לומר אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך, מאי ויאמר לו בתוך דבריו. אך הוא על זולת הריבוי, אמירה בפני עצמה שהוא על הכשרון:

(ו) ובזה יצדק אומרו "והאמין בה'" כו', והוא כי מה שהבטיחו שלא יחסרו הצדיקים מזרעו, ומה גם לרבותינו ז"ל שהוא בכל דור, הלא כמו זר תחשב הבטחה זו, כי הלא זה תלוי בבחירה כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואם כן איך תצדק הבטחה זו. אלא שעם כל זה "האמין בה'", כי הוא יתברך ידע איך יקיים הבטחתו עם היות שלא כמדתו יתברך, ועל כן "ויחשבה לו" הוא יתברך "צדקה" שהאמין ולא חש אל ניגוד הבחירה:

ואם יחזור אל אברהם, יאמר "ויחשבה" אברהם "לו" יתברך "צדקה" כי לא לפי שורת הדין הוא להבטיח בכך מטעם חפשיות הבחירה, אם לא שיעשה כך מפני קיום זרעו בתורת צדקה:

או שיעור הכתוב על דרך זה, כי אחר שחש אברם על נגוד המזל, תחלה היה לו יתברך להוציאו החוצה ולומר לו ידרוך כוכבו, ואחר כך יאמר לו לא ירשך זה. לזה אמר "והנה דבר ה' אליו", כלומר מה שתראה דבר ה' אליו, הוא "לאמר" אחר כך מה שאחר דבר זה, שהוא "הבט" כו' אלא שהיחל במאי דסליק מיניה, ואחר כך אל מה שאמר הן לי כו':

או יכוין באומרו "והנה" ולא אמר ויאמר ה', ענין מאמר רבותינו ז"ל (שם מה ה) למה היו האמהות עקרות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ובזה יאמר כי חפץ היה יתברך לבשר לו שיוציא ממעיו מי שירשנו ושיהיו ככוכבים, אלא שהיה מתאוה שיתפלל על הדבר תחלה, על כן כאשר התפלל ואמר "הן לי לא נתת זרע" כו' מיד בשרו, וזהו "והנה דבר וכו', והנה" - על ידי האמור, מיד - דבר ה' - שהיה מתאוה לבא - בא אל אברם "לאמר" כו':

"ויאמר אליו אני יי אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. ויאמר אדני יי במה אדע כי אירשנה. ויאמר אליו קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותר וגוזל. ויקח לו את כל אלה ויבתר אתם בתוך ויתן איש בתרו לקראת רעהו ואת הצפר לא בתר. וירד העיט על הפגרים וישב אתם אברם. ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו. ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות"

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

והנה דבר ה' אליו לאמר. מלאך אחר מלאך, דבור אחר דבור, אני ושלשה מלאכים נגלין עליך ואומרים לך: לוט ליטא, לא ירית אברהם.

<< · מ"ג בראשית · טו · ד · >>