עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיְשַׁלַּח֙ אֶת־הַיּוֹנָ֔ה וְלֹֽא־יָסְפָ֥ה שׁוּב־אֵלָ֖יו עֽוֹד׃
מה שכתב רש"י וייחל הוא ויתמתן נראה לי דהיינו החילוק דפעל היינו שהוא המתין עוד מדעתו אבל ויתמתן כלומר מורגש ומושג מעצמו מאחר שקלו המים כבר אם כן בשבעה ימים ישתנה מאוד ודוק מהרש"ל:
וייחל — מבנין נפעל. ובא מלעיל, כמו "וילחם" (שמות יז ח), "ויצמד" (במדבר כה ג). ויש מזה הבנין שהוא מלרע, כמו "ויפקד מקום דוד" (שמואל א כ כה). ובא יו"ד וייחל בשרשו השלם, כיו"ד "או ירה יירה" (שמות יט יג).
ובאחד באדר שלח את היונה, ולא יספה כמשפטה לשוב אליו עוד, לעולם, וכן "עוד טומאתו בו" (במדבר יט יג), "עוד כל ימי הארץ" (בראשית ח כב):
(יב - יד)" ולא יספה שוב אליו עוד". גם זה הזכירו חכמי הטבע שהיונים טרם יורגלו בקנם יצטרך לשמור אותם מאד בל יברחו, אם לא מקום אשר המליטו את ביציהם פעם אחת שאז לא תסור משם. וזו לא המליטה ביצים עדיין כנ"ל ולכן עזבה אותו הגם שהיתה בייתית. וסדר החשבון לפ"ז, המבול התחיל י"ז מרחשון וכלו הק"נ יום בי"ז ניסן (כי קודם יצ"מ חשבו החדשים מתשרי) והמים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי שהוא תמוז, ובא' לתמוז נראו ראשי ההרים, ומקץ ארבעים יום שהוא יו"ד אב פתח חלון התיבה ושלח את העורב והמתין ז' ימים (כן דייק המדרש ממ"ש שבעה ימים אחרים) ושלח את היונה והמתין ז' ושלחה שנית והמתין ז' ושלחה שלישית ולא שבה וזה היה בא' אלול, ובא' בתשרי חרבו המים, וחרבו פני האדמה ועדיין לא נתיבשו לגמרי שזה ההבדל בין חרב ובין יבש כמ"ש בכ"מ, ובכ"ז חשון יבשה הארץ לגמרי, נמצא שהיו בתיבה י"ב חודש ואחד עשר יום ששנת החמה יתרה על שנת הלבנה:
