מ"ג בראשית ח יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית ח · יג · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ויסר נח את מכסה התבה וירא והנה חרבו פני האדמה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַֽ֠יְהִ֠י בְּאַחַ֨ת וְשֵׁשׁ־מֵא֜וֹת שָׁנָ֗ה בָּֽרִאשׁוֹן֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ חָֽרְב֥וּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֣ל הָאָ֑רֶץ וַיָּ֤סַר נֹ֙חַ֙ אֶת־מִכְסֵ֣ה הַתֵּבָ֔ה וַיַּ֕רְא וְהִנֵּ֥ה חָֽרְב֖וּ פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַהֲוָה בְּשֵׁית מְאָה וּחְדַּא שְׁנִין בְּקַדְמָאָה בְּחַד לְיַרְחָא נְגוּבוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא וְאַעְדִּי נֹחַ יָת חוּפָאָה דְּתֵיבְתָא וַחֲזָא וְהָא נְגוּבוּ אַפֵּי אַרְעָא׃
ירושלמי (יונתן):
וַהֲוָה בְּשִׁית מְאָה וַחֲדָא שְׁנִין בְּתִּשְׁרִי בְּחַד לְיַרְחָא בְּרֵישׁ שַׁתָּא נְגוּבוּ מַיָא מֵעַל אַרְעָא וְאַעֲדֵי נחַ יַת חוֹפָאָה דְתֵיבוּתָא וַחֲמָא וְהָא נִגוּבוּ אַפֵּי אַרְעָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בראשון" - לר"א הוא תשרי ולרבי יהושוע הוא ניסן (ר"ה יב)

"חרבו" - נעשה כמין טיט שקרמו פניה של מעלה

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

חרבו המים — לכן לא תוכל הרגל לדרוך על הארץ שהיא רכה, כי פניה חרבו לבדם, ואחר כך יבשה הארץ.

והאומרים על שנת הלבנה נשען, בעבור עשרה ימים שהם נוספים בעבור שנת החמה, צריכים להיות שנתם שלמה. ועוד, מי מלל להם ששנה עמד נח בתיבה? רק עמד שנת החמה ועוד עשרה ימים:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יב - יד)" ולא יספה שוב אליו עוד". גם זה הזכירו חכמי הטבע שהיונים טרם יורגלו בקנם יצטרך לשמור אותם מאד בל יברחו, אם לא מקום אשר המליטו את ביציהם פעם אחת שאז לא תסור משם. וזו לא המליטה ביצים עדיין כנ"ל ולכן עזבה אותו הגם שהיתה בייתית. וסדר החשבון לפ"ז, המבול התחיל י"ז מרחשון וכלו הק"נ יום בי"ז ניסן (כי קודם יצ"מ חשבו החדשים מתשרי) והמים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי שהוא תמוז, ובא' לתמוז נראו ראשי ההרים, ומקץ ארבעים יום שהוא יו"ד אב פתח חלון התיבה ושלח את העורב והמתין ז' ימים (כן דייק המדרש ממ"ש שבעה ימים אחרים) ושלח את היונה והמתין ז' ושלחה שנית והמתין ז' ושלחה שלישית ולא שבה וזה היה בא' אלול, ובא' בתשרי חרבו המים, וחרבו פני האדמה ועדיין לא נתיבשו לגמרי שזה ההבדל בין חרב ובין יבש כמ"ש בכ"מ, ובכ"ז חשון יבשה הארץ לגמרי, נמצא שהיו בתיבה י"ב חודש ואחד עשר יום ששנת החמה יתרה על שנת הלבנה:


 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהי באחת ושש מאות שנה. תנינן: משפט דור המבול י"ב חודש; הא כיצד? "בשנת שש מאות שנה לחיי נח" וגו', וכתיב: "ויהי הגשם ארבעים יום וארבעים לילה", זה מרחשון וכסליו. "ויגברו המים" וגו', הרי טבת ושבט ואדר וניסן ואייר. "ותנח התבה בחדש השביעי", זה סיון, שהוא שביעי לירידת גשמים. לי"ו ימים חסרו ארבע אמות, לד' ימים אמה, טפח ומחצה בכל יום; נמצאת אומר שהיתה התיבה משוקעת במים י"א אמה, וכולהון לששים יום חסרו. הדא הוא דכתיב: "והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי", זה אב שהוא עשירי לירידת גשמים. ויהי באחת ושש מאות שנה וגו', נעשית כמקפה.

<< · מ"ג בראשית · ח · יג · >>