מ"ג בראשית ג טז
<< · מ"ג בראשית · ג · טז · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשׇׁל־בָּֽךְ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | לְאִתְּתָא אֲמַר אַסְגָּאָה אַסְגֵּי צַעֲרַכִי וְעִדּוּיַיכִי בִּצְעַר תְּלִידִין בְּנִין וּלְוָת בַּעְלִיךְ תְּהֵי תֵּיאוּבְתִּיךְ וְהוּא יִשְׁלוֹט בִּיךְ׃ |
| אונקלוס (דפוס): | לְאִתְּתָא אֲמַר אַסְגָּאָה אַסְגֵּי צַעֲרַיְכִי וְעִדּוּיַיְכִי בִּצְעַר תְּלִידִין בְּנִין וּלְוָת בַּעֲלִיךְ תְּהֵי תִּאוּבְתִּיךְ וְהוּא יִשְׁלַט בִּיךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | לְאִינְתְּתָא אָמַר אַסְגָא אַסְגֵי סְגוּפַיִךְ בַּאֲדַם בְּתוּלִין וְעִידוּיֵךְ בְּצַעַר תַּלְדִין בְּנִין וּלְוַת בַּעֲלִיךְ תְּהֵי מַתְוָךְ וְהוּא יְהֵי שַׁלִיט בִּיךְ לְמִזְכֵּי וּלְמֶחְטֵי: |
רש"י
"והרונך" - זה צער העיבור
"בעצב תלדי בנים" - זה צער הלידה
"ואל אישך תשוקתך" - לתשמיש ואעפ"כ אין לך מצח לתובעו בפה אלא הוא ימשול בך הכל ממנו ולא ממך
"תשוקתך" - תאותך כמו (ישעיהו כט) ונפשו שוקקה
בד"ה תשוקתך כו' הכל ממנו כו' נ"ב פירש מ"ה אינה יכולה לתבעו שבלתי תאוותו וקישויו א"א לשמש מש"כ בו דכשהוא מתאוה לתשמיש אף על פי שהיא אינה מתאוה יכול לשמש וזהו הכל משלו וממנו ודוק מהרש"ל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְהֵרֹנֵךְ – זֶה צַעַר הָעִבּוּר.
בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים – זֶה צַעַר הַלֵּדָה.
וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – לְתַשְׁמִישׁ. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין לָךְ מֵצַח לְתוֹבְעוֹ בַּפֶּה, אֶלָּא "הוּא יִמְשׁוֹל בָּךְ" – הַכֹּל מִמֶּנּוּ וְלֹא מִמֵּךְ.
תְּשׁוּקָתֵךְ – תַּאֲוָתֵךְ, כְּמוֹ (ישעיהו כט,ח): "וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה".
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
עצבונך — בעת הענוי, בצאת דם בתולים:
והרֹנך — הנו"ן נוסף. כי ההריון כבד על האשה, וכן הלידה:
תשוקתך — משמעתך. והטעם, שתשמעי כל אשר יצוה עליך, כי את ברשותו לעשות חפצו:רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
אבל יתכן לפרש כי עצבונך והרונך שני דברים הם. כי ענין העצבון הוא צער האורח שהוא חולי טבעי באשה כענין שאז"ל ראשה ואבריה כבדין עליה, ולפי שהחולי הזה יתמיד לבא עליה מחדש לחדש ע"כ כפל הלשון הרבה ארבה. והריון הוא צער ההריון. בעצב תלדי בנים הוא צער הלידה.
ואל אישך תשוקתך. שאע"פ שהאשה משועבדת ברשות הבעל ומנהג העבד לברוח מן האדון כדי שלא ישתעבד, גזר בזאת שתהיה משתוקקת לבעל ושתרצה להשתעבד לו בהפך מן המנהג.
והוא ימשל בך. העונש הזה שיהיה הבעל נגיד ומצוה עליה תחת אשר צותה עליו לאכול מן הפרי ועונש זה מדה כנגד מדה.
והנה הם חמשה קללות באשה. צער האורח, צער ההריון, צער הלידה, ושתהיה משתוקקת אליו, ושיצוה עליה. וכן אמרו עוד חמשה דמים טמאים יש באשה והיה זה כנגד חמשה חלקי תאוות שחטאה בהן באכילת הפרי ואלו הן. ראיית הלב, תאות העין, חמדת השכל, ואכילת הפרי, הנתינה לבעלה. זהו שכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה.
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" והרונך" הפך מה שהיה קודם החטא כאמרם בו ביום נבראו בו ביום שמשו בו ביום הוציאו תולדות וכזאת אמרו שתהי' לעתיד כאמר' עתיד' אש' שתלד בכל יום וזה כי אמנם ישרא' יהיו לרצון לפני האל ית' כמו שהיה אדם הראשון קודם חטאו:
" בעצב תלדי בנים" תגדלי אותם בצער יותר משאר ב"ח. כי אמנם תאמר מלת לידה על הגידול כאמרו חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילד' לעדרי אל בן ברזלי המחולתי:דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
שבבא האדם לחטא היא מסתלקת ממנו כקבלת חכמי האמת. אך שלשה החלקים הנמצאים שהם גוף ונפש ורוח הם הלוקים. והנה מעמד שלשתן לקו באדם בעונו על ידי האשה. על כן רצה הקב"ה תבא ותתקן את אשר עותה, על חומרו שהיה חלתו של עולם, והוא מה שאמרו ז"ל על ואד יעלה מן הארץ והשקה כו' וייצר ה' אלהים את האדם עפר, ואמרו רבותינו ז"ל (שם יד א) כאשה המקשקשת עיסתה במים ומפרשת חלה, כן עשה הקב"ה ואד יעלה מן הארץ, ומן המים והעפר הפריש וייצר את האדם, נמצא על ידי מצוה זו מתקנת אבדן חומרו. ועל הנפש כי הדם הוא בנפש יכפר - דמה ישפך ויכופר לה בצער דם נדות. ועל הרוח, הוא הנר המאיר בלתי מתקרב אל החומר כנפש מתקנת - בנר שבת, שהוא מעין אור נפש יתירה שבשבת שהוא אור עליון מעין הרוח:
ובזה נבא אל האמור אצל עונש האשה, "הרבה ארבה עצבונך והרונך", ויהיה אומרו הרבה ארבה שהוא כפול, אחד אל אומרו עצבונך שהוא על רבוי דם נדות כל ימיה, וקראה עצבון על כי הדוה בנדתה עצובת רוח. והשני הוא על אומרו והרונך שהוא תשעה חדשים של צער העיבור. "בעצב תלדי בנים" על חבלי יולדה יבאו לה. ויהיה כי על מה ששפכה דמו של עולם, הוא אומר עצבונך על דם נדה, ועל מה שכבתה נרו של עולם, הוא אומר והרונך כי מצטערת תשעה חדשים שמאיר בה אור ה' אור נר לנפש העובר בקרבה. והוא מאמרם ז"ל (נדה ל ב) על פסוק בהלו נרו עלי ראשי (איוב לח), שהוא בחדשי העיבור בבטן המלאה. והוא בשום לב מהו הנר ההוא אם הוא הנפש אינו על ראשו כי אם בקרבו, אך הוא הרוח שלמעלה מהנפש, העתיד לבא בו אם יזכה בגודלו, ומאז הוא על ראשו להאיר לולד, פן ימות תוך חושך קרב אשה כי אין בנפש החיוני כח לקיים העובר אם לא על ידי אור הרוח, כאומרו (איוב כט) לאורו אלך חשך, ואלמלא זה היה צריך הוא יתברך לגמור הולד מיד ולהוציאו פן ימות שם, כאשר עשה בתולדות אדם ששנים עלו למטה וירדו שבעה (בראשית רבה כב ג). נמצא כי תקנת הולד - על ידי הנר הוא הרוח - היא קלקלת האשה, שלמען תצטער תשעה חדשים תנוח על ראש העובר כל הזמן ההוא, שאם לא כן היה יתברך גומר ומוציא הולד מיד ואין זה כי אם על שהיא כבתה הנר ההוא, על כן תצטער על ידו:
והנר ההוא שנאמר בו בהלו נרו עלי ראשי, הוא נר ה' נשמת אדם (משלי כ) שהוא הרוח, כי שם על רוב האדם או כלם ידבר, ומי ומי בכל דור זוכה לנשמה, שיאמר הכתוב שבה חופש יתברך כל חדרי בטן של כל אדם:
ועל מה שקלקלה חלתו של עולם, הוא האדם שהופרש כחלה מן האדמה, תצטער בחבליה בהפריש הולד מבטנה כחלה הפורשת מן העיסה, וכיצירת האדם שהופרש מן האדמה כי תלד בצירים וחבלים:
ושמא תאמרו כי אין זו קללה לאשה רק לאדם, כי היא על כל אלה תפרוש מבעלה, כמו שאמרו ז"ל (נדה לא ב) שנשבעת בעת חבלי יולדה שלא תזדקק עוד לבעלה. לזה אמר "ואל אישך תשוקתך", כי עם כל זה לא תפרוש, כי מיד בלדתה מתחרטת ועל שבועתה מביאה קרבן יולדת. והנה כל הרעה הזאת על התקוממה עליו להאכילו היתה, באומרה למה תמות היא והוא יעמוד חי לעולם, ומה גם לרבותינו ז"ל (עי' בראשית רבה יט ח) שקמה עליו בחוזק יד, על כן נגמרה קללתה במה שהוא ימשול בה, וזהו "והוא ימשול בך":אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
אמר ר' שמואל בר נחמני: כל אשה שתובעת בעלה, הויין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן; דאילו בדורו של משה כתיב: "הבו לכם אנשים חכמים וידועים", ואלו נבונים לא אשכחינן; ואילו גבי לאה כתיב: "אלי תבא", וכתיב: "מבני יששכר יודעי בינה". איני, והאמר ר' יצחק: עשר קללות נתקללה חוה, דכתיב: ואל האשה אמר הרבה ארבה. אלו שני טיפי דמים, דם נדה ודם בתולים. עצבונך, זה צער גידול בנים. והרונך, זה צער העיבור. בעצב תלדי בנים, כמשמעו. ואל אישך תשוקתך, מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. והוא ימשל בך, מלמד שהאשה תובעת בלב והוא תובע בפה; וזו מדה טובה שבנשים? כי קאמינא דמרציא ארצויי קמיה. הני שבע הויין? כי אתא רב דימי אמר: עטופה כאבל, ומנודה מכל אדם, וחבושה בבית האסורין. מאי היא? אילימא משום דאסור לה יחוד בהדי גברי דלאו דידה, הוא נמי אסיר ליחודי בהדי נשי דלאו דידיה? אלא דאסירא לבי תרי. במתניתא תנא: מגדלת שער כלילית, יושבת ומשתנת מים כבהמה, ונעשית כר לבעלה. ואידך? הני שבח הוא לה, דאמר ר' חייא, מאי דכתיב: "מלפנו מבהמות ארץ"? זו פרדה, שכורעת ומשתנת מים:
הרבה ארבה עצבונך והרונך. כל שהוא במאתים ושנים עשר יום חי. רבי חנינא אמר: נוצר לתשעה ונולד לז' כו', כדלעיל. לעולם אין האשה יולדת אלא לרע"א או לרע"ב או לרע"ג, או לט', הן ועיבוריהן. חייא בר אדא הוה יתיב קמי רב, מסבר ליה ולא סבר. אמר ליה: למה לית את סבר? אמר ליה: דהא חמרתי בעי למילד, ואני מתיירא שלא תצטנן ותמות. אמר ליה: ומה איכפת לך? פעמים שהיא פוחתת פעמים שהיא מוספת, אין פוחתת מימות הלבנה ואין מוספת על ימות חמה. אמר ליה, והכתיב: "הידעת עת לדת יעלי סלע תספור ירחים תמלאנה"? אמר ליה: להלן בדקה, וכאן בגסה. אמר ליה: והלא בקרות של אנטונינוס היתה רובעת, והרביעו ממנה בקרות של בית רבי, ויש מהן שילדו עכשיו, ויש מהן שילדו אחר זמן? אמר ליה: להלן בטהורה, וכאן בטמאה.
עצבונך, זה צער העיבור. והרונך, זה צער העידוי. בעצב, זה צער הנפלים. תלדי, זה צער הלידה. בנים, זה צער גידול בנים. אמר ר' אלעזר ב"ר שמעון: נוח לו לאדם לגדל לגיון אחד משל זיתים בגליל, ולא לגדל תינוק אחד בארץ ישראל. אמר ר' יוחנן: קשין מזונותיו של אדם כפלים כיולדה, דאילו ביולדה כתיב: בעצב תלדי בנים, ואלו במזונות כתיב: "בעצבון תאכלנה". אמר ר' לוי: קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה, דאילו בגאולה כתיב: "המלאך הגואל אותי", מלאך בעלמא, ואילו במזונות כתיב: "האלהים הרועה אותי".
על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן. מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. ר' פנחס ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא: "ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו" בסדר האורים אין כתיב כאן, אלא "במשפט האורים". אלא מלמד, בשעה שישראל יוצאין למלחמה, בית דין של מעלה יושבין עליהן בדין, אם לנצח אם להנצח. אמר ר' חייא בר אבא, כתיב: "כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע", הא אם אינו יוצא אינו צריך שמירה; מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. ר' שמעון בר ביסנא בשם ר' לא, כתיב: "יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה", הא יום אחר לא? אלא מכאן שאין השטן כו'. אמר ר' אחא בר יעקב: "וקרהו אסון בדרך", הא בבית לא? אלא מכאן וכו'. אמר איבו בר נגרי: "בהשפטו יצא צדיק" אין כתיב כאן, אלא "יצא רשע", מכאן וכו'. רב אמר: היושב בבית רעוע עושה מלאך המות דניסטס שלו, שנאמר: "ישיא מות עלימו", כמה דאת אמר: "כי תשה ברעך משאת מאומה". אמר ר' אבא בר כהנא: נסר שהוא מתוח מגג לגג, רחבה כמה, אסור להלך עליו; למה? שאין השטן וכו'. אמר ר' לוי, בשלשה מקומות השטן מצוי לקטרג: המהלך בדרך בעצמו, והישן בבית אפל בעצמו, והמפרש בים הגדול.
שנו רבותינו: על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן; על שאינן זהירות בנדה, בחלה, ובהדלקת הנר. כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, אמר הקב"ה: רביעית דם נתתי בכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם. ראשית קראתי אתכם, על עסקי ראשית הזהרתי אתכם. נשמה שנתתי בכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם. אם אתם מקיימין, מוטב; ואם לאו, אני נוטל נשמתכם. ומאי שנא בשעת לידתן? אמר רבא: נפל תורא, חדד לסכינא. אביי אמר: תפיס תירוס אמתא, בחד מחטרא ליהוי. רב חסדא אמר: שבקיה לרויא, דמנפשיה נפיל. מר עוקבא אמר: רעיא חגירא ועיזי רהיטי; אבב חוטרא מילי, ואבי דרי חושבנא. רב פפא אמר: אבב חנואתא נפישי אחי ונפישי מרחמי; אבב בזיוני, לא אחי ולא מרחמי. וגברי היכא מיבדקי? אמר ריש לקיש: בשעה שעוברין על הגשר. רבא לא עבר במברא דאית ביה כותי, אמר: דלמא מיפקיד עליה דינא ואטפל בהדיה. שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה גוי, אמר: שטנא בתרי אומי לא שליט. ר' ינאי בדק ועבר, דאמר ר' ינאי: לעולם על יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר: עושין לי נס; שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס, מנכין לו מזכיותיו:
אמר רבי חנין: מאי קראה? "קטנתי מכל החסדים". ר' זירא ביומא דשותא לא נפיק ביני דיקלי.
אמר רב יצחק בר רב יהודה: לעולם יבקש אדם רחמים שלא יהא חולה, שאם חלה אומרים לו: הבא זכות והפטר, שנאמר: "כי יפול הנופל ממנו", ממנו להביא ראיה.
למה נמסרו לאשה? היא כבתה נרו של עולם, דכתיב: "נר ה' נשמת אדם", לפיכך תשמור מצות נר. היא טמאה חלתו של עולם, זה אדם הראשון, דכתיב: "ואד יעלה מן הארץ", וסמיך ליה "וייצר ה' אלהים את האדם", כאשה שמקשקשת עיסתה במים ואחר כך נוטלת חלה, לפיכך תשמור מצות חלה. היא שפכה דמו של אדם הראשון, דכתיב: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", תשמור נדתה שיתכפר לה.
אמר ר' יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא". הא מהתם נפקא? מהכא נפקא: ואל אישך תשוקתך, מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך? לא נצרכה, סמוך לוסתה, ואף על גב דאמור רבנן: חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה, הני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה לא:
ואל אישך תשוקתך. ד' תשוקות הן: אין תשוקתה של אשה אלא על אישהּ; ואין תשוקתו של יצר הרע אלא על קין וחבריו, שנאמר: "ואליך תשוקתו"; ואין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ, שנאמר: "פקדת הארץ ותשוקקה"; ואין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל, שנאמר: "ועלי תשוקתו". דבר אחר: ואל אישך תשוקתך, בשעה שהאשה יושבת על המשבר היא אומרת: עוד איני זוקקת לבעלי מעתה! והקב"ה אומר לה: תשובי לתשוקת אישך; לפי שרפרפה בלבה, לפיכך תביא קרבנה מרופרף, "ולקחה שתי תורים".
והוא ימשל בך. יכול ממשלה מכל צד? תלמוד לומר: "לא יחבול רחים ורכב". מעשה באשה אחת משל בית טוריינוס שהיתה נשואה ללסטים. כיון שבאה לפני חכמים, הוציאה לפניהם מנורה של זהב ונר של חרס על גבה, לקיים מה שנאמר: ואל אישך תשוקתך.בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
<< · מ"ג בראשית · ג · טז · >>